דמוקרטיה מתחילה בחינוך

לינקולן פעם אמר שהפילוסופיה שבכיתת הלימוד היום, היא הפילוסופיה של הפוליטיקאים של מחר. זה כל כך מדוייק שזה עומד בפני עצמו ללא הסברים וללא תוספות. אלא שאני מעולם לא התיימרתי להיות אדם שיכול להסתפק במילים של אחרים ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו. 

מהי הפילוסופיה אליה מכוון לינקולן? הוא מדבר על מושגי היסוד - מוסר, הכרה, מחשבה, היגיון, על הבסיס שמקורו בהבנת הבעיה, חשיפתה הביקורתית, הבניה של טיעונים, יצירת יכולת שיפוט והערכה. אלה הם הנדבכים עליהם אחר כך מבוסס כל חומר לימודי אחר, אם זה ספרות, מתמטיקה, היסטוריה, פיזיקה, ביולוגיה, אומנות או תנ"ך. ולא סתם הוא מכוון אל היסודות, אלו הכישורים אותם צריכים להקנות לילדים וזה נכון, ובכן, מאז ומעולם. ילד שלומד לחשוב, להטיל ספק, לבנות טיעון, להגיע למסקנות ולהשתמש בכוח השיפוט, ישכיל לעשות זאת בכל תחום ידע אליו ימשך. לו בתי הספר היו מקיימים את המטרה הזו, החברה היתה יוצאת נשכרת. 

זה לא סוד שבתי הספר הם סוכני הסוציאליזציה יעילים ביותר, 12 שנים פורמטיביות שמטרתן הלכה למעשה להכשיר את אזרחי העתיד של המדינה, המותאמות מצוין לשלב ההתפתחותי של הילד ומטרתן אחת - ליצר חברה עד כמה שיותר הומוגנית. תפקידם העיקרי של בתי הספר הוא לתת בידי הילדים את ארגז הכלים לצאת לחיים עצמאיים. והחיים עצמם הם לא איראן ולא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הם גם לא משבר דיור. החיים עצמם  אלה הם קודם כל היסודות הבסיסיים של האדם על כל תפקידיו, כאדם פרטי, כחייל, כסטודנט, כעובד, כחבר בקהילה, כבן זוג, כהורה - האדם על כל היבטיו. ועם זאת כמה מעט מקדישים בתי הספר לנקודה זו? מעט מדי אם בכלל. חשיבה הומניסטית שכזו כמעט בכלל לא נספרת.

יש המון סיבות למצב הזה, חלקן אובייקטיביות וחלקן לא, אבל הסיבה העיקרית היא שזה לא בראש סדר העדיפויות. בעיני קובעי המדיניות חשוב יותר להטמיע ערכים ישראלים ויהודיים, כי לצאת לסיורי מורשת זה חשוב יותר מההבנה של מהי דמוקרטיה. ידע אוניברסלי? ובכן - זו פריבלגיה. אלא שזו לא פריבליגיה כי ככל שנצמצם את מרחבי הידע של הילדים שלנו, ככה אנו מצמצמים את היכולת שלהם להתמודד עם העתיד. סיורי מורשת צריכים להתפס כפריבילגיה כי דור שגדל בלי הבנה בסיסית של דמוקרטיה ולא כעיקרון בו "הרוב שולט" אלא מתוך עקרון השמירה על זכויות המיעוט לא יוכל גם לשמור על המורשת. 

השורה התחתונה היא שיוצאים מבתי הספר ילדים שעיקר ההבנה שלהם בנושא דמוקרטיה ומדינת ישראל מסתכם בסיסמאות שאין ביכולתן ממש להסביר את הם חיים לאורם ללא טיפת ספקנות וזה אולי מצליח לעבור את סף הספקנות בגלל הרצון הכל כך ישראלי לגדל חיילים מסורים הנאמנים למדינתם. אלא שהנאמנות בישראל נמדדת במידת הקבלה שלך את דף המסרים ולא ביכולת חשיבה עצמאית. זה תופעה לא בריאה לא בתקופה שהם חיילים ולא בתקופה שהם פושטים את המדים והופכים לאזרחים. אהבה למדינה צריכה להגיע מתוך רציונל ולהתחזק מתוך אתוס, אך היא אינה יכולה להיות מבוססת נרטיב חד צדדי והיא חייבת להיעשות מתוך ראיה רחבה של ערכים ומוסר והגבוהים יותר מכל ערך אחר והם מצדיקים, אם נשמרים, ערכים אחרים, לאומיים יותר.

להיות אזרח טוב משמעו לרצות להפוך את החברה שבה אתה חי לצודקת יותר, לטובה יותר, לכזו שיש בה עתיד והווה והם חשובים יותר מעבר כזה או אחר. אדם אוהב באמת לא כאשר הוא בטוח שהכל טוב אצל מושא אהבתו, אלא דווקא בשעה שבה הוא רואה את כל הפגמים ואוהב עוד יותר גם בגללם. אהבה אינה אבדן כוח השיפוט, להפך הוא לשפוט אבל לא להתייאש ולהאמין בשינוי. לגדל ילדים להגיד שואה, צה"ל, אלוהים ומדינת ישראל רק מקבע ילדים לתוך דפוס חשיבה מסוים שלא מצריך טיפת מחשבה. בלי טיפת מחשבה מדינה לא יכולה להתקדם. לאהוב את ישראל משמעו להפסיק את שטיפת המוח שמתחילה בבתי הספר. כי הדמוקרטיה מתחילה שם

בואו נדבר על סדר יום ואסטרטגיה

לדיון על התפוררות מפלגת העבודה שהתחלתי אתמול חסר נדבך שיש הטוענים שיש להתייחס אליו. יש בכך מן האמת וגם לא וכמובן שאני אסביר. באופן עקרוני, וזה אינו רק נחלתה של ישראל, יש התפרקות מאידיאולוגיות גדולות בכל העולם. הפוליטיקה והמאבקים נעשים פרטניים, כל מדינה והקוים לדמות סדר היום שלה, אולם, בהכללה יש לציין, אנשים במערב (ומבלי שמדבריי ישתמע שישראל מערבית) כבר לא מצביעים עבור אידיאולוגיה גדולה מסויימת אלא בעיקר בשל נושא ספציפי ועקרוני לבוחר. זה הופך מפלגות למפלגות של רעיון אחד ולרוב גם של מנהיג אחד. זו כמובן הכללה, אולם מקומן של אידיאולוגיות חובקות הולך ומפרק את עצמו בעולם כולו ועל התהליך הזה כתבו גדולים ממני.

האם כדי להצליח פוליטית יש צורך באידיאולוגיה? אם השאלה היא לגבי אידיאולוגיה חובקת, הטענה שלי היא שלא, אבל אני גם אדם שבאופן אינסטינקטיבי מתנגד למתכוני חיים בעלי תשובה לכל דבר. אם השאלה היא לנושא תכנים, סדר יום וראיית עולם, הייתי רוצה לומר שכן, שזה בדיוק מה שצריך, אולם לצערי המציאות חולקת עליי. מסתבר שאפשר להצליח ואפילו די טוב בהדגשת אדם אחד ורעיון אחד, יותר מזה כאילו לא צריך. למה כאילו? הסבר מיד יגיע. האם צריך לקבל את זה? לטענתי לא, מפלגות שאין להן את ה"אישיות" (גם אם טיבה מפוקפק) צריכות עוד יותר את התוכן כיוון שאצלן העדר ההנהגה בולט הרבה יותר ומעבר לזה, המרחב במדיני מכיל רבדים רבים מה שמביא למעשה תכנים רבים וסדר יום מגוון שמשקף את סדר היום של המדינה. כך זה צריך להיות, אם כי בישראל של היום זה לא קורה.

את ההצלחה של נתניהו אי אפשר לייחס למהות אידיאולוגית. נתניהו הוא לא אידיאולוג, בטוח לא כרגע. אם אפשר לעשות פראפרזה על "פיגועי אווירה" שהטביע אז, להבדיל, או שלא, הוא "מנהיג אווירה". הדבר היחיד שמנחה כרגע את נתניהו זה איך להבטיח יותר שנות שלטון. בואו רגע ניקח בגדול את נושא ההסכם עם האיראן, הרי על פניו הוא אמור להיות כל כולו מלא תוכן, אידיאולוגיה ואסטרטגיה, בטח אם נסמוך על מילותיו הברורות של ראש הממשלה. אולם אם נבחן אותו מול המציאות נגלה תמונת עולם קצת שונה.

ההסכם עם איראן לא הסכם רע בכלל, כן אולי הוא יכול היה להיות עוד יותר טוב, אולם הוא עונה על הדרישות הבסיסיות של ראש הממשלה, כפי שהוא הציב אותן - סנקציות, פגיעה כלכלית, פגיעה ביכולתה של איראן להגיע לנשק גרעיני כולל פירוק כורים, חיסול מלאי אורניום מועשר וצמצום ניכר במספר הצנטריפוגות והכל תחת משטר פיקוח ואימות בינלאומי תוך קשיחות לעמודות האיראניות. לא משנה איך נהפוך את זה - הדרישות של ישראל מולאו, אולי לא בדיוק כמו שנתניהו רצה אך מולאו, נדחה אותו יום דין אפשרי שנתניהו חוזה ועצם קיומו מוטל בספק ויתרה, אם מסתכלים על האינטרסים הישראלים, ההסכם קרוב יותר אליהם מאשר לאינטרסים של איראן. זה הישג לא רע בכלל. גם נתניהו יודע את זה, אם כן למה הוא לא הכריז על עצמו כמנצח? אם האינטרסים של ישראל לנגד עיניו, בערך כאן הסיפור הזה היה צריך להיסגר.

אז למה נתניהו המשיך להתנגד להסכם? ובכן כי לנתניהו היתה אג'נדה לקדם והיא לא אידיאולוגית. שום בר דעת לא היה מעלה על דעתו לצאת ראש בראש עם אובמה במגרש הביתי סתם, אז למה נתניהו יצא? אני חושדת שנתניהו, שיודע שהנאמנות האמריקאית לישראל היא לא אישית ולכן התנהגותו אינה סכנה אמיתית לקשר בין המדינות, למעשה בחן את העניינים במפלגה הרפובליקנית ואם היו כאן אינטרסים למישהו זה לא למדינת ישראל, אלא לפטרון כזה או אחר. הוא עצמו לא ועם זאת אם תשאלו כמעט כל ישראלי שני על נתניהו בהקשר להסכם עם איראן, תשמעו איך הוא יצא גבר. למה? כי נתניהו למד את השטיק, הוא מפריח המון מילים בביטחון ומוכר אריזה שנוח לישראלים לקבל. אין תוכן - יש מסרים שפועלים מצוין על ציבור מבוהל שחושב שכל דבר עשוי להיות שואה שניה. 

וזה רק הסכם איראן, בואו לא נדבר על מתווה הגז, כלכלה, דיור, בריאות או הקיפאון המדיני. הנה עוד דוגמא קלאסית, מרבית ישראלים יציינו את הסכססוך הישראלי-פלסטיני כנושא חשוב בסדר היום שלהם ועם זאת איך זה בא לידי ביטוי במדיניות של נתניהו בקדנציה הזו? והקודמת? וזו שלפניה? זה לא, נתניהו בנה מנגנון השהיה שכולו "זה לא אנחנו, זה הם". מה קורה בשטח? השטח גועש, המצב בירושלים יוצא מכלל שליטה וראש הממשלה ממשיך לנסות להלך בין הטיפות. האיש שרץ אל פוטין כדי לחרוץ לשון לאובמה, קיבל בתמורה ועידה אזורית לעניין סוריה שפוטין מארגן עם איראן, סעודיה, מצרים, ארה"ב וטורקיה אבל בלי ישראל. אין אסטרטגיה ורואים. ובכל זאת הביקורת לא נאמרת כמו שצריך, מחכים להתחיל בקמפיין לפי הקיו של נתניהו, כשהוא יכריז על בחירות, כולם יתעוררו.

