חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות אוקסימורון. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אוקסימורון. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 15 במאי 2015

נתניהו הפקות מציגים: תאטרון האבסורד

מצעד החיבוקים הלבביים ממשכן הכנסת מסתיים, תכף תתכנס הממשלה ה- 34 לישיבת הממשלה הראשונה שלה. ואני יכולה להגיד בוודאות שלא הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר שם. לא, לא מחשש מתנועות הכפיים הלא מבוקרות של רגב, סליחה של שרת התרבות החדשה. אם כי, לו הייתי זבוב שחור ומעצבן וכבר הייתי מוצאת את עצמי שם, הייתי לוכדת את תשומת ליבה של רגב ומתיישבת על הראש של דני דנון או אולי של אקוניס (למען האמת הם די מבלבלים). מקסימום, אם מכת המוות הזבובי שלי היתה באה מכאפה של מירי רגב על ראשו של דני דנון, הייתי מתה בתחושה זכה של אושר. אושר זבובי, קטנוני, אבל אושר.

אוקסימורון, זה מה שזה. ממשלה אוקסימורונית. מינויים אוקסימורוניים. בשם המשילות נתבשרנו לפני כחצי שנה שיש ללכת לבחירות והנה לנו ממשלה חדשה שעלתה בכספים וערכים וכבר עם השבעתה מכין ראש הממשלה בנאומו גם את נפילתה בטרם עת של זו, או לפחות מנבא את חוסר יכולתה לבצע משהו אם לא תורחב. אוקסימורון.

בשם הקואליציה הצרה, קיבלנו ממשלה כל כך רחבה ובזבזנית שלא נותר אלא לשאול את השאלה המתבקשת היחידה שהיא בכלל לא פרסונלית אלא לחלוטין ערכית - בשם איזו ערכיות ציבורית ניתן להצדיק את המינויים לשר ללא תיק או לשר לענייני קדרת לפרקונים אבודה? איך לעזאזל נבחרי ציבור, שבחירתם בפוליטיקה אמורה להיות על הטיקט של "באנו לשנות" או לפחות לשפר, מוכנים לקחת את התפקידים האלה? שום סמכות ביצועית, שום חשיבות מדינית/פוליטית/חברתית, מינוי שאין בו דבר מלבד הנאה אישית ממנעמי שלטון כי אפילו כבוד אין בו. המטמורפוזה הושלמה, אפילו מראית עין אין. הבחירות לממשלה הזו הן בחירות למיקסום ההנאה של אנשים שלא יעשו כלום ואחר כך יסבירו שזה בגללכם כי לא בחרתם נכון אז בואו ננסה את שוב והפעם - תנו כתף, תהיו בני אדם, תצביעו נתניהו כי אם 4 פעמים (כן, אני כבר כוללת את זו) זה לא עבד, אז אולי בפעם ה- 5? 

זה כבר לא משנה אם הממשלה הזו תרסק את נתניהו סופית מבחינה פוליטית, אגב אני לא בונה על זה, הריסוק הוא לא ברמת הפוליטיקה של שמאל ימין או גושים אידיאולוגיים. זה העדר ערכיות בסיסית של כבוד למשרה, של טובת המדינה לפני טובת ההנאה האישית. במדינה בה זוגות צעירים לא מצליחים להגיע לדירה אלא אם כן יעברו להתנחלות, של משפחות שלא יודעות איך להתגבר על החוב לבנק, חברי הקואליציה לא יכולים להסתפק במשכורתם כחברי כנסת ולפעול למען המטרה לשמה הם בתפקידם, חלילה, הם פה כדי לקבל מינוי ואת המינוי הזה הם יקבלו. פני המינוי הריק כפניו הריקים של המתמנה ופניו האפורים והחלולים של הממנה. ואנחנו שותקים. יושבים מול מסך הטלוויזיה ורואים את הקרקס הפוליטי הצוהל והמחובק של אנשים שלא סובלים אחד את השני, אבל סידרו לעצמם ת'פנסיה.

זה אפילו לא סאטירה מתוחכמת - האנשים הלא מתאימים במקומות הלא מתאימים זה הכי מכנה משותף נמוך, לכן מאז ומעולם הם דרך די בטוחה לעורר צחוק. אבל התופעה של צחוק דווקא במצבים מסכני חיים היא ידועה. ברור שזו שיחת היום,כמעט כל מינוי מרגיש כמו הרמה להנחתה. התבוננות בממשלת נתניהו הרביעית היא כמו מיצג אור-קולי של אוקסימורון כמעט בלתי אפשרי. אפילו לא זה, זה תאטרון של אבסורד. נכתב במציאות נטולת משמעות, סאבטקסט בתוך אדישות. לאף אחד כבר לא אכפת. זה מה שמפחיד. כי כשמפסיק להיות אכפת, לרוב תופעות חברתיות לא רצויות רואות בזה הזמנה. זה מזין את עצמו.

בתוך התאטרון המשתתף הזה הקהל יכול להחליט שעיניו לא מכוסות, הוא רק מעדיף שההוראה תבוא מלמעלה. אבל כשהאזרח מספר אחד שלנו בחלל הוא דנון, הלמעלה נראה לא מבטיח. אם זו תקרת הזכוכית - אז עזבו, כשהחיים נותנים לך תקרת זכוכית עדיף לבנות אקווריום ולנסות לתפוס מקום ליד משאבת החמצן. היו דגים ותודה על השלום*. אה, בעצם גם שלום אין.

