שורה ארוכה. שורות המילים ושורות הקברים

אתמול (חמישי) נקברה רב שוטרת הדר כהן, בת 19. ליד חלקת הקבר ספד לה אביה ובמר יגונו הצדיע לבתו בפעם האחרונה. אין ספק שהדר הוכיחה גבורה שלא היתה נדרשת לה לו היתה ממשלת ישראל דורשת מעצמה את שהיא דורשת מאזרחיה. בקושי חודשיים בצבא, שבוע אחרי טקס השבעה בתוך אחד המקומות הרגישים ביותר בישראל. בנקודה הזו, בה כל איש ביטחון נזקק למלוא ההכשרה וגם זה איננו מספיק, כשלה המדינה מלתת את הכלים להדר, אך זה לא מנע ממנה להציב אותה שם. רב"ש הדר כהן אכן התנהלה בגבורה, רק שזו לא הנקודה, זו ה"נחמה" שמחפשים אחרי מותה, שראוי היה שימנע.

עומדים מול קבר של נערה צעירה המפכ"ל והשר לביטחון פנים וכל מה שיש להם להציע הן מילים חלולות שמדברות אל שק הדמעות. אומרים לילדה בת 19 תודה על מותה בגבורה. ילדה בת 19.

המפכ"ל בוחר לפתוח בהספדו ב'מגש הכסף' לאלתרמן. הנה קטע מהשיר, לא מההספד:

"אז מנגד יצאו נערה ונער/ ואט-אט יצעדו הם אל מול האומה/ לובשי חול וחגור וכבדי נעליים/
...
אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם/ ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים/ יענו לה: "אנחנו מגש הכסף/ שעליו ניתנה לך מדינת היהודים"./ כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל/ והשאר יסופר בתולדות ישראל".

שתי נערות ונער שמנעו את הפיגוע - אלגוריה בעיני המפכ"ל. אם יש כאן סמליות הרי שאלשייך פיספס את הנקודה והדגים אותה בו זמנית - הנה שוב, ממש כמו בשיר, אנו עומדים בטקס הפולחן הקבוע בו הורים אומרים קדיש על ילדיהם ומתנחמים במטרה לשמה נפלו - אומה ומדינה. כשלמעשה חיי ילדיהם נתפסים כאמצעי לגיטימי בעיני ממשלה משותקת. דבר לא משתנה. מגש הכסף מתרחב. הלוויתה של הדר כהן, בת 19, מסופרת בתולדות ישראל. לנצח נאכל חרב. "הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה" [חיים גורי]. כך נכתבת ההיסטוריה - במצבות.

מול הקבר הטרי עמד גם השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, ומסתבר שהוא מתמלא השראה. צודק ארדן - הימים ימי קטיף ההדרים וההדר הזו לא היתה אמורה להיקטף. אך אין בהכרזה הזו לא הוד ולא הדר. הממשלה, עליה נמנה ארדן, מציעה רק מילים. ארדן מסביר שלכל תקופה יש את גיבוריה, כמו גם את אתגריה. הוא קושר את גורל הדר עם גורל הפלמ"חניקית שושנה בנארי שנהרגה בשיירת הרופאים באפריל 48, כאילו דבר לא השתנה והסיטואציה אותה סיטואציה. אותם פלסטינים, אותו הטרור. אבל אם זה המצב, אז 68 שנים ואנחנו לא מוצאים שום פיתרון? רק חוזרים שוב ושוב אל קברים?

מול הקבר שלה, לא ניכרה מבוכה, למרות העיתוי המצמרר, עת השר לביטחון פנים אמר ש"נבצר את הביטחון" - מתי? מה היה עד עכשיו? עם מי "נבצר" - עם עוד טירוניות בשער שכם? מול הקבר שלה, הוא אינו מובך כאשר הוא אומר "הפגנת כישורי לחימה ותכונות נפש נעלות". ילדה בת 19, 8 שבועות בצבא. "שעוד ישמשו דוגמא לבאים שימלאו את השורות אחרייך". ולבאים אחריהם. 

לא ייתכן ששיא של חיים של ילדה בת 19 זה למות בגבורה. לא ייתכן שכל מה שיהיה לראש הממשלה להציע זה חיבוק וטיפים על החיים במשפחה שכולה. אמפטיה חשובה, פתרון מדיני וודאי אינו חשוב פחות. מה נתניהו עושה כדי למנוע מוות נוסף אם של אנשי כוחות הביטחון ואם של אזרחים? ראש הממשלה עסוק בהסברה, אך אינו נותן הסברים, רק תעמולה. טרומפלדור עלה על "טוב למות בעד ארצנו" עוד לפני שזה נהיה מיינסטרים. "פריבילגיה" ששמורה לנופלים. בינתיים יודעת כל אם עבריה כי ילדיה נאלצים לשלם בחייהם בהעדר פתרון, גם לא באופק. 

מסתבר, למי שפיספס את הפרקים הקודמים, שיש לנו בעיה וקוראים לה פלסטינים ולמרבה הפלא, למרות שזו הבעיה העיקרית הניצבת מול המדינה, לא מסוגל ראש הממשלה לפתור את הבעיה, זה כבר כמה שנים. עכשיו הוא מכהן בראשות הממשלה הימנית ביותר אי פעם ומה הוא מצליח לעשות? לדרדר אף יותר. שנאמר, מקדנציה לקדנציה כוחו בזה עולה.

אפשר לפתור את זה בהרבה הסברים - לייצר עובדות בשטח C, לבזבז זמן, לחכות לבחירות בארה"ב, לגרום ללחץ בינלאומי ש"יכופף" אותו להגיע להסדר, אבל העובדה היא ש"מר ביטחון" לא מספק ביטחון. "מר ביטחון" נכשל. וזה לא שהוא לא קיבל הזדמנויות. 

אם דבר אחד עולה בבירור מגל הטרור הזה, זה הזילות בחיי אזרחי ישראל, ועושה רושם שהמחיר הזה מקובל על המופקד על בטחון חיי אזרחיו. שנאמר,שנזכה לראות אתכם נוהרים עבורו שוב לקלפי. כי רק נתניהו יכול, עינכם הרואות. 



עין שמיים אודמת, תעמעם לאיטה על גבולות עשנים, 
ואומה תעמוד - קרועת לב אך נושמת (אלתרמן, מגש הכסף)
אין קרדיט לתמונה - הועלתה בדף הפייסבוק של ראש הממשלה

הדמוקרטיה בכינון ישיר של התקשורת

התקשורת פוגעת בדמוקרטיה. אפשר לקרוא פעמיים, אני גם מוכנה להגיד את זה שוב. התקשורת חד וחלק פוגעת בדמוקרטיה. ואני אסביר - התקשורת שאמורה מסורתית להיות נדבך חשוב בדמוקרטיה ואף זכתה לכינוי כלב השמירה של דמוקרטיה, הפכה הלכה למעשה לכלי שפוגע פגיעות מהותיות בדמוקרטיה הישראלית החבוטה ממילא.

דוגמא מצויינת היא דו"ח מבקר המדינה שיצא אחר הצהריים (רביעי) על הפיימריז במפלגות, מה עושה התקשורת? האם היא מתייחסת לנושא בכללותו? לקלות העונש? למסר? ברור שלא, התקשורת מפנה זרקור לאורן חזן. הנה דוגמא חריפה לבגידתה של התקשורת בתפקידה. חזן אינו הסיפור, אבל האייטם החם הופך למהות. הדיון בחזן הוא תעודת עניות של תקשורת שמסקרת איש קטן ומסייעת ביודעין להפיכתו לאייקון. אלה לא ערכים, זו פרובוקציה. העדר כללי אתיקה בספירה הציבורית בא לידי ביטוי בדו"ח מבקר המדינה, העדר כללי אתיקה בתקשורת בא לידי ביטוי בסיקור הנושא.

עוד נקודה? אורן חזן ככל הנראה העלים 25,000 שקלים, יושת עליו קנס מזערי של 5,000 שקלים. מכה קלה בכנף אבל היא נושא היום. במתווה הגז לוקחים מהציבור מיליארדים והתקשורת לא מצליחה לעניין את הציבור. חוסר היכולת של התקשורת לעניין את הציבור בנושא למרות שרובה יוצאת מפורשות נגד מתווה הגז ואף מביאה עובדות לגיבוי לטענותיה היא דוגמא לכשלון התקשורת - היא לא מצליחה לעורר שיח, "מגש הכסף" שיצר עניין גם לא יצא מהמיינסטרים וגם הגיע מאוחר. למה התקשורת נכשלת? לא בגלל הדיווח אלא בגלל שהיא איבדה את אמון הציבור, לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה מידת האמון בתקשורת ירדה למטה מ- 30% בשנה האחרונה. זה לא קרה סתם וזה צריך להעיר את התקשורת מכהות החושים שאחזה בה בנוגע לתפקידה בדמוקרטיה. אם התקשורת היא סיפורי אורן חזן ומרעיו היא רק עוד ערוץ של תרבות דיון רדודה ולא מקור מידע.

כאשר התקשורת ממעיטה להתייחס לנושאים המהותיים ובעיקר מציפה את הנושאים ה"סקסיים" שמושכים קהל ומביאים רייטינג, היא לא רק מרדדת את השיח היא מעבירה את תפקידה ממקום של ספק מידע ויצרן ביקורת למקום של מידע בידורי שלא דורש חשיבה מעמיקה. התקשורת בישראל נעה על הגבול של סנאף, שנועד לענות לצורך של הציבור בהתרגשות. תחום בו, ממש כמו פורנו, הדרישה לאקשן הולכת וגדלה והתקשורת בישראל ששה לספק אותה ללא הבחנה ולראייה ההבדל בין הצנזורה העצמית שהטילה על עצמה התקשורת הצרפתית מול הסרטונים המתומללים בישראל המתעדים אירוע דקירה עד לוידוא ההריגה של המחבל. התבטלות התקשורת בפני הרייטינג, הכניעה לטוקבקיזם היא בגידה בתפקידה.

לתקשורת היכולת החיונית להעניק נקודת מבט רחבה, התקשורת היום היא נקודתית מרצון. עברה מ- zoom out ל- zoom in והתוצאה היא איבוד פרופורציות בסיקור. התקשורת היא לחיצת היד לפרוטוקול של נתניהו ועבאס ולא הקפאון המדיני, אורן חזן ולא שחיתות שלטונית. תקשורת שמצרה את  גבולות הדיון בוגדת בתפקידה. רידוד והצרת גבולות השיח הם פגיעה בדמוקרטיה. התקשורת שלא מייצרת שיקוף מציאות, מייצרת עיוות מציאות.

התקשורת שאמורה להיות מוגנת על ידי חופש הביטוי, שאמורה להגן על הדמוקרטיה מעדיפה להפוך את חופש הביטוי לחופש מאתיקה, מהעקרונות שהיו אמורים להיות נר לרגליה. התקשורת מעדיפה פס לדים מנצנץ בשם פרובוקציית הרייטינג, הדמוקרטיה מוזמנת למצוא מקום נוח לרגלי מזבח הזהב החדש.