שריטה - הכי אישי, כואב ומתבשל

אנחנו שרוטים

שריטות ודרך אפשרית לטיפול

כולנו.

אני שרוטה. חלק מהשריטות שלי למדתי לקבל, חלק הפכתי למועילות, חלק שיניתי, חלק עדיין בתהליך, המשותף לכולן הוא הניסיון שלי לחיות איתן בשלום גם בזמן שיפוצים פנימיים. חריצי השריטות האלה יפים ופגומים כאחד והם חלק מהשלם הזה שאני (פחות או יותר - אל תהיו קטנוניים), על הטוב ועל הרע שבו. למדתי לאהוב אותן כמו את שבילי הורידים שתחת העור השקוף המציירים את מפת הגוף.

רק לאונרד כהן יכול לצאת עם משפטים כאלה

הדרך הטובה ביותר להתמודד עם שריטות, גם אם לא לעשות כלום לגביהן היא להיות מודע להן. קשה להסתכל לשריטות בעיניים, הן דורשות את כל הכוח, הסבלנות והחמלה שיש בך. הן גם אלה שדורשות הכרה כי אחרת הן לא מגלידות ואף מרחיבות את שטח הפנים שלהן. שריטות כאלה שההדחקה מחזקת אותן והופכת אותן ליותר נוכחות, הן שריטות חמקמקות הן יכולות להיות מאוד בולטות אבל לפעמים הן הפכו לחלק בלתי נפרד ממי שאתה וקשה לבדל בינך לבינן. אולי הן מעמיקות את אחיזתן ככל שאתה משתהה עם ההכרה בהן? אני לא יודעת, זו שאלה טובה.

למדתי לחבק את השריטות שלי, לא כי אני אדם של חיבוקים, פשוט כי ככה אני מגבילה את המרחב שלהן ושריטות כידוע צריכות גבולות, אחרת הן באות בעוד ועוד דרישות. את החיים שלי, בכל רגע נתון אני מנהלת ביחד עם שריטות ועל אף שריטות. אני מניחה שיש להן חלק בלתי נפרד במנגנון קבלת ההחלטות שלי השואף לרציונאליות ומאותגר תדיר בהמון רגש. 

אפרופו חיבוקים ושריטות, אני פחות אוהבת להתחבק. מעדיפה להסתחבק - זה קליל יותר, או לא בכלל. אני נמצאת המון ליד אנשים, שתי האינטראקציות השכיחות שלי זה או להצחיק או לדבר ברצינות על פוליטיקה או על נושאים שדורשים מחשבה או ידע. לאנשים סתם כבר כמעט אין השפעה עלי היום, אבל מי שקרוב באמת יכול בקלות לקמצ'ץ' אותי. אחת השריטות שלי היא היכולת שלי לנתק. פעם פחדתי ממנה, אבל קצת בגרתי וגיליתי את יתרונותיה. פעם כל דבר קטן גרם לי לסערה, היום, אני תופסת לרוב את עין הסערה כשהיא רק בדרך ואז היא קטנה ואפשר לבלוע אותה, רק שאז צריך להתרחק.

אני לא נוטה לאהוב המון אנשים, אני משקיעה המון אנרגיה באהבה ולכן אני לא מסוגלת להשקיע ביותר מדי אנשים. הקושי מתחיל כשאת אוהבת ומקבלת מהצד השני כל כך הרבה תחושות שליליות שבמקום להירגע את מוצאת את עצמך דרוכה וכואבת. פעם הייתי נשארת, סופגת עד שלא היה בי יותר מקום. לפעמים הייתי מתפוצצת, בצעירותי הייתי מתפוצצת המון, היום אני כמעט לא מתפוצצת. אבל היום אני מנתקת. גם אם מתוקף הקשר תמיד יש קשרים. יוצרת לעצמי פרוטוקול פעולה ופעולת בתוכו והוא מספק לי הגנה. לפעמים זה מגעגע אותי אבל אז אני נזכרת שלפעמים געגוע צריך לאפסן ולנשום רק מדי פעם. ואז אני אוהבת את השריטה שלי, היא גם מתיישבת לא רע עם הרצון שלי תמיד לסלוח והתחיל מהתחלה

רציתי לכתוב יותר, כנראה שאני עדיין צריכה להתבשל. תודה שהקשבתם

חולה ומתוודה - תנוחם?

