חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות כוח. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות כוח. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 6 בינואר 2016

אתם עדיין מתפלאים על נתניהו?

סרט שהוקרן אתמול ברשת PBS מגולל סיפור מרתק מפיו של שגריר ארה"ב בישראל לשעבר והשליח המיוחד מרטין אינדיק על תהליך השלום ועל קשרי ארה"ב-ישראל. בין היתר נאמר שם כי אינדיק זוכר שבהלוויתו של ראש הממשלה ז"ל יצחק רבין, נתניהו אמר: "תראה את זה, הוא גיבור לאומי עכשיו. אם הוא לא היה נרצח, הייתי מנצח אותו בבחירות והוא היה נכנס להיסטוריה כפוליטיקאי כושל". זו עדות מצמררת, אך אינה מפליאה בכלל. אם יש מקום להתפלא זה על העובדה שנתניהו שיחרר משפט כן בנוכחות עדים שידידותם הפרסונלית עומדת בספק.

אם בכל זאת מישהו מוצא את זה מפליא הרי שהוא אינו מחובר למציאות הישראלית כבר שלוש קדנציות רצופות וכמעט שלושים שנה. זה לא שנתניהו לא השתנה, בוודאי שכן, כוח משנה אנשים. במקרה של נתניהו זה רק עשה אותו יותר זחוח. אין לי אלא לשער מה הוא אמר מתחת לשפם אחרי שסילבן שלום הלך לביתו בבושת פנים, או מה אמר לפטרונו אחרי נאום הקונגרס שלו בו הכריז מלחמה פוליטית על הנשיא אובמה.

"חידת נתניהו" היא פיקציה, אין דבר כזה. נתניהו עקבי ביותר ואין שום צורך לתהות לגביו, הוא מגיע עם התוויה. נתניהו איש ימין מוצהר, מבחינתו קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית חשוב יותר מדמוקרטיה או שלטון תקין. חשיבות היהדות אין מקורה באמונה, מקורה במנדטים. אלוהי נתניהו הוא הכוח, השלטון וכל אמצעי כשר בשמו. לכן, אין להתפלא שהמוכתר בעיני עצמו כ"מנהיג היהודים" אוכל השרצים בארוחות עם שלדון "הדמוקרטיה אינה מוזכרת בתנ"ך" אדלסון נותן את חסותו ליהוד הדמוקרטיה הישראלית כבר 7 שנים רצופות. מטרתו להמשיך ולהיות בשלטון, הדמוקרטיה אינה נר לרגליו והוא לא בוחל בשום אמצעי. 

באמצעות מסע הפחדה הוא יוצר שיתוק ומזין אותו על ידי חיבור הנרטיב היהודי לנרטיב הציוני תוך שרבוב אידיאולוגיה ימנית, זו ביצה בה נתניהו שוחה מעולה. את ההמון הוא משיג על ידי שיח "ציוני חדש" הרואה בשמאל אם כל חטאת ובאיסלאם איום קיומי, תחת החסות הזו הוא יוצר שיתוק מדיני שמחזק את כוחו תוך ניצול מצב שהוא עצמו יצר במו ידיו ומדיניותו. ישראל במצבה היום היא פרי הגינון האינטנסיבי של נתניהו והעשבים השוטים שהיא מצמיחה והפגיעה האמיתית בדמוקרטיה הם פרי ההסתה שלו עצמו.

נתניהו של 1995 הוא אותו נתניהו של 2016. העובדה שניסה לטשטש את אחריותו למסע ההסתה והדה-לגיטימציה שעבר רבין ושזה הצליח לו מעל למשוער אינה מעידה עליו, היא מעידה על הציבור הישראלי. הטקטיקה שנקט נגד פרס בקמפיין של 1996 אינה שונה מהקמפיין בבחירות האחרונות, השחרת השמאל היא הדרך שלו לסלול את דרכו האלקטורלי ואם הדמוקרטיה נרמסת בדרך, אז זה מחיר שיש לשלם. 

קו ישר עובר בין האמירה האומללה בהלוויתו של רבין, אם נאמרה, ובין האמירה ביום הבחירות כי "שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי" - כל דבר נתפס בעיני נתניהו לפי מידת האיום שיש בו על יכולתו להרוויח רווח פוליטי. זה עובר גם חסמים של מוסר וזה מאתגר את יכולת ההתנצלות הדו פרצופית שלו, שגם היא משוללת כל כוונת אמת לבד מכוונה פוליטית טהורה.

כל ניסיון לבחון את הפעילות שלו דרך מסננים אחרים לבד משמירה על הכוח וחיזוקו יכולים ליצור אניגמה, אולם אם נסתכל על נתניהו לאורך השנים אין כאן על מה לתהות. הוא ברור ועקבי והוא מתוכנן, יותר מאשר נתניהו ראש ממשלה ישראלי הוא רפובליקן אמריקאי שהכי קרוב שהוא יכול להגיע זה להיות ראש ממשלה בישראל. אם לא יהיה ראש ממשלה, אין לנתניהו משהו אחר לעשות שיהיה באותו קליבר, הוא לא יהיה איל הון אם יפרוש, הוא יהיה בעל עמדת כוח לשעבר וזה משהו שנתניהו לא יכול לשאת. 

עדותו של אינדיק לא מביאה עימה כל בשורה חדשה, היא רק עוד עובדה שנתניהו הוא אב טיפוס של כל מה שרע בפוליטיקה, הוא ההוכחה שלפוליטיקה אין כל קשר למוסר. השאלה היא לא מתי תקרע המסכה מעל נתניהו, המסכה נקרעה כבר מזמן, השאלה היא מתי ישראל תתעורר ותחזיר את נתניהו להיות מה שייעדה לו ההיסטוריה - פוליטיקאי נכשל שהביא את המדינה לתקופה חשוכה מאין כמוה. אבל נתניהו לא מודאג מהחשכה, בבית בלפור יש מלאי נרות.

יום חמישי, 11 ביוני 2015

שירת העשבים השוטים מאיימת להפוך להמנון

האם אורן חזן סירסר בנשים או לקח סמים קשים? לא בטוחה שזה כל כך מעניין אותי, אם כן הוא צריך לתת את הדין ואם לא זה עדיין לא מוריד מסלידתי ממנו - בדקתי. ולא, אני לא רואה בו קוריוז. מה שבטוח שלא אצלי תקבלו את התשובה, אבל יותר מזה - שזו שאלה שצריכה לקבל תשובה מעבר לעיסוק התקשורתי והחברתי וראוי היה שתעלה דרך חקירה משטרתית, אם כי גם העלאה דרך התקשורת הפכה מקובלת, כל כך מקובלת שהיא נתפסת כאמת אם כי זה בינתיים נסיבתי בלבד. האם ההתעסקות בפרשה חצתה כל גבול? כן, אבל זה במסגרת הישראלית הרגילה של ניפוח הטפל. האם ניפוח השאלה מהווה אינטרס ציבורי? בעיניי זה בעיקר לחם ושעשועים כי אורן חזן לא באמת מעניין, קצת כמו ליצן קרקס - הוא שם ויכול להעביר את הזמן. תופעת ה"אורן חזנים" מעניינת הרבה יותר רק שהיא דורשת הסתכלות במראה הציבורית וזה דורש מאמץ. זו כנראה הסיבה שבמקום זה מעדיפה החברה למרק את צידה ההפוך של המראה במטלית האורן חזן השחוקה אך הצבעונית מאשר להתבונן בבבואה.

כרגיל העיסוק הוא נקודתי כי ככה זה הרבה יותר עסיסי, ובמקרה הזה אורן חזן הוא לגמרי הליהוק המושלם. בנו של ח"כ  לשעבר (לא שזה השאיר מסורת פוליטית ראויה לשמה), דתל"ש שהפך למיני-סלב בשעשועוני טלוויזיה, איש ימין לא מתוחכם שניסה "לעקוץ" את ארגון "שוברים שתיקה", שוריין במקום 30 ברשימת הליכוד לכנסת כנציג הצעירים ואחד שעל כל דבר יש לו מה לומר ולרוב מה שיש לו לומר מגיע כניסיון לפאנצ'. תכל'ס - אורן חזן ח"כ בעיקר בגלל שנת הלידה שלו. אבל זהו שזה לא נגמר בזה. כי אורן חזן הוא שולי מבחינתי ב"פרשת אורן חזן", השאלה האמיתית והחשובה באמת זה איך מישהו כמו אורן חזן, לא רק שנכנס לכנסת אלא אף ללא שום ניסיון הופך להיות חבר בחמש ועדות כנסת וסגן יו"ר הכנסת. מה קרה לנו כחברה שהפוליטיקה הארצית שלנו נראית ונשמעת כמו תוכנית ריאלטי מהסוג הנחות וכולה מלאה משחקי כוח נוסח עבד כי ימלוך? 

נתחיל מזה שאם הייתי ליכודניקית, בהנחה שהיה יקום מקביל בו יכולתי להיות כזו, ניהול המשא והמתן הקואליציוני ואח"כ השיבוץ הפרסונלי של אנשי הליכוד היה מטריד אותי ובעיקר מעיד על ניהול לקוי של ראש הממשלה. אבל זה אקדמי כי אין לזה באמת משמעות ולא רק כי אני לא ביקום מקביל אבל גם משום שדעתי על ראש הממשלה ומעשיו לא חיובית באופן עקרוני ואלה רק עוד שתי סיבות.אורן חזן הוא כתם נוסף של הליכוד ועושה רושם שזה לא ממש מטריד את ציבור הבוחרים. כאשר אורן חזן הופך להיות סגן יו"ר הכנסת ובגין חוזר להיות ח"כ מהשורה, הליכוד צריך לעשות חשבון נפש לגבי דמותו הציבורית. אני לא מצביעת ליכוד, זה לא התפקיד שלי.

כישראלית זה לא אורן חזן וחבריו לסיעה שמטרידים, בעיקר משום שנושא חברי הכנסת הוא חוצה גבולות. משהו מהותית רקוב ולא נכון בעובדה ששורת הקלון של חברי כנסת שהתנהגותם לא ראויה הולכת וגדלה. בין אם נמצאו אשמים, בין אם "רק" התנהלה נגדם חקירה ובין אם התלחששויות מסדרון או שמועות, העובדה היא כי הרבה יותר מדי חברי כנסת מקבלים את פירסומם מפרשיות שעולה מהן ריח לא נעים. 

פוליטיקה מטיבה מייצרת בעיה של ריכוז כוח ומאז ומתמיד היא קרצה מחד לאנשים מוסריים שבאו לשנות מצד אחד של הסקאלה ומצדה השני אופורטוניסטים, תאבי שלטון וכוח,וכמובן, גם את כל מגוון האנשים שביניהם. ויותר מזה הפוליטיקה היא כל כך דינאמית וכנראה כמוה גם המהות האנושית שאדם יכול להיכנס על תווית מסויימת ולבסוף למצוא עצמו בדיוק בצד ההפוך (כמובן שהדוגמא המושלמת היא אהוד אולמרט שהחל דרכו כלוחם שחיתות ידוע וסיים בהרשעה). הידיעה שפוליטיקה מושכת לא רק את הטובים ביותר (אם היא בכלל מושכת את הטובים ביותר) היא עובדה נתונה והיא חלק ממשחק ידוע, אבל בעיניי אין ספק שהיא גם מחוון די טוב לגבי מידת המוסריות החברתית. ככל שרבים חברי הכנסת שריח שחיתות או ההתנהגות לא נאותה עולה מהם, עולה החשש שבעצם פני הנבחרים כפני האזרחים ואולי הם אפילו מקדימים אותם בצעד. 

החולי אינו בשיטה הדמוקרטית, החולי אינו בשיטת הפריימריז, אלה תסמינים של בעיה מוסרית חברתית. משהו מהותית לא מתפקד כאן, זה בא לידי ביטוי ביותר מדי פרשיות, זה בא לידי ביטוי בהתנהגות. זה היה כך כשמפלגת העבודה החליטה לתמוך בפואד לנשיאות וגם עכשיו כשהרצוג, מנהיג אופוזיציית הצללים, הסכים לקיזוז עם חזן, ויש עוד מקרים רבים. יש משהו לא מוסרי וחסר כבוד באופן עקרוני והא נובע במידה מסויימת מחוסר הבנה בסיסי לעניין הדמוקרטיה. זוהי חרב הפיפיות של הדמוקרטיה, בידיים הלא נכונות היא בסך הכל כלי כמעט משולל מהות. אבל זה בסדר בואו נכניס לתוכנית של משרד החינוך עוד שעות מורשת ומסורת במקום תכנים אוניברסליים, זה עובד ממש טוב עד עכשיו, זה כנראה עוד ימשיך. 

הבעיה שכחברה אנחנו מקבלים את זה וקצת מצקצקים או שופטים וממשיכים הלאה. רק שזה לא נקודתי, במקום בו צומח אורן חזן אחד צומחים עוד אורן חזנים, לא כולם יהיו חברי כנסת אבל כולם יקחו חלק בחברה. אורן חזן הוא לא קוריוז, בעיניי הוא תסמין של מחלה. הפיתרון אינו ביצירת תנאי סף לחברי כנסת, זה מלאכותי ולא ייתן יותר מדי. זה חיוני שחוק יסוד: הכנסת קובע תנאים לחלוטין מינימליים לתפקיד כל כך חשוב, עוד יותר יפה בעיניי שזה מיקסום של התנאים הדמוקרטיים. העניין הוא שזה מייצג את האזרחים. וכשהאזרחים בבעיה גם בית הנבחרים שלהם בבעיה ולשנות את תנאי הסף בסך הכל יטפל בתסמין ולא בחוכמה יתרה. היופי בדמוקרטיה היא גם נקודת החולשה שלה, הרעיון הבסיסי הוא שאם תגדל אנשים מוסריים דמוקרטיה תעבוד, הפרצות בדמוקרטיה הן רבות וזה המוסר שאמור להניא אותך מלעשות דברים.

משהו יסודי באמות המוסר ובהגינות של החברה הישראלית שחוק, כל הזמן מחפשים עוד מנגנון כדי לייצר סייגים וגבולות, אך כל אלה הם מלאכותיים, בגדר אגד מדבק על חורים בצינור מים. לשנות את מנגנון הפריימריז או לשנות תנאי סף אלה רעיונות שנשמעים טוב כי הם מביאים לשינוי מיידי, אך הם אינם מטפלים בבעיה עצמה. זה עוד מחיר שכרגע חברה הישראלית משלמת ואני לא ממש יודעת איך אפשר לגרום לזה להשתנות. איכשהו בכל פעם שנעשה רע יותר, אנחנו פשוט מתרגלים וממשיכים לדבר הבא. אורן חזן אולי לא ישאר חבר כנסת, אבל התופעה לא תיעלם, בטח לא מעצמה. 

יום שבת, 2 במאי 2015

גבולות שיוצרים מרחב

לפעמים אני כל כך מצטערת שאני לא כותבת מאחורי שם עט, שזה כמו להגיד שהיום הוא יום כזה, אם אתם רוצים לדקדק. יש משהו בכתיבת בלוג אישי שמבקש לתת לכל הדברים להיכתב. וזה כל כך מתבקש, רק אני והמקלדת והמון המון מילים. רק שאז אני נזכרת שאני לא כותבת למגירה ולכן אני במידה מסויימת גוזרת על עצמי שתיקה, בעיקר בנושאים שהחשיפה שלהם חושפת אחרים. גם ככה אני יודעת שבעיני מי שקרוב אלי אני חושפת יותר מדי, אבל בחרתי שם מחייב לבלוג הזה ובכל זאת הוא דורש הגדרה עצמית, קראו לזה אוטובלוגיזציה, בעצם עדיף שלא.

יש לי עניין לא פתור עם נושא הגבולות שלי, אני מניחה שזה המקרה היחידי בהקשר שלי וגבולות שלא ניתן לקשר לכיבוש (לוקחת אחריות על ההומור שלי). אני משתדלת לא להגדיר לאף אחד גבולות, מתמקדת רק בגבולות שלי. מנסה להבין מה אני יכולה, כמה לשאוף ואיך להתקדם. אף פעם לא אהבתי להגדיר משהו למישהו אחר, למעט בנושא האינטלקטואלי שם אני קצת כמו פיטבול שתפס משהו בפה (וסליחה אם פגעתי באומת הפיטבולים, כוונתי היתה רק להאדיר, לפאר ולקלס את הלסת החזקה והמפוארת שהיא בגדר סימן הכר). מודה באשמה, אבל גם מכירה בגבולות של עצמי - אני מוגבלת בעניין הזה - תמיד מוכרחה להגיב. 

אבל גבולות של אחרים אני לא רוצה ולא יכולה להגדיר, אני משתדלת מאוד עם הילדים אבל עד כאן. בהקשר לאחרים, אני רק יכולה לשרטט את הגבולות של בניסיון לאפשר חדירה (מונחים של גבולות, לא?) רק למי שאני רוצה ולתחם את הפגיעה האפשרית בי. זה אולי נשמע שכלתני בהקשר של רגש, אבל עם כל הרגשנות שיש בי, ואני לא מתכחשת, אני לא יכולה למדר את השיקול הרציונאלי. אגב, לקח לי שנים לשכלל את זה ולהצליח, פעם הייתי כולי רגש ולמען האמת חסר מעצורים וגבולות. ובמבט לאחור, העבודה על זה היתה משתלמת. ההבנה שיש חשיבות למקומם של אחרים בחיי, אבל השורה התחתונה היא אני, יוצרת המון כוח פנימי בלי שום כוחנות מוחצנת. 

זה לא משהו שאתה מדבר עליו, זה הלוך חשיבה. שום דבר לא באמת משתנה בקשר על פניו, אבל ככל שאתה מצמצם את גבולות הפגיעה האפשרית של אדם אחר בך, ככה גם קל יותר לסלוח ולהמשיך הלאה במקרה של פגיעה. כמובן שיש אנשים שקשה מאוד למדר אותם ועוצמת הפגיעה שלהם היא בלתי נמדדת, אך בראייה אופטימית, הפגיעה תייצר את המידור ואת הכוח מחדש. יצירת הגבולות של יכולת הפגיעה של אחרים היא מהלך מאוד מחזק בעיניי כיוון שהיא מעבירה את הכוח לעצמי. במידה מסוימת, כמו בתורת המשחקים, מידור ראציונאלי שנועד לצמצמם עד כמה שניתן אי וודאות כמעט מוחלטת. היא לא יוצרת חירות או וודאות, אבל היא יוצרת ידיעה ברורה שהשליטה על מה שקורה בחיים שלי תלויה בראש ובראשונה בי ובבחירות שלי.

זה לא אומר שאין פצעים ללקק לאורך הדרך, יש כל הזמן. אי אפשר שלא להיפגע מאנשים, אבל כמו ברפואה יש דרגות של פגיעה ויכולת השיקום הולכת ומשתכללת. שנים סחבתי על עצמי כאביי ילדות, כאלה שהחלטתי להאמין שהיה בהם גם טוב. לקח לי שנים להרפות מהכאבים האלה, שנים ניסיתי להפוך אותם ליתרון ובסוף הצלחתי להביא אותם למנוחה. השנים הביאו עוד המון הזדמנויות לאנשים שהיה להם תפקיד בחיי להטיל פצצות בעלות נזק הקפי. המידור שיצרתי הפך לסוג של בור ביטחון, כל פצצה שמתפוצצת שם שיבושם לה - ההתעסקות איתה היא מינימלית. הרבה יותר קל לנתח אירוע של פצצה שהתפוצצה בבור ביטחון - תודו. 