בתוך כל זה נתניהו ביודעין מצמצם את הפלורליזם בישראל ולמעשה מחזק משמעותית את הפן היהודי והלאומי על הפן הדמוקרטי ולזה יש פגיעה משמעותית לא רק בטווח הקצר אלא בטווח הארוך. ככל שנמתין עם לקרוע את המסכה מהמשוואות שהופכות אקסיומות בחברה הישראלית, כך המחיר יהיה כבד יותר. כל אלה צריכים להיות סדר היום בישראל ובאורח פלא הם לא. לכן האסטרטגיה מבחינתי היא ברורה מאליה - צריך להתעורר. מר אני רוצה אני משיג, למד את השפה והוא מוכר לישראלים דיבורים על ישראליות, אך אין בזה כלום. לא דיונים בכנסת יצילו אותנו מזה, אלא יציאה החוצה אל השטח, לדבר עם אנשים בגובה העיניים ולחבר עבורם את הנקודות. המלחמה של מפלגת העבודה צריכה להיות תודעתית - מה ישראל מפסידה עם כל יום שעובר, על מה צריך להילחם. זו האסטרטגיה מבחינתי - זה התוכן. נתניהו מוכר "אין" וזה משותף לכולנו, מימין ומשמאל.

נתניהו, ללא אסטרטגיה או אידיאולוגיה, מוביל את ישראל לשום מקום, פגיעה בנדבכים הדמוקרטיים של מדינת ישראל לא משרתת את ביטחון המדינה להפך, כאשר הביטחון מכפיף את המוסר הפגיעה הפנימית לא תאחר לבוא. הכיבוש נותן את אותותיות כרגע במדינת ישראל והוא חוזר כמו בומרנג לפגוע בנו, הפלסטינים נתונים לכיבוש צבאי ואנחנו נתונים לנמק מוסרי. אם הציבור לא חושב על זה, הרי שהוא צריך לחשוב. אם לנתניהו היה פתרון הוא היה צריך להשיג אותו. אי אפשר יותר עם העדר פיתרון. כלום אף פעם לא מגיע במחירי מבצע. אותו סדר יום עליו דיברנו מציג את עצמו מדי יום, אך נזנח על מזבח הרייטינג.

חזרה להתחלה - האם באופן אידיאלי היה כדאי שתקום מפלגה שתסמל מחדש את הערכים האוניברסליים של מוסר ודמוקרטיה, עם חזון כלכלי ברור, רצון ליישב את הסכסוך ותוכנית כוללת להבראת המדינה? בוודאי, האם כדאי לחכות שזה יקרה? לא. לכן, מי שחשוב לו לראות ישראל אחרת לא יכול לחכות עוד כמה שנים כדי שאז גם הליכוד יתחיל להתפרק כי זה מה שקורה למפלגות שנמצאות הרבה זמן בשלטון ושוכחות מי שם אותן שם ואז לחכות לתהליך של פירוק מפלגתי שיגרור שינויים בתוואי המפלגות בישראל. הדברים צריכים להיות עכשיו על השולחן.

לפעמים הצורך בשינוי צריך לעלות מהשטח, סדר יום חדש מעלה גם מנהיגים חדשים, לפעמים צריך לייצר להם את הקרקע. כאשר האופוזיציה היום פועלת על אדים רעילים אין פלא שלא עולה כוכב חדש. למי יש כוח לסחוב את העגלה המקרטעת הזו? לכן לפעמים יש צורך בהתנעה מלאכותית, כזו שאינה מחפשת לצקת משמעות באישיות, האדם הוא בר החלפה, אלא פונה לייצור תוכן. כאשר התוכן שולט בעולם הפירסומי, זה עצוב שהעולם הפוליטי מתרוקן מתוכן. זה מרפה ידיים, ריק מקשה על העבודה. לכן התשובה היא אינה אסטרטגיה ואישיות אלא אנרגיה ועבודה ומתוך זה אפשר יהיה להצמיח פה משהו חדש, אפשר לקרוא לזה תקווה. 

דברים מבפנים ודברים מבחוץ

שיחת נשים שהיתה לי השבוע העלתה נושא מעניין. האדם שאנחנו הוא תלוי אופי, נסיבות חיים ובחירות. לבחירות שאנחנו עושים יש השלכות בהמון מובנים. הדוגמא המובהקת היא זוגיות, כאדם אני מאמינה שזוגיות משמעותה שכל אחד בזוגיות עמוד בפני עצמו והבחירה להיות ביחד עושה את הבחירות האישיות ליותר מוצלחות ואת הביחד המסוים הזה נכון לשניים המסוימים האלה. ברור שזה פשטני, אבל בעיניי זה כלל מנחה, אם לכל אחד מבני הזוג טוב בנפרד וביניהם יש חברות ומשיכה, או הנאה הדדית הרי שזה בדיוק נכון. להם. זה יותר מזה, אני יודעת, אבל זה משהו שטוב לחיות באורו. הבחירה שאדם עושה להיות בזוג יש לה השפעה על התנהגות, על אופי, על בחירות נוספות, היא לא מנותקת והתיחום של כל המשתנים אינו ברור וקשה לפרוט אותו לפרוטות. אבל השינויים ההכרחיים האלה במהלך החיים, שאין אדם שלא עובד בצורה כזו או אחרת, האם הם ממשיכים להתבטא בבחירה מחודשת בכל יום בבחירה המקורית או האם הם מביאים לרגע שבו יש צורך לעשות בחירות אחרות?

קלישאה, קלישאה, אבל נכונה

רוצה לומר שדברים שהתאימו בעבר והם טובים ועדיין טובים, האם היו הופכים להיות הבחירה שלנו גם היום בהינתן אפשרות לבחירה מחודשת? וזו שאלה מעניינת וגם מאוד לא הוגנת. והיא לא הוגנת מהמון סיבות, ראשית כי מי שאתה אינו מנותק מהזוגיות אם אתה בזוגיות, כי החיים הם הרבה יותר מרצף של בחירות בלבד, כי אם לא היית עושה בדיוק את הבחירה הזו לא היית מגיע בדיוק לכאן ואם טוב לך כאן אז אולי בכל זאת זו הבחירה הנכונה. אבל היא גם נורא מעניינת, כי עשית בחירה, ובהנחה שהיא היתה טובה, אתה חי איתה ונהנה ממנה, אז למה זה בעצם שהשאלה אם היית משנה משהו תהיה עניינית? בשיחה שלנו התובנה היחידה שעשתה את השאלה לעניינית היא ההנחה שאם חיים פעם אחת, צריך לדעת להפיק מהחיים את המירב. זאת אומרת שאם בחירה הופכת לפחות עיניינית, שווה לבחור אחרת. הבעיה היא שזה אף פעם לא ממש ככה. 

אם חושבים על כל דבר אחר חוץ מזוגיות, הרי שמבחינה חברתית (זה לא שעברתי לדבר על אוכל), גם אם יש חברים ותיקים שאנחנו ממשיכים להיות בקשרי חברות טובים, הם בודדים וגם איתם יש תקופות חזקות יותר ופחות. אבל בעיקר - לרוב לכל תקופת חיים יש את החברים שלה. השינויים שעוברים עלינו בחיים גם מביאים לשינויים פרסונליים מבחינת הסביבה הקרובה אלינו. פרימה של קשרים, הידוק קשרים, שמירה על קשרים, יצירת קשרים חדשים - זה אף פעם לא נשאר אותו דבר, יש משהו מאוד דינאמי במעגל החברתי. הוא מעיד על נסיבות חיים, אבל גם על שינויים שאנחנו יוצרים כל הזמן בעצמנו, במוקדי העניין שלנו, בסבלנות שלנו, במי שאנחנו. עם זאת, זוגיות היא מוסד (איזו מילה נוראה), אליו אתה נכנס בצורה מסויימת, מתעצב ומשתנה וכמוך גם השותף/פה שלך ובכל זאת למרות שלפעמים נוצרים שינויים אמיתיים עם השנים, הביחד הזה נשמר, לפעמים. האם הוא נשמר כי באמת טוב לנו או האם הוא נשמר כי נוח לנו? והאם זה באמת חשוב? ומה זה משנה בעצם אם היום היינו מחליטים אחרת? מה שמשנה תכל'ס זה האם בכל זאת בתוך הבחירה הזאת כן טוב לנו ולא אם היינו בוחרים אחרת. המחשבה האם טוב היא תמיד רלוונטית, כמוה, אני מניחה, גם האם יכול להיות יותר טוב, אבל השאלה אם אתה רוצה טוב אחר היא בעיקר שאלה של משבר והיא לא אמורה להתעורר אם אין משבר. 

אמרנו רצף, לא?
הנה עוד דרך להסתכל על זה

אני חושבת שאנחנו חוששים להתפלסף ככה על החיים, כי יש בזה משום השינוי, אנחנו פחות אוהבים שינויים - הנה לכם עוד קלישאה, אם כבר יצרתי רצף - אדם הוא חיה של הרגלים. יש משהו טוב בהרגלים, כל עוד הם באמת חיוביים, יש מקור של נחמה בוודאות ידועה בתוך עולם דינאמי וגדוש אירועים. הישן והמוכר גם מביא עימו המון שקט, שלא לדבר על ההשפעה שיש לו על עוד אנשים ואגואיזם , לדעתי לפחות מוצדק רק עד גבול מסויים. וזה יותר מזה - החיים הם אף פעם לא מצב חד פעמי ונטול הקשר. אז מה בעצם צריך לעשות ואיך זה מתיישב? אין לי מושג. אני מניחה שבתנאים משתנים, הכללים משתנים. אדם טוב לו גם כשמסביב טוב לו ולכן הבחירה היא הרבה יותר מסך שאלה אחת בלבד. אולי הפגם האנושי הוא הבחירה בפנטזיה, שאפשר או שאי אפשר להגשים? לפעמים היא נשארת פנטזיה ולפעמים היא מושגת ותמיד יש לה מחיר. אנחנו נוטים לבחון דברים לפעמים בצורה פשטנית, שזה תהליך נכון אך הוא גם מוטה בשל ההשפעות השונות שאנחנו נוטים לבטל בעת חשיבה אך הם לא עומדים בפני עצמם ולבד במרחב במורכב הזה שנקרא חיים.

ואז אני חוזרת להנחה הבסיסית שלי שאדם צריך לשאוף שיהיה לו טוב, כמו המעגליות של חברים שכל אחד מתאים למשהו מסויים, הטוב שאנחנו יוצרים לעצמנו בחיים אף פעם אין לו מקור אחד. הדברים שאנחנו נהנים מהם בחיים אינם באים אחד על חשבון השני, אלא מקורם באיזון. זוגיות איננה מקור החיים היחידי, היא מתקיימת בד בבד עם שאר הדברים בחיים, אחרת באמת אין לה הרבה זכות קיום. זוגיות היא הביטאט אם תרצו, בו יש המון מקום לשגרה של ביחד ולשגרה של לבד. כדי לבנות את ההביטאט הזה יש צורך לבנות אותו מדברים שמוצאים בחוץ ודברים שמוצאים מבפנים. זוגיות זה לא המקור להכל, אבל היא נמדדת בגמישות שלה להכיל שני בני אדם שונים ומשתנים ויכולה להתמודד עם השונה ולשמור על המוכר כמשתנה קבוע ויציב בתוך הבלאגן. 

לקח לי זמן להבין שיש דברים שאותם אני מקבלת ממקורות אחרים, כמו הצורך באימון של הגוף, שהוא מנוגד ליצר ההשרדות (כן כך במקור) של בנהזוג, שלמדתי לפנות את הזמן בשבילו כי הוא צורך שאני לא מוכנה לוותר עליו. כמו העובדה שזה שאנחנו לא מדברים פוליטיקה לא אומר שאני לא מדברת פוליטיקה רוב הזמן, קצת גם איתו עד שהוא נשבר. זה בדיוק הרעיון של זוגיות, הפיתוח האישי של כל אחד מבני הזוג ואם הזוגיות הזו נכונה, כל אחד מוצא את עצמו ואת הדרך הנכונה בשבילו, והדרך הזו משתלבת ושונה וזה לגמרי מה שזה צריך להיות. השאלה שצריך לשאול זה לא כל הזמן מה נכון לכרגע, אלא מה נכון לי לדרך הארוכה הזו שקוראים לה חיים. התשובה לזה היא גם הכוח שמאפשר לך כל יום לבחור מחדש את מה שנכון לך.

החיים הם הרבה יותר מורכבים (הסיפור הזה של הקלישאות לא נגמר בפוסט הזה), החוכמה, אני מניחה, לפחות מבחינתי ואני מבטיחה שאני לא מנסה לשכנע פה אף אחד, היא לדעת למצוא את מה שנכון לך ואת מה שעושה לך טוב (בהנחה שזה לא פוגע באף אחד), לדעת מתי לפלס לך את הדרך שלך ולצעוד בה מתוך אמונה פנימית, לדעת להתנתק מההמון והרעש שהוא עושה, לפקפק ולחשוב ולהיות נאמן לעצמך. אולי זה בדיוק מה שעושה את החיים האלה למלאים, הנאמנות לעצמך, הידיעה שאתה בוחר למענך. זה לא תמיד הכי טוב או הכי נכון, אבל זה מה שהיית עושה בהנחה שהחיים הם מוגבלים מטיבם. יש משהו בשילוב הזה של פריסת המציאות לשביבים של וודאות בתוך אי וודאות מוחלט. כנראה שזוגיות שזה המקום שבו אתה יכול לבחון את עצמך כי מה שיש בו בעיקר זה המון ביטחון.

אין קשר בין הכושר הגופני שלי לחוסן הלאומי (טוב לבד מהפוסט הזה)

אל תשפטו,
זה כנראה משהו שהולך איתי המילדות

בקיץ הזה היתה מלחמה שהבהירה לי המון דברים ועשתה לי בעיקר רע ואני מרשה לעצמי לפסוח על סיכום העניינים כי לכתוב עכשיו יהיה כמו לקלף פצע מגליד או לגרד עקיצה ואין באמת טעם לעורר מחדש את מה שלאט אני מצליחה להשקיט. בטח במקרה כזה שלעורר את זה שוב זה לעורר הרבה מאוד מתים. סליחה. 

לא להשקיט כי זה לא אקטואלי, אלא להשקיט כי זה משתלט לי על החיים הפרטיים וזה הדבר הכי הטוב שיש לי. וברור שדווקא בגלל זה אני צריכה להמשיך, כי זה שלא מדברים על גזענות לא אומר שהיא לא מפעפעת מתחת לפני השטח וקונה עוד אחיזה, וזה שמדברים על כירסום יסודות הדמוקרטיה לא אומר שתוך כדי אנחנו לא ממשיכים לעודד את הכירסום.

וברור שאסור לשתוק עכשיו, אחרי 67 חללי צה"ל, ילד קטן ו-4 אזרחים הרוגים, או אחרי כ- 1500 הרוגים פלסטיניים ומעל עשרת אלפים פצועים שלא סללו עתיד חדש במותם אלא היו קורבן מיותר במסע שהחזיר אותנו למקום בו היינו באפריל רק בנקודת פתיחה פחות טובה. 90 משפחות נמחקו ממרשם האוכלוסין של עזה זה אמור לזעזע אבל זה כל כך הקיץ שעבר ופה כבר היו גשמים. וזה שיש מעצרים וירי חי בגדה זה כל כך כיבוש, אבל אין כיבוש אז אפשר להעלים עין. הרי, עם לא יכול להיות כובש בארצו, לא? כה אמר בנט ונתניהו החרה החזיק אחריו ופרופ' הילל וייס רק מחזק מאחור, תמיד צריך רוח גבית.

רחצה בנהר
זה לא עושה לי את זה

זהו, שאת זה לא מתחשק לי לפתוח כרגע, בעיקר כי אני אכעס על עצמי על השתיקה והלקאה עצמית אני יכולה לעשות גם בלי קהל. אגב קהל, מזכיר לי המון, ולא שאני חושבת שיגיע המון, אבל הערב יש עצרת לזכר יצחק רבין. מבחינתי ללכת היום לכיכר רבין זה לרחוץ במי הקתרזיס ואני כבר מזמן לא רוחצת בנהרות. תכל'ס זה לא יעשה כלום, אז תסלחו לי אם אעדר מהעצרת, לא שזה צריך להפריע למישהו. אין לי אשליות בקשר לרבין, אני זוכרת לו גם את רגעיו הפחות יפים ואני לא טובה בלהעריץ, ובכל זאת אני מתגעגעת אליו והרצח שלו לעולם יהווה עבורי רגע של משבר. אבל ללכת לכיכר הערב כדי לבכות ביחד, זה לא ממש מה שיעשה לי טוב כרגע. ללכת לשם רק יזכיר לי מה היינו צריכים לעשות, מה אני הייתי צריכה לעשות ואני לא. וכן, זה אולי לא שמאלני מספיק, אבל ברגעים אלה הייתי מוכרת כליה כדי שיהיה לנו מנהיג כמו רבין, אבל הכליה שלי לא ממש תועיל. 

מסתכלת לסכנה בעיניים ויוצאת לריצה
זה יוכיח את עצמו כשנצטרך לברוח

בכל מקרה לא לשם כך נתכנסנו ואני רואה שכרגיל הארכתי בדברים אחרים. לא ברור לי איך הגעתי למצב המדינה אם כל מה שרציתי לעשות זה בכלל להתלונן שהמלחמה הזו פגעה פגיעה אנושה בכושר שלי ובלוח הזמנים של האימונים. וכך מצאתי את עצמי אחרי החגים וכושרי אינו כשהיה. והנה לכם דוגמא מצויינת בהתמקדות בעיקר - כי הרי תכל'ס במישור הארצי אני לא באמת יכולה לשנות, אבל לחזור לכושר אני כן. בדרך זו, גבירותיי ורבותיי, אני מדגימה באופן אישי וחינני כיצד אנשים בוחרים להתעלם מהסכנה הקיומית שאופפת אותם ובמקום לעשות משהו לפני שיהיה מאוחר מדי, הם שוקעים בעצמם ובכך מעצימים את תהליך ההידרדרות. ועכשיו כשסיכמנו שאני עוד חוליה חלשה בשרשרת האזרחים שרק מדברים ולא עושים כלום, אפשר לחזור אלי ואל הכושר הגופני שלי. 

אז העניין הוא שמשלושה-ארבעה אימונים בשבוע עברתי לאחד, בממוצע כי היו שבועות בלי והיו שבועות עם שניים, ופתאום אימוני מדרגות החליפו את הריצה כי אם יש אזעקה אני אספיק לחזור וככה יצא שאני כבר לא רצה 10 ק"מ ב- 60 דקות וזה די חבל כי כבר נשאתי עיני לשלב הבא של האימונים. 

לא פשוט לחזור למשטר אימונים, אבל עוד הרבה יותר כואב להבין כמה הרבה הידרדרת. אבל אני לא ממש מסוג האנשים שיתנו לאכזבה לייאש אותם. לקחתי את עצמי בידיים בשבועיים האחרונים וחזרתי להתאמן. מכיון שלאימונים שלי יש בכל זאת אלמנט של זמן מוגבל אני פועלת עכשיו בשני מישורים - ריצות של 6-7 ק"מ של ניסיון להגביר את הקצב וריצות של מינימום 10 ק"מ שבהן כל מה שחשוב לי זה פשוט לרוץ עד הסוף בלי לשים לב לזמן הארוך מהרגיל שזה לוקח. לוקחת את זה לאט ובאיזי, קשובה לגוף ושמחה ועולצת על כל שניה שיורדת מהקצב. החזרה הזו לאימונים היא נדבך חשוב לחזרה לעצמי. לזמן של שקט שאין בו מחשבות גורליות וסבוכות, יש בו ריכוז אינסופי במאמץ הנפשי והפיזי וביופי של הדרך הפנימית הזו, אבל זה בעיקר כי הנוף במסלול שלי הוא לא משהו. במידה מסויימת, זה קצת כמו תהליך החשיבה והעיבוד בזמנן שינה, כי אני לא באמת חושבת על משהו מלבד המאמץ והעידוד האישי ועם זאת יש תחושה כאילו כל שאר הדברים הסתדרו קצת בראש תוך כדי האימון. 

אז אולי במישור הלאומי אני שותקת, אבל אני לא חושבת שהחוסן הלאומי שלנו תלוי בכושר האישי שלי וטוב שכך. בכל מקרה, אם באמת נמצא את עצמנו במגמת בריחה, אי אפשר יהיה להגיד שלא התאמנתי, גם בזה יש סוג של התחברות עם המצב. המצב הזה של להיות כל כך מנותק, רק כדי לשרוד בתוך המציאות הכאוטית הזו שלא נראה שתצא מהפלונטר. ולשתוק. טוב בז'רגון הריצה יש את הפתגם הזה שאם אתה יכול לדבר כנראה שאתה לא מתאמץ מספיק...