הרבה דברים הולכים איתך מקדמת דנא, חלקם נשארים כשהיו, חלקם עוברים סובלימציה (טוב, עידון נשמע מעודן מדי), חלקם מחריפים. הבחירות שלנו יוצרות פעמים את השינוי, עד לבחירה בחינוך הביתי הייתי אדם שונה לגמרי שנע במעגלים מאוד ברורים. הבחירה הזו היתה מקור השינוי הכי גדול שלי, אני הראשונה להודות, האדם הקרייריסטי והממרפק קלות (טוב, דנתי רבות בעניין היחסיות) פינה את מקומו לאדם סובלני ורגוע הרבה יותר (אנחנו עדיין במגבלות השיח של יחסיות, זוכרים? אני לא מהסוג המלחשש שמודה לאימא טבע ומשלים במשפטי זן כל מהמורת חיים ברגעים שהוא אינו עוסק במדיטציה - לשם עוד לא הגעתי). ישנם דברים רבים שאני עדיין מנסה לעבוד עליהם. זה הרי ידוע שככל שהשריטה עמוקה יותר, כך תהליך ההגלדה ארוך יותר. 

אתם בטח רוצים דוגמא - פעם למשל כל כוס שנשפכה על הרצפה היתה יוצרת בי כעס (ואפשר לראות הדרגתיות
- מנהמות וקללות חרישיות, לשתיקות מעיקות ועד לשלב הסיום [כמה שנים מאוחר מדי] - חיוכים וצחוקים כי זה מה שיש). עזבו את זה שהתגובה מהסוג האחרון בריאה יותר לילדים, היא גם בריאה הרבה יותר לי. הכוס כבר נשפכה כידוע, זה מצב נתון, השאלה היא אם לתת לה יותר מקום ממקודם ולא רק בגלל ששטח הפנים של נוזל גדול יותר על הרצפה מאשר בתוך כוס, אלא בגלל שזה לגמרי לא יעיל (עוד שריטה עצמית קטנה) ובתכל'ס זה ניתן לתיקון במעט זמן יחסית, בעוד שהכעס נשאר הרבה יותר זמן ומעיב על כל השאר. אז למדתי לזרום (כן, כמו הנוזל שמטפטף מהשולחן לרצפה) ולצחוק, בעיקר על עצמי. 

שום טיפול בשריטות הצרובות לנו במוח אינו קל, חלקם פשוטים יותר וחלקם פחות, אבל כולם דורשים תהליך די ארוך שמעמת אותך עם כל מיני פינות חשוכות. יש שריטה אחת שעליה אני רוצה להתעכב וברשותכם אקפוץ עליה מיד כמוצאת שלל רב. אני תמיד מנסה להיות טובה בהכל, אמנם השנים קצת עידנו את זה, אבל הנטיה עדיין שם ואנחנו מנהלות מערכת יחסים מאוד כנה, אני והנטייה. הנטייה לגמרי מודעות לשריטות שלי ומנסה כל הזמן לדרבן, זו נטייה שלוחשת באוזן ומנסה לשכנע שאין אתגר שאי אפשר. אך בעוד היא מהסוג של פיטר פן, אני עם השנים בגרתי, בכל זאת כבר אמא לשלושה ואוטוטו בת 40. לכן, אני לוקחת נשימה כל פעם שהיא נשמעת ומזכירה לעצמי לנהוג בסלחנות כי בכל זאת - היא ילדה.  אבל הנטייה הזו להצטיין לא אוהבת לחיות בצל, אור משעשע אותה (בין אם אור השמש או אור מלאכותי אחר - היא לא בררנית), מה שהופך את המאבק בה לאין סופי, קצת כמו מלחמתם בכלא של בסתת ואפופיס (הפגנת ידע במיתולוגיות עתיקות - צ'ק). 

