אין קשר בין הכושר הגופני שלי לחוסן הלאומי (טוב לבד מהפוסט הזה)

אל תשפטו,
זה כנראה משהו שהולך איתי המילדות

בקיץ הזה היתה מלחמה שהבהירה לי המון דברים ועשתה לי בעיקר רע ואני מרשה לעצמי לפסוח על סיכום העניינים כי לכתוב עכשיו יהיה כמו לקלף פצע מגליד או לגרד עקיצה ואין באמת טעם לעורר מחדש את מה שלאט אני מצליחה להשקיט. בטח במקרה כזה שלעורר את זה שוב זה לעורר הרבה מאוד מתים. סליחה. 

לא להשקיט כי זה לא אקטואלי, אלא להשקיט כי זה משתלט לי על החיים הפרטיים וזה הדבר הכי הטוב שיש לי. וברור שדווקא בגלל זה אני צריכה להמשיך, כי זה שלא מדברים על גזענות לא אומר שהיא לא מפעפעת מתחת לפני השטח וקונה עוד אחיזה, וזה שמדברים על כירסום יסודות הדמוקרטיה לא אומר שתוך כדי אנחנו לא ממשיכים לעודד את הכירסום.

וברור שאסור לשתוק עכשיו, אחרי 67 חללי צה"ל, ילד קטן ו-4 אזרחים הרוגים, או אחרי כ- 1500 הרוגים פלסטיניים ומעל עשרת אלפים פצועים שלא סללו עתיד חדש במותם אלא היו קורבן מיותר במסע שהחזיר אותנו למקום בו היינו באפריל רק בנקודת פתיחה פחות טובה. 90 משפחות נמחקו ממרשם האוכלוסין של עזה זה אמור לזעזע אבל זה כל כך הקיץ שעבר ופה כבר היו גשמים. וזה שיש מעצרים וירי חי בגדה זה כל כך כיבוש, אבל אין כיבוש אז אפשר להעלים עין. הרי, עם לא יכול להיות כובש בארצו, לא? כה אמר בנט ונתניהו החרה החזיק אחריו ופרופ' הילל וייס רק מחזק מאחור, תמיד צריך רוח גבית.

רחצה בנהר
זה לא עושה לי את זה

זהו, שאת זה לא מתחשק לי לפתוח כרגע, בעיקר כי אני אכעס על עצמי על השתיקה והלקאה עצמית אני יכולה לעשות גם בלי קהל. אגב קהל, מזכיר לי המון, ולא שאני חושבת שיגיע המון, אבל הערב יש עצרת לזכר יצחק רבין. מבחינתי ללכת היום לכיכר רבין זה לרחוץ במי הקתרזיס ואני כבר מזמן לא רוחצת בנהרות. תכל'ס זה לא יעשה כלום, אז תסלחו לי אם אעדר מהעצרת, לא שזה צריך להפריע למישהו. אין לי אשליות בקשר לרבין, אני זוכרת לו גם את רגעיו הפחות יפים ואני לא טובה בלהעריץ, ובכל זאת אני מתגעגעת אליו והרצח שלו לעולם יהווה עבורי רגע של משבר. אבל ללכת לכיכר הערב כדי לבכות ביחד, זה לא ממש מה שיעשה לי טוב כרגע. ללכת לשם רק יזכיר לי מה היינו צריכים לעשות, מה אני הייתי צריכה לעשות ואני לא. וכן, זה אולי לא שמאלני מספיק, אבל ברגעים אלה הייתי מוכרת כליה כדי שיהיה לנו מנהיג כמו רבין, אבל הכליה שלי לא ממש תועיל. 

מסתכלת לסכנה בעיניים ויוצאת לריצה
זה יוכיח את עצמו כשנצטרך לברוח

בכל מקרה לא לשם כך נתכנסנו ואני רואה שכרגיל הארכתי בדברים אחרים. לא ברור לי איך הגעתי למצב המדינה אם כל מה שרציתי לעשות זה בכלל להתלונן שהמלחמה הזו פגעה פגיעה אנושה בכושר שלי ובלוח הזמנים של האימונים. וכך מצאתי את עצמי אחרי החגים וכושרי אינו כשהיה. והנה לכם דוגמא מצויינת בהתמקדות בעיקר - כי הרי תכל'ס במישור הארצי אני לא באמת יכולה לשנות, אבל לחזור לכושר אני כן. בדרך זו, גבירותיי ורבותיי, אני מדגימה באופן אישי וחינני כיצד אנשים בוחרים להתעלם מהסכנה הקיומית שאופפת אותם ובמקום לעשות משהו לפני שיהיה מאוחר מדי, הם שוקעים בעצמם ובכך מעצימים את תהליך ההידרדרות. ועכשיו כשסיכמנו שאני עוד חוליה חלשה בשרשרת האזרחים שרק מדברים ולא עושים כלום, אפשר לחזור אלי ואל הכושר הגופני שלי. 

אז העניין הוא שמשלושה-ארבעה אימונים בשבוע עברתי לאחד, בממוצע כי היו שבועות בלי והיו שבועות עם שניים, ופתאום אימוני מדרגות החליפו את הריצה כי אם יש אזעקה אני אספיק לחזור וככה יצא שאני כבר לא רצה 10 ק"מ ב- 60 דקות וזה די חבל כי כבר נשאתי עיני לשלב הבא של האימונים. 

לא פשוט לחזור למשטר אימונים, אבל עוד הרבה יותר כואב להבין כמה הרבה הידרדרת. אבל אני לא ממש מסוג האנשים שיתנו לאכזבה לייאש אותם. לקחתי את עצמי בידיים בשבועיים האחרונים וחזרתי להתאמן. מכיון שלאימונים שלי יש בכל זאת אלמנט של זמן מוגבל אני פועלת עכשיו בשני מישורים - ריצות של 6-7 ק"מ של ניסיון להגביר את הקצב וריצות של מינימום 10 ק"מ שבהן כל מה שחשוב לי זה פשוט לרוץ עד הסוף בלי לשים לב לזמן הארוך מהרגיל שזה לוקח. לוקחת את זה לאט ובאיזי, קשובה לגוף ושמחה ועולצת על כל שניה שיורדת מהקצב. החזרה הזו לאימונים היא נדבך חשוב לחזרה לעצמי. לזמן של שקט שאין בו מחשבות גורליות וסבוכות, יש בו ריכוז אינסופי במאמץ הנפשי והפיזי וביופי של הדרך הפנימית הזו, אבל זה בעיקר כי הנוף במסלול שלי הוא לא משהו. במידה מסויימת, זה קצת כמו תהליך החשיבה והעיבוד בזמנן שינה, כי אני לא באמת חושבת על משהו מלבד המאמץ והעידוד האישי ועם זאת יש תחושה כאילו כל שאר הדברים הסתדרו קצת בראש תוך כדי האימון. 

אז אולי במישור הלאומי אני שותקת, אבל אני לא חושבת שהחוסן הלאומי שלנו תלוי בכושר האישי שלי וטוב שכך. בכל מקרה, אם באמת נמצא את עצמנו במגמת בריחה, אי אפשר יהיה להגיד שלא התאמנתי, גם בזה יש סוג של התחברות עם המצב. המצב הזה של להיות כל כך מנותק, רק כדי לשרוד בתוך המציאות הכאוטית הזו שלא נראה שתצא מהפלונטר. ולשתוק. טוב בז'רגון הריצה יש את הפתגם הזה שאם אתה יכול לדבר כנראה שאתה לא מתאמץ מספיק...  

מחדר אטום ללב אטום ב- 20 שנים בערך

חרא. המצב פה פשוט חרא. זה לא הקטע של נפילת הטילים והתרגולת החדשה של כניסה לממ"ד וההחלטה המודעת לא להשאיר את הילדים לבד לרגע עד שכל זה יגמר, לא שרואים את הסוף. חרא כי כאומה למדנו לא להיות ספקניים, מוכנים לקבל את הכל. זה נחמד לצעוק ביחד במקהלה שאין ברירה, זה לא אומר שזה נכון, יש ברירה רק לא רוצים שנחשוב עליה, יש ברירה וחלון ההזדמנויות שלה הולך ומצטמצמם. כולנו יודעים ששום מבצע עדיין לא גמר את החמאס, אבל צריך להוציא אגרסיות. אין כאן הרתעה ישראלית, יש כאן שפיכות דם. 

אתמול הטיחו בי שאני לוקה בסינדרום של "ללכת כצאן לטבח", אל דאגה לא נעלבתי, אבל מי הולך כצאן לטבח? מדינת ישראל הולכת כצאן לטבח - קונצנזוס לאומי שצריך לטבוח בחמאס. משחקים לנו בתסמונת הקורבן ויורים לכל הכיוונים, פצצות חכמות - מנהיגים טיפשים והמון מוסת שלא רואה קדימה. עם שלם דורש נקמה, חלק כמו אספסוף שרוצה להרביץ לערבי כלשהו וחלק פשוט דורש לחסל את החמאס ועל הדרך נהרגים פלסטינים. שוין, זה חלק מהמחיר שעל הפלסטינים לשלם, סך הכל עוד כמה ערבים מתים זו לא ממש בעיה. אל תירו על תושבי הדרום? קיבלנו טילים על תל אביב ולא זה לא ייגמר, גם אם תהיה הפוגה. בסרט הזה כבר היינו, בסרט הזה עוד נמשיך להיות. רק שמחיר הכרטיסים ממשיך לעלות.

תסתכלו על עצמנו לכודים בתוך אולפנים פתוחים עם פרשנים מחרחרי מלחמה שמקבלים צוק איתן, לכודים בתוך ספינים שיצרה ממשלה ומי זוכר בכלל שהכל התחיל כי הדם היהודי עלה לנתניהו לראש אחרי שהחליט שהכרה במדינת ישראל זה לא זה ואיגף מהמדינה היהודית? שיחק אותה בנט עאלק. הטילים של החמאס הם בגדר "תסתכלו ציפור" והנה אנחנו מסתכלים, טוב רובנו לא כי רובנו עסוקים בלרוץ למרחב מוגן כשלהו ולא לשכוח לסגור את הכיריים כי בטח משהו מתבשל שם ואנחנו לא רוצים שישרף. אבל מה שנשרף הם הגשרים המטאפוריים שלנו למציאות נורמלית ולעתיד שפוי.

"החמאס משתמש באוכלוסיה כמגן אנושי" והציטוט של גולדה על זה שיגיע שלום רק כאשר הערבים יאהבו את הילדים שלהם יותר משהם שונאים אותנו - זה הכל דמגוגיה גדולה אחת שנועדה להכין את הלבבות בישראל לפגיעה באזרחים, להכין אמרתי? התכוונתי לאטום. 

משפחות פלסטיניות שלמות נהרגות, ילדים פלסטינים מתים. סטטיסטיקה? בשנים האחרונות ילד פלסטיני נהרג כל שלושה ימים וחצי. איך אנחנו היינו פועלים אם חלילה היה ילד יהודי קורבן כל שלושה וחצי ימים, עזבו - כל שבוע, עזבו - כל חודש. דם יהודי לא יהיה הפקר, אב דם פלסטיני, בעיקר של אזרחים פשוט לא נספר. רוחצות היו ידינו בדם חפים מפשע ושפתותינו אומרות נקמה.

90 שניות יש לי בכל פעם שנשמעת אזעקה לאסוף את הילדים ולסגור את הממ"ד, בעזה אין. כל רגע יכול להיות האחרון. ספרו לי קצת על חרדה. וזה עוד בלי לדבר על חרדת החיים עצומה של כל מי שמתגורר בגדה ובעזה. סגרנו אותם, 47 שנים של כיבוש - ברצוננו יהיה וברצוננו - לא. ספרו לי איך אתם הייתם אם 47 שנה הייתם בכלא? אבל היום כבר נכתב על זה פוסט שבעיני חובה על כל ישראלי לקרוא.

מי שהולך כצאן לטבח אלה אנחנו, מרגישים חזקים על אלה שאין להם לא מדינה, לא צבא, לא זכויות אדם, לא אוכל, לא חופש, לא כלום. ספרו לי שוב ושוב שזו אשמתם. הצדקנות שלכם הורגת. זו לא אשמתם, זו אשמתנו. כבשנו שטחים במלחמה, שהיה לה עוד צידוק, ובמקום לשחרר, המשכנו לכבוש. אני נאיבית? אתם נאיבים - עוד מבצע ועוד מבצע רק דן אותנו לעוד מבצע אבל הוא גם דן אותנו לגירעון תקציבי. הנה עוד מחיר שאנחנו צריכים לשלם. שימו לב לציוץ של צה"ל - גם דמגוגיה וגם שגיאת כתיב. צריכים עוד הוכחה שצריך תוספת תקציב לחינוך?

אני מסרבת לתת יד למבצע הזה, מסרבת להאמין שהוא נחוץ. לא בגלל שלא יורים עלינו טילים, יורים גם יורים. לא כי אני מצדיקה את ירי הטילים - ממש לא. אלא בגלל שהגיע הזמן שנבין שזו לא הדרך שתמשיך את החיים שלנו פה. תמונת מצב? אנחנו מחנכים את הילדים שלנו להאמין בשקרים שגם אנחנו לא ממש מאמינים להם. אם אכן היתה לנו עליונות מוסרית לא היינו צריכים לצעוק אותה, אנחנו צועקים אותה כי גם אנחנו בתוך תוכינו יודעים שהרחקנו מאוד. ניסוח הבעיה הוא לרוב חשוב יותר מפתרונה, אבל אנחנו לא רוצים להבין את הבעיה, אנחנו רוצים לפתור סימפטום. הסימפטום הוא אכן ירי הטילים, הבעיה היא הכיבוש ועד שלא נשכיל לפתור את הבעיה, נמשיך לחיות או למות עם הסימפטום. אפלטון אמר שרק המתים ראו את סוף המלחמה, הייתי רוצה להאמין שנוכל לראות את סופה גם מבלי למות על קדושתה, שממילא היא מפוקפקת בעיני.

פוסט הכי אישי, אמנם מצונזר. וסליחה כי הוא נורא ארוך. ככה זה כשמהגגים ומצטנזרים

מערכות יחסים זה דבר מסובך, ולא, זה לא משנה באיזו גישה אתה נוקט - ביננו, גם מערכת היחסים שלך עם עצמך עשויה להסתבך מעל המשוער לעיתים. מבלי משים, את כל השנים הראשונות אתה מבלה בהבנת העולם על ידי היחסים שלך עם הסובב ואז אתה מגלה שכל זה היה רק הפתיח ופונה להסתכל בעיקר על עצמך. זה השלב בו הדברים נוטים קצת להסתבך. העניין הוא שזה גם שלב מאוד הורמונלי בראשיתו ולכן אתה מרגיש צורך לחלוק אותו עם עוד אנשים, שלפעמים מתאימים לך, לפעמים לא ובדרך כלל נוטים לשנות אותך בשלב שאתה עוד לא לגמרי מגובש על עצמך ועדיין שוקל את עצמך לפי תגובתם של הסובבים. לוקח זמן לגבש את עצמך וזה לגמרי אינדיבידואלי - זה לא חידוש שיש כאלה שמרגישים מגובשים בערך מהגן וכאלה שגם בגיל 50 הם עדיין חצי אפויים. מערכת יחסים זה דבר לא פשוט, מערכת היחסים שלך עם עצמך נדמית הקלה מכולן אך אני לא בטוחה שזה נכון. עם יד על הלב, נראה לי שכולנו משקרים לעצמנו הרבה יותר מסך כל השקרים ששמענו בחיים. אבל לא בענייני העצמי עסקינן, אם כי אני מודה שזה נושא מצוין לפוסט אחר. 

יש מנעד שלם של מערכות יחסים, אבל אני לא מדברת על סוגים שונים של התקשרויות שונות לנושאים מסויימים, יהיו אלה אשר יהיו. אני מדברת על מערכות יחסים שאנחנו מנהלים בתוך האינטימיות של החיים שלנו, ולא, לאו דווקא לאינטימיות מינית, אלא אלה שאנחנו מעניקים להם את החשיפה המקסימלית של מי שאנחנו. כמובן שזה אישי ופרטי, ויש כאלה שחושפים יותר וכאלה שחושפים פחות, אבל בתוך הנתון הקבוע של מה שכל אחד מאיתנו מרשה לעצמו להוציא ובאיזה סוג של מערכת יחסים מדובר. במילים אחרות אלו אותן מערכות היחסים שבהן אתה אמור להרגיש טוב עם מי שאתה ולהיות עם מינימום המסכות שאתה עוטה על עצמך. מערכות היחסים של מקסימום חשיפה ובהשאלה מעולם האבטחה - ההרשאה הגבוהה ביותר. 

בתוך מערכות היחסים הללו יש את אלה שנמצאים שם מתוקף התפקיד הרשמי שלהם בחייך (אתם יודעים - המשפחה), יש את אלה שאתה בוחר, ואת אלה שבחרו אותך ואת אלה שנסיבות החיים קרבו אתכם ואת אלה שאתה לא יודע איך הם הגיעו לכאן לעזאזל אבל אתה שמח לאללה שזה קרה. יש עוד המון קטגוריות שאפשר להכניס לכאן, חלק ממערכות היחסים יהיו קצרות, חלק ארוכות (כן, יש גם באמצע, תרגישו חופשי למלא), חלקן ימוצו וחלקן לעולם ישארו לא ממוצות. שלא לדבר על רמות ההדדיות ויחסי הגומלין.

ברגע שנכנס עוד אדם (ואז עוד אחד, ופתאום יש חתול, ואז עוד אחת ואז עוד אחד ופתאום גם יש אוגרים [כבר אין], ודג [גם כבר אין. שונאת דגים סתם באקווריום שגרתי. מאמלל. בעיקר אותי, עוד יותר מהדג. נסחפתי.] ותוכית. ראו בזה דוגמא למקרה פרטי ומוצלח) למשוואה דברים בהכרח משתנים. אני מניחה שזה טוב בעיקר כאשר אתה מגובש על עצמך, אחרת התוצאה היא לא צפויה שזה גם לא בהכרח טוב, אבל גם לא בהכרח רע. אז יש פה גם אלמנט של שני בני אדם וכבר סיכמנו שזה קשה עוד כשאתה אחד וגם אלמנט של זמן שמשנה הרבה פעמים גם את טיב מערכת היחסים. ויש את אלה שמתפתחים איתך ויש את אלה שמתפתחים אחרת לגמרי אבל הקשר שלכם שומר אתכם יחד למרות שאין שם כבר מה שישמור ובכל זאת יש שם המון. יו נואו, עניינים שבלב וכיו"ב.

אבל מערכות יחסים גוררות עימן מערכת ציפיות, לעיתים מסונכרנת ולעיתים לחלוטין לא. כאשר היא מסונכרנת או מאוזנת אין עימה שום בעיות, הבעיה מתחילה בחוסר האיזון. באופן עקרוני כאשר מתקיים חוסר איזון כזה לרוב זה מסמן את סוף מערכת היחסים, בעצם לפעמים גם התחלת טיפול. עד כאן אין בעיה. אך מה קורה עם מערכות יחסים שממשיכות למרות שחוסר האיזון יוצר רק ריחוק? מצבים כאלה קורים בעיקר אם אלה שהקשר עימם הוא בצורה כזו או אחרת מחוייב המציאות. לי היו שנים בהם דמות משמעותית בחיי ואני לא היינו בקשר, אבל אירועים משותפים יצרו מפגשים חטופים כואבים, עם סימפטומים לפני, בזמן ואחרי האירוע ולעיתים אפילו פוסט-פוסט אירוע. במשך שנים החזקתי בדיעה שצריך להילחם על האנשים שאת אוהבת ועל מערכות היחסים שאת רוצה. להיאחז בהם בשיניים ובקרעי ציפורניים ולא לאבד אותן גם לו יסרקו את בשרי במסרקות ברזל (בחיי שאלה היו הדימויים שלי אז, נפש רומנטית שהייתי). אחרי שהגישה הזו לא הוכיחה את עצמה (שזה בעצם להגיד שאחרי ששברו לי את הלב, דרכו עליו, רמסו אותו וגו' עד שפיזרו את אפרו לאסלת השירותים), נאלצתי להבין שכנראה יש לי בעיה בנהלים.

לקח לי זמן להבין שאדם שיש לו תפקיד במבנה החברתי שלימדו אותנו להאמין בו, לא חייב לשאת בתפקיד שלו. זה שהגדרת התפקיד היא כזו או אחרת לא אומרת שהאובייקט הספציפי רוצה את התפקיד ולצערי הבנתי שגם אי אפשר לחייב אותו, גם לא אם ממש, אבל ממש, רוצים. לקח לי זמן להבין שבאופן אקזיסטנציאלי משהו במערכות יחסים תמיד יש לנו בחירה והיא נטולת הקשרים חברתיים והיא כולה בריאה עצמאית של עצמך כאדם. לא רוצה, לא צריך. למדתי שלפעמים הקושי הוא דווקא בלהיות יחד והנתק שנדמה כמו הקורבן המקסימלי הוא בעצם פעמים רבות הדבר הנכון לשיפור איכות החיים. ומה שנראה בלתי נסבל ואף בלתי נתפס, מסוג הדברים שהחברה מנסה לומר לנו שאל להם להיאמר או להיחשב אפילו, יכול לפעמים להיות שינוי לחלוטין מבורך. במקרה הספציפי שלי רק הויתור הצליח ליצור הזדמנות מאוחרת ליצירת קשר מחודש.

אין אדם בעולם הזה היום שמחוייב להיות בקשר איתי - קשרי דם, קשרי חברות, קשרי נישואין, לא משנה איזה קשר ואיזה קישור - אף אחד לא חייב לי דבר. [טוב, למעט שלושת ילדיי אני מניחה, אבל יכולה לקוות שהם היו נשארים גם היום בהינתן הבחירה, אני בהחלט משתדלת בכל יום להיות ראויה לתפקיד הזה שהופקד אצלי עם לידתם, בעצם עם התעברותי אם רוצים לדקדק. ואני מבטיחה לא לפרוע שום שטר חוב עם הגיעם לבגרות וכמובן מחזיקה אצבעות שזה לא יהיה מבחן המציאות שלי (ימים יגידו. בטח גם פסיכולוג אחד או שניים).] הלאה.

אני לא רוצה להגיד בזה שמי שנכנס לאינטימיות של חיי הוא לא כזה שאני מוותרת עליו, ממש לא. להפך, אני אעשה הכל, במסגרת מגבלות אופיי כמובן, כדי להשאיר אותם לצידי. הרי בסך הכל למה להתאמץ ולהסיר את על המסכות ולהיות הכי פגיעה אם אני מתכננת לעזוב? מכאן שאם חזרנו למערכת הציפיות אזי אני מצפה מעצמי לתת את המקסימום שאני יכולה בשביל מערכת היחסים ולקוות שזה יספיק (שוב, במסגרת המגבלות האובייקטיביות, היינו אני). אבל לגבי מערכת הציפיות שלי מהצד השני? בינגו. בעיה.  

פוסט שלם כתבתי היום על אכזבה. אם הוא היה על נייר ניתן היה להבחין פה ושם בכתמים עגלגלים שהותירו משקעים מלוחים בטיבם. גנזתי אותו. פעם שניה בשבועיים שזה קורה לי. שונאת את הצנזורה העצמית הזו שנובעת מהפומביות של הכתיבה הזו והעדר האנונימיות. בעולם המקביל שלי אני לא מצנזרת. פה אני כן. סליחה. 

שנים חשבתי שאני לא מצפה ולכן אני לא מתאכזבת, אבל האמת שהתאכזבתי. רוצה לומר שיקרתי, כי התאכזבתי והמשכתי כשרציתי להפסיק. לקח לי המון זמן לבנות את מנגנון האין ציפיה ובמקרים מסויימים הוא עדיין לא עובד טוב ואני צריכה להזכיר לעצמי שאני לא מתאכזבת כשאני עמוק בתהומות האכזבה וקולטת בעצמי עד כמה זה פתאטי. אבל בתוך המנגנון הזה משהו כן קרה. בין אם במערכות רשות ובין אם במערכות חובה, אני ויתרתי על השקר. זאת אומרת, אני כבר לא מצפה מעצמי את מה שאני לא יכולה. לא מעמידה פנים שהכל בסדר, אם לא נוח לי אני ממשיכה, נפגשת כשיכולה ונותנת רק את מה שיש לתת, בלי חשבונות ובלי משא ומתן ובלי ציפיה להחזר. 

אולי זה עניין של בגרות, אולי זה שלב הכרחי בקבלה עצמית, אין לי מושג. אבל אני יודעת מי אני היום כאדם ואני באה כמו שאני בלי מסכות, מישהו קרא לי השבוע 'ילדת טבע' וזה די מצא חן בעיני למרות שאני לא ממש ילדה וזה לא הדימוי החביב עלי אבל ביננו אשת טבע באותה מידה יכול להיות אשת מערות. לא טוב. די רע בעצם. אבל זה בדיוק העניין. אין לי כוח למסכות. ועדיין אני מצנזרת את עצמי. משעשע.

אבל זה בדיוק העניין זה החלטות שהחלטתי עם עצמי, אני לא משקרת לעצמי יותר ואני לא מצפה מעצמי לעשות יותר ממה שאני יכולה ולהרגיש כמו איזו ישות נשגבת שמקריבה את עצמה. זה חוסך לי הרבה זמן, דרך אגב גם זה שאני לא מתאפרת חוסך לי המון זמן - אפרופו מסכות. מי שרוצה אותי נשאר. מי שיש לו בעיה, אני מוכנה להקשיב. אני אוהבת את מי שנמצא לידי ולכן אני בדיוק מי שאני. זה הכי פשוט שיש. בתכל'ס זה מה שיש. ומה שנחמד זה שזה מוריד המון לחצים. דברו איתי על זה פעם. 

אם קראתם עד כאן, אז עכשיו גם לנו מסתבר יש סוג של מערכת יחסים. ראו הוזהרתם, אני באה טבעי ;)