לדבר על ניטרול בניוטרל (עם בלם יד!)

"לשאלה האם לנצח נחיה על חרבנו, אני עונה שכן", אמר היום ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בישיבת ועדת חוץ וביטחון. מראש ממשלה שמצחצח לשונו לחרב מדי יום ומפנה אותה יומיום על מי שאמור להיות השותף שלו לשלום אני לא מצפה ליותר. הציבור בישראל מודע לזה שישראל לא תוכל לוותר על צה"ל בשנים הנראות לעין, אולם היא בהחלט יכולה להפסיק לחיות על חרבה. ראש הממשלה עשה את הבחירה שלו והוא אומר זאת בגלוי - הוא לא יביא פיתרון ואין לו שום בעיה שזה העתיד שהוא מבטיח היום לישראל. אמרתי עתיד? לא התכוונתי - אין עתיד, סליחה.

להכרזה הזו, שהיא הודאה באוזלת יד, לאוזלת היד הזו, צריך להיות מחיר. כל עוד אנחנו מאפשרים לראש הממשלה הזה להישאר בתפקידו ללא חזון וללא עשיה המחיר הזה נגבה מאיתנו, הוא נגבה מילדינו ומעתידם כאן והוא נמדד בעיקר בדם, שכול ופחד. זה הישגו של נתניהו בשש וחצי השנים האחרונות וזה מה שהוא מציע בעתיד. בלי קשר לדעה פוליטית שום חברה לא צריכה להסתפק ב"מנהיג" כזה שלא מציע שום פתרון וקונה את הציבור במילים שהוא רוצה לשמוע. מי שמסביר שנתניהו הוא ברירת מחדל חוטא לאמת. נתניהו לא טוב נקודה. הוא לא טוב לימין והוא לא טוב בשמאל ואם משהו צריך לאחד את הציבור בישראל זו הידיעה שאת נתניהו צריך לעצור למען כולנו. "עם הנצח לא מפחד?" עם הנצח צריך לחשוש לגורלו כמו שהמצב נראה וכמו שנתניהו מבטיח. 

במידה רבה ראש הממשלה מזכיר לי סיפור ילדים של מאיר שלו בשם קרמר החתול, קרמר החתול הוא חתול ישנן, כפי שקורא לו שלו - הוא כל הזמן ישן. כשהמשפחה שוקלת להחליף אותו בחתול אחר, קרמר מזדעק ומסביר שמה שנראה לבני המשפחה כשינה זה בכלל משהו אחר וקרמר מסביר - הוא בלילות מבלה עם משפחתו - משפחת החתולים, הוא אורב ורץ ונוהם ובכלל הוא "ער ונמר". זה בערך ראש הממשלה שלנו - הוא "הודף", הוא "שומר", הוא "אחראי", הוא "לא ישן", כל הזמן הוא רק על המשמרת. זה חמוד כשזה חתול, פחות כשזה ראש ממשלה.

במשמרת של נתניהו אין ביטחון ואין שלום ואין גם דברים חיוניים אחרים, מה שכן יש זה מתווי גז ונאומים בקונגרס ואולי, גם אולי, אם נסתכל על זה ברצינות גם חורבנה של ירושלים. לא חורבן של אין מוחלט, אלא פער עצום בין מה היא יכולה היתה להיות ומה היא עכשיו ובעתיד. כמו שירושלים נראית - שסועה, מנוטרלת, עניה ומבוהלת, גם ישראל עשויה להיראות - זה העתיד שמציע נתניהו. זה מה שקורה כשראש הממשלה נמצא על משמרת ההסברה והניטרול ובפועל הוא מדבר ומדבר על ניוטרל ועם בלם היד. 

נטולת מרצ

לעשות חשבון נפש אף פעם לא מאוחר, לעיתים צריכים קצת זמן כדי להעריך אירועים נכון. בני אדם פעמים רבות רוצים תגובה מיידית לאירועים, אך לא תמיד התגובה המיידית הזו נכונה, לא בחיים האישיים ולא בציבוריים. אין זה אומר כי תגובה מיידית אינה נדרשת, יש פעמים שלא ניתן להתחמק ממנה, אך גם במצבים כאלה אם נבחן במבט לאחור נגלה שיתכן שהיה דפוס פעולה שהיה יעיל יותר ולרוב נסביר את העדר הבחירה בו באילוצים של זמן ומקום. זה לגמרי אנושי ומוכר. בזירה הפוליטית זה קורה לא פעם, השאלה היא מתי התגובה המיידית היא מחוייבת המציאות ומתי היא לא. 

זורמת (אילוסטרציה)

היום מעט יותר מחודשיים אחרי הבחירות, אני מרגישה שהגיע הזמן להוציא כמה דברים מהמערכת ואני לא חושבת שמאוחר מדי, להפך, זה ממש הזמן. אנחנו כמעט במרחק הכי גדול מהבחירות הבאות שהן בלתי צפויות, בה במידה שהן צפויות מאוד, ובכל זאת לא קרוב מדי. בדיוק הזמן להסתכל אחורה ולהסיק מסקנות על כאן ועכשיו ולקראת הבחירות הבאות. על מפלגת העבודה כבר דיברתי, ולא שהרצוג הוא קורא שלי, אבל עושה רושם שהוא לגמרי מסיק את המסקנות - מקומו באופוזיציה ומבחינתו הקמפיין לבחירות הבאות מתחיל עכשיו. אפשר רק לקוות שהוא ימשיך כך. מעבר לזה שההישג של מפלגת העבודה בבחירות האלה הוא מצוין ואני לא בטוחה שהיא היתה יכולה להשיג תוצאות טובות יותר. אבל מרצ. על מרצ לא דיברתי.

שנים אני נעה ונדה בין מרצ לחד"ש. במידה רבה ההיצמדות שלי למרצ מחוסרת סיבה אידיאולוגית. חבר הכנסת שמייצג אותי בצורה הטובה ביותר כמעט בכל הנושאים הוא דב חנין. הההיצמדות שלי למרצ היא לגמרי רגשנית. היא רובה ככולה שולה אלוני. האישה הדומיננטית, החכמה והכובשת הזאת, שהיתה לאחת המורות שעיצבו את מי שאני והיא לי דמות ומופת - זה הקלף הכי חזק שלי לנושא מרצ. אם לדבוק בתבנית המשפטים הנדבקים של נתניהו מרצ זה רצ, רצ זה שולה. רצ זו המפלגה שהייתי רוצה להצביע לה, מרצ היא ברירת המחדל. זה מה שנשאר, אבל זה לא.

געגועים זה לא קריטריון להצבעה

רצ של שולה אלוני היא רצ של זכויות אדם, של העמדת האדם במרכז, של חרויות פרט, של הפרדת דת ומדינה. אבל רצ לא קיימת הרבה זמן ומרצ היא כבר מזמן לא רק כזאת, היא גם כזאת. אבל עמדות כמו של חברי כנסת ממרצ היום אפשר למצוא במפלגת העבודה. אין ייחוד לחברי הכנסת של מרצ. הניסיון לבדל את מרצ ממפלגת העבודה מתבסס בעיקר על היסטוריה ולמעשה אין לזה משמעות. אין קול ייחודי למרצ, להפך הטון של זהבה הוא די מונוטוני ועולה על העצבים. זאת אומרת, אני מאוד מעריכה אותה ויחסית לכמויות חוסר האהדה שהיא מקבלת, מה שאני חושבת עליה הוא ממש חיובי. ועדיין זהבה גלאון לא מנהיגה את מרצ לשום מקום, ולא, קפיצות במקום, א-לה הקליפ בקמפיין, זה לא נחשב.

ברור שאני יכולה להסביר את הבחירה במרצ גם על רקע פרסונלי, חברי הכנסת שלה הם חברי כנסת מצויינים ופעילים ולרוב אסכים איתם אידיאולוגית, יש לי בעיה עקרונית עם מטריית ההגנה שהם נותנים לכל "מבצע" עד ששוב הם מתאפסים על עצמם, אם בכלל. מועמדי הספסל שלה נהדרים, אבל כמה כבר אפשר לתרץ הצבעה למרצ במשאלה שמוסי רז יהיה חבר כנסת? (ואני מאוד רוצה שיהיה). במצב של מרצ היום, היא כנראה בשיא כוחה. בבחירות 2003 קיבלה מרצ שישה מנדטים ויוסי שריד מיד התפטר מראשות התנועה. מהרגע הזה המפלגה מדשדשת בשולי הפוליטיקה הישראלית ותכל'ס, הנה אני אומרת את זה (תופים): היא מוכיחה שאין לה רלוונטיות.

כן, חברי הכנסת של מרצ נהדרים. כן, הם עושים המון. כן, הם חברתיים ואכפתניקים. כו, הם גם די שמאלנים, או לפחות משתדלים. אבל אין מפלגה על הטיקט של "אנחנו בסדר" זה לא תופס. שולה אלוני ידעה להיות באופוזיציה ולשמור על רלוונטיות, מרצ של היום מנסה להצדיק את עצמה, זה הופך אותה ללא רלוונטית. זה מצער, אבל צריך להכיר בזה. את הפעילות המבורכת של חברי הכנסת שלה אפשר לנהל דרך מפלגת העבודה. 

דווקא בתקופה בה שיח הזכויות נבלע בתוך היומיום ולמרות שהוא רלוונטי מאי פעם הוא מתעמעם, הייתי רוצה להאמין שיש מקום למפלגה של זכויות אדם. זה הנושא שנמצא הכי על סדר היום אבל תמיד במובלע ולא במשתמע. האמירה של אובמה לגבי משפטו של נתניהו על נהירת הערבים לקלפי היתה צריכה להוות נורת אזהרה, אך היא מוחלקת בהתגוננות של סליחה דיפלומטית שאין בה דבר. אובמה הציב מראה מול ממשלת ישראל, אבל ממשלת ישראל נוטה לראות בזה מטרד ותו לא, הרי מה שחשוב שהעסקאות הביטחוניות מתנהלות כסדרן. המציאות מלמדת שאין מי שבאמת נושא את דגל החירויות וממילא זה נתפס בציבור כפריבלגי מול נושאים אחרים.

אבל חזרה לענין הפעולות המיידיות כי עם זה התחלתי - כשזהבה גלאון הודיעה על כוונתה להתפטר מראשות מרצ אם זו תקבל ארבעה מנדטים בבחירות האחרונות, עוד לפני היוודע התוצאות הסופיות זה לא היה נראה  לי מעשה של גבורה בכלל. עשה את זה יוסי שריד וכבר אז זה היה נראה לי כמו ניסיון פתטי לפנות את הבמה לפני שנזרקה העגבניה הרקובה הראשונה. ההצדקה היחידה של גלאון שיכולתי לקבל לעניין היתה שזה נעשה כדי שזנדברג תכנס לכנסת וגם אז לדעתי היא היתה צריכה להצהיר על ויתור על כניסה לכנסת ולא על ראשות המפלגה. גם אם יש צורך שתתפטר (כן להתפטר במקרה של גלאון, לא במקרה של שריד), הרי שיש לעשות זאת אחרי שנושאים בהכרה בכישלון. מן הראוי שתהפוך את עצמך לקורבן אחרי שנשאת בגאון בתוצאות הטעויות שבחלקן הן שלך. 

אבל עכשיו חודשיים אחרי הבחירות הגיע הזמן לעשות חשבון נפש במרצ. חשבתי שצריך לדבר על החלפת היו"ר, עכשיו אני תוהה אם זה בכלל משנה? אני מניחה שלא, אז בעצם כבר לא ממש אכפת לי אם זהבה תתפטר. ראש מפלגה כזה או אחר לא יהפוך את מרצ לרלוונטית יותר וכדאי להסיק מסקנות.

אולי בכלל הייתי צריכה להתחיל ולסיים את הפוסט הזה במשפט "אם יש משהו שהדגימו הבחירות האלה (שוב) זה שאין שום טעם במרצ" ובכך חוסכת לכם את כל המלל. אולי הייתי צריכה שיחת אשכבה למפלגה אהובה שסיימה את הקריירה. לפעמים הגדולה של שחקן היא לדעת מתי כדאי לרדת מהבמה. אפרופו לרדת מהבמה, אני חוששת שיש לי יותר מדי חברי כנסת להציע את זה להם, אבל זה כבר בפעם אחרת.

ובאמת שהתאפקתי לא להשוות בין ההתייצבות של כולנו הערב לארוחות המשפחתיות ברחבי הארץ ובין יציאתה של ז'אן ד'ארק ממש היום ב- 23.5.1430 לקרב על קומפיאן, שם היא נפלה בשבי האנגלי. זה הצליח לי ממש עד הרגע האחרון...

בנט לא אח, בנט הוא אאוצ'

הרבה דברים הסתובבו לי היום בראש ולא הצלחתי להביא את עצמי לכתוב, קשה יותר לסדר את המחשבות כשאת נאבקת בצינון שמאיים להפוך לסינוזיטיס והראש קודח גם בלי הבליל המטורף של כל המילים. היה לי ברור שלא יהיה מנוס מפוסט פוליטי, אתם אל תאנחו לי עכשיו ואני לא אתנצל. ואין קיו טוב יותר להתחיל את הפוסט הזה מאשר התנצלות, כי הרי מן הידועים הוא ששמאלנים כל הזמן מתנצלים, אז אולי זה לא טוב שאמרתי שאני לא אתנצל? מי יודע? רק לבנט הפתרונים (סליחה, אם העלבתי).

לא יודעת אם יצא לכם לראות את הסרטון שבנט העלה (לינק לא תקבלו פה, באמת סליחה גם על זה). סרטון סטריאוטיפי כזה מזמן לא יצא לי לראות, אולי מאז הסרטון האומלל של שלום עכשיו "כיף להיות ימני" ושוב סליחה, גם כי אני שמאלנית וגם כי הוא היה נוראי לא פחות - הנה עכשיו העלבתי גם מימין וגם משמאל וכנראה שעלי שוב להתנצל. סליחה, באמת, סליחה. אני מניחה שתומכי בנט יחשבו שהסרטון הזה ממש מצחיק ומדגים נקודה, אך אללי (ושוב אני מתנצלת), הדבר היחיד שהוא מדגים זה רמת התעמולה הזולה והנחותה שהבנט עסוק בה ועד כמה התעמולה הזו מתקבלת באהדה בארץ. בנט מצהיר שמהיום מפסיקים להתנצל, כי הרי השמאל ההיפסטרי לא מפסיק להתנצל כל הזמן ומהי גאווה יהודית אם לא האדרת הזיקפה הלאומנית?

תכל'ס בנט הוא פוליטיקאי של הרשתות החברתיות, כל מה שהאיש הזה עושה הוא לנסות לגרוף עוד like ועוד like משל בסוף יש אקזיט. אין שטחים כבושים, יש הבטחה אלוהית, יש מטבעות עתיקים, יש תמונות של מתים יהודים שעוד לא התקררו עטופים בטלית ספוגת דם - בנט הוא איש של מסרים פשוטים שמנגנים על המכנה המשותף הכי נמוך. הוא זיהה את הכמיהה לזקיפות קומה יהודית והוא יעשה הכל כדי לגרוף אותה אליו. פוליטיקאי לא מתוחכם מאחורי פוסטר משווק כדבעי - גם איש הייטק לשעבר, גם חובש כיפה, גם סחבק, גם חובב טיולים בארץ ישראל, גם איש משפחה וגם מאמין בארץ ישראל השלמה. הניגוד של ההיפסטר המתנצל מדרי בתי הקפה ומושבי תל אביב, הנואפת בערי ישראל הטהורות.

בנט שבבחירות הקודמות סימן את ה"אחים", כמו גם את היהדות כמודל הזדהות, כבר הצליח להתחבב על קהל היעד שלו, הוא גם הצליח להזרים הרבה כספים למי שיזכור אותו בקלפי בבחירות הבאות. עכשיו בנט מסתכל קדימה, הוא לא יהיה ראש ממשלה בבחירות הקרובות, אבל הוא סולל את הדרך לשם - בעוד ראש הממשלה חלש (סליחה), ליברמן גם רוסי וגם מזגזג וכנראה שלא יהיה ראש ממשלה אלא רק שותף קואליציוני (סליחה), כחלון הוא בינתיים לא יעד (סליחה) וש"ס הם קהל אחר לגמרי (סליחה), בנט רק צריך לקרוץ לימין החילוני ולמרכז.

תודות לצוק איתן, הדה לגיטמציה של מחנה השמאל (לא חלילה השמאל הציוני) הגיעה לשיאה, בנט בסך הכל רוכב על הגל ומנסה לצייר את השמאל כיותר הזויים מהזויים ועל הדרך להגחיך את עצם המחשבה על להיות שם. הוא הרי לא פונה באמת אל השמאל, הוא רק רוצה שהשמאל לא יהיה אלטרנטיבה. כי השמאל הוא לא אח, השמאל רק מתנצל על דברים שלא צריך להתנצל עליהם. מי שמתנצל כשהמלצרית שופכת לו את האספרסו, הוא גם מי שמתנצל על הכיבוש וכידוע אין כיבוש, עכשיו תוכיחו שגם אין אספרסו. מי שסימן את האחים, מסמן היום את אלה שהם לא אחים ולועג להם. הלעג הזה, במצב הטמטום והנהייה אחרי תעמולה שקופה שיש בציבור עשוי לעזור לו וזה די חבל. אבל יותר מזה, לבנט בעיקר חשוב להיות רלוונטי, רלוונטי זה הרשתות החברתיות - כמו שבממשלה בנט משחק אותה להיות עם ולהרגיש בלי, גם פה בנט משחק אותה סאחי אבל הוא לא (הייתי אומרת שהוא סחי אבל אז אני אצטרך להתנצל. שוב).

הסטריאוטיפ ההיפסטרי שבנט לועג לו, מוכיח שאין לבנט באמת מה להגיד. כבר שנים שישראל לא מתנצלת, כבר שנים שאין שמאל בשלטון, אבל זה לא משנה לבנט, כי בתעמולה לא חשובה האמת, היא אף פעם לא היתה חשובה. האמת ש"ישראל לא מתנצלת", תישאר "ישראל כובשת", תישאר "ישראל עדיין מתמודדת עם טרור", "ישראל לא יכולה לטרנספר או לשטח" ותהיה בסופו של דבר "ישראל שכולה שתלך אחרי עוד ארונות מתים". אז זה לא ישנה מי היה היפסטר ומי חובש כיפה, אבל בנט סומך על הזיכרון הציבורי הקצר. הוא גם לא יתנצל כשיהיו פה מתים.

השמאל לדידו של בנט מתנצל, ועם התנצלויות כידוע אי אפשר להקים מדינה. יש לי שני דברים לומר - א. התנצלות היא במידה רבה הכרה של החזק במגבלות כוחו ובטעויות ולכן אין בהתנצלות דבר בזוי. ב. כבר הקמנו מדינה והיא שרירה וקיימת. רק שבעיני בנט ל"שרירה" אין חשיבות אלא אם כן מפגינים שרירים. בנט "שוכח" את זה כי זה משרת את התעמולה שלו. אבל ישראל לא מוצאת פיתרון כבר 47 שנים, ישראל לא לעולם לא תהיה ישראל השלמה ואם בנט ישאר בקואליציה הוא גם יהיה חתום על זה. וחוצמזה, ישראל כבר מזמן, אבל מזמן לא מנומסת, לא מתנצלת - ישראל מנצלת. ובנט? ובכן בנט גם.

בנט הוא לא אח, בנט הוא אאוצ', כזה שכואב בלי להתנצל. גם אין לאאוצ' של בנט תרופה וגם לא יעזור להגיד שזה כלום וזה יעבור. זה לא עובר זה סממן מדאיג לא של תקופה אלא של מדינה במשבר. תסלחו לי (אני שמאלנית מתנצלת) אבל אין לי בעיה עם נימוס, אפילו במִילְיֶה של בנט יודעים שדרך ארץ קדמה לתורה. אבל מה זה משנה? בתעמולה כמו בתעמולה נדבקים לסטריאוטיפים אומללים, אחר כך לא מבקשים סליחה, גם לא כשמאוחר. מרוב זקפה יהודית מתחזקת, עוד יהיה לנו כאב ביצים, אבל אל דאגה לא נתנצל כי את זה עושים רק היפסטרים שמאלנים.

בדידותה של זאת שלא מדברת עם אלוהים

אני לא מאמינה באלוהים, לא שהוא מאמין בי, אבל יש רגעים שאני יכולה להבין אנשים שמאמינים באלוהים. כשאת מרגישה את כל עומס החיים על הכתפיים ושאין אף אחד מסביב לשאת איתך את העומס - אלוהים, כך אני קוראת את המצב, מביא מזור וירטואלי. את יכולה לדבר איתו - הוא לא עונה ולעיתים יש בזה מן הנחמה. אפשר להתפלל אליו ולבקש דברים טובים וזה כבר במידה מסויימת מכניס מחשבות חיוביות, תקווה. זו תקווה שהיא פאסיבית מעיקרה, אבל היא מביאה נחמה והנחמה הזו מביאה עוד קצת כוח כדי להמשיך ולקוות והתקווה הזו היא שתיקח אותך הלאה. יש משהו מאוד תרפיוטי בתוך זה, היא גם מעבירה במידה מסויימת את האחריות, כי כבר לא רק אתה נושא את כל העומס, יש ישות גבוהה יותר והיא עוד עשוייה לעזור. בכל מקרה זה לא מה שיגרום לי להתחיל להאמין או להתפלל. רק קצת לקנא. בקטנה.

אני מניחה שכל בוגר מרגיש מתישהו את הצורך שמישהו, לפחות לרגע, יקח אחריות על החיים שלו, בגדר "תעצרו את הרכבת אני רוצה לרדת", רק שזה לא ממש קורה, לאף אחד. לפעמים, אבל רק לפעמים, אני מוצאת את הבחירה שלי לחנך את הילדים בחינוך ביתי כמעט בלתי אפשרית. זה לא רק העובדה שזה 24/7, 365 יום בשנה ועוד אחד כל ארבע שנים (לא להפריע לי כשאני סופרת). זה לא רק האחריות הכמעט בלתי אפשרית שנובעת מהעובדה שזה בעיקר אני, על הטוב ועל הרע. זה לא רק הניסיון תמיד להכיל. זה לא רק הניסיון להישאר שפויה. זה לא רק הצורך למצוא סבלנות כשמיכל הסבלנות כבר מתפקד על אדים. זה לא רק תחושת האשמה עם כל פאשלה ויש. זה לא רק השחיקה של יומיום מטורף עם אינסוף פעילות. זה לא רק העובדה שאין לרוב עוד מבוגר לדבר איתו במשך היום. אלה גם הספקות הקטנטנים האלה שהבחירה הזו, שלפעמים נראית לאחרים כל כך פשוטה, מביאה עימה. והספקות האלה הם לא אמורפיים, הספקות האלה הם ביכולת שלך למלא את כל מה שהבחירה שלך נושאת עימה. או כמו שנתניהו כל כך אוהב להגיד - "להבין את גודל השעה". 

זה לא שאני ייחודית, הורות, אולי יותר מכל דבר אחר, מביאה עימה תמיד את הספק. כי קשה להפריד בין איך שאת תופסת את עצמך ובין איך שאת תופסת את הילד שלך. לא משנה מה תעשי, בכל דבר שהילד שלך עושה את מכניסה את עצמך ודווקא את עצמך את צריכה להוציא מהמשוואה. כי את האמא שלו ואת מגדלת אדם שלם בפני עצמו שהוא לא את. כמה קשה להפנים את זה. כמה שגידול ילדים לוחץ על כל הכפתורים הנכונים.

ואין דבר שהוא יותר קשה מהקושי של הילדים שלך, הוא מביא איתו התמודדויות שלא חלמת עליהם ומציב אתגרים בלתי אפשריים ליכולת ההכלה והסבלנות שכמובן בהינתן מצב של סחיטה רגשית יכולים להוות חומר נפץ למרות שהם תמימים למראה. ואם יש דבר ששובר אותי זה שאני מאבדת את זה וצועקת. צעקה שלי מכניסה אותי לחרדה יותר מאשר את הילדים אני מוכרחה לציין ואני אוכלת לעצמי את המוח בניתוחים איך לא לעשות את זה שוב משל הייתי מפקד טייסת בתדריך אחרי טיסה. ובעוד שלילדים אני סולחת על כל טעות, עם עצמי אני מתחשבנת וסולחת רק בקמצנות ואחרי הרבה שיכנועים אישיים. 

ואז לפעמים שקצת קשה ואני מעיזה להתלונן אז מה אני מקבלת? את המשפט האלמותי שגורם לי לרצות לצאת במחול קונג פו מעופף שמשפריץ בעיטות לכל עבר - "אבל זו הבחירה שלך!" כן, נכון, לעזאזל זו הבחירה שלי. אבל אם הייתי רופאה והייתי מתלוננת לא היו אומרים לי "אבל זו הבחירה שלך", נכון? היו מבינים לליבי ומציעים לי תמיכה, נותנים איזו מילה טובה. אז בדיוק ברגעים כאלה אני מבינה את בדידותה של זאת שלא מדברת עם אלוהים, נניח אני.

שוב אותה הסליחה, אותן המילים - עוד יום כיפורים

כילדה, יום כיפור היה יום מופלא בעיני, קצת מוזר ושקט ושונה. אין לי זכרונות מוקדמים מיום כיפור, רק כילדה כבר בת 6 ואילך. אמא שלי הייתה מספרת שכשהייתה קטנה אומה (סבתא בגרמנית) שלי הייתה עושה קוגל (כן זה עם האיטריות והקינמון והצימוקים וכו') והילדים לא היו מפריעים להורים, בטח לא רוכבים על אופניים ואם הם היו רעבים הם היו אוכלים קוגל. אני כבת הזקונים הייתי ילדה מאוד מנומסת ועשיתי מה שאמרו לי ולכן מכיון שאצלנו צמו גם אני ניסיתי את כוחי מהיום שאני זוכרת את עצמי. וגם, אף פעם בחיים לא רכבתי על אופניים ביום כיפור. אמא אמרה שזה מנהג נוראי ובזה הנושא נסגר. כשאבא ואמא שלי עוד גרו ביחד כיפור היה יום שקט, הוא עסוק בשלו, היא קוראת וקוראת ואני מעסיקה את עצמי. היינו חילוניים ובכל זאת יום כיפור היה יום צום אם כי ללא בית כנסת וכולם סביבנו צמו.

יום כיפור הוא גם הסטירה הראשונה שלי. אין הרבה אנשים שיודעים את זה. הייתי בטח בת 7, היה ערב יום כיפור, דלת הבית שלנו היתה פתוחה ואני ישבתי על מדרגות השיש האיטלקי הלבן בכניסה עם חברות. אבא שלי ישב על אחד מכסאות הבר בכניסה לבית. שתי חברות טובות היו לי - דנה ורונית. פתאום בהתרגשות אחת מהן אמרה "קרן אבא שלך מעשן וזה אסור ביום כיפור". חשבתי על זה ואז הלכתי אליו, לא נראה לי שאמרתי משהו חצוף, בטח רק שאלתי אותו למה הוא מעשן. אבא שלי שתמיד היה איש רחב מימדים ועל כיסא הבר הגבוה עוד נראה יותר גדול, התכופף אלי והוריד לי סטירה, אני לא זוכרת את עצמי נרתעת כי שניה לפני זה אפילו לא ידעתי מה זו סטירה. וכך עם לחי כואבת ודמעות בעיקר של הפתעה וכאב ירדתי חזרה לחברות שלי. 

אצלנו ביום כיפור אפשר היה גם להדליק אור וגם להתקלח וגם לצחצח שיניים, אם כי באדיקות הייתי משתדלת שלא תיכנס לי טיפת מים לפה חלילה. אחר כך קצת הסתקרנתי לגבי בתי כנסת והיינו מציצים על תפילת נעילה. אחרי שההורים התגרשו, ימי כיפור עברו מירושליים לגבעתיים לבית של אומה שלי. ואכן זו הייתה הרעה משמעותית בתנאים. אין חברים, יש אומה ואמא והרבה משפחה מורחבת וגם כל היום מתפללים בבית הכנסת של היקים, חוץ מבקטע של הקדיש כי אסור לילדים עם הורים להיות שם, "עוד יהיה לך מספיק" אמא אמרה.

יום כיפור ראשון אחרי הצבא הייתי בניו יורק, לבד בדירה מושקעת (עם טלסקופ) קומה 30 ומשהו. אפילו בניו יורק אפשר היה להבחין שבכל זאת יש משהו מיוחד ביום הזה, המון יהודים התלבשו במיטב מחלצותיהם ונהרו לבתי הכנסת. אני נהרתי למסעדה סינית, תוהה אם כל היהודים החגיגיים האלה יודעים שאני יהודיה וכופרת. אכלתי לא כשר ונהניתי מאוד מהתחושה. אחר כך חטפתי כאב בטן מוטרף ולא הייתי בטוחה אם זו המסעדה או אלוהים. בכל מקרה לא נתתי לזה להטריד אותי ומאז ביססתי את יום הכיפורים שלי, לא צמתי יותר. אלוהים אף פעם לא היה חלק חשוב במכלול הזה אפילו כילדה ביסודי אני זוכרת שסירבתי לנשק ספר תנ"ך שנפל והסברתי שאם מנשקים את התנ"ך צריך לנשק כל ספר כשהוא נופל כי כל ספר מקודש בעיני (בחייאת, אני אפילו זוכרת איפה עמדתי בכיתה כשאמרתי את זה ואני זוכרת את הילדים שהיו שם מסתכלים עלי בזעזוע). אני גם זוכרת את המבוכה הקלה כשהייתי מנסה שלא ישימו לב ללחמניה עם החמאה והנקניק הלא כשר שקנינו אצל קרנצדורף האגדי כל יום שישי. מודה סטיתי קצת מנושא הפוסט, חוזרת - מהרגע שעזבתי את הצבא ולא הייתי יותר בבית של אמא שלי סגרתי את הדלת על צום כיפור ועל אלוהים. 

לא קל ביום כיפור במיוחד להיות בישראל ולא להאמין באלוהים ולא לצום ולא לבקש סליחה, אם כי עם השנים זה נעשה קל יותר. ברור שאני אוהבת את יום כיפור בישראל, זה יום מצודד ובבוקר בבוקר יש שקט כזה אמיתי שאין אף פעם פה. אצלנו יש אוכל בבית, לילדים אנחנו נותנים זמן מסך ונותנים להם לרכב על אופניים. בהתחלה היו בי הירהורים אם אני רוצה לתת להם קצת מהאוירה שהיתה אצלנו כשהייתי קטנה. אני חושבת שאפילו הכנתי קוגל במיוחד לכיפור. אבל אז הבנתי שלא. אנחנו מדברים על מסורת וכבוד, מסבירים על החג, אבל חשוב יותר מהכל מבחינתי הוא למלא בתוכן שאני מאמינה בו, אנחנו מאמינים בו - "תהיה אדם כי אין אלוהים ואין בפני מי לתת דין וחשבון חוץ מאשר לעצמך ואין יום מיוחד בו אתה נותן דין וחשבון כל יום הוא יום לבחינת מעשיך ולשיפור עצמי. אין "חטאנו לפניך, רחם עלינו" - יש טעיתי ואני אתקן. יש אחריות אישית שלא נתונה בידי רחמי שמיים. שום שער לא נפתח, שום דין לזכות או לחובה.

לכן גם קשה לי עם בקשת הסליחה הקולקטיבית, הזיכוך האישי הזה במשלוח בקשת סליחה כלל עולמית שהיא רק מהפה לחוץ ואין זה שום דבר חוץ ממסורת או חשש קל מההוא ששוכן למעלה. אל תבינו לא נכון למילים יש כוח עצום וסליחה היא בין הגדולות שבהן. אין לי בעיה לבקש סליחה, אני פשוט עושה את זה עם כל טעות שאני עושה ולא מחכה ליום מיוחד בשביל זה. עזבו אותי מאלוהים וכפרות וסליחות, תנו לי להיות אדם - לטעות ולתקן, להצטער ולסלוח ובעיקר לאהוב. כי ביננו סליחה, ולא משנה באיזה יום היא נאמרת, לא שווה כלום אם לא באמת התכוונו אליה והתכווננו אליה וכיילנו מחדש ולמדנו והתחלנו תיקון. תיקון אישי, לא קולקטיבי ובטח לא אלוהי. בינינו לא ראיתי את אלוהים מתקן אף פעם. חוץ מזה מה זה שווה כל הסליחות האלה אם לא עשינו כלום כדי לתקן את העוול - האם ביקשנו סליחה מהפלסטיני שעצרנו סתם? האם ביקשנו סליחה מהיולדת במחסום? האם ביקשנו סליחה מהאם השכולה? האם ביקשנו סליחה מהעובד הזר שמנקה את המדרגות ואנו עוברים לידו כאילו היה צל? האם ביקשנו סליחה מהעם הסורי שצריך גאולה? זו רשימה חלקית במיוחד והתשובה לכולן, באופן קולקטיבי כמובן, היא לא. ביקשנו סליחה מאלוהים. כנראה שזו הסיבה שמרוב סליחות שום דבר לא משתנה. הוא גם לא ישתנה עד שלא נבין שזה לא בידי שמיים. זה ביד אדם.