פעם היא ואני היינו אחת, בלתי נפרדות ולגמרי מסונכרנות, התנגנתי לקול החליל שלה ותקופה ארוכה שתינו היינו מאוד מרוצות, רק שאז אני השתניתי. קשה לנהל זוגיות כאשר צד אחד נשאר כשהיה וצד שני עובר תהפוכות, אך מכיון שהמושכות ביד שלי הצלחתי בכל זאת, טיפין, טיפין, לאלף את הסוררת. קל זה לא היה, בהתחלה הייתי מוצאת את עצמי מתווה את הדרך אך מגיעה שוב לנתיבים שהיא אוהבת במיוחד ונסחפת. זה קל להיסחף לכיוונים המוכרים, הרבה יותר קל מאשר להציב רגל מהוססת בנתיב חדש. ובאמת, הנטייה שלי אף פעם לא הייתה מהמעצבנות, לא כזו שמשוויצה לך בפרצוף ועושה אותך קטן, נטיה שדורשת מעצמה ועל קו הסיום מחייכת חיוך קטן של ניצחון פרטי לא יוצאת במחולות מעצבנים של ניצחון למורת רוחם של הסובבים. אבל השינוי הלך ותפס והיא נשארה בשלה, מה שהצריך אותי לעיתים לחכות לה, רק כדי שלא תרגיש בודדה ותחפש לה אובייקט אחר, בכל זאת נקשרתי אליה בעבותות של יחסי אהבה-שנאה. 

היום היא יודעת היטב את מקומה, סוררת וחמקנית אך מוגבלת בתנועותיה ובעיקר בליחשושיה. יודעת שאני כבר לא ממש שם בשבילה ומסתפקת במעט החבל שאני עדיין נותנת, כדי שלא תרגיש לחלוטין בלתי רצויה. שתינו בסדר עם המצב החדש, לפחות ככה זה נראה. אני משתדלת לעשות את המקסימום שאני יכולה רק בלי כל הלחץ שמסביב ויודעת שגם שזה לא הכי טוב, זה עדיין הטוב ביותר בשבילי והיא? היא ממשיכה לדרבן בשלווה, אבל נראה שהיא כבר מצאה את נקודת המדיטציה שלה ולכן היא פעמים רבות רק מרחפת סביבי ענוגות ולא מדברת, כך שניתן לראות בזה רק טוב.

ולמה אני כותבת את כל זה? כי אני חולה ואם יש משהו שבאמת אני לא יודעת לעשות זה להיות חולה. כדי שאשכב במיטה ואנוח אני צריכה שהחום יכריע אותי עד למצב של הזיות. וזה לא משנה שאני יודעת שלנוח יזרז את ההחלמה ושאני עושה לעצמי רק רע. ודווקא ברגעים האלה, הנטייה שלי שותקת, היא לא מדרבנת אותי להיות הכי טובה ולנוח, היא לא מלטפת את מצחי ואומרת לי "די לך, שכבי לנוח" היא כנראה נחה בעצמה ולי היא לא אומרת דבר. וחבל שאחרי כל כך הרבה שנים דווקא במקומות החשובים היא מזייפת. ואני? אני הייתי צריכה ללמוד, אמנם חוסר היכולות של להודות בכאב או בחולשה יוצר הרבה אנקדוטות משעשעות לכתיבה וגם יעיל במידה רבה לשבירת הקרח כשאין על מה לדבר, אך לעשות טוב בחיים האמיתיים זה אף פעם לא עשה. כי כן זה נורא מצחיק לספר על כל הדברים שעשעיתי עד שהתמוטטתי, זה בעיקר מצחיק כמו הבדיחה הזו על זה שלא לומד משום דבר וממשיך בטעויות שלו כאילו החיים לא הסבירו לו את זה שוב ושוב לאט ובסבלנות. כנראה שיש דברים בהם לא אצליח להגיע לנקודת השינוי. טוב נגמרו לי כל הטישיו שהבאתי איתי למרפסת. כנראה שאין מנוס מלהכריז שלעכשיו לפחות, זמננו תם.

חוצמזה, חולה-חולה, אבל מי יכין שניצלים? שניצלים זה לא בישולים, זה בקטנה. כן, גם כשחולות, בכל זאת - אמא, אם הייתי אבא בטח הייתי מזמינה פיצה. אבל פיצה מוזמנת זה לחלשים. אוי יופי, תראו מי התעוררה....

שיח ישראלי חדש וראש ממשלה שהוא בעצם דג (שותק ושוחה עם הזרם)

ישנם כל מיני דברים שאני לא אוהבת בעולם, ולא אל תקפצו ותגידו בנט (זה נכון, אבל לא לזה כיוונתי), אני למשל שונאת להיות חייבת (אל דאגה, אין בכוונתי להמשיך את הרשימה היום. לנשום) וזה גורם לי גם ברגעים לחוצים בזמן להתעכב רק כדי להחזיר, גם אם זה 10 אגורות במכולת. וכל זה כי אני חייבת לכם מאתמול כמה דברים וכל היום הזה היה כל כך מלא וגדוש ובקושי הספקתי.

1. חבר פייסבוק פירסם אתמול הודעה בנוסח "ברכות לסגן ראש השב"כ בדימוס ע. על מינויו למפמ"ר אזרחות", לפני שאתם רצים, כמו שאני עשיתי אמש, לחפש את מי באמת מינו למפמ"ר אזרחות (משרה שכבר שנה וחצי לא מאויישת) דעו לכם שהמשרה אוישה היום והמינוי אפילו נראה מקצועי ונכון. אבל נכון שהפוסט הזה נשמע לכם לגמרי הגיוני? לי לפחות ברגעים הראשונים לא היה ספק שזה יכול להיות. דרך אגב כמוני היו עוד. ואם רגע פותחים את הנושא, זה די מפחיד שזה נשמע הגיוני, וזה רק אומר שכנראה כבר שום דבר לא יפתיע אותנו חוץ מאשר מינוי מקצועי - לפעמים הנמכת ציפיות עושה רק טוב. השאלה היא איך תתמודד עם התפקיד כאשר קודמהּ בתפקיד פוטר בשל לחצים פוליטיים, ספר האזרחות המשוכתב מעורר אנטגוניזם וסיומו כבר מתעכב הרבה מעבר לכל היגיון, וכמובן המערכת נראית אחרת לגמרי אחרי התפוצצותה של פרשת אדם ורטה. המערכת משוועת למפמ"רית שלא תהלך על ביצים אלא תדע להשמיע את הקול הנדרש שיחזיר למורים לאזרחות את האמונה בשליחות שלהם לגדל דור של בוגרים בעלי תודעה דמוקרטית ולא חיילים מתוכנתים. קשיים רבים צופן לה המחר ואני מניחה שצריך אומץ רב ועמידות גבוהה בלחצים כדי לקחת את התפקיד מבלי לרוקן אותו מתוכן.

2. היועץ המשפטי ויינשטיין, לעומת זאת, התיר לממשלה לא להתייחס לפורעי "תג מחיר" כטרוריסטים והממשלה מצידה פדתה את השובר המוצע ומעתה אמור התאחדות בלתי מותרת, משל היו שחקני כדורגל עם תודעה פוליטית-אירגונית. מעניין אם עכשיו יהיו גם טורנירים בליגת ההתאחדות הבלתי מותרת לפגיעה גזענית בפלסטינים. אני גם מציעה שאולי שווה לבחון תלבושת אחידה, אני מדמיינת צבע חום אבל אולי אני טועה. הרי על ארגון טרור הענישה ברורה, אך כמה יפה הוא העולם האמורפי של ההתאחדות שבמקסימום מאפשרת עיקול של רכוש. אבל מעבר לזה שזה מקל על האכיפה והענישה (פשוט כי אין, בעיקר בגלל שאין צורך, הרי זה לא טרור זה בילוי שעות פנאי) ומעקר של סוג של הרתעה, המסר שהחלטת הממשלה מעבירה הוא פשוט - אפשר להמשיך עם תג המחיר והמדינה תעשה ככל שניתן כדי לצמצם את הנזק לפורעים. הו, כמה נפלא הוא תהליך הלגיטימציה. 