למדר את האנשים מסביב, לדעת מה הגבולות שלהם ומה הגבולות שלי, זו לא דרך להרחיק אנשים. אני ראשונה להודות שאני לא מאוהדי ההתקהלויות, אבל אני אוהבת אנטרקציות עם אנשים, אני מוצאת את זה מרתק. אבל בד בבד עם זה, אני מוצאת שתלות באחרים ובעיקר רגשית היא עסק שיש לצמצם אם אתה רוצה לחיות את חייך בהתאם. זה תופס בכל מקום, זה גם אומר שחוץ ממספר מאוד מצומצם של אנשים, לאף אחד אין את היכולת לטלטל את חיי או לגרום לי לעשות דברים אחרת על בסיס סחטנות רגשית (אבל כן על בסיס שיקולים רציונאליים). זה גם מוריד ציפיות ממעגל מאוד נרחב של אנשים. למדתי שידיעת הגבולות של עצמי מאפשרת לי לדעת כמה אני יכולה לעשות וידיעת הגבולות שאני מייצרת לאחרים מגבילה את רמת ההשפעה שיש לדברים שהם עושים או לא עושים לשנות את חיי. 

זה גוזר עליי לעשות דברים עצמאית ולא לבקש עזרה, זה לא בהכרח מתאים לכל אחד, זה משתלב נהדר עם אנשים שממילא לא מבקשים עזרה, כמוני למשל. אני אדם יחיד, אני משלמת על ההחלטות שאני עושה בעצמי. אני חיה יחד עם עוד אנשים בעולם, אני סומכת עליה ואוהבת אותם, אני אצפה מעצמי לתת עבורם הכל, אני לא אצפנ מהם לתמורה. הציפייה שמישהו אחר יעשה היא ציפייה מחלישה ועוד ותר היא מייצרת פגיעות כי כשהיא לא מתמלאת קורים שני דברים אתה גם צריך לעשות את זה, אבל הפעם מתוך כאב או כעס או עלבון וזו תמיד נקודת פתיחה הרבה פחות טובה. מתוך כעס ועלבון קשה להיבנות ובדרך כלל זה יוצר מעגל מרושע. המידור מאפשר להמשיך הלאה, גבולות שיוצרים מרחב.

יש רק פינה אחת ביקום אותה אתה יכול להיות בטוח שביכולתך לשפר והפינה הזו היא אתה
(אלדוס האקסלי)

יום שבת, 21 במרץ 2015

ואלס עם הספק עד קצה העולם

כל לילה אני נכנסת למיטה ואם אני לא קורסת, ולאחרונה מאז שהתחלתי לעבוד, זה קורה לעיתים תכופות הקריסה הזו, אני חושבת על מה שהיה באותו יום. דין וחשבון שכזה שבו אני עוברת במחשבה על על היום שהיה - מה עשיתי טוב ומה עשיתי פחות. איך הילדים, איך אני, איך אפשר, אם בכלל, לעשות דברים טוב יותר. בטח תגידו "טוב פולניה" בטח בודקת מה היה לא בסדר, אבל לא בזה דברים אמורים. אני לא מכה על חטא, רק עושה מקצה שיפורים, לומדת לקחים ובעיקר מטילה ספק כדי לבחון את עצמי ולהבין טוב יותר. מבחינתי לחשוב זה להטיל ספק, זה מונע סטגנציה של המוח ונותן לחיים משמעות.

ניתן לחלק את היחס האנושי לספקנות (פקפקנות) לשלושה, כן זה דטרמיניסטי, כן זו הכללה שיש לה אינסוף יוצאים מן הכלל ואחרי כל הסייגים הרשו לי בכל זאת לומר - הסוג הראשון רואה בפיקפוק, בספק, את התכונה השלילית העומדת מול האמונה. מכיון שאינני אדם של אמונות ואידיאולוגיות גורפות, אינני נמנית עליהם. הסוג השני מאמין שאין אמונה ללא ספק ושהם שני צידי המטבע וכל מטבע מצריך שני צדדים ואמונה מתחזקת עם הספק. אינני האמונה. זה לא רלוונטי לי. הסוג השלישי הוא הסוג שמטיל ספק, שמאמין שהדרך לגדול היא אך ורק באמצעות הספק ושהספק הוא זה שמביא אותך, יחד עם עוד מכלול של דברים להיות טוב יותר ובעיקר לא להתיישר עם העדר. זה לא העדר ביטחון עצמי, זה הביטחון המלא שלתהות ולשאול אפשר רק כשאתה מרגיש מספיק בטוח ויותר מזה - פתוח לשינוי. 

הספק הזה הוא בעיני כוח מניע, הוא מה שמאפשר מחשבה חופשית, דימיון וצניעות, אבל יותר מזה הוא מניח שאתה לומד כל הזמן, חושב כל הזמן ומכיר בערך המשתנה של החיים. יש מצב שאני טועה, זו בדיוק הנקודה. זה ישמע כמו טאוטולוגיה אבל הספק התמידי הוא שמעניק ביטחון, אולי גם רשת הגנה. כשאתה מאמין במשהו באמונה שלמה קשה לך לראות את מה שלא נכון, זה מתנגש לך בכל סט הערכים, לכן מראש תבטל אותו. זה בערך כמו אהבה עיוורת, אני לא מאוהדי הנטייה הזו. כשאני אוהבת זה לא רק בגלל כל הדברים הנכונים, אלו הפגמים הקטנים שעושים את האהבה שלי יפה יותר. אני אוהבת פגמים וטעויות ולעולם לא מחפשת את המושלם בתוך השלם. הקמטים, הכעסים, חוסר הסבלנות, השערות הלבנות, המרדנות, בדיקת הגבולות, חוסר השלמות האינהרנטי הם ההוכחה לאהבה. בעיני זה נפלא עוד הרבה יותר מהניסיון לראות רק צדדים טובים, כיון שזה מוביל תמיד להתפכחות, מה שמוביל לצורך בהתמודדות. כשאתה יודע מראש מה דפוק, אתה מתמודד מההתחלה.

הרבה אנשים לא רואים את זה ככה ולכן אחד הדברים שאני שומעת הכי הרבה בנושא החינוך הביתי זו השאלה "אז אולי שווה לחשוב אם זה באמת נכון לך", רק אנשים שלא מכירים אותי באמת יכולים לשאול את זה. אני תמיד מפקפקת, אני אמנם לגמרי מרגישה שזה נכון, לא כי אני הולכת בדרך שקבעתי לעצמי, אלא בגלל שכל יום אני שואלת את עצמי האם זה טוב. וכן זה טוב, בינתיים, זה ממש ממש טוב והילדים המאושרים האלה שתכף יתעוררו הם ההוכחה הכי טובה. כל עוד הם שמחים ונשכרים מזה, אני מתכוונת להמשיך. ולא הבחירה הזו אינה קלה, להפך היא קשה ומחייבת והיא לא מפסיקה לבוא בדרישות, אבל דווקא ברגעים האלה שבהם אני הכי מותשת, אני יודעת בתוך תוכי שאני עושה כאן משהו ממש טוב.

אני אוהבת את הספק, לא רק שהוא לא מטריד אותי, הוא חלק ממי שאני. הוא בונה אותי כל יום מחדש, הוא יוצר אתגר וחשיבה, הוא גורם לי לדמיין, להשתפר ולדעת כל הזמן שאני לא בהכרח צודקת. הנה לכם, כל אותם בעלי אמונות מגדריות - אני אישה שלא תמיד צודקת. אבל זה כבר מוביל אותי להטייה מגדרית, ועל זה אני יכולה לדבר עוד שעות. הספק הזה גרם לי להיות מתוייגת כמרדנית, אולי אני מרדנית אבל זה לא כי מרדנות היא סיבה ומסובב זה כי הספק לא מרשה לי להסחף בלי לחשוב. הוא מנדנד ונמצא בתוך התודעה ואני רוקדת איתו ואלס עד סוף העולם, הוא גם כנראה ילווה אותי כל החיים עד למוות. זה המוחלט היחיד שאין לי לגביו כל ספק. לכן הוא לא מטריד אותי ואני לא חיה בצלו. כל עוד יש בי הספק, אני יכולה לחייך ולתהות ולשגות, אבל ללכת הלאה. אני מוצאת את זה אופטימי ולגמרי אנושי. לחיי הספקנות שעכשיו ולזו שבדרך


יום שלישי, 20 בינואר 2015

יום חורק שהצלחתי לנצח - סיפור הורי קטן

סכום של טור הנדסי (אילוסטרציה)
יום של התנסויות עבר עלי אתמול, לא כזה שמתחשק לי לעבור שוב. כזה שמוטט אותי למיטה מוקדם והעיר אותי דווקא עם חיוך בלב. לא רק בגלל שהוא נגמר, אלא בעיקר כי היה לו את הפוטנציאל להיות יותר גרוע והצלחתי למנוע אותו. כל הבוקר זרם ואז דברים התחילו להיתקע וכרגיל כשטעויות מתחילות יש להן את הפוטנציאל להתקדם בקצב של טור הנדסי. מפה לשם הגענו באיחור לפעילות ביער, ועל טעויות משלמים. לא תיכננתי לצאת מהאוטו ולכן יצאתי ללא חזיה, אבל זה יצא טוב כי למרות שקיפצתי לי כמו עז הרים, קטינא שהיה בלי גרביים, עם קרוקס וחולצה דקה, נתלה עליי עטוף בעליונית שלי שהסתירה את כל הקיפצוצים המיותרים, מצד שני גם לא היה שם אף אחד בשביל לראות. בכל זאת יער באמצע השבוע, זה לא ממש מקום שכל העולם ואשתו הולכים אליו. עלינו על הרים, עברנו נחל זורם, הקפצנו, לקחנו ועשינו ובסוף כל ילד היה בקבוצתו ואני יכולתי לחזור הביתה עם קטינא. הפוגה קלה מלאה בפעילות שכמובן יצאה עקום ולכן לקחה יותר זמן. כסוגדת לאלת היעילות, הדברים האלה מוציאים ממני קרעכץ שלא מבייש פולניה עם דיפלומה.