*היו שלום ותודה על הדגים (דאגלאס אדאמס)

יום שישי, 1 באוגוסט 2014

רוח הזמן ושלמות האמת

רבים מחבריי (נו כאילו ברור שזו התחלה צולעת, היא נועדה להכניס אתכם לאוירה, אישית אני מציעה לגחך) מדברים על שינוי השיח. בכלל לאור מה שקורה כרגע וחוסר היכולת למעשה לשנות את השיח כי מלחמה וסולידריות ופטריוטיות וכולי. אבל בתכל'ס מה שיש לנו פה, ממש בתוך המיינסטרים, זה שיחדש (newspeak) ותודה לאורוול הנביא שאמנם לא כתב עלינו אבל בבני האדם הוא כנראה מבין. רוצה לומר מכבסת המילים שוכנת פה שנים ועם המוניטין, גם מתמקצעת, אבל היא כבר הרבה יותר מזה, היא הפכה לתודעה מכוננת. מי שלא מדבר נכון - מסומן. דמוקרטיה מגוייסת מזכירה בחלק מסממניה טוטאליטריות, בעיקר כאשר הצנזורה העצמית משלימה את הצנזורה, הפיקוח והניטור של השלטון, עד לרמה של מציאת ה"בוגדים" והפגיעה בהם. הגבלת חופש הביטוי, עוד סממן לא דמוקרטי מובהק, היא חלק מההתנדבות הציבורית הכוללת לטובת הסולדיריות בעת מלחמה. אצלנו זה לא רק המוזות ששותקות אלא רוב הציבור ששותק, השיחדש מקובל עליו לחלוטין והסיבות נראות לו קבילות.

השיח הציבורי החדש עלינו לטובה יצר כללים חדשים של מה מותר ומה אסור להגיד והציבור מדקדק בשמחה, אלא שבדרך לתחושת הביחד הזו ולצדקנות הכללית, אנחנו חוטאים חטא גמור לדמוקרטיה ומכילים עלינו תקנות לשעת חירום התנדבותיות. חוסר היכולת שלנו כפרטים וכציבור להבין את משמעותן הגורפת העכשווית והעתידית, אנחנו מתנדבים בעצמנו לשנות את התודעה ולעוות את המוסר בחסות שלטונית. עזבו אתכם רגע מהמלחמה, כי בעניין אי הכרחיותו של המבצע רובכם אינכם מסכימים ובואו נפנה את הזרקור למה שקורה כאן. נשיא המדינה, נשיא כל אזרחיה, כותב ברכה למוסלמים לסוף הרמאדאן וחגיגות עיד אל פיטר, אין כאן ולא צריכה להיות כאן סיבה למחלוקות ובכל זאת יש. שימו לב לתגובות לנושא שאמור היה להיות לגיטימי, אציין שהתגובות הקיצוניות נמחקו על ידי מנהל הדף, אבל המתונות יותר נשארו. הרי לכם כמה (השגיאות וטעויות ההקלדה במקור):

"שמאלני מסריח! כשהם ייכנסו לטבוח בנו אתה חושב שיפסחו עליך כי אתה שמאלני?!?! את בוגד יא נבלה סרוחה... אין לך מקום בארץ ישראל 

"כל ערבי הוא מחבל חמודה"

"יא מסריחה! תמותי שמאלנית בת שרמוטה !!!"

"חג שמח רק לערביי ישראל הנאמנים , והם חלק קטן לצערי אבל גם להם מגיע חג שמח.ויתר הערבים שונאי ישראל ואלה שזורקים אבנים ובקבוקי תבערה. להם חד שחור משחור"

"אנחנו בזמן מלחמה ואתה מברך ואתם?"

"אנחנו קוברים חיילים למי בידיוק את שולח ברכות אלוהים אין לך לב אתה מברך את אלה שרצחו את הילדים שלנו לעולם לא אוהב אותך אתה אוייב"

"בוזה מה הדבר הבא לאחל יום נכבה שמח?"

"נשיא... חחחחח... חרא עליו ! שידאג לעם שלו. הערבים הם לא העם שלו! כל ערביי מניאק שחי בארץ ומתפרס בארץ בסופו של יום שמח שנהרגים חיילים ואזרחים חפים מפשע ישראלים ו יהודים. לכו קיבינימאט כולכם עם והנשיא הזה גם כן"

לא רוצה להיות קטנונית אבל השגיאות בעברית, התחביר הלקוי, השפה הדלה, טעויות ההקלדה וריבוי סימני הקריאה הולכים ומחריפים ככל שהתגובה גזענית יותר ומתלהמת יותר. לא פוסט לשוני. הלאה. 

אז נכון, תגידו שרוב הציבור דווקא בעד הסטטוס של הנשיא ולראייה כל התגובות התומכות. אבל זה כבר הרבה יותר מזה. לפעמים לראות רק את חצי הכוס המלאה זה פשוט לא מספיק, מה גם שאם תשאירו את הכוס המלאה מספיק זמן בשמש היא תלך ותתרוקן, אם תרתיחו אותה זה יקרה עוד הרבה יותר מהר. הידרדרות הדמוקרטיה כפי שהיא באה לידי ביטוי היום והעובדה שאנחנו לא ממש מטפלים בזה ולבד מנשיא המדינה, שום דמות ציבורית מההנהגה הישראלית היום (כן, אני מודעת לאוקסימורון) לא חושבת שיש להעלות את הנושא, הרי שאנחנו קצת בתוך כוס מים המצויה במקום בו הלחץ האטמוספרי נמוך יותר ונקודת הרתיחה של המים נמוכה יותר ולכן ניתן להאיץ בקלות את קצב אידוי המים בתוך חצי הכוס המלאה אך המתרוקנת.  

מלחמות נודעות ביכולת שלהן לקבץ את העם סביב הדגל, ליצור סולידריות ולמחוק ספקנות וביקורת. לכן, מלחמות מטבען יש להן יכולת נפיצה להאיץ שינויים לא חיוביים בתוