חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות שיח ציבורי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שיח ציבורי. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 7 בנובמבר 2015

אין איזכור של דמוקרטיה בתנ"ך

"יהודית ודמוקרטית" ככה מגדירים את ישראל, אלה הערכים המייצגים, לפחות תיאורטית, את מהותה הבסיסית ביותר של המדינה. צמד חמד שרבים חושבים שיש ביניהם איזשהו שוויון, משל היו שני עמוד אש שווים בגודלם ההולכים לפני ההמון. אובייקטיבית זהו זיווג לא טבעי, לכן, כדי לקיימו דרושה הרבה יותר מרטוריקה בגרוש. התקדים הישראלי של לאום ודת הכרוכים יחד במהות דמוקרטית הוא לא פשוט - יש קושי אדיר בקיומה של דמוקרטיה גם ללא הצביון הדתי-לאומי. כנראה שמאז ומעולם המוטו היהודי היה אין סיבה לעשות משהו קשה אם אפשר לעשות אותו קשה יותר. בין אם היה זה הגורל שייעדה ההיסטוריה ובין אם נסיבתית כך התגלגלו הדברים, השזירה של דת ולאום בתוך התנועה הציונית, ביישוב ואחר כך במדינה היתה ככל הנראה בלתי נמנעת. 

67 שנים אחרי הכרזת המדינה ויש להניח שנוסחא מתמטית היוצרת איזון בין שני המושגים האלה לא תמצא בקרוב. לאורך השנים נוצרה קשת מאוד רחבה של פרשנויות לשני המושגים ורובן אינן מסוגלות להתיישב זו עם זו והן פרי התפיסה של הפרשן הבודד למציאות הקיימת ולערכים שעל הפרק. יחסית לאתגרים שמציעה הגדרה כמעט אוקסימורונית זו, ישראל אינה משותקת למרות התמרונים הרבים שהיא נאלצת לעשות בכל פעם שהמושגים האלה באים בסתירה. אלא שמסיבות רבות יש להניח שמתישהו הבועה העדינה הזו עתידה להתפוצץ - כל עוד לא תמצא נקודת שיווי המשקל, הן תוספנה להתחרות זו בזו. בסופו של דבר יש כאן שתי גישות פרשניות שונות בתכלית - האחת מעמידה את הדת היהודית כערך עליון והשניה את הדמוקרטיה. אך אין לשגות כאן, בעוד שלשתי התפיסות יש מקום - כאשר התפיסה היא בראש ובראשונה דתית, לדמוקרטיה יש משמעות פחותה יותר, אולם בתוך התפיסה הדמוקרטית הדת אינה נפגעת משמעותית - זה הבדל עצום.


כמדינה דמוקרטית הצביון היהודי של ישראל הוא ברור מאליו - הכרזת המדינה, הדגל, ההמנון, סמל המדינה, חוק השבות, חוק יסוד: הכנסת ועוד - כולם מעוגנים עמוק בתוך הוויה היהודית של המדינה והם אינם עתידים להשתנות. אם יש הגדרה למדינת ישראל שאינה עומדת בספק היא היותה מדינה יהודית ואין כאן נקיטת עמדה שיפוטית, זה המצב. מדינת ישראל היא מדינה יהודית, היא נוסדה כזו וזה הבסיס לקיומה. אולם בשנים האחרונות ישנה היחלשות מאוד ברורה של מהות דמוקרטית. בעוד שבתחום היהודי יש התרחבות של האידיאולוגיה, בצד הדמוקרטי מתרחשת נסיגה אידיאולוגית. אפילו החוק מנוצל בצורה דמוקרטית לייצר חוקים שהם קצת פחות מדמוקרטיים. גם אם נסכים להנחה שהמצב הביטחוני מחייב את זה, כדאי גם באותה נשימה להגיד זה גבולי מאוד מבחינה דמוקרטית אם בכלל. זה שאנחנו ממשיכים להתהדר בדמוקרטיות, זה תהליכי בלבד. 

ההגדרה של מרבית הציבור הישראלי של משמעות המדינה היהודית היא אמנם לא המוגנית אך בעלת בסיס איתן, אולם ההגדרה למושג דמוקרטיה היא יותר מחלקית. בעוד שאת השורשים היהודיים ההיסטוריים שלנו אנחנו יונקים מכל דבר, את שורשי ההבנה הדמוקרטית אין מאיפה. אין חברה אזרחית, מערכת החינוך לא מקדישה לזה מספיק זמן, זה לא נמצא בשיח הציבורי כמעט בכלל ואת הפירות של זה ניתן לראות היום ואני מניחה שעוד ביתר שאת בשנים הקרובות, כאשר יוצאי מערכת החינוך היום, שמניחים שדמוקרטיה מהותה שלטון הרוב ומאמינים באמת ובתמים שהיהודים הם עם נבחר ולכן מוסריותם אינה מוטלת בספק, יהפכו לחלק מהאוכלוסיה האזרחית הבוגרת. צמצום מרחב המחיה של הדמוקרטיה יפגע במרקם החיים בישראל. התהליך הזה של פיחות בדמוקרטית וייסוף ביהודית, מאיים לשבור את מה שאנחנו מנסים לשווק כסטטוס קוו.

אין סטטוס קוו. התחרות בין שתי התפיסות האלה לא חדלה מלהתקיים בחברה הישראלית, אלא שיש לה מחיר. גמישותו של האיזון הכמעט בלתי אפשרי הזה מגיע לקצה הגבול, בעוד הסנטימנטים היהודיים גוברים על הדמוקרטיים בסיבוב הזה של הקרב שאינו נגמר בין שתי התפיסות. אלא שגל ריאקציוני אינו עתיד להתרחש בקרוב, לפחות לא בעיני. למה? מעבר לעובדה שבקרב הדורות הגדלים היום יש תפיסה מאוד מינמליסטית לגבי הדמוקרטיה, הסכסוך ישראלי-פלסטיני מייצר שיח ישראלי לאומני, דתי ויהודי. זו לא רק הרטוריקה הנבחרת של ראש הממשלה בשש וחצי השנים האחרונות, זו לא רק הפוליטיקה הדתית שכבר מזמן הפכה לחלק בלתי נפרד מהקואליציה, זה לא רק הסכסוך הישראלי-פלסטיני שמייצר חידוד של "העובדה ההיסטורית" הקושרת את העם למולדתו והופכת את הסכסוך הלאומי גם לסכסוך דתי, זו גם מערכת החינוך שמהדקת משנה לשנה יותר את טבעת החינוך ליהדות על ילדי המערכת אלא ששעות הלימוד האלה באות על חשבון שעות לימוד אחרות ולא בנוסף.

הנה דוגמא - שר החינוך הוציא השבוע פוסט תגובה על כתבה בערוץ 2 בה צוין כי באחד מבתי הספר בארץ נלמדה תפילת הדרך במסגקת לימודי זהירות בדרכים. מה התשובה של השר? "כל כך נורא במדינה היהודית יגעו קצת ביהדות, יסבירו לילדים על תפילה שנאמרת בעם ישראל כבר מימי התלמוד?" (השגיאות הדקדוקיות במקור). אז זהו לא, אדוני השר, אין כל פסול שילדינו ילמדו תפילות וילמדו את התנ"ך וילמדו אמרות של חז"ל, וילמדו על חגים ומנהגים, ויהיה נחמד להכניס להם פילפולים של תושב"ע - לא רק שאין פסול בזה, זה משולב במערכת החינוך עוד משחר היווסדה. אלא בעוד שפעם, לדוגמא, היו נלמדים בכיתות גם הוגי דיעות ציוניים, היום הם כמעט לא קיימים. מערכת החינוך מנווטת כל כולה לנרטיב יהודיים המשולבים באהבת המולדת מתוך אינדוקטרינציה ברורה - ציונות זה יהדות. היהדות משולבת כמעט בכל תחום לימודי היום, וזה תהליך שמתגבר בשנים האחרונות. השורה התחתונה? שהנאמנות של הדורות הבאים היא למדינה יהודית, הרבה פחות מאשר למדינה דמוקרטית.

מרבית בוגרי המערכת היום יוצאים מבתי הספר עם ההבנה שדמוקרטיה זה "הרוב קובע". תודעה דמוקרטית נמוכה כל כך היא לא סימן טוב לבאות. אנחנו יכולים להיתמם ולהמשיך לדבר על מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, זה משהו שנעים להתגאות בו, אך מצד השני כמעט כל בעיה חברתית היום מקורה בחוסר הבנה מהותית של הדמוקרטיה. זה המקור להצהרות מטופשות של שרים המכהנים היום בממשלה ושל חברי כנסת נבחרים. זו הסיבה שמערכת המשפט נתפסית כשמאל. מערכת המשפט אינה שמאל, אך הרעיונות המרכזיים בשפיטה מחוייבים, לפחות במדינה דמוקרטית, לרעיונות של צדק ומוסר. רעיונות אלה אינם רעיונות של שמאל, הם רעיונות הבסיס של הדמוקרטיה. אלא שישראל היהודית והדמוקרטית עיוותה מאוד את המושג דמוקרטיה. וכל מה שיש בו זכויות אדם מתוייג כשמאל רדיקלי. ז'בוטינסקי, והוא לא איש שמאל, מתהפך בקברו.