לעיתים יש לי נטייה להתעלם 
שוב יצאנו - הפעם לקחת ילדים, מה שכן הפעם הייתי מצויידת בחזיה, על טעויות לא חוזרים פעמיים. כמובן שהילדים לא חיכו לי במחנה ולכן התבזבז זמן שממילא לא היה לי על חיפושים מיותרים. הייתי מאושרת שכשמצאתי אותם הצלחתי להמיר הכל להומור ולא לקחת את זה קשה מדי, תכל'ס הם לא עשו שום דבר רע, גם אם לא התאים לי לחכות להם. אחר כך חזרנו הביתה כדי לגלות שמסך המחשב מת, אבל גם היו לנו רק שעתיים בבית. למראית עין הכל נראה בסדר אבל משהו בי חרק וכשאני חורקת בלב, איכשהו הילדים, ססמוגרפים רגישים שהם, חורקים מיד כאילו יש להם קיו מיוחד לגמרי לזה. אז לא הצלחתי להתארגן על ארוחת צהריים משותפת לכולם כי כל אחד רצה משהו אחר, ובמקום לשים לב לגבולות היכולות שלי, כשהמרכזית אמרה שהיא רוצה את עוגת האורז הפרסי עם תפו"א למטה אחרי הקונצרט, מיד התחלתי לעשות כי ידעתי שמאוחר יותר לא אספיק, וככה הכנסתי לעצמי בקטנה עוד מטלות שהיו מיותרות לי והסתכמו בזה שבמקום להגביל את עצמי ביום פחות טוב הרחבתי את גבולותיי יותר. זה לא מתכון טוב (כתבתי על זה כאן).

ואז היה צריך לארגן את המרכזית לקונצרט, ואולי בכלל מגיע לה פוסט רק על זה, אז במאמר מוסגר אספר שהיא התלבשה מקסים והיתה נרגשת אבל לא מדי ויצאה לחזרה במצב רוח טוב ובזמן שהיא לא ניגנה היא ישבה וקראה ספר. נו, מה אומר? נחת. כשהגענו לקונצרט היא קרנה כולה. אבל עד שהגענו לקונצרט, הבנים שיחקו וקצת למדנו יחד ואני כמובן במקום לקחת את הכל בקלות, ניקיתי את הבית בו זמנית (עוד חריקה). את קטינא הכנתי נפשית לקראת הקונצרט, אך לצערי זה לא ממש עזר ולכן אמשיך לחלק הבא של סיפורנו - הקונצרט.

זה היה נפלא לשמוע את המורה למוזיקה מציגה את המרכזית לפני שהגיע תורה לנגן. זה לא שאני לא יודעת שהיא נהדרת, ואפילו עוד הרבה יותר ממה שהמורה למוזיקה יודעת, אבל לשמוע את זה ככה בנוכחות כל האנשים היה פשוט מרחיב את הלב. לא רק שהיא ניגנה 3 יצירות של מלחינים אחרים, היא גם ניגנה יצירה שהיא הלחינה בעצמה. הייתי יכולה להתענג, רק שקטינא הבנדיט הקטן היכה שנית - לא רק שהוא לא יכול היה לשבת בשקט, הוא דיבר (בלחש, אבל דיבר), הפריע לי לצלם, זז ולא הירפה לרגע. נורא ניסיתי לקבל את זה בחיוך, ואני גם בטוחה שהמרכזית לא שמה לב לזה, תכל'ס היא מתורגלת. ועדיין ההתנהגות שלו ממש פגעה בשלמות החוויה שלי (עוד חריקה). אבל אני אמא ואמא צריכה לדעת להכיל. אחרי שהמרכזית סיימה, קטינא ואני יצאנו. הייתי רוצה לספר שאת הזמן עד לסוף הקונצרט בילינו בחוץ אמנם אבל נעים, לא. במשך 40 דקות הבנדיט בעל הקסם הבלתי נדלה לא הפסיק לעשות הצגות עד שבסוף גם חבט את הראש בקיר. הייתי רוצה לספר שלפחות אז הוא נתן לי לנחם אותו ונרגע, אך לצערי הוא המשיך לעשות הצגות, למרות ניסיונותיי החינניים (הורים אחרים חייכו אליי) לחזר אחריו ולהצחיק.

אחרי הקונצרט הכל קצת חרק עוד יותר מאשר לפני, הכל היה גבולי ודרש ממני איפוק מקסימלי. אבל הכנות לארוחת ערב וזמן מסך נותנים לפעמים את ההפוגה הנכונה, לפחות למחשבות. הבכור שמגיב לכל תנודה שלי הכי טוב, התחיל את ההצגות שלו דווקא בזמן צחצוח השיניים. הסתכלתי רגע לתוך עצמי נשמתי ואמרתי לו: תראה, ילד, התגובה הכי קלה שלי עכשיו תהיה לצעוק עליך ולגמור את ההצגה. אינסטינקטיבית זה גם מה שהכי בא לי לעשות. זה גם מה שיהיה הכי לא נכון לעשות. מה שאני עושה עכשיו זה להסביר לך שההצגה שלך מיותרת, להראות לך דרכי התנהגות אחרות שיכולות להיות נכונות יותר, להראות לך את הצד שלי ולקוות שתפנים ותגלה שלמרות שהכי קל להתעצבן התוצאות הכי טובות הן דווקא שלא". לא עשיתי עניין, דיברתי קצרות, הסברתי והייתי מאופקת. אני חושבת שזה עשה את זה. אני יודעת שזה עשה לי את זה. תחושת הסיפוק כהורה בלנצח את המפלצת שההתפרצות שלה מוצדקת היא אדירה. 

אחר כך קראנו ואני נרדמתי עם הילדים כי באמת כבר לא היה לי כוח, היום הזה סחט אותי. אבל בבוקר כשקמתי, קמתי בתחושת ניצחון. כן, היה לי יום לא הכי מוצלח, אבל ניצלתי אותו כדי לא לצעוק ולא לכעוס, אלא לתת דוגמא אישית ולהרגיע. כן, יכולתי לעשות דברים טוב יותר, אבל עם הקלפים שהיום הזה חילק עשיתי את הטוב ביותר שלי. אחרי שנת לילה מלאה זו היתה תחושה טובה. לא שנשארתי במיטה להתענג על הניצחון העצמי הקטן הזה, פשוט כי החתול התחיל לילל - זה אף פעם לא רעיון טוב לתת לו לילל אם התכנון הוא לפחות לצאת לכתוב על זה בלי שהילדים יתעוררו גם.

יום שני, 5 בינואר 2015

קטליזטור זה לתגובות כימיות לא להתבגרות ילדים

בפוסט של אתמול דיברתי על האצת תהליכים, אבל לא הרחבתי למרות שבעיני זה חשוב. אם יש משהו שההורות לימדה אותי הוא שהורות מצריכה סבלנות. ממש כמו אותו חקלאי פיקח, שיודע את חשיבות התזמון וגם כמה דשן לתת, כמה להשקות, כמה לחשוף לשמש ואיך להימנע ממזיקים. יש דברים שקל יותר לשחק בהם, יש דברים שניתן לזרז ויש דברים שמצריכים את הקצב שלהם. כמו החקלאי שיודע מה עושים ובכל זאת מסייר ובודק וקשוב לכל שינוי, כך גם ההורות היא מלאכת מחשבת שכזו. החברה מסביב יוצרת סטנדרטים ומתוך רצון שהילדים יתאימו למציאות, אנחנו שוכחים לפעמים להקשיב לשעון שעובד קצת אחרת, שעון של ילדות. וזה דווקא שעון שאם נקשיב לו הוא יקל עלינו מאוד להיות הורים.

מאז שנולד הבכור (ויש כאן פז"מ של 11 שנים וחצי כמעט), במשך שנים נשאלתי כל מיני שאלות לא רלוונטיות כמו: "הוא כבר מוחא כפיים?" או "אם את איתו איך הוא יפתח עצמאות?" או "נו את כבר מלמדת אותו לגזור? הוא מוכרח לדעת לגזור", או "אל תרדימי אותו ככה הוא לא יירדם לבד אף פעם" ועוד ועוד. בהתחלה ייחסתי את זה לצורך של בני אדם לתת את שני הסנט שלהם, כמו שכולם (כמעט) מרגישים שזה תפקידם לגעת לך בבטן כשאת בהיריון. פטרתי את זה בידיעה שאני אף פעם לא אבין אנשים כאלה ולכן הפתרון הוא בלהיות מנומסת ולהמשיך הלאה, משל זה עוד גליצ' במטריקס. 


אחלה אימאג, גם אם פחות קשור'
הבעיה היא שזה לא רק שאנשים נורא רוצים לייעץ כל הזמן (מתבקש איזכור של כוונות טובות והדרך לגהינום, לא?), זה שיח שלם של לפתח, לקדם, להעצים את הילדים וכל הזמן לדאוג לרף מסויים שכולם צריכים להגיע אליו. זה מעבר להשוואה בסיסית, או ליצירת עקומת פעמון נורמלית, כי זה לחלוטין טבעי, וברור שזה חשוב שילד יתפתח באופן תקין וראוי לאבחן בעיות בגיל צעיר וכולי וכולי - אבל זה כבר מזמן לא זה (לא, טוטו, אנחנו כבר לא בקנזס). זו גם לא הישגיות הורית (שבמינון הנכון יכולה אפילו להיות משעשעת), זה כל הזמן לדרוש מהילד להתאים את עצמו למצב. אבל לפעמים אנחנו מוכרים לעצמנו בולשיט (כן, כך במקור). ניקח כמשל את האקסיומה הבלתי מוכחת בעליל שילדים צריכים להירדם לבד או שאם תהיו עם הילדים בזמן ההרדמה הם לא ילמדו להירדם לבד. זה פשוט  - הרבה יותר קל להורה לא להיות שם, גם ככה זה סוף היום והוא רוצה את הזמן שלו לעצמו. אין לי בעיה עם זה אגב, זה בסדר שהורה רוצה שילד יירדם לבד, אבל אל תסבירו את זה בכלים שצריך להקנות לילד. אני מאמינה שילד צריך להירדם ליד מישהו, זה הרבה יותר נעים והוא תמיד מגיע לגיל בו הוא מבקש להירדם לבד, ואם לא אז אפשר לדבר איתו על זה ולשנות את זה ביחד. אבל זו לא הנקודה, הנקודה היא שאנחנו מזרזים את הילדים שלנו להגיע ל"בגרות" עוד טרם הם בשלים לבגרות הזו. 


אין צורך להאיץ אצל ילדים תהליכים שממילא היו קורים להם בזמן ובמקום הנכונים, להפך האצת התהליך יכולה רק לפגוע כי סביר להניח שהיא תפסח על שלבים או לא תתאים לשלב ההתפתחות בו נמצא הילד. העובדה שילדים יכולים להתרגל, להסתגל או להישבר, רק אומר שאנחנו כמבוגרים אחראיים צריכים למנוע את המצב הזה ולאפשר להם להגיע לדברים בקצב שלהם. להגיע נכונים או מוכנים ולעבור את קפיצות ההתבגרות האלה בצורה מיטבית. זה לא אומר שלא צריך להעניק להם גירויים כדי לקדם אותם, אבל השאלה היא איך זה נעשה ומה המחיר. לקדם ילדים לכיוון הנכון זה קצת כמו דיאלקטיקה. אם לפשט - הקונפליקט הוא מה שההורה רוצה מול שלב ההתפתחות בו נמצא הילד, אם התהליך ייבנה נכון הרי שמהתזה, בה מחזיק ההורה, והאנטיתזה, בה מחזיק הילד, תבנה הסינתזה. אפשר להמשיל את זה למשהו יותר פרוזאי - אם יש לי סיר בעל תחתית שרופה במקצת, אני יכולה לבלות שעות בקירצופו ואני יכולה גם פשוט להשרות אותו במים רותחים (למען האמת קחו טיפ לא קשור - תרתיחו בתוכו מים עם אבקת/נוזל כביסה ותנו לזה להתבשל יחד, זה גם יעיל וגם עושה ריח ממש טוב). אחרי ההשרייה יהיה קל הרבה יותר לנקות. 


זה שבקושי רואים אותה,
לא אומר שהיא לא שם. צלקת
לא התכוונתי להמשיל ילדים לסירים שרופים, אבל אתם מבינים את האנלוגיה. גם ילדים צריכים את הזמן שלהם. בעיניי המחיר של "לחנך" אותם הוא מחיר כבד לא רק ברמה הנפשית של הילד אלא גם ההתפתחותית. אפשר לקרוא לזה חינוך אם החלטנו שהילד ילך לישון לבד ואחרי שבוע של בכיות זה "הצליח" אך האם הלקח הנכון נלמד? האם הילד הבין שהוא בעל הכוח להירדם או שהוא הבין שמהוריו לא תבוא הישועה? האם הילד מצא בתוכו כוחות להתמודד? או שמא הילד ביקש עזרה והבין לבסוף שהוא לא יקבל אותה? האם זה שווה את הסדק במערכת היחסים בין הורה לילד? האם זה שווה סדק, גם אם קל, בנפשו של הילד? לא, זו לא דרמטיזציה, תחשבו במושגים של מבוגר - כל אחד מאיתנו נושא בתוכו פרידה אחת לפחות שהיתה לא מובנת. שהשאירה אותנו כואבים וחסרי יכולת להבין למה, לרוב מתגברים על זה כי הצד השני החליט בשבילנו, אבל בדרך כלל זה ישאר קצת רגיש ורק במרחק של זמן הפצע יגליד, לעיתים תשאר צלקת מטאפורית לנצח. בנפשו של ילד, זה יכול להיות הרבה יותר כואב. בטח כזה בתוך מערכת יחסים עם האדם שהוא סומך עליו ביותר - ההורה שלו.

קביעת גבולות לא צריכה להיות במחיר של שבירה. אם החלטתם על גבול, אפשר לסייע לילד למצוא את הכוח להתמודד עם הגבול החדש. כמובן שגם אפשר ישר לזרוק אותו למים, אבל זה שמשהו אפשרי לא עושה אותו נכון. אם החלטתם נניח שילד צריך מעכשיו לישון לבד, דברו איתו על זה. אם התגובה שלו מקבלת הרי שכנראה זה בדיוק הזמן הנכון ואם לא, אז צריך למצוא את הדרך יחד להגיע לשם, להפוך את זה לאתגר משותף שהוא לגמרי ריאלי. להגיע לתוצאה הרצוייה, בעיקר בגדול ילדים, זה לרוב לא הקטע של השלמת המשימה, אלא דווקא הדרך. 


הפסקנו לרוק אותם
בלי ציוד למים
יש משהו נורא ספרטני ברעיון שילד צריך לדעת להתמודד, אני מבינה את הכוונה אך למעשה ילד זקוק לכלים להתמודד. מעטים האנשים שיזרקו את הילד שלהם למים ללא שיעורי שחיה ויצפו מהם לשחות ולא לטבוע, אותו דבר עם כל דבר אחר איתו הם צריכים להתמודד בחיים. אני לא מציעה לייצר להם כריות שירפדו את חייהם, אלא לתת להם מדרגות שבעזרתן הם יוכלו באמת להשתלט על המשימות שעומדות בפניהם. ילד שהגעתם למסקנה שכבר יכול להישאר לבד בבית בתקופה של חופשים, גם אם ברור לכם שיש לו אוכל, מטלות, ספרים, משחקים ואפילו חבר, עשוי בכל זאת להרגיש לא נוח או אפילו מפוחד, גם אם בעיניכם יש לו תנאים אופטימליים והוא מספיק גדול. אפשר בהתחלה לעשות זאת למספר שעות מאוד מצומצם, לארגן מישהו שיהיה "כונן" ויוכל לתת לו מענה מיידי, להיות זמינים אליו בטלפון ולא להתעצבן אם הוא אומר שקשה לו, יש המון דרכים. הילדים שלנו בסוף יעשו את הכל, לא צריך לזרז אותם, צריך לכוון אותם. זה שכולם יגיעו לאותן נקודות זה ברור, השאלה היא איך הם יגלו את הכוחות שלהם, אישית אני נגד טיפול בשוק.


קטליזטור
אם יש גבול חדש שצריך ליצור, הרי שצריך לעשות אותו בקצב נכון ולייצר את המוכנות, זו גישה הרבה יותר בריאה. לקבוע עובדות חדשות בשטח, כמו למשל לישון לבד, ולעמוד בקשיחות על הגבולות האלה מבלי לחשוב על הצד השני זה לא באמת חינוך, בעיני זה פשוט ללמד אותם להשלים עם המצב. גם אם ההחלטה של ההורה היא נכונה להורה, וזה בעיניי גורם חשוב, אל תבינו לא נכון, אפשר ליצור עם הילד תהליך הכנה, לייצר את היכולת אצל הילד וגם אם זה לוקח זמן זה עדיף בעיניי. ילדים אינם תרכובת כימית שניתן לזרז באמצעות קטליזטור. אין צורך להאיץ בהם, ההאצה לרוב תיצור כאב או רגרסיה. ללמד אותם לגלות את הכוחות שלהם, לתת להם משוב, מילה טובה, יקדמו אותם הרבה יותר וילמדו אותם לא רק למצוא את הכוחות אצלם, אלא גם אינטראקציה נכונה עם בני אדם.

ילד אכן צריך גבולות, אבל השאלה היא מהם הגבולות - כשמדברים על שוקולד או זמן מסך או אייפון זה דבר אחד, אלה גבולות שהורה מציב לעצמו ואין בהם משום פגיעה בילד, כן, גם אם הוא נורא נעלב. כשמדברים על צורך שקשור לשלב ההתפתחותי-נפשי של הילד זה כבר דבר אחר. מה שיש שרואים בו התחסנות הוא בעינייי חסך, כזה שאם אינו בא לידי ביטוי במיידי, יבוא לידי ביטוי בעתיד. זה לא אומר שהורה צריך להסכים לכל גחמה של הילד, אבל כמו שהורה צריך לדעת את גבולותיו, הוא גם צריך להבין את גבולות היכולת של ילדיו ומגבלות התפיסה שלהם בהתאם לשלב בו הם נמצאים. ידיעת המגבלות של שני הצדדים היא עוד דרך לתיאום ציפיות, אבל יותר מזה היא הטריק של המבוגר בסיפור הזה לקבלת החלטות נכונה. ילד, כמו מבוגר, צריך להיות מוכן להכיל את התהליך כדי שהתהליך יעבור על הצד הטוב ביותר, ההורה הוא זה שצריך לראות אם אובייקטיבית הילד שלו מוכן או לא. הרגישות הזו וההבחנה, הם אלה שיסייעו לנו לארגן את התהליך הנכון עבור הילד ועבורנו כהורים.  