3. חזרה למשרד החינוך - אז כנראה שכבר הסכנו עם העובדה שמורים ערביים מופלים לרעה, אבל עדיין יש את נושא השפה הערבית, שהיא עדיין רשמית השפה הרשמית השנייה של מדינת ישראל. בא שר החינוך ומודיע שמתוך כבוד למקצוע הערבית ורצון לרומם את מעמדו, תבוטל החובה ללמד ערבית בכיתה י'. טוב, בגלל שהילדים שלנו לומדים ערבית בכל תשע השנים שקדמו לכיתה י' וכולם דוברים ערבית ברמה סבירה המאפשרת שימוש בשפה, באמת שאין שום צורך להשאיר את הערבית במערך לימודי החובה בתיכונים. ההחלטה של פירון נדמית שקולה כאשר היא נאמרת במנותק מהמצב בשטח, אך האם היא שקולה כאשר אנו מסתכלים על המערכת כולה או שמא היא יוצרת הדרה ברורה של מערכת החינוך מהמחוייבות שיש לשפה הרשמית השניה של ישראל? לאור הידע המביך ביותר של רוב התלמידים היהודיים בשפה הערבית הייתי רוצה להאמין שהויתור על הערבית בכיתות התיכון והפיכתו למקצוע בחירה יבוא בד בבד עם העמקת לימודי הערבית בכיתות הנמוכות יותר, אך מכיון שזה איננו חלק מהרפורמה הרי שבעיני אין אלא להסיק שמשרד החינוך לא רואה בשפה הערבית שפה חשובה כלל ועיקר לעתיד החיים בישראל והוא פועל לייתר אותה. ועוד לא דיברנו בכלל הועדה לבחינת גבולות השיח אשר תפקידה לייצר נהלים ברורים למסגרת עבודתם של המורים בעיקר במקצועות האזרחות וההיסטוריה. אני חושבת שיש לייחד לנושא הזה פוסט שיוקדש כל כולו לחינוך, אבל אין לי ספק שהמורים לא צריכים נהלים ואם הם צריכים הרי שכנראה יש בעיה בתהליך ההכשרה שלהם. מה שהמורים צריכים זה גיבוי של המערכת נוסח קארד בלאנש ולא מילה רפה בדיעבד, אפרופו לקחים פרשת אדם ורטה. כל האמור מצטמצם לכדי תמונה מאוד עצובה של משרד החינוך ועתיד החינוך בישראל מעולם לא נראה אומלל יותר.

אז מה אני מנסה להגיד בתוך כל זה? אני עדיין מנסה לעשות לעצמי סדר. אבל מה שברור הוא שנתניהו אולי אינו נשמע בתקופה האחרונה אך פעולותיו נשמעות מעל המילים - נתניהו בשתיקתו למעשה מעורר שיח ישראלי חדש  - בו היהודית גוברת על הדמוקרטית וההתקרבנות מול הפלסטינים גוברת על הצורך בהתנהלות אחראית החותרת לשלום. אלא אם כן הוא איבד את זה לגמרי, נראה שכל מה שהוא מכוון אליו הוא שהתהליך כולו יקרוס. הוא בועט באמריקאים ובועט באירופאים, מוותר לבנט, מדיר את הפלסטינים, מממן ביתר שאת התנחלויות, מוותר לפורעים מימין, מאפשר דה-לגיטימציה של השמאל, מייצר שיח מרכז-ימין ויוצר אוירה ציבורית שמכרסמת בנכונות לויתורים תמורת שלום. ייתכן שהשתיקה של נתניהו היא מכוונת, הוא מנצח על השיח ולא אומר כלום כדי שלא ידבק אליו שום רבב, אבל נתניהו שוכח להביא בחשבון את האחריות הציבורית שיש לו מתוקף תפקידו, ולכן הכל נקשר לשמו. גם ראש ממשלה נרפה ושותק הוא עדיין ראש הממשלה.  

אבל העיקר שנעביר עוד מימון מיוחד ל- 35 התנחלויות מבודדות - ראש ממשלה מנותק. ממשלה מנותקת. אזרחים עשוקים.