אף אחד לא ממש אוהב כשמותחים עליו ביקורת ולא משנה מה הדרך, זאת אומרת אנחנו נהיה פתוחים יותר לשמוע ביקורת שנאמרת מתוך יישוב דעת ומתוך רצון לשפר, אך בין אם הביקורת חיובית או שלילית, הרסנית או בונה, אנחנו באופן עקרוני לא ממש מאוהבים בקונספט הזה הנקרא ביקורת. לעניות הבחנתי והיא איננה נתמכת במחקרים אמפיריים, בישראל, עוד יותר ממקומות אחרים, אנחנו לא אוהבים ביקורת ממי שנמצא בצד. רוצה לומר אם אתה יהודי שחי בגלות - אנחנו נשמח לקרוא לך אח ועוד יותר נשמח על כל תרומה אך מילה אחת של ביקורת ומיד נשלפות הטענות שמי שלא גר פה לא יבין את זה; אם אתה יורד אז עדיף שתשתוק ולא משנה מה כי ירדת ולא נשארת פה אז אסור לך לומר את דעתך ובטח שאסור להתערב, וזה מבלי לדבר על חוסר הסבלנות האינהרנטי שלנו לביקורת גם מאלה שנמצאים בסירה אחת יחד איתנו אבל חושבים אחרת. ברור שזו הכללה גורפת, ויש את יוצאים מן הכלל (שמעידים על הכלל) וכולי וכולי. ולשם מה כל ההקדמה הזו? כדי להתנצל על כך שאני מתעתדת לדון בנושא מבחני פיז"ה ולנטרל מראש כל התייחסות לעובדה שילדי בחינוך ביתי. וזאת משום שאצלי הסיבה העיקרית שהובילה להחלטה לגדל בבית את ילדיי (ולא נניח גידולי שדה) היתה כשלונה החרוץ של מערכת החינוך, זאת אומרת שבתחשיב סכמטי בו נכללו כל כל הפלוסים והמינוסים בשתי האפשרויות, ילדיי יצאו נשכרים מהישארות בבית. תוצאות מבחני פיז"ה רק מאששות מחדש את ההחלטה הזו.
נושא חשוב שעולה מהמבחנים הוא נושא הפערים בין קבוצות אוכלוסיה שונות, שזה בשפה יפה להגיד שוב שאם אתה ערבי אתה נדפק ואם אתה עני אתה נדפק ואם אתה גר בפריפריה אתה נדפק ואם אתה על הגרף שמצטלב בין כל אלה, ורוב הסיכויים שכן, אתה נדפק עוד יותר. אבל לא בזה רציתי לעסוק ולא בתקצוב דיפרנציאלי ולא בהגדרה מחדש של יעדים במגזרים השונים. על כל אלה יכתבו רבים וטובים ממני וגם די נמאס לי מהמדיניות הזו שדומה ששואבת את כוחה מגזענות אינהרנטית וחשיבה כלכלית קפיטליסטית ימנית ועוד יותר נמאס לי לכתוב על המדיניות הזו, זה מתכון בטוח לדיכאון ושום אנדורפינים משוחררים, גם אם ארוץ בכל יום, לא יוכלו לעצב הקיומי של החיים במדינה הזו, שרק אהבה מופרעת מעט בנפשה עוד מספקת תירוץ להישארות שלנו כאן ועימה איזושהי תקווה לא ברורה לשינוי. אז לא, לא על זה אשחית את זמנכם.
מבחני פיז"ה בשונה ממבחנים אחרים בוחנים משהו עמוק הרבה יותר מידע, הם בוחנים מיומנויות חשיבה. ופה אנחנו נכשלים. למה? כי לאורך כל 12 שנות הלימוד של הילדים שלנו הם מתבקשים לקבל ציונים טובים על ידיעת החומר הנלמד בכיתה. הבעיה היא שהחומר הנלמד בכיתה הוא משעמם, מבוסס על שינון במקום על הבנה ועל דחיסת עובדות במקום על תהליכי למידה. ברור שהילדים שלנו נכשלים כישלון חרוץ במבחנים אלה - רובם לא קוראים להנאתם, רובם אינם משחקים מספיק בחוץ ובפנים ואין הכוונה למשחקי מחשב למיניהם, רובם אינם לומדים חשיבה מתמטית, רובם אינם מאזינים למוסיקה מגוונת (ולא, לא רק מוסיקה קלאסית), רובם אינם מתעניינים באומנות ולמרות שמקורות ידע רבים זמינים למגע אצבעותיהם, הידע שלהם מצומצם, מוגבל ולא מספק. כשהם יוצאים מבית הספר לאחר 12 שנות לימוד האם הם מבינים קצת בכלכלה? האם הם חונכו לצרכנות נכונה? האם הם ביקורתיים? האם הם יודעים כיצד לנהל משק בית? האם הם רחבי אופקים? האם הידע הכללי שלהם מינמלי? וזה בלי שאלות קשות הנוגעות לערכים כמו האם הם יודעים לחמול? לכבד? לקבל את השונה? ללחום למען הצדק? כי התשובה לכל אלה היא לא ממש, לא בישובים המבוססים ולא בפריפריה. נכון זו הכללה גסה מאוד (פעם שניה היום - אני סופרת), נכון יש כאלה שכן. אלא שבהתבוננות כוללת ולא פרטנית, בדיוק כמו שאופן הסתכלותו של משרד החינוך, כי אז התשובה היא יותר שלילית מחיובית. התלמידים שלנו נכשלים, הגישה נכשלה.
דווקא אחד הדברים שאני גאה בו בארצנו הקטנטונת זה היצירתיות המחשבתית שיש לאנשים. לא, לא קפצתי נושא, להלן אני מקשרת. זה הזמן ליצירתיות בנושאי חינוך כדי לעצור את ההידרדרות הכוללת, יש כאן אנשי חינוך מופלאים וצרכנים שלא מרוצים מהסחורה שמספק משרד החינוך. איך מתוך הואקום הזה לא מתעוררת התשובה? הרי אפשר לצאת מהקופסא ולראות מה לימדה אותנו ההיסטוריה ואילו אפשריות מאפשר ההוה ואילו אתגרים מציע העתיד. למשל - להחליט שבבתי הספר היסודיים בשנים הראשונות המורה בעיקר מקריאה ספרים, שהילדים בעיקר מקשיבים לסיפורים, בכל שיעור, אפילו בשיעורי חשבון. וחוץ מזה אפשר להחליט שבבתי ספר יסודיים אפשר לשחק, כל מיני משחקים, בחוץ ובפנים. ואפשר לעשות חוגי דרמה ושיעורי מוסיקה ולצאת ליותר ימי שדה גם בסביבה הקרובה וגם למוזיאונים ומרכזי הדרכה ואפשר להחליט על נושאים אישיים. בקיצור להפוך את שנות בית הספר היסודי לשנים קסומות שבלי משים יצאו מהם ילדינו עם כל כך הרבה כלים וידע, הרבה יותר מאלה שניקנים היום ביסורים (אם בכלל) וגם עם אהבה ללימודים וסקרנות לא חנוקה. כמה נעים יהיה להם לא לעמוד במדדים, לא להיבחן אלא רק לאגור ידע בדרך הכי טבעית שיש. ילדים מועסקים בעניין, הם לא ילדים שנאלצו לשבת שעתיים בשקט מופתי ולשנן ואז בהפסקה הם יוצאים להוציא תיסכולים. משחקים משותפים יוצרים תחושת ביחד בתוך הכיתה, גם הביחד הזה מוריד את רמת האלימות. והלמידה? באופן טבעי הלמידה במקרה הזה היא מובנית, תהליכי חשיבה מוטמעים ולא השינון ומדדי הצלחה במבחנים. חטיבות הביניים יכולות לשלב כבר יותר לימודים פרונטאליים ולימודי מעבדה ויותר חוויות מחוץ לבתי הספר ואילו התיכון יכול להידמות לטרום לימודים אוניברסיטאיים - בחירת הקורסים, יחד עם תוכנית ליבה, אבל כזו שיש בה היגיון. הרי מה שיש היום זה לימוד ושינון ולימוד ושינון שיוצא להם מהאף ומרבית הידע נשכח לאחר המבחן, אז אם נשנן איתם יותר זה כנראה לא יעזור ובשביל מה? בשביל בחינות בגרות? הרי אם תושיבו חמור לקורס אינטנסיבי של שלושה חודשים הוא יעבור כל בגרות שתתנו לו, זו לא חוכמה. לילדים שלנו מגיע קצת יותר קרדיט, הם לגמרי מסוגלים להגיע להישגים בכל מבחן שהוא, הם רק לא יכולים לעשות זאת בתוך מערכת שמותה הקליני נקבע זה מכבר.