לדעת איפה אתה, לדעת שאתה יכול ומוכן, לדעת שאתה לא לבד, אלה הדברים שבונים לנו כמבוגרים, ועל אחת כמה וכמה לילדים, את הביטחון העצמי, אצל הילדים  זה מחזק את האמון שהם נותנים ללא תנאים להוריהם. אלה הם תנאים יסודיים חשובים למערכת יחסים בריאה בין בני אדם וברור שבין הורים וילדים. גם כשנראה לנו שאין שום סיבה שהילד לא יצליח משהו, לפעמים יש סיבה כלשהי. כשמשהו חורק לפעמים, אנחנו צריכים לדעת לעצור ולשמן את הצירים. הקשבה, הבנת המגבלות וידיעת הגבולות, הם משהו שכולנו צריכים כל החיים והם משהו שהילדים שלנו צריכים מאיתנו - ההורים. לפעמים החוכמה בלהיות בעל הכוח, ואין ספק שבשנים הראשונות ההורים הם בעלי הכוח, היא לדעת לא לנצל אותו. אבל אני לא כאן למשפטי זן שכאלה ואני לא חכם סיני. הורות היא משימה קשה, אני חוששת שהיא דורשת גם בעידן המלא רעש הזה, הרבה הקשבה לקולות שהם מתחת לפני השטח. עכשיו תדמיינו את יודה אומר את זה, ושהכוח יהיה איתכם

יום שבת, 15 בנובמבר 2014

שונא "יהיה בסדר" יחיה

אם יש משפט שעושה לי רע זה "יהיה בסדר", בעיקר כי לרוב הוא נשמע מפי אנשים שתכל'ס הכל אצלם בסדר, הם רק לא ממש רואים את זה. אני יודעת שאני "פוליאנה" שכזו, שתמיד רואה את הצד החיובי עד שזה די מעצבן את הסובבים אותי, אבל המשפט "יהיה בסדר" נתקע לי בגרון. ברור שיכול להיות טוב יותר, אבל למה לא לשמוח במה שיש עכשיו? למה תמיד להבנות סביבך מציאות של "יהיה בסדר" - כי הרי אם זה המשפט השגור על לשונך, "יהיה בסדר" הוא אף פעם לא עכשיו הוא תמיד בעתיד ולכן כנראה אף פעם לא יהיה בסדר עכשיו. אני אוהבת לראות את הבסדר של עכשיו כדי שמחר אפילו יהיה יותר בסדר ולמען האמת, ברוב המקרים, זה בידיים שלי. 

המילים שאנחנו משתמשים בהן מבנות במידה רבה את המציאות, לכן הבסדר הזה הוא בסדר שצריך להיות כאן ועכשיו ולא באיזה מחר עלום שאין לדעת את טיבו. בכלל אני שונאת את כל המחר הזה, למה מחר אם אפשר כבר עכשיו? כשהייתי קטנה, רוצפה הילדות שלי בהמון משפטי שפר גרמניים שתמיד נאמרו בשתי השפות כדי שיהיה לי ברור גם בגרמנית וגם בעברית. אחד מהם היה "מחר, מחר, רק לא היום, אומרת כל חבורת העצלנים". ברור שבמקרה הגרמני הזה אין הכוונה ל- state of mind אלא בעיקר ליעילות של עשייה. נוסח אל תדחה למחר דברים שאתה יכול לעשות היום, אבל זה לא תופס רק לזה, זה תופס להווייה האנושית.


תכל'ס אף פעם אין לנו ביטחון שיהיה מחר, בקושי יש ביטחון בהיום. ויש כל כך הרבה דברים שיכולים להשתנות. אבל את הרגע זה בדיוק מה שיש לנו. את הרגע הזה אנחנו יכולים לחוות כלא משהו אבל מתישהו יהיה יותר טוב או זה מה שיש כרגע ולכן זה טוב. בהינתן שתי האפשרויות, אני בוחרת את האפשרות השניה. תמיד.


מה שתמיד מדהים אותי הוא שדווקא אנשים במצבים בהם "יהיה בסדר" הוא הכי לגיטימי, הם דווקא האנשים הכי אופטימיים והכי חזקים ולא יגידו לך את המשפט הזה. באיזשהו מקום, המין האנושי הוא כל כך מוזר שדווקא כשאתה נלחם, באמת נלחם על משהו, אתה מסוגל למצוא את היופי ואת האופטימיות ויותר מכל את הכוח. אני בעד למצוא את הכוחות גם בלי להילחם, רק מתוך עשייה וניסיון לחיות את החיים. המחר הוא תקווה, זה יפה ונחמד אבל המחר הזה יהיה כמו היום אם לא תעשה דבר. ובתכל'ס מי בכלל מבטיח שיהיה מחר? אני בטח לא אדם ניו אייג'י או אדם של אמונה בדברים אמורפיים, אבל אם יש משהו שהחיים לימדו אותי זה להאמין בעצמי. אני חושבת שזה מקור לא רע לאופטימיות.

אני אדם ציני, צוחקת מהומור שחור, אני מאוד מודעת למצבי תמיד ועדיין בתוך תוכי אני תמיד אהיה פוליאנה. כי אם יש רק את היום, מוטב שאנצל את זה להיות שמחה, אחרת זה עוד יום שבוזבז. את ה"יהיה בסדר" אני משאירה לאחרים. ככה אני חיה את חיי, זה מה שאני מנסה להעביר לילדים. הכוח נמצא אצל כל אחד מאיתנו. היום הוא העכשיו. העכשיו הוא ההווה ותכלס הוא גם העתיד, כמו שאמרה שימבורסקה "כשאני הוגה את המילה עתיד, ההברה הראשונה כבר נהפכת לעבר". הכל עניין יחסי. גם המצב שלנו עכשיו. אפשר לקבל אותו כמו שהוא ובידיים נרפות לקוות למחר אחר ואפשר להביא את המחר ולקבל את הווה כמו שהוא, בחמלה, באהבה ומתוך אופטימיות במה שיש. כאן ועכשיו.

יום שני, 10 בנובמבר 2014

פחדים

הורות היא דבר נפלא ומתגמל אך גם אתגר גדול שמכיל קשיים רבים, חלקם צפויים חלקם בלתי צפויים. לא חידשתי לכם דבר, אני יודעת. אחד הדברים שהכי קשה לי איתם הם הפחדים של הילדים, זה לא אובייקטיבי. גם את זה אני יודעת. יש ילדים עם פחדים "רגילים" - פחדים מבעלי חיים, ממפלצות, מדברים מתחת למיטה, מבלונים, מרעשים, מברקים ורעמים. לאף אחד מהילדים שלי לא היו פחדים כאלה ואם היו פחדים זמניים הם עברו מהר וללא דרמות. אולי זה בגלל אורח החיים שלנו - לינה משותפת, הנקה למיטיבי לכת (פשוט כי באמת עד שהם נגמלו הם היטיבו ללכת), חינוך ביתי וכו' - הם אף פעם לא היו לבד, תמיד היתה להם תשומת לב מלאה, בכל בעיה היה להם גיבוי מלא ואם היה צורך הרי שגם תיווך. פחדים שצצו, היו לחלוטין שוליים ולא הפריעו לחייהם. למשל, היתה תקופה קצרה שקטינא לא היה מוכן ללכת לשום חדר בבית לבד, זה היה הכי דרמטי וזה עבר מהר, אם כי בכל פעם שנקראתי ללכת איתו לשירותים או לחדר המשחקים, הייתי נושאת תפילה קטנה שזה כבר ייגמר - מודה. זה עבר ודי מהר.

יש לנו לרוב המון כוח מול מרבית הפחדים האלה, אנחנו מודעים לקיומם הטבעי, יש גם אינספור פתרונות ורוב הפחדים אינם כאלה המצריכים עזרת מומחים או מנוסים. הפחדים האלה לרוב טבעיים לנו כי אנחנו עברנו כאלה ואנחנו מסוגלים להתמודד איתם. יש כמובן הורים עם יותר סבלנות לפחדים האלה, יש כאלה עם פחות. אבל מרבית ההורים יודעים שהפחדים האלה הם חלק טבעי מהילדות ולכן גם ההתמודדות איתם כהורים היא לרוב טבעית. ברור שלכל אחד מאיתנו יש את הדוגמא של ההורה שלא יודע להתמודד איתם או מבטל אותם, אבל רוב ההורים מתמודד איתם ויודע לתת לילדים שלו את הכלים לעבור את הפחדים האלה באופן טבעי. אין כמעט ספרי ייעוץ להורים ללא התייחסות לנושא הזה, הוא ידוע ומוכר היטב.  

ייתכן שהקושי הכי גדול בהתמודדות עם פחדים הוא דווקא של הפחדים לפני השינה, הזמן המוכר הזה שכבר היום מאחוריכם, הילדים כבר מוכנים לשינה ואתה כבר רואה את עצמך "יורד מהמשמרת" ואז זה מתחיל. אני מקווה, אם כי אינני יודעת, שמרבית ההורים אינם פותרים את זה ב"הילד צריך ויכול להתמודד עם זה לבד", כי בעיני זה בדיוק הרגע שהילד שלך צריך אותך יותר מכל, והדרך הקלה ביותר לפתור את זה לדעתי היא פשוט להיות שם איתו. אני יודעת שלהורים רבים אין את הסבלנות לשמוע את דעתי על זה, אבל בה במידה לי אין את הסבלנות לשמוע את ההורים שמרצים לי על הצורך של הילדים להתמודד עם זה לבד ושזה מפתח עצמאות ויכולת להתגבר על דברים לבד. כנראה שלעולם לא נסכים על זה, אבל היופי הוא בכך שיש ריבוי של דיעות וכל עוד אני לא מתערבת לכם ואתם לא מתערבים לי הכל בסדר.   