זו תולדה של הרבה דברים, וצפוי שאומר שהיא תולדה של הכיבוש והנה אמרתי. 48 שנים שבחסות המדינה אנחנו פוגעים בזכויות אדם של אחרים. רוצים מדינה יהודית ודמוקרטית? באסה, היא לא יכולה להתקיים ככה. האופציה של מדינה אחת עם שני לאומים כשלאום אחד הוא אזרח מלא ולאום שני אינו בעל זכות בחירה זה אולי פתרון אפשרי (נניח) רק שזו לא דמוקרטיה.הפתרון הזה מגיע מהאנשים ששואגים על דמותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל אך למעשה אינם מציעים פתרון דמוקרטי, אלא יהודי בלבד. דמוקרטיה לא יכולה להתקיים כדמוקטיה רק בשם או כתהליך מצומצם. אבל כבר שלדון אדלסון הגדיר את זה טוב ממני - הדמוקרטיה לא מופיעה בתנ"ך.

איזון בין יהודית ודמוקרטית הוא אפשרי, יותר מזה - ראוי שיהיה איזון כדי שנוכל להמשיך לחיות פה אבל לשם כך יש צורך בחיזוק הדמוקרטיה, חיזוק הדמוקרטיה מעולם לא בא במקום ההקשרים היהודיים והציוניים, אבל הוא נותן את בסיס הקיום. אלא שחיזוק הדמוקרטיה לא יכול לדור בכפיפה אחת עם מדיניותה של מדינת ישראל כבר לפחות שש וחצי שנים. אם יהודית וציונית הן המטרות הרי שהאמצעי הוא אחד - דמוקרטיה. אבל כאשר מוסר לא מתיישב עם הנרטיב האמיץ של העם היושב בארצו, מה עושים? זה פשוט עוברים לקנה מידה אחר. לא מוסר אבסולוטי - מוסר יהודי. וכך כיבוש הוא לא כיבוש, זה מתנה שקיבלנו מאלוהים ועם זה אי אפשר להתווכח. אלוהים אמר. אבל אני בטח סתם עוכרת רואת שחורות, זה לא שמשהו מהותית לא בסדר. דמוקרטיה היא בלאו הכי רעיון יווני - ובסיפור הזה אנחנו עם המכבים - "מי לה' אליי" שולט. 


 

יום שישי, 24 ביולי 2015

יהודי טוב, יהודי נרדף

המון זמן שצמצום השיח בחברה הישראלית מטריד אותי, עד שאני מרגישה כמו שריטה על מעטה הויניל שלו, לא שאני מתכוונת להפסיק לכתוב על זה למרות אי ההצלחה הברורה בדעת הקהל. המון תסמינים יש לצמצום הזה מעבר להיקף הפגיעה שלו באחד מהנדבכים הדמוקרטיים - הפלורליזם (סליחה אבל ריבוי דעות הוא אולי ביטוי קולע, אך עדיין נופל במבחן ההשוואה), והם מורגשים בחברה הישראלית מדי יום. הוא בהחלט מעיד על צמצום הדמוקרטיה, זה משפט שלא נעים לשמוע במצב שאמור היה לייצר תסיסה ציבורית. ההגיון אומר שאם יש מחוונים המעידים על חדירה עמוקה יותר של הממשל לחיי הפרט, הרי שיש צמצום בזכויות הדמוקרטיות ומין הסתם זה אמור היה לעורר לפחות תחושת אי נוחות - אם כך, מדוע התסיסה אינה מורגשת? כי היא בשוליים. אני יכולה להיות צינית ולומר שתסיסה מתרחשת בהעדר חמצן, מכאן שככל הנראה אנחנו כבר ממש בדרך. 

התשובה הברורה מאליה תהיה כי צמצום זכויות הפרט בישראל היא מנת חלקם של המיעוטים בישראל, זו עצימת עין כמובן כי עירוב דת ומדינה מצמצם מהותית את חופש הפרט לפחות בדיני אישות בישראל וזאת מעבר לעובדה שפגיעה בזכויות אדם היתה אמורה לעורר התנגדות בחברה מתוקנת. כל כך התרגלנו לזה שעד שהרבנות לא תנסה לחרוג יותר מסמכויותיה, נמשיך, ככל הנראה, לקבל את הדין ולשתוק - אני מכנה את זה תסמונת הגולם. ניתן לטעון וכבר טענתי בעבר שלמעשה בישראל מושגים כמו מוסר או זכויות הם טובים ויפים אולי, אך הם כפופים לתיאוריית הביטחון (וההפחדה) ולכן הופכים משניים כאילו מסיבות רציונלית. למה כאילו? כי רובנו לא הולכים ומבררים סוגיות ביטחוניות (דו"ח לוקר כמשל, או ההסכם עם איראן), למרות שהן מרכזיות בחיי היומיומיום, אלא מקבלים את דבר ה"מומחים הבטחוניים" משל היו דברי אלוהים חיים. אבל אם נבחן רגע תהליך, אני מציעה עוד רעיון שדומה שנותן תשובה לתהליכים שמתקיימים כרגע בחברה הישראלית ולמעשה הוא ממש ישן. 

מה אני אומרת? שצמצום השיח, תחושת כל העולם נגדנו, "כולם אנטישמיים" ושאר הרעות החולות שפקדו אותנו מבלי שנשים לב הם המינוס של המשוואה הזו, אבל במשוואה כמו במשוואה, בצד השני של מה שנגרע יש מה שמתווסף - הנרטיב. חלקנו מסתכלים משועשעים משהו על הפוליטיקאים שנדמה שכולם קוראים מאותו דף מסרים, אולם בה במידה שהם מייצרים קו מאוד אחיד יחסית ונטול ביקורת או פרשנות (על קריטריון החשיבה העצמאית ויתרתי זה מכבר), גם אנחנו מכוונים את האוזן הציבורית שלנו לתדר שלהם.

אימוץ הנרטיב הוא "הו כה טוב" בכל כך הרבה מובנים. הוא יוצר מציאות, הוא מוביל קו פרשני, הוא מאפשר הצדקה, הוא תמטי לכל אורח החיים שלנו ובעיקר הוא משקיט דיסוננסים ידוע. כל עם צריך סיפור טוב, השאלה מתי חיים לאורו ומתי חיים בצילו, מכיון שזהו תהליך דורי ואיטי רגע המעבר אינו ממש ברור ולרוב כמו בכל סיפור טוב ניתן להבחין בו רק בדיעבד. וכמו בכל סיפור טוב ישנו האפקט להעצמת הטרגיות בדמות המקהלה ששרה את עצם הטרגדיה כפי שהיא משתקפת מתוך הסיפור בעודו מתגלגל. אך דינה של המקהלה הזו להיתפס כבלתי רלוונטית. את המתח הזה יכול לראות המתבונן מהצד, אולם לא משתתפי המחזה. לרוב משתתפי המחזה ילכו וידבקו במכנה המשותף הנמוך שיש בינהם עד לסוף המר - זוהי מהותה של הטרגדיה.

אנחנו נוטים כחברה למצוא הרבה אויבים, מבית ומחוץ, הסבלנות שלנו כלפי כל סוג של ביקורת או חשיבה עצמית בתחום הפוליטי הולכת וקטנה וכל בדל של ביקורת מסומן כבגידה פוטנציאלית. ככזו ניתן לקרוא גם את בקשתה של סגנית שר החוץ, ציפי חוטובלי, מהשגרירים האירופיים בנושא הפסקת התמיכה בעמותות שמאל. אני מבינה שהבון טון הנוכחי הוא להוקיע כל עמותת שמאל, והגדילה סגנית השר לעשות ואף הסבירה כי הן פוגעות בקיומה של ישראל. עצרו הכל - איך העובדה שיש אנשים שחושבים אחרת מחוטובלי הם סכנה לישראל? האם מה שאותם ארגונים מעלים לא ראוי להיחקר? הרי אם אנחנו כולנו צחורים וטהורים - אדרבא - בואו והוכיחו כי הדברים האלה אינם נכונים, הרי פעולה שכזו תקעקע את פעילות האירגונים האלה ממילא. 

אלא שהבעיה היא בקיומם של הארגונים האלה שהם לא מתיישבים עם הנרטיב. הם מרגיזים וטורדניים וטרחניים לבלי גבול ובעיקר לא מבינים שכל זה בעיה של ביטחון ואין שום מדינה שהיתה עושה את זה יותר טוב. אולי, אבל גם אין שום מדינה דמוקרטית שמחזיקה כרגע שטחים כבושים כבר 48 שנים ופוגעת הלכה למעשה בזכויות אדם של תושבי המקום ונוקטת בשיטות של ענישה קולקטיבית - אבל למה שנידרש לזוטות שכאלה?

העניין הוא שלא רק בישראלים עוכרים מדובר, הרי אלה מטופלים לאט לאט ראוי לבעיה הבוערת שהם, יש גם את כל אלה שלא מבינים כלום בעולם כמו הנשיא אובמה או המזכיר קרי, או מנהיגי אירופה - כולם הגיעו לאן שהגיעו כי הם: א. ככל הנראה אדיוטים בסטנדרד ישראלי ו- ב. גם כי הם כולם שונאים את ישראל. די עצוב שהטיעון הזה נראה הגיוני לציבור בישראל. כלומר ההצטיידות של ישראל בצוללת גרעיניות תוצרת גרמניה היא בגלל שמרקל חושבת שביטחון ישראל זה לא חשוב, או התמיכה האמריקאית באו"ם, בתקציב ובסיוע הביטחוני זה בגלל שאובמה שונא אותנו ובסתר ליבו מפלל שעוד בזמנו כבר יהיה לאיראן פצצה גרעינית והיא תשמיד את ישראל? נשמע לכם אבסורדי? אבל זו הטענה.

אם תעשו סקר קצר מסביבכם לגבי הסכם הגרעין עם איראן יש להניח שמרבית הנשאלים יאמרו לכם שההסכם רע. האם תוכלו לחלץ מהם תשובות קוהרנטיות לשאלה למה ההסכם רע? סביר להניח שלא כי "אנא ע'ארף - כולם מסכימים שההסכם רע לישראל". אלא שלא בהכרח זה נכון, רק שזה מה שאומרים לנו שוב ושוב ושוב ורוב הדוברים אפילו לא בדקו אם זה נכון. זה הלוך הרוחות שנתניהו, כמייצג שלטון הימין, אוהב. זה ממשיך את קמפיין ההפחדה הציבורי על איום קיומי ושואה שניה כי שום דבר לא נלמד והעולם לא הפנים את הלקח. הרי זה ידוע ש"יהודי טוב הוא יהודי נרדף", להיות נרדפים זה השם השני שלנו וחלילה לנו מלחשוב שאם הקמנו בית לאומי שריר וקיים בקרב אומות העולם שעוד נחשוב שהבית הזה יציב. ואגב גם זה בכלל לא בגללנו, אלא בגלל אויבינו - אין לנו ברירה. המשפט "היה נכון" של הצופים? זה בכלל חכם יהודי אמר בין לבין פוגרומים. איך נצדיק את תדמית היהודי הנודד אם לא נהיה כל הזמן תחת סכנה קיומית? "זכור את אשר עשה לך עמלק". 

לא רוצה שוב להיכנס להסכם עם איראן כי זה לסטות מעניינו, הוא בא להדגים דבר די ברור - החברה הישראלית צריכה נרטיב ומצאה אחד ועוד אחד שקיבלנו בירושה מחכמינו זצ"ל - כולם שונאים אותנו, אין אף אחד מלבדנו, כל ישראל חברים ובואו לא נשכח שכל הזמן קמים עלינו לכלותינו, ונוסיף למהדרין גם -שואה אבל נסיר את מעורבות של חז"לנו מזה האחרון. זה מתיישב כל כך טוב עם היהדות וההיסטוריה שאנחנו כל כך אוהבים (תולדות עם ישראל, 1, 2, 3 לחובבי הז'אנר) - תראו לי עוד דת שבערב שאמור להיות חגיגה עסוקים בלהפחיד - חירות בצל "כולם שונאים אותנו ואין חדש תחת השמש". נרטיב הזה עובר כחוט השני בפוליטיקה הישראלית, הוא חובר לשיקול הביטחוני ומעצים אותו, משל היו זוג אוהבים בחוף הים לאור שקיעה עם בקבוק יין רוזה זול. 

וזה עובד עלינו - זו נוסחת קסם שגם מנקה אותנו מכל אחריות ואשמה, זה בכלל לא אנחנו זה הם - הם שונאים אותנו. קצת כמו דת - מעבירה את האחריות בסופו של דבר מן האדם - זה קתרזיס מושלם, בטח כשכולם מאמינים בו. איזו מכונה משומנת היטב ארגנו לעצמנו? אולי הפרינט מת אבל האינדוקטרינציה חיה ובועטת. מי אנחנו? ישראלים! ומה מעשינו? אנחנו צודקים!! אז בחיאת, למה לקלקל עם משפטים כמו ההסכם הוא לא באמת כזה רע לישראל? יש לי תחושה שבסופו של דבר הטיעון הזה לא יחזיק מים. אבל מים זו שמחת בית השואבה, ושמחת בית השואבה היא בית המקדש, ובית המקדש נחרב בדיוק בגלל כאלה. אינעל דינאק עם כל השונאים האלה - איך אפשר לנהל מדינה בשקט?

יום שלישי, 3 ביוני 2014

ההנאה שבהסתה ובשנאת חינם

מסתבר שלא תמיד צריך קטליזטור כדי לחוות משבר, לפעמים הכל יכול לזרום על מי מנוחות ודווקא אז הדברים שמטרידים אותך ושאותם הקפדת לדחוס עמוק בנבכי נשמתך יוצאים מן הצללים באיטיות ומתוך כוונה. אה, בטח ציפיתם לאיזו בעיה אישית עסיסית ספוילר - אני עומדת לאכזב אתכם, זה לא חומר לטלנובלה עסיסית. יש לי דווקא הרבה חומר טוב לזה, אבל לא הפעם. אני גם לא אפתיע אתכם עם משהו שלא אמרתי, גם זה לא. אתם יכולים לוותר על הקריאה, אבל אישית אני אשמח אם תישארו, יש לי כמה דברים שאני רוצה להוריד מהלב.

אני קרן - אדם, אמא לשלושה, בת זוג, אישה, כותבת, ישראלית, עד כאן אין לכם שום סיבה להתרגש ממני - אני ככל האדם, מיוחדת כי אני מי שאני אני וחסרת כל ייחוד כי כמוני מתהלכים על פני כדור הארץ עוד רבים. ברגע שאוסיף שאני מאמינה בזכויות אדם ושמאלנית, כבר אחוז ניכר מהאנשים במדינה הזו יקטלגו אותי תחת הכותרת "בוגדת", לא יעקמו את האף כי זה לא מוצא חן בעיניהם, אלא ישנאו אותי חד וחלק. זה מטריד, לא בגלל שאני צריכה להרגיש את האהבה, אלא בגלל ששנאה זה רגש חזק, כזה שצריך סיבות כבדות. אישית אני לא מרגישה שנאה לאף אחד, אני מעדיפה להתרחק, אם כבר להרגיש בעוצמות עדיף שזה יהיה חיובי, יש מספיק דברים שליליים בעולם מכדי להתעסק גם בשנאה מיותרת. אבל יותר מזה, זה מטריד כי הבעירה הזו מאיימת על כולנו. בעידן של טוקבקיסטים בחסות האנונימיות, אנשים מעיזים לומר דברים נוראיים ולמרות שתסבירו לי עכשיו שזה מיעוט זה מחלחל לשיח הציבורי ואת זה לא ניתן לבטל. אם אלה עשבים שוטים, בל נשכח שעשבים שוטים נוטים להתפשט אם לא עוצרים אותם.

הרבה פוליטיקאים היום בהתנהגותם ומילותיהם נותנים הלכה למעשה גושפנקא לציבור לשנוא ולקרוא לכל אחר בוגד, או סרטן או כל מילה אחרת שתרצו. בישראל היום יש תמיד "אחר" שאפשר לשנוא. אם זה לא האחר מאריתריאה או סודן, זה האחר מאתיופיה, או האחר הערבי, או האחר הפלסטיני, או האחר המזרחי/האשכנזי, או האחר השמאלני או האחר האירופאי. והאחר בישראל הוא בוגד. מילה נוראית בפני עצמה. קל לנתק את הבוגד מהאדם הרגיל, הוא בוגד ולכן הוא לא כמו כולם. והבוגד הלא הוא זה שיפגע בנו ולכן יהיה זה אך נכון להוקיע את הבוגד. אבל הבוגד בישראל הוא רק אדם שחושב אחרת ממך, לא ראיתי (זה לא אומר שאין) שמאלנים שקוראים לאנשי ימין בוגדים, בעיקר משום שלהחזיק בדעות אחרונות זו לא בגידה, זו משמעותה של הדמוקרטיה. אבל אצלנו משפטים כמו "איני מחזיק בדעותיך אך אלחם על זכותך להשמיע אותן" הם פשוט לא מקובלים וזה בעיקר כי איבדנו את הדרך. איבדנו את המשמעות האמיתית של דמוקרטיה.

המון דברים נכתבו בנושא ההסתה, אין לי הרבה מה לתרום. יש רוח ציבורית של הסתה, שנאה ואלימות וזה מדכא. אנחנו חיים בעידן רווי שנאה, השנאה הזו מחלחלת לאיטה. השנאה הזו היא חלק ממדיניות ברורה של ממשלה והיא מדבקת והיא מתרחבת ובסוף, כרגיל יהיה מאוחר מדי. הלכתי לישון במחשבה שבבוקר אני אקום ואכתוב מניפסט קטן על חוסר היכולת לקבל את האחר ואדביק אותו לקיר של שרי ההסתה כמו נתניהו או בנט ורבים אחרים, שעל קירותיהם מופיעים ביטויים שגורמים לעור לסמור ובכל זאת הם אינם מוקיעים אותם. ניצנץ בי הבהוב שאם כל אחד שאכפת לו יפתח בקמפיין קטן משל עצמו, אולי משהו בכל זאת יתחיל את השינוי. מהמקום שבו אנחנו עומדים אם לא נעצור רק נתדרדר עוד יותר. אבל הפוליטקאים שלנו, שבטוחים שאלה בסך הכל קריאות אהדה למדיניות שלהם, לא מבינים שבסופו של דבר השנאה האלימה הזו כבר לא עוצרת רק באחר אחד היא מגיעה לכולם עד שהכל בוער. ראינו את זה בהיסטוריה אינסוף פעמים, אבל אסור להשוות.

הלכתי לישון מתוך מחשבה שאסור לי לשתוק יותר וזה הוביל אותי להבנה שיש דימיון רב בין ישראל של היום לגרמניה של לפני עליית הנאצים לשלטון. לזה מותר להשוות? גרמניה של אחרי חוזה ורסאי פיתחה נטיות אנטי דמוקרטיות ועדיין היו בה סממנים דמוקרטיים מובהקים שאף היו חסרים באותה תקופה בדמוקרטיות מבוססות אחרות (למשל זכות ההצבעה לנשים שלא היתה קיימת בבריטניה אז). חוקרים של אותה תקופה מכנים אותה רפובליקה ללא רפובליקאים, במידה רבה גם אנחנו דמוקרטיה ללא דמוקרטים. רוצה לומר אנחנו מקיימים דמוקרטיה פרוצידוראלית אולם אין הטמעה אמיתית של מושגים דמוקרטיים חיוניים כמו שוויון או זכויות מיעוט, להפך אנחנו לא מוכנים להכיל את העובדה המצערת שדמוקרטיה היא לא רק שלטון הרוב.

גם בגרמניה המשבר הכלכלי החליש את הרפובליקה, בדיוק כמו שאנו חווים כאן משבר כלכלי שמחליש כאן את מעמד הביניים (אם נשאר כזה), למרות שהממשלה מנסה לצייר שמעולם לא היה כאן טוב יותר. אבל מה שמפחיד הרבה יותר הוא דווקא התגברות הלאומנות, ממש כמו אצלנו. מי שלא היה לאומני הוקע כבוגד - נשמע מוכר? בחינה מעמיקה של התקופה הזו רואה התרופפות של ערכים מוסריים, של לאומנות מוקצנת ואלימה. במידה רבה תקופה זו יצרה באנשים תחושה שחזרה לערכים דתיים וטהורים מבחינה גזעית תביא את הישועה. לי זה קצת מזכיר את האחים והאחיות של בנט ואת הרצון הבלתי מסוייג של הממשלה הנוכחית לייהד כל דבר וליצור מדרג אזרחי של מי שווה יותר, או לחלופין את אמרתו האומללה של שר החינוך על השילוש הקדוש - שואה, אלוהים וצה"ל.   

לא סתם הדיון בכיתות הוא מוגבל, לא סתם עלעול בעמודי החדשות מוכיח שאותה מוסריות של צה"ל שאנחנו אוהבים לעטות על עצמנו היא פאסאד, לא סתם יש יותר ויותר תקריות אלימות בשטחים, זה קודם כל אנחנו - בנינו לנו כסות שנעים להתעטף בה והיא מאפשרת לנו להתנהג בצורה לא אנושית ולחשוב שהכל בסדר. אם תגובה על אכילת דובדבנים ללא רשות על ידי ילדות היא סיבה למעצר ועל זה אנשים מגיבים ב"נו ברור, הן לא צריכות להיות שם" אז כנראה שמשהו מתפספס קשות במוסר שלנו. האצבע על ההדק היא קלה והיא נעשית יותר קלה ככל שהשיח הציבורי מאפשר אותה והשיח הציבורי בישראל מזלזל בקדושת החיים. אני לא רוצה להוריש לילדים שלי עתיד כזה, זה מפחיד אותי. אני לא יכולה לשתוק יותר. כי זה נכון, אנחנו יכולים להתכנס בתוך הקונכיות שלנו, לעיתים לצקצק, אבל לחרוק שיניים ולהמשיך. אנחנו עושים זאת כבר כמה שנים טובות ואלה לא שנים טובות - אין שיפור יש נסיגה והנסיגה המוסרית הזו לא מנבאת טובות.

מדד השנאה מרקיע שחקים והוא מתקבל בלגיטימיות אינסופית, קולות המחאה הולכים ומתעמעמים כאשר קולות השנאה הולכם וצוברים מומנטום. הנה דוגמא - ערבי נהרג בתאונת טרקטורון? עשרות טוקבקיסטים ירדו על ברכיהם בתפילת הודיה ויבקשו שבאופן ספונטני יצטרפו אליו עוד. הרי זה מחריד בכל קנה מידה. אבל אף אחד לא מוריד את זה חלילה כי בשם הדמוקרטיה ניתן לומר הכל. 

האמנם בשם הדמוקרטיה מותר לומר הכל? אני הייתי תחת הרושם שדמוקרטיה מעניקה לך חירות כל עודד אינך פוגע באחר. אבל אצלנו האחר אינו זקוק להגנה, איכשהו יש תחושה כמעט לאומית שמותר להתיר את דמו של האחר. ומה שהכי נורא זה שהממשלה משתפת עם זה פעולה, היא מייצרת את הגל הזה ונישאת עליו. האמירות של נתניהו, של בנט ושל מרבית חבריהם לקואליציה מאפשרות בדיוק את השיח הזה. אני אולי יפת נפש וקל לפטור אותי בזה, אבל זה הרבה יותר גדול מנפשי היפה והתמימה. אני לא בוגדת בישראל בהיותי שמאלנית, דמי לא מותר. שיח האחים והאחיות של בנט למעשה מתיר את הדם של כל מי שאינו אח. אבל משפחה אפשר לבחור ואני למשפחה כזו לא רוצה להיות שייכת.

יום שלישי, 28 בינואר 2014

איל גולן בפסטיבל נשי ובנט בפסטיבל משיחי - היום שעכשיו

פעמים רבות לאורך חיי עניתי תשובות ששיעשעו אותי אך יצרו מבוכה קשה בקרב השואל כך שלאורך השנים פיתחתי עמידות לעובדה שההומור שלי לא ממש מתקבל טוב בכל מקום, ברור שזה לא מנע ממני מעולם להפסיק, מה גם שזה כלי מצוין לסינון אנשים. רוצים הוכחה? הנה סיפור - כשנזם הבריאה, היינו בכורי, היה קטן בילינו פעמיים בשבוע בחוג התפתחות לפיצפונים, נו אתם יודעים כזה שמצליחים למכור לכם כשאתם הורים בפעם הראשונה ואתם עוד חורקים שיניים ונרשמים בשביל הילד השני אבל רק לשנה אחת ואילו כשהשלישי מגיע, נו טוב אתם יודעים... על פניו היתה לנו קבוצה די הומוגנית של אימהות וילדים ורובנו גם היינו נפגשות בגינה בבקרים. יום אחד אחת האימהות סיפרה בשמחה שהיא בהיריון והוסיפה שזו עוד בת וכמה זה נפלא. אני כמובן חושבת שכל ילד זה נפלא ולא נותנת טיפת חשיבות למגדר, לכן לא התייחסתי אבל האמא הזו לא הפסיקה לדבר על זה. שוב ושוב מילמלה עד כמה היא מאושרת שזו שוב בת עד שנדמה היה שהיא נכנסה למעין טראנס שכנוע עצמי שהביא אותי לחשוב שכנראה היא בעצם רצתה בן, אז לא התערבתי. באיזשהו שלב היא התחילה למנות נימוקים דביליים, באמת ששתקתי עד שהיא אמרה שבעצם הדבר הכי נפלא בבנות הוא החתן הנפלא שהן תכנסנה הביתה (עזבו שזו מחשבה די דפוקה כי אין מצב שהדבר הכי טוב בילד שלך הוא מישהו אחר, אבל מדובר בילדה בת 18 חודשים ו עוברית - כן?) ו"חתן זה הבן שהכי כיפי" (נו, בטח, לא נראה לי שצריך סקר כדי להוכיח את הטעות הזו) - אז עזבו את זה שמסתבר שהיא כן רוצה בן, אני כמובן לא יכולתי לשתוק יותר ואמרתי: "חתן? גם הבן שלי עשוי להביא חתן...." לו רק היו בידי מילים מדויקות כדי לתאר את הזעזוע שחל בנפשה ושפניה לא יכלו להסתיר. שוב קיבלתי הוכחה שמה שמצחיק אותי הוא גם כלי נפלא לסינון והרי לכם שתי ציפורים במכה אחת, אפילו שלוש אם מביאים בחשבון שאולי הסיפור הזה הצחיק גם אתכם. 

אז גיליתי שאפשר לסנן ואז באה הרשת החברתית והפכה את מאמצי לנואלים, לא משנה כמה אני מנסה לסנן זה מגיע מכל מקום. אז באופן עקרוני בחיי אני מסננת, אבל מסתבר שמסביבי הכל חורים ברשת. כן, אני חיה בבועה, לא רק בגלל הבחירה שלי בחינוך ביתי, אלא בעיקר בגלל האנשים שסביבי (הזדמנות לומר תודה ושלוח ד"שים מהבית?). מרבית האנשים סביבי הם אנשים נאורים שניתן לדון עימם על כל דבר מבלי צורך כזה או אחר להגביל את השיח ביננו, גם אם אין ביננו הסכמה על נושאים ואין זה משנה אם זה בנושאים מדיניים, כלכליים, חברתיים, הוריים או כל נושא אחר שבעולם. כי אני יכולה להיות צינית כאוות נפשי וזה יתקבל מצוין ואני יכולה באין מפרע לטעון את טעוני מחד ולהקשיב לצד השני מאידך.

אבל זה ממש לא כך בחוץ, ובעידן הרשת החברתית הבחוץ הוא בבית, צורת הדיבור הפכה גסה ומתבהמת ועימה צורת החשיבה. דיונים מהותיים לנושא מדיני מתחלפים חיש קל לסדרת קללות ונאצות שגורמות לך לתהות איך מלדבר על התנחלויות מצאת את עצמך פתאום מגורש לסוריה כדי למצוא את מותך כקורבן מעשה סדום שמסתיים בקרשנדו של הפצצה כימית, אפרופו בוגד שמדבר סרה על התנחלויות מבודדות שמשום מה נמצא להן תקציב בזמן שאת חינוך ילדיך מפקירים באין תקציב. וזה עובר גם הלאה לחיים שבחוץ ולחוסר הסבלנות שאנו שרויים בו. אבל יותר מזה, שניה אחרי זה כבר אפשר להסתחבק כי איזה שחיין ישראלי זכה במדלית ארד באיזה טורניר בינלאומי שאפילו לא ידעת על קיומו עד לפני דקה. הכל חולף כל כך מהר, רוצים דוגמא? בפסטיבל הנשים באילת לשנת 2014 (מסתבר שזו השנה ה- 11 דרך אגב) יככב אייל גולן. אני מניחה שהוא העדיף את פסטיבל הפרגיות, אבל הסתפק במה שיש. כן, כן, אני לא צוחקת - איל גולן הוא המופע המרכזי של פסטיבל נשים באילת, מעניין אם הוא יבוא עם אבא שלו? אולי כדאי יהיה לחדש באותה הזדמנות רק לשבוע הפסטיבל לחדש את הקמפיין "שמרי על הכוס שלך"? או אולי אפשר לעשות פסטיבל העצמה למסתננים ולהציע למירי רגב להיות המופע המרכזי במתקן חולות?

כן, אני יודעת שאני עוד חייבת בנושא בנט-נתניהו. ובכן, אין לי הרבה מה לחדש. נתניהו היה צריך להראות כבר מזמן את הדרך החוצה לבנט וכבר כתבתי על זה רבות (למשל בפוסט מאוקטובר 2013) כל דקה שבנט נשאר בממשלה היא עוד נקודות זכות לבנט ועוד נעיצת פגיון קטלנית בעקבו של נתניהו ולא ברור לי איך הוא ויועציו עוד לא עלו על זה, אבל אולי זה בגלל שהם בעיקר עולים על מטוסים. אבל עכשיו בנט עושה הכל כדי שנתניהו יעיף אותו ודווקא עכשיו צריך נתניהו לתת לבנט למצוא את הדרך בעצמו, אלא אם כן לא מעניין את נתניהו איזו ירושה הוא משאיר לליכוד ביום שאחרי נתניהו. בנט יעשה כל דבר עכשיו כדי להוכיח שכל הסכם שלום יהיה בגדר בגידה ברעיון הלאומי הזה שהוא נושא, אם נתניהו יפטר אותו עכשיו בנט שוב יצא נשכר. לכן, על נתניהו להבליג ולתת לבנט להיכנס עצמאית לדרך ללא מוצא הזו, שיסלול לעצמו את הדרך החוצה וללא עזרה, בינתיים נתניהו יכול ללחוץ על הברזים, אתם יודעים איפה שלבנט כואב באמת (למרות שהדברים נראים אחרת אחרי אושוויץ, הם כנראה לא ממש). ובעודי כותבת שורות אלה, אני מגלה (כן, מתבשרת זה יותר דרמטי אבל לא ממש נכון) שבנט נואם ברגעים אלה והפלא ופלא שוב עולים מדבריו ניחוחות של בגידה, כי מי שבעד הסכם שלום שכולל מסירת שטחים הוא בוגד. טוב, לפני רגע בנושא איל גולן אמרתי שהזיכרון הציבורי שלנו קצר, זה ברמה של שבועות, מי זוכר מה היה פה ב- 1995, דחילק 18 שנים?

ושוב בנט אומר שמה שאנו צריכים זה אמונה וצבא חזק, לא לפני שרגעים לפני הנאום העלה תמונות מהלינץ' ברמאללה ב- 2000 עם הכיתוב "למה לא צריך לתת לפלסטינים לשלוט על ישראלים? כי הם יהרגו אותם". גם אני מפחדת, אבל אני בעיקר מפחדת מהאקלים הזה שהוא מנסה לייצר, של דה-לגיטימציה של כל מה שדמוקרטי והעלאת האפשרות של מדינה יהודית-משיחית בה לקול השפוי הישראלי כבר לא יהיה מקום, אפילו לא כקוריוז ולא, אני לא מדברת על דעות של שמאל, אני מדברת בדיוק על המרכז, השמאל הוא כבר מזמן בוגד, אוטואנטישמי שמחבק ערבים, כבר עדיף בן שיביא חתן הביתה...



יום שישי, 24 בינואר 2014

זה הזמן להרים את הראש - מחשבות על מנהיגה אמיתית. לזכרה של שולמית אלוני

המון מילים נכתבות בדקות אלה על שולה, אני בטח לא היחידה. המון מילים עוד יכתבו ולחלקן תכלית אחת לסכם את האדם הגדול שהיתה האישה הזו ושום מילה לא תספיק. המון מילים עוד יכתבו ולחלקן תכלית אחרת - לנחם ולא ממש יהיה ביכולתן לעשות זאת, אך הן יעלו חיוך. חיוך שיכול להעלות רק אדם שהפיק כל כך הרבה אור. לא היא לא היתה קלה, אך לא משנה באיזה נושא, נמצא את עצמנו מחפשים סופרלטיבים, כן גם לעקשנותה, וגם ללוחמנותה, וגם לטעויותיה.  אין מילה אחת לתאר אותה, יש כי ההגדרה לשולה אלוני היא  - שולה אלוני. אחת ויחידה. כל מילה אחרת תחטא למציאות. ונכון היא היתה המון דברים אבל היא היתה מצפן, מצפן אנושי המקדש זכויות אדם, באשר הוא אדם ולא, זו לא קלישאה. שולה אלוני נלחמה על זכויות האדם בישראל וכולנו מימין ומשמאל חבים לה על כך בכל יום.

כן, היא היתה המנהיגה שלי, הפתק הראשון שהטלתי לקלפי בימי חיי היה זה שנתן לה, בראשות מרצ מלאת התקווה, את המנדט ולא יכול היה להיות פתק טוב מזה. הסבירו לי שהיא לא יודעת להיות בקואליציה (אבל היתה זו ידה שהורמה בעד לגירוש המחבלים המחפיר והיא אכן הצטערה על כך), שהיא תמיד מתווכחת, שיש לה עוד הרבה מה ללמוד. אני נלחמתי על שמה בחירוף נפש של נערה צעירה, אבל אחרי שהיכרתי אותה אני יודעת שהיא היתה מסכימה לביקורת הזו - היא אכן לא שיחקה את המשחק הקואלציוני שנפשו של הציבור הישראלי כבר מזמן קצה בו, היא תמיד התווכחה אך באומנות שאין דומה לה תוך השמעת טיעונים ברי תוקף ולא סיסמאות דמגוגיות חלולות והיא תמיד, תמיד האמינה שיש לה עוד הרבה מה ללמוד. 

אני יכולה להכביר במילים עד כמה היתה דמותה משמעותית בחיי, כיצד נלחמתי להתקבל לכל סמינריון שהיא העבירה, לומר מהי המורשת שהנפש הגדולה הזו השאירה בי, הרבה עוד יעשו את זה. אבל הכאב העצום עוד יותר כי מותה מסיים שבוע בו עוד מסמר ננעץ בארון הקבורה הזה שאנו סוחבים על גבינו וקוראים לו דמוקרטיה. מותה הוא סמלי בדיוק כאן ועכשיו במקום בו אנו נמצאים. זה לא שלא ננעצים מסמרים כל הזמן, אבל הבעיה שבראי ויכוח הימין והשמאל שכחנו את הקרקע המשותפת שצריכה להיות בסיס לכל המפלגות באשר הן במדינה דמוקרטית - זכויות אדם. הקרקע המשותפת היא לא חברון, הקרקע המשותפת היא קרקע מוסרית.

השמירה על מוסר, על זכויות אדם הפכה לנחלתו הבלעדית של השמאל, והופכות למכשיר ניגוח ודה-לגיטימציה מבהיל. מרוב הכפשת השמאל הולך ואובד איזשהו מכנה משותף בסיסי שצריך לשמור את כולנו באותה מסגרת דיון, בה ישראל מחוייבת לזכויות אדם ולא כדמוקרטיה תהליכית בה מקורות ההשוואה הן מדינות לא דמוקרטיות בעליל הנמצאות סביבנו. זכויות אדם היו צריכות להיות האבן השואבת של המדינה היהודית שקמה לאחר השואה, אבל שנים של כיבוש הופכים אותנו לבעלי מוסר כפול, גזענים ומתלהמים שמוותרים למעשה על סלע קיומנו. כי סלע קיומנו הוא לא רגב אדמה כזה או אחר, אלא הדמות המוסרית שלנו וזה מה שיקבע אם נישאר כאן. כל מדינה צריכה להתפתח ולהתקדם, מדינת ישראל כבר ביססה את קיומה, היא עובדה מוגמרת, ישראל יצרה תהליכים ברורים של דמוקרטיה ועכשיו היא צריכה להרחיב את היריעה הדמוקרטית, התהליך שקורה היום שהוא חד וחלק מערער על מידת הדמוקרטיות שלנו, הוא הפוך לכל היגיון.

כאשר ראיתי את המצגות בבתי הספר בהתנחלויות ביום הזיכרון המאולתר המתקיים מדי שנה לזכר הברוטאליות השלטונית שפגמה בשלמות הארץ, היא ההתנתקות, התחלחלתי. אני מוצאת פה אינדוקטרינציה פוליטית מזעזעת בחד צדדיותה ואם זאת אני נאלצת להסכים שבדמוקרטיה עלי לכבד גם את האחר. אבל כשזה מגיע בשבוע בו מורה שניסה להציג מגוון של דעות מוקע מתוך מערכת החינוך על ידי חבורת ביריונים שוחרי שטנה ונקמה, אבל המחווה לנכבת ההתנתקות עוברת בשלווה ולא נראית כמו מניפולציה על מוחות הילדים או הרעלת בארות - אני חייבת לומר שאני באמת מרגישה יפת נפש - כזו שמוכנה להגן על האחר בשעה שאני עצמי מותקפת. (לי זה מזכיר את שולה, כשאמרה שמה שמבדיל את הנצרות מהיהדות היא החמלה).

העניין הוא שהמתקפה על השמאל היא כבר מזמן לא עצם נכונותו לותר על שטחים תמורת שלום, אלא המתקפה על השמאל היא הניסיון להשתיק את זכויות האדם. מצמרר אותי להבין מה זה אומר על המיינסטרים הישראלי, שמוכן שהשיח הפוליטי יהיה כזה, שעמדה מוסרית הופכת בזויה, ששיפוט הופך לפריבלגיה אסורה על ידי השלטון ועימו מוצאים אל מחוץ לחוק ביטויים וארגונים שלא נוחים לממשל. זהו הכרסום בכוחה של דמוקרטיה. כי בשישים וכמעט שש שנים הצלחנו לעגן את קיומנו הממשי אולי אך את הקרקע עליה אנחנו עומדים לא השכלנו להעשיר (אם לא סופרים את הכסף שנזרק על ההתנחלויות). העתיד שלנו הוא לא בחברון, העתיד שלנו הוא בחברה שנקים כאן ונוריש לילדים שלנו. אי אפשר לצרוח "דמוקרטיה" ו"צה"ל מוסרי" ולחשוב שזה אבסולוטית נכון, אסור להפסיק לפקפק, כי רק כשנדע באמת לראות את הכשלים שלנו נוכל לתקן. רק אם נגדל את דור המחר נכון, מצוידים בכוח מוסרי שנובע ממקור אוניברסלי הומאני ולא מתוך עקשות שפשוט אנחנו הטובים, יהיה לילדינו עיגון מוסרי להישאר פה.

החברה הישראלית היום מוכנה להקריב את המוסריות שלה ובמידה גם את הדמוקרטיה על המזבח הלא נכון. ביום מותה של האישה אשר ילדה את שיח זכויות האדם בישראל, כאשר יותר ויותר אנשים תוקפים את עצם נכונותו של השיח הזה, אנחנו חייבים להבין שממש אבל ממש אסור לנו לשתוק. דמוקרטיה היא לא פריבלגיה ומי שזכויות אדם חשובות לו יותר מאדמה הוא המון דברים, אבל בטח לא בוגד. מי שסוטה מהדרך הוא מי שמשתמש בדמוקרטיה אבל לא מגן עליה, מי שחושב שדמוקרטיה הוא שלטון הרוב ולא מבין את זכויות המיעוט. כשאין הבנה אמיתית של הדמוקרטיה, אין קושי לאבד אותה בקלות. השמאל צריך לזכור את זה ולתת לקול שולה להיות השופר שלפני המחנה. 

"כמו עמוד ענן, כך תלך לפני העדר, תבין הכל תדע לא תאמר מילה אחת, כמו עמוד עשן תעלם בתוך החדר , משהו בכך יאמר לך המשך בדרכך... לך ישר, לך לבד, אל תפחד, אל תכעס, לך תמיד, לך אחד" (יוני רכטר ועלי מוהר. ותודה לאורי אפשטיין שהזכיר)

יום חמישי, 23 בינואר 2014

טרגדיה, הפלסטינים מסיתים ועוד אוסף עלוב של תירוצים שמסתכם בצמד מילים - היעדר אחריות

אסופה של נושאים אקטואליים במרחב השיח הציבורי הישראלי:

ישראל במבוכה על פעולותיה? בכיר בממשלה יטען שבהכל אשמה ההסתה הפלסטינית.

אין הסכם שלום? טוב, זה לא אנחנו, זה הפלסטינים והשליחים המשיחיים של ארצות הברית.

ויכוח על מגבלות חופש הביטוי? אין בעית חופש ביטוי, יש אנשים שמרשים לעצמם לומר את מה שאסור ואם זה לא מספיק אז בואו נזרוק לכאן את השד העדתי.

שתי פעוטות מוצאות את מותן בשל הדברה? משפחה נספית בפיצוף כתוצאה מדליפת גז? "טרגדיה"  

צה"ל לא בהכרח מוסרי כל הזמן? "תראו את סוריה" (נו באמת? לזה אנחנו שואפים?) או לחלופין "לא שוחטים פרות קדושות"

עובד מחלקת המחקר והמידע של שרות התעסוקה חושף כי האבטלה אמיתי בישראל הגיעה ל- 23% שזה 17.2% יותר מהנתון הרשמי וטען שהצגת הנתונים הרשמית היא מצונזרת ומסולפת? נפטר אותו, זה לא שלא היו תקדימים - פרופ' שלמה יצחקי הסטטיסטיקאי הראשי, ד"ר גלעד נתן ממכון המחקר של הכנסת, אדר כהן הממונה על לימודי האזרחות- רשימה חלקית לצערי)

לא נראה לכם קצת מעגלי כל הסיפור הזה? קצת כמו שתו לי ואכלו לי ונשארתי לייבב לבד בחושך? אנחנו לא לוקחים אחריות על כלום ברמה המדינית ומה אנחנו מצפים מהאוכלוסיה? הרי אין לה ברירה כי אם להיות בגדר מחרה ומחזיק אחריו. מה ניתן ללמוד מהמנהיגים שלנו? זו הולכת להיות הכללה גסה, אך בכל אחת מהקטגוריות תוכלו למצוא יותר מדמות אחת שמתאימה לקריטריון - הם מטילים את האחריות למצב המדיני על כל גורם אחר מלבדם, הם מעניקים תספורת על גבינו לטייקונים ואנחנו נושאים בנטל, הם מלהיטים ומסיתים ומשתמשים במילה נאצי להטיותיה, הם מפרסמים נתונים מהונדסים כדי שאפשר יהיה להציג לציבור רק את מה שנוח, הם מעיפים את כל מי שלא נוח להם מעמדות מפתח, הם מושחתים, הם נהנתנים, הם בעלי סדר עדיפויות ציבורי מפוקפק, הם נוקטים במדיניות שאינה עונה לקריטריונים בסיסיים של זכויות אדם ופועלים לצמצום מעשי של זכויות האדם בישראל. אם המנהיגים הם תבנית נוף חברתם מצבנו נראה איך לומר - מעט רעוע ועתידנו לוט בערפל. זה לא ממש טוב. 

כשלמדתי באוניברסיטה, ברבים מהקורסים גם במשפטים וגם במדע המדינה, שמעתי רבות את המשפט שישראל היא בעייתית כמקרה מבחן בשל המון גורמים והעיקרי אולי הוא היותה כל כך צעירה. נאמר כי יש לבחון מדינה בראי של מאות שנים ולא עשרות בודדות. טוב, חלפו מאז אי אילו שנים (בקרוב אוכל לדבר גם בעשורים), אבל גם אז היה המשפט הזה הוא מאוד שמרני, אמנם סלחני ונכון אך גם לחלוטין מתרץ. היום כהורה, אני מצפה מילדיי, עם השנים, לעלות במדרג האחריות שהם לוקחים על עצמם, אני מניחה שנכון הדבר גם לגבי מדינות. אנחנו כבר לא ממש מדינה צעירה, בטח לאור כל המדינות האחרות שקמו אחרינו ומצליחות להפגין בגרות רבה יותר משלנו, אם כי כמובן תמיד נוכל להגיד שלנו יש בעיות גדולות יותר. בכל זאת יש מאחורינו כמעט 66 שנים ועדיין אנחנו תקועים בתוך סלחנות עצמית מלווה בתירוצים של ילד בן 5. אז נניח שכמו שיש שנות כלב יש גם שנות מדינה, ונגיד שכל שנת מדינה היא כמו עשור בשנות בני אדם, עדיין צריך כבר לעלות כיתה, לא? ולא אני לא קורצת לקמפיין של משרד החינוך (וחבל שהכספים הללו לא הושקעו במערכת במקום בפרסום - רק אומרת). עקרונית זה כבר כיתה א', לא? כי מה שהתאים לגן כבר לא כל כך מתאים בבית הספר, אני זוכרת שזה מה שהסבירו לי תמיד. 

ואם בעצות הוריות עסקינן, אז אני די לא אוהבת השוואות, אם במדינות שלידינו קורים דברים נוראיים יותר, זה לא אומר שאני צריכה להסכים עם מה שקורה כאן, פשוט כי זה לא המקור להשוואה. רוצה לומר התירוצים האלה עלובים - אם הפלסטינים כל הזמן מסיתים, הרי שניתן לומר בביטחון שאנחנו כל הזמן מסיטים. אני זוכרת שגם אמרו לי שצריך שניים לטנגו. אם ילדים מתים בשל רשלנות אישית חמורה והעדר אכיפה זה נקרא היעדר אחריות, אחר כך אפשר גם להגיד שזה טראגי. די, לכל התירוצים האלה. אנחנו צריכים להשאיר כאן משהו טוב שהילדים שלנו יוכלו להמשיך את החיים שלנו כאן, זה לא יתקדם אם נמשיך לתרץ ולא ניקח אחריות. אין תירוצים יש בעיה אחת המוגדרת בצמד מילים הרסני - היעדר אחריות.



יום שבת, 18 בינואר 2014

ד"ר פוליאנה ומיסטר בלוגרית - על קוצה של "חפירה"

אני אגש ישר לעניין הפעם, בשיחות שהיו לאחרונה עם אנשים שדעתם חשובה לי התברר לי שדמות הבלוגרית שלי נדמית בעיניהם קטנונית מאוד, אתם יודעים מאלה שאולי צודקות אבל החפירות שלהן כבר נמאסו. כמובן שברור שאישיותי הלא וירטואלית מחפה על נבירותיי בצדדים הפחות יפים של חיינו, אבל כניסתי המילולית כמעט לכל סדק אפשרי מעצבנת, וזה בלשון המעטה. אני לרוב באמת לוקחת ברצינות מה שאומרים לי אנשים שאני מעריכה (אחד מהם אני אפילו אוהבת ועשיתי איתו 3 ילדים), אבל אני לא ממש רואה איך זה הולך להשתנות. 

תשמעו - זה לא עניין אקזיסטנציאלי, אבל באמת יש כאן אינסוף בחירות. אני יכולה להתמקד בקרוב והטוב ולכתוב פוסטים נוסח פוליאנה מלאי אופטימיות והבחנה באושר, אני יכולה גם לכתוב על החינוך הביתי וחוויות היומיום ובכך אולי להשפיע במעט על חוסר הידע הציבורי בנושא, אני יכולה לכתוב סיפור בהמשכים אבל אני יכולה גם לכתוב על מה שמציק ואנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו ומסתכלים על כל מי שכותב עליו כ"חופר" פשוט כי זה לגמרי לא נוח. ואתם יודעים מה? לא נראה לי שזה עומד להשתנות וזה לא בגלל שכרגיל אני מתריסה, גם לא בגלל שכל הזמן אני מכילה וסבלנית ולכן אני פורקת הכל בעזרת אלטר אגו קטנוני ומעצבן. זה פשוט בגלל שאנחנו מסוגלים לחיות את חיי היומיום שלנו בלי להסתכל על מה שלא טוב ולהתעורר מאוחר מדי ואז כבר פשוט ממש רע (ואל תסיקו מזה שעכשיו סבבה) וזה ממש לא בא לי ואם מה שאני כותבת לא יגרום לכם לחשוב, לפחות אוכל להגיד בקול קטן ויבבני ש"אמרתי לכם". אז כן, אני נתפסת אולי כמו זאת שמתעכבת על כל קוצו של יוד, אבל אנשים, לא אמרתם שתמיד זה הפרטים הקטנים? הבעיה היא שהם נראים קטנים ביחס אולי לחיים של כל אחד מאיתנו, אך בהתייחסות אלינו כחברה הם ממש גדולים והם יוצרים את השיח הציבורי, את הנורמות, ולא להתעסק בהם פירושו לתת לדברים להתדרדר. כל קוצו של יוד כזה נראה אולי קטן, אבל כשמחברים אותם ביחד פתאום יש לזה נופך עצום. הכתיבה שלי מבחינתי היא סוג בדיקה לגילוי מוקדם, או נייר לקמוס, אם תרצו, ואני אומרת לכם שבלי לשים לב הכחול הזה הופך לאדום, יו נואו  - זה מה שקורה לנייר לקמוס כשהוא בא במגע עם חומצה.

אין ספק אפשר בכלל לא להתייחס לרני רהב, אפשר להגיד שממילא רוב האנשים במדינה אינם מטרידים את עצמם בזוטות כאלה כי הם עסוקים בהשרדות. הבעיה היא שעל זה בדיוק עובדת כל המערכת והיא מסבנת את אלה שממילא לא ממש מסוגלים לעמוד בחשבונות המים (בטח לא עם ההתייקרות שמביאים עימם תאגידי המים). ואם לא נעצור רגע, התופעה של פגיעה בחופש עיתונאי, של פגיעה בחופש הביטוי, של קשרי הון-שלטון, תחרוג עוד יותר ממימדיה המפלצתיים של היום. זה כל הזמן נראה שהכל לא קשור ממש אלינו ברמה היומיומית, אז למה המעצבנת הזו מעלה עוד פוסט מרגיז וקטנוני על משהו שהוא כל כך שולי. למה בכל ניצן טוב של מודעות (קמפיין העלאת המודעות לבעיות השמנה, קמפיין העלאת המודעות לסם האונס ואפילו קמפיין שצריך לסתום כבר ת'פה למתייפייפת כמו הקמפיין של משרד המשפטים והתאחדות הסטודנטים נגד אפליה), היא מוצאת בעיה שולית שמצליחה להוציא ממנה רעל? אז זהו זה לא עניין של גנים פולניים, נוסח אני אשב לי פה בחושך בזמן שאתם נהנים לכם במסיבות עם כוסות בצורת קונוס, זה פשוט כי הפסקנו במידה מסויימת לתת את הדגשים במקומות הנכונים ואנחנו פשוט מוכנים להסתפק בפחות. רני רהב הוא דוגמא טובה, סגנון ההתנהלות הבוטה שלו הוא חלק מהנוף התקשורתי כבר הרבה מאוד זמן, וכל פעם עברנו הלאה אחרי שהוא התנצל (או לא), הבענו זעזוע רגעי והמשכנו. זה רק ממשיך, אז מתי להתעורר עוד עשרים שנה כשהוא יציג את עצמו כמועמד לנשיאות (לא עלינו) ואז נתגעגע לימים האלה בהם פרופ' שכטמן מציע את עצמו לנשיאות ונתהה איכה הדרדרנו?

אז זהו נכון, אני לא באמת קטנונית בחיי הפרטיים ואני נהנית מחיי ורואה את הטוב והמשעשע גם בימים בהם אני מפתחת מחלה והחתול בוחן אותי באמצעות חירבון במיטה (כן, כן, זה מופיע בפוסט של אתמול), אבל אני רוצה שיהיה פה יותר טוב ולא מוכנה לשתוק כשאנחנו נותנים יד כדי שיהיה כאן נסבל. נסבל לא בא לי, אני רוצה להשאיר לילדים שלי משהו אחר. וזה לא שלא התרגלתי שהרבנות נכנסה לי לנוזל לניקוי כלים ולא, לא בכל פעם שאני ליד הכיור אני זועמת ונואמת לילדי על החופש מדת, ואני גם לא מחבקת את איש הניקיון בבניין (אבל אני כן שואלת מה נשמע, מחייכת ומציעה גם משהו לאכול או לשתות) אבל פעם ביום, כשאני יושבת מול המקלדת (גם אם זה בהפסקות) אני רוצה קצת לשנות, לפקוח את העיניים ולהשאיר אותן פקוחות ולא בשביל איזושהי תוכנית ריאליטי, אלא בשביל המציאות הזאת שהיא קצת גזענית ולא מכבדת ורומסת את הדמוקרטיה בו בזמן שהיא מתהדרת בשמה.

וחוץ מזה המלחמות הקטנות שלי מקשות עלי את החיים, אז שאני לא אשתף? הרי הבשורות הרעות לא מפסיקות להגיע כי חוץ מתמי4 ורולדין שהימנעות מהן מורידה מאיכות החיים שלי (קסטרו לא מורידה), נגמר עידן החלב 3.6% של יטבתה (רני רהב, צא לאלתר מהקפה שלי), אין סרטים יותר בסינמה סיטי ואם כבר רציתי להתנחם בתה קר ירוק של ספרינג אז גם זה לא. איך אתם רוצים שלא אהיה מרירה? אז אתם תסבלו בשקט ואני מבטיחה מדי פעם גם לכתוב על משהו אחר, אולי על ההשפעה של הציירים האימפרסיוניסטים על אהבתי לצבעי פסטל? רציתם קצת אופטימיות, לא? בינתיים אני חולה וזה לא בגלל רני רהב ולא בגלל איכות הקפה, אז ברשותכם היום אני אוציא קצת רעל על החיידקים שמאיימים למנוע ממני את זמן הכתיבה שלי מחר. הלאה מחלות החורף, שלא תמצאו את עצמכן באיזה פוסט קטנוני, שמעתן?

יום שישי, 20 בדצמבר 2013

בנט והמאבק על דמות האיבר היהודי

מה שטוב/רע/מציק (עניין של השקפה) ובכל מקרה בלתי פתיר בויכוח בין חילוני גמור למסורתי והלאה זה שתמיד באפשרותו של הצד הדתי להביא לסיום הדיון עם "ככה אלוהים אמר" בהתאם לנושא הדיון. עכשיו, הנקודה היא שבשביל החילוני כאן בדיוק מתחיל הדיון, בנקודה הזו של "כה אמר אלוהים", הרי יש להניח בביטחון רב כי אם בבסיסי אינני מאמינה באלוהות הרי זה שאם מישהו משתמש בטיעון הזה, אני מראש לא יכולה לקבל אותו, מבחינתי אפשר לצטט כל דבר, גם את הזאב מ"כיפה אדומה". אם אני שואלת מהיכן הביטחון שיש אלוהים ואני מקבלת את התשובה "מרגישים את זה", אני אבחר בהסבר ולא בתחושה. "אלוהים אמר" או "זה מה שכתוב בתורה" הם שני טיעונים שאינם תקפים בעליל מבחינתי, בעיקר אם זה מתנגש בעובדות בשטח (כמו מתי נוצר העולם לפי התורה ומתי נוצר העולם לפי תיארוך פחמן). אם אין בליבי מקום לקיומו של אלוהים, הרי שבעיני התורה אינה "דברי אלוהים חיים" וגם אם כן הרי אין לזה משמעות כי אין אלוהים. בויכוח מעין זה, הבחנתי בתופעה מדאיגה בה נוצרת האוירה שזה בסדר שהחילוני יתחשב בדתי כי החילוני יכול להכיל את הנחת היסוד של הדתי ואילו הדתי אינו יכול. כלומר זה ויכוח אבוד מראש, רוצה לומר אם אינך מאמין באלוהים אין לך מה לעשות פה. מדוע על החילוני להסכים להנחה "שיש אלוהים" אך לומר משפט הפוך לאדם דתי זה בגדר עלבון? היינו אפשרות שאין להעלות על הדעת. הרי אם אמונתי אינה ניתנת לערעור, לא צריך להיות אכפת לי מה אומר אדם אחר - אם חילוני יכול לעשות זאת אז למה שמחזיק באמונה כלשהיא לא? 

אבל הויכוח אף פעם לא עובר את הנקודה הזו, לפחות מניסיוני. כי אם הטענה שלי היא שבני אדם כתבו את התנ"ך ולסיפורים יש מטרה, גם אם הם בחלקם מעוגנים היסטורית ואין עדות לקיומו של אלוהים ולכן יש לדבר בכלל על האינטרסים שבאים לידי ביטוי בכתובים עצמם ועוד הרבה יותר בפירושם ואת זה הצד השני אינו מוכן לקבל הרי שאין ממש מקום מפגש בו יוכלו שני הצדדים להסכים. הדיון הזה, גם אם נעשה מתוך כבוד מוחלט של שני הצדדים הוא בלתי ניתן לגישור. ולכן, אלא אם כן ברצונך (ולא משנה מאיזה עדה אתה, אה סליחה, באילו אמונות אתה מחזיק או לא) לשכנע את הצד השני "לראות את האור" אין שום טעם להתחיל את הדיון הזה. מבחינתי המסקנה היא חד משמעית וזה נוח כי זה לחלוטין משקף את אורח חיי, מבחינתי לא נותר מקום אלא לקבלה, לא אין הכוונה למיסטיקה יהודית אלא ליכולת להכיל ולקבל את מי שמחזיק באמונה אחרת ממך. יתרה, לא סתם קבלה כי אם קבלה הדדית. יחד עם הזכות לאמונה ולשיוך דתי, דרה בכפיפה אחת ההנחה שהעדר אמונה מקובל לא פחות מאמונתו של השני. וזה מחזיר אותנו לביטחון שיש לנו במערכת הערכים שאנחנו מחזיקים. אני מרגישה את זה מצוין כאשר אני מדברת עם אחותי, החוזרת בתשובה, בנושאי דת ואמונה. רבים מהדברים שהיא בוחרת לעשות או שהיא מודרכת לעשות לא מקובלים עלי, אך היא מקבלת את תמיכתי הבלתי מסוייגת מתוך הבנה מוחלטת שזה מה שעושה לה טוב ומרגיש לה נכון. בעוד שהיא באמת ובתמים מאמינה שיש עוד תקוה שאכיר בקיומו של האל, בי אין טיפה של רצון להוכיח לה שהוא לא קיים ואני נזהרת בכל מאודי בכלל לא ליפול לדיונים המיותרים האלה כי ערעור אמונתה לא נמצא כלל בסדר העדיפויות שלי. 

ולמה אני חוזרת היום שוב לנושא דת? כי בנט העלה היום סטטוס בדף הפייסבוק שלו שצריך להדאיג את כולנו. לטובת מי שלא נכנס לקישור - בא בנט ואומר שעיתון 'הארץ' ושותפיו (מי הם? לא ברור, אבל שותף עלום וחסר שם הוא מפחיד הרבה יותר בטח בעידן ציד מכשפות השמאל, זאת אומרת ייבוש עמותות השמאל) במתכוון פועלים בצורה מתוזמנת כאן ועכשיו כדי למחוק בעקביות את זהותה היהודית של מדינת ישראל (?!?! - כאילו באמת, אחי? למחוק בעקביות את זהותה היהודית? סגור על המינוח? נראה לי די פומפזי באופן כמעט שקוף, אבל זו רק אני, אחי). למה הוא אומר את זה? בגלל ש'הארץ' העלה לדיון את נושא ברית המילה. ומה אומר בנט? שאין דבר שמסמל את הקשר לאלוהים יותר מהברית הזו עוד מתקופת אברהם אבינו, דרך אגב. זאת אומרת שבנט מכריז בזאת שאין אפשרות אחרת - אתה לא ישראלי אמיתי אם אתה לא נימול, הן גברים נימולים הם סלע קיומנו. שנים של איבר יהודי גאה לא יכנעו לדעה פוסט מודרנית וחסרת עיגון במציאות המתבססת על המחשבה שפגיעה בשלמות הגוף של תינוק היא בהחלט נושא שיש לדון עליו מחדש. 

מה שיפה בדעה המזלזלת שמפגין בנט בזחיחותו האופיינית שמתעצמת נוכח העוית הקבועה בפניו, שיתכן שנתקבעה בעת חדירת הרסיס לעכוזו, זה שזה ספין משובח. כל טיעון שאשמיע יסתיים בהשתקה, אין להיחלץ מהדה-לגיטימציה הכוללת שעושה בנט לציבור שלם ולדעה השונה משלו, הוא מפגין את חוסר הסובלנות המצופה ממנו. במסגרת תעמולת הפחדה מיותרת, מגיע אדם בעל מעמד ציבורי ונותן פומבי למערכת ערכיו הצרה ומצפה שדעתו תהא מקובלת לא צד בצד עם דעות אחרות אלא כמערכת אמונות הגמונית שלטת שאין בלתה. במקום להכיל את העובדה שיש מי שחושב אחרת ממנו גם במדינת "הבית היהודי", הוא הופך דיון לגיטימי ומקובל שצריך לקחת חלק בשיח הציבורי ומנסה להפוך אותו ללא לגיטימי. בעיני, דת ככלל משתמשת פעמים רבות בהפחדה, שלא לומר מושתת על מנגנון הפחדה משומן. סטטוס כזה הוא רק הוכחה נוספת ששיוך דתי מושתת על שני עקרונות - הפחדה מפני מה שיקרה לך אם לא תיישר קו ושנאה כלפי כל דבר שמריח אחר. כמו מול ביריונות מכל סוג, אין לי אלה להסיק שמדובר שוב בחוסר ביטחון, כן, אני שוב חוזרת לזה - כאשר אתה בטוח במשהו אין לך בעיה עם דעות אחרות משלך. 

אבל הסטטוס הזה של האח בנט בעיקר מסמן לי את הסטטוס שלי בתוך המדינה הזו ומוכיח לי שהברית שבא בה אברהם לפני כ- 4,000 שנה היא המדד לשייכותי או אי שייכותי לקהילה המכונה ישראל, בעיני זו צרות האופקים שחותרת תחת חוסנה של מדינת ישראל, בטח לא הדיון בנושא המילה. להיות אדם יהודי בישראל זה אומר לקבל על עצמי עול מלכות המוסר והיא לא נמדדת בעורלות או בריתות ואפילו לא בקשתות בענן. הכל מתחיל בקבלה, בנט הוא בטח לא הכתובת לזה, אבל הוא חתום על נעיצת עוד מסמר בארון הקבורה של המושג דמוקרטיה בישראל.