אבל אלה הפחדים הקמאיים יותר, אלה שהם לא תמיד מסוגלים להגדיר שמפחידים אותי. אני זוכרת את עצמי, דווקא כילדה גדולה יחסית, גיל 6-7 כזה, מתמודדת עם פחדים שלא באמת יכולתי לספר אותם לאף אחד. במידה רבה, ואני מניחה שאני לא ייחודית בנושא הזה, חוויות הילדות שלי, לטוב ולרע, עיצבו את ההורות שלי. הניסיון שלי להיות שם תמיד עם הילדים, לרפד אותם, לתמוך, להעניק להם ביטחון והגנה לא צלח בניסיון להמנע מהם. האם הטירונית שהייתי הייתה מוכנה לפחדים הפשוטים, אבל פחות לפחדים הגדולים שניסיתי בכל מאודי לדלג מעליהם ולמרות הכל הם הגיעו. כנראה שאין מנוס מפניהם וזה לא בהכרח תלוי בנסיבות החיים, זה הרבה יותר עמוק מזה. יש כנראה דברים שעוברים ברמה הגנטית ואי אפשר לעקוף אותם. אפשר רק לנסות לתקן.

ובחיי, כשהבכור התחיל איתם זה תפס אותי בלתי מוכנה בעליל. ניסיתי רציונלית להבין איך זה יכול להיות שבעוד שעשיתי כל אשר לאל ידי כדי למנוע אותם הם בכל זאת כאן. כל כך נעלבתי מזה באופן אישי, לא יכולתי בהתחלה להישיר לזה מבט. כל כך ניסיתי, להיות שם בשבילו, להבין, לנסות לעזור, להקשיב ולחפש פיתרונות. כמה גדול היה התיסכול בהבנה שלא משנה מה אני עושה, אני לא מוצאת את הפיתרון. לפעמים תהיתי אם הניסיון שלי להכיל את הפחדים האלה ולא להגביל אותם הוא מה שנותן להם מקום. לקח לי זמן להבין שהפחדים האלה לא קשורים להתנהלות שלי, שמה שצריך פה זה זמן ומערכת של כלים שאי אפשר לקבל כמתכון מאדם אחר.

אני עדיין מנסה להתמודד איתם, זה לא קל כי באופן פרדוקסלי דווקא אני שעברתי את זה לא באמת יודעת איך לפתור את זה בלי לתת לזה זמן. זמן לפעמים הוא הכלי החשוב היותר בערכת הכלים, רק כשזה פוגע בנימים החשופים שלך וזה פוגע בילד שלך זמן זה הדבר האחרון שאת רוצה לתת. אני, שיש בי סבלנות ועצבי ברזל, הרגשתי מקומטת כמו נייר קרפ ולמרות שידעתי שהילד שלי צריך אותי חזקה, נייר קרפ הוא לא בדיוק חומת הגנה. אבל כשהחיים מעניקים לך נייר קרפ, את לא יכולה להפוך את זה לברזל, את מנסה בהתחלה לעטוף אבל הוא נקרע, עד שאת לומדת לקמצ'ץ' אותו ולרפד בעזרתו. רק לרפד. אין משהו אחר, לרפד ולהתמודד ולתת לזמן לחלוף. העניין הוא שכשזה נוגע לילד שלך, את לא רוצה שזה יקח זמן, את רק רוצה שזה יפסיק, שיוקל לו, אבל כמו הרבה דברים בחיים, הוא צריך את הזמן כי רק כך הוא יוכל להתגבר ואת צריכה להבין שלא תמיד את יכולה לפתור את הכל, לפעמים את רק צריכה להיות שם ולהאמין בילד בכל מאודך, כי יש לו את כל הכלים וכל מה שהוא צריך זה זמן. את כהורה, צריכה ללמוד לתת את הזמן. סבלנות היא דבר שצריך לתרגל, בסופו של דבר היא מנצחת את הפחדים כולם.
  

יום רביעי, 13 באוגוסט 2014

עת להרפות ועת להתאושש

ניסיון משמעותי בחזרה לשגרה, שנת לילה של שעתיים וחצי, תקתוקי בוקר כולל אוכל ותוכנית חלופית לכל ילד, נסיעה לתל אביב והגעה בזמן, 5 שעות גלישה בים וחברים, קפיצה חיונית לאזור השרון וחזרה לרחובות, מקלחות, כביסות, בישולים, ספרים, קצת מסך, חברים, עבודה על לוח הכפל, ספרים ומשחקים. קיבלתם משפט ללא נקודה כי גם לי ממש היה רגע שקט ביום הזה, אז למה שלכם יהיה?



אבל זה כנראה בדיוק מה שהייתי צריכה. לפרסם סופסוף פוסט ואז להיכנס לאובר-דרייב, להחזיר אנרגיה וקצת משמעות. מבחוץ יש כל כך הרבה בלאגן ולפעמים צריך לזכור שהבחוץ תפקידו להישאר בחוץ, שלא באמת צריך אוסמוזה ושהשוואת ריכוזים מוערכת יתר על המידה. הסתכלתי על הילדים והבנתי שתכל'ס אני צריכה להתאפס. הם לא צריכים שהבחוץ יכנס פנימה. רגע בוננות.




חוסר היכולת שלי לחזור לעצמי ולאסוף את הכוחות גרם לי לשים פחות לב מכרגיל. לא שלא תפקדתי - משחקים שיחות, ספרים, אוכל וכל היוצא באלה היו, והייתי שם אבל בעיקר ברחתי. לא מהם - מעצמי וממה שקורה מסביב. הייתי שם, באופן מכני, עשיתי את הדרוש, את המינימום שאני דורשת מעצני ואכן זה עניין סובייקטיבי ויחסי. זה לא שאני כועסת על עצמי על ריפיון הידיים, להפך - אני מאמצת אותו אל ליבי, זה מותר לגמרי. רק שחיוני לא פחות להפיק ממנו לקחים, כשהראשון ברשימה זה מותר לפעמים להרפות. מה שחשוב זה באמת להרפות ולא לייסר את עצמך תוך כדי. כשאת מרפה לגמרי תחושת הריפיון מסיימת את תפקידה מהר יותר מאשר אם תאבקי בה. אני כמובן נאבקתי בתחילת הדרך ולא רק שזמן ההתאוששות התארך, ראיתי איך אני הולכת ומשפיעה שלא במודע על הדרדקים. הכל היה כאילו בסדר ובעצם מתחת לפני השטח הכל רחש ודברים שלרוב מתחלקים, התפרצו בקטנה לתוך מכתשי מועקה בלתי מורגשים.  



ריב ומדון הצטרפו לכוחותינו הנצורים חלקית בבית ומצאו להם נחלה, אבל הם הביאו איתם גם את העצלות, השיעמום וההצקות ובעיקר העדר רציף של שמחה. הכל היה כאילו סבבה למראית עין - הותר הרסן של מסך, לא היו כמעט חובות (כן, כולל חובות נגינה), האוכל היה כרגיל לפי בקשתם והכל זרם. לכאורה הכל היה צריך להיות הכי רגוע וסתלבט בעולם. אבל אני הייתי חסרה, פעלתי על אוטומט וחיפשתי לברוח. ססמוגרף הצאצאים הרגיש והמכוייל בדיוק חש בדיוק בגלים ובתנודות הבלתי מורגשים האלה ומגיב בהתאם. לקח לי זמן להרים מבט ולקלוט את זה.


בהתחלה ההתפוצצויות הוולקניות הקטנות נראו לי דרך לא לגיטימית להוצאת קיטור. בימים כתיקונם, זה הרגע שבו אני שולפת מכובע הקסמים שלי את הפיתרון הנינוח שמתאים להרגעת הארוע. בימים האחרונים, לפחות יחסית לעצמי הייתי הרבה פחות יצירתית והרבה יותר קצרה. גם קל לנו כהורים לצאת מנקודת הנחה שאם כל התנאים מצויינים אז עקרונית לא צריכות להיות תלונות, בגדר תראו - אתם יושבים פה כל אחד על גלידה במזגן, זה עם המחשב, זו עם הקונסולה וזה עם הקונסולה הניידת - "מה יכול כבר להיות לכם רע?". אבל מסתבר שזה בדיוק מה שהיה להם רע, הם לא היו צריכים את כל זה, הם היו צריכים את הנוכחות שלי. לא לנוכחתי הפיזית, אלא לתשומת לב אמיתית - הם היו צריכים שהראש שלי יחזור להיות איתם.  

מחשבות כאלה הן בדיוק הטריגר להתחיל ולבחון את הנושא יותר לעומק. חשבתי על ההורים שמספרים לי איך את רוב הזמן שלהם הם מבזבזים על מריבות או הסברים. וזה בעיקר עולה כשהם מסבירים, בלי שאשאל כמובן, למה הם לא יכולים לעשות חינוך ביתי. אני תמיד מרגישה שזה בגלל שבמשפחה המודרנית הרבה פעמים אנחנו לא מספיק מכירים אחד את השני כי לרוב אנחנו לא מבלים מספיק זמן יחד (שימו לב כמה אני מפחדת בעצם, השתמשתי גם ב"הרבה פעמים" וגם ב"לרוב" - הנה לכם שתי נקודות יציאה כדי להגיד שזה לא מתייחס אליכם). התגובה היא לרוב "אנחנו מקפידים על זמן איכות". זה אחלה, אבל המון זמן הולך במשך היום על מנהלות ובסופו של דבר אנחנו נותרים עם מעט מאוד זמן איכות ביום, אם בכלל. נורא קשה ככה להכיר ולהנות, מערכת היחסים הופכת ליותר פונקציונאלית. ככל שהיא יותר פונקציונאלית ככה היא פחות נותנת תחושת שייכות אמיתית שעושה נעים בבטן, היא יותר הרגל.

הרגל זה מצוין, אבל זה לא ממש מספיק, לא כשמדובר במערכות יחסים. אדרבא בתוך המשפחה הגרעינית, אז אנחנו גם נוטים לסגל שלל הרגלים פחות חיוניים כמו לתייג, או לריב, או להתמודד על תשומת הלב. כל הדברים האלה נמצאים תמיד במשפחה, הם מתעצמים כאשר אתה צריך להתמודד עם תכתיביה של המציאות (עבודה, סידורים, חוגים, בישולים וכולי) ולרוב אנחנו כל כך שקועים בשגרת היומיום שאנחנו לא מרימים ראש. מהר מאוד השנים האלה של משפחתיות עוברות, הם עוזבים את הקן יותר מהר ממה שחשבנו למרות שלפעמים זה נראה כמו חיים שלמים ואפילו נצח. אם כהורים נמשיך להיות יותר פונקציונאליים ופחות משמעותיים זה לא יניב את כל מה שזה יכול היה להניב ומערכת היחסים הזו תבנה על היסודות שנתנו להם בילדות או חרף היסודות האלה. דקות תשמת הלב שאנחנו נותנים לילדים שלנו מגלים לנו אותם מחדש ועם ילדים בעיקר, אנחנו חייבים את זריקות הרענון במערכת היחסים 

הידיעה הזו שהכתה בי פתאום, שהמכניות בהיותי איתם היא בכלל לא הנקודה ושאני חייבת להתאפס על עצמי ולחזור להיות עם ילדיי עם כל תשומת הלב, יצרה פתאום הרבה כוח במקום שהיה די מדכדך. תחושת חוסר האונים מול המציאות התחלפה בהבנה שהכוח הוא ממש לא בתמונה הגדולה, הכוח הוא דווקא בקטן ובידוע, במובן מאליו הנסתר מהעין. הצחיק אותי בתוך הבחירה הכל כך מודעת של לגדל אותם בבית, לא שמתי לב איך נתתי לעולם שבחוץ להיכנס לתוך הבועה שלי, עליה אני עמלה זמן כה רב. זה רק עניין של פוקוס, קל לאבד ומסתבר שגם קל לרכוש מחדש, עניין של בחירה. והנה תחושת האנרגיה חזרה, עוד יום עבר בו חיכוכים נפתרו נכון ועם למידה נכונה של התנהגות ופרספקטיבה ולא בעצבים לא של טונים ולא של הרצאות, של עשייה והמון צחוקים באוירה של קיץ קלילה כי המזגן לא הפסיק לעבוד לדקה. 

אז הקפדתי על תהליך רגנרציה (כן אנרגיה אצלי משולה לאיבר חיוני) מואץ שהיה כנראה משול לטיפול בשוק וזה עבד. היה אחלה יום, רגעים של לחץ התקבלו בשאלות ענייניות והכוונה לאפיקים נכונים, כל מוקש נוטרל מבעוד מעוד וכל טיל אפשרי יורט בטכנולוגיה לא מתקדמת אך מוכחת מימי סוקרטס. והכי נחמד שמרגע לרגע פחת מספר החיכוכים לשעה - חזרה למצב נינוח. כך שאתמול הגענו לסיום ערב נעים אחרי שיחת skype משפחתית עם בנהזוג שבנכר. קטינא לא שרד את כל הספרים ונרדם והשניים האחרים הלכו לישון בחיוך מסופק. נשארה אמא עייפה להחריד, אבל עם המון אנרגיה ורצון לכתוב ואפילו עם תכנון די ברור גם לקריאה אחר כך. סוג של תחושה מספקת שכזו שפושה בכל האיברים אבל היא יותר מזה כי היא לא רק פיזית, היא גם מנטלית, כמו כזו שיש כשאתה מציב לך אתגר ועומד בו. ואז היא כתבה פוסט ולא סיימה אותו ויום למחרת היא ערכה אותו כל היום וסיימה רק מאוחר בלילה פשוט כי היא היתה כל היום עם הילדים והם היו שמחים והיא היתה מאושרת. 



יום רביעי, 18 בספטמבר 2013

מחשבות וסערות בתוך חצי כוס מים

הבכור שלי מוטרד מהנסיעה שלנו, גם אם היא "רק" ל- 60 שעות. עשר השנים בהן לא לקחנו שום חופשה הן עשר השנים שלו. ועכשיו כשפתאום הרצף של הביחד הזה לוקח חופשה, הוא מוטרד ונבוך. אני מכירה את זה, גם אני הייתי ילדה שעסוקה בהמון מחשבות ולא ידעתי כיצד לסנן אותן. כילדה לא הרגשתי שיש לי מישהו שאוכל לשתף במחשבות הללו, לפחות הוא כן משתף - אותי. אני רואה אותו עסוק במחשבות המטרידות ואני גם רואה אותו מנסה להילחם בהן ואני גם שומעות אותו מדברר אותן ולכן אני יכולה לנסות ולעזור לו להתמודד איתן. בכורי דומה לי, יצא לעולם בדמותי ובצלמי, לקח מלוא החופן מחשבות שהיו לי כשהייתי קטנה והפכן לשלו. מחשבות שלא סיפרתי מעולם לשום אדם, יצאו ממנו כאילו סיפרתי לו מילה במילה את חוויותיי שלי. המחשבות שהיו לי, שנראו לי כמו תוצאה של סוג ההורות שהיו לי הוריי, הן חלק מהסיבות שדירבנו אותי להיות אמא אחרת. הורה נוכח בחיי ילדיו. אך כנראה שהמחשבות הללו הן תולדה של אופי ואין להן קשר עם סוג ההורות. זו התמודדות לא פשוטה, ההבנה שאין קשר בין סוג ההורות למחשבות טורדניות שכאלה, של "מה אם...", של החשש האמיתי להיות לבד. בהתחלה זה קרע אותי לגזרים, הרגשתי שאני מכילה ומכילה ושההכלה שלי אמורה להרתיע את המחשבות המציקות מלהיכנס לקיומו המאושר של בני. ההבנה שההכלה שלי כלל איננה קשורה הייתה משבר אמונה הורי אמיתי. חשבתי שאם אני שם בשבילו לא יהיה מקום למחשבות שכאלה, ההכרה שהן שם מצאה אותי לא מוכנה. כל הכלים שצברתי כהורה מכיל ואוהב לא יכלו לגנטיקה פשוטה.

בהתחלה כעסתי נורא, לא עליו, אבל גם לא ידעתי על מי. בניתי לילדיי עולם משפחתי אחר, הורות אחרת, שלא במודע עשיתי הכל שלא יהיה מקום למחשבות כאלה בחיי הילד שלי, שילדותו תהיה נטולת דאגות. לא הבנתי איך עם כל הניסיון לשנות, הצליחו המחשבות האלה לעבור לדור הבא. הו, הגנטיקה החמקמקה. כל פעם הכלתי והכלתי והכלתי עד שלא נותר עוד מקום במיכל שלי והרגשתי כיצד אני נסדקת מבפנים ונשברת. מחשבות הכפירה טמטמו את חושיי. ניסיתי להרחיב את הגבולות שלי, לצמצם את הגבולות שלו, נלחמתי במחשבות הללו בכל כלי נשק קונבנציונאלי ולא קונבנציונאלי שידעתי. פרמתי קשרים במקום אחד ותפרתי במקום אחר, ביצרתי ושברתי ודבר לא עזר. בסוף פשוט עצרתי וקיבלתי את עצם קיומן. מאז יש כאן דו קיום, אבל העבודה רק התחילה. ללמד להתמודד ולראות כיצד הוא בונה לעצמו מנגנונים. במידה רבה זו המהות ההורית - לעזור לילדך לבנות מנגנונים עצמאיים ועד שלא הבנתי את זה, עד שלא הבנתי לא הייתי שום אבן גולל, הייתי אבן נגף. 

אתמול כשראיתי אותו שוב עסוק במחשבות האלה, כאמא את מכירה כל ניואנס בתוי פניו של ילדך, ביקשתי ממנו למלא כוס מים עד חציה. "אוקיי, מילאתי, מה לעשות? לשתות? לתת לך? להניח על השולחן?" "לא", באה התשובה שלי, "פשוט תחזיק אותה". עוברת דקה, הוא ממש לא יודע מה אני רוצה ממנו. "תמשיך להחזיק". ועוד דקה, הוא מתיישב, זה לא נוח לו. מחזיק בשתי ידיים אבל לא מניח את הכוס. "תמשיך להחזיק", הוא נע באי נוחות מופגנת אבל ממשיך. כשהוא התחיל להתלונן ביקשתי שיניח את הכוס. "אתה רואה, להחזיק את הכוס הזו לרגע זו לא בעיה אבל להחזיק אותה עוד ועוד זה לגמרי לא נוח, זה מרגיש מיותר. כך בדיוק גם המחשבות המציקות הללו. אם ניתן להן עוד ועוד מקום, הן תמשכנה להציק ממש כמו הכוס שהפכה למטרד. אז צריך פשוט ללמוד להניח להן, אחרת תחושת אי הנוחות תלך ותגבר. זה הכוח שלך, הכוח להרחיק את המחשבות לא לתת להן מקום. לא להחזיק אותן יותר, להניח, ממש כמו את הכוס". עכשיו משנאמרו הדברים גם אני הנחתי את הכוס המטאפורית שלי. אני יודעת שהוא יכול, שזה תהליך ארוך. אני סומכת עליו בכל חושיי, הוא יניח את הכוס, אולי לא עכשיו אולם משניתנה האפשרות להניח הוא ילמד לאיטו לעשות גם את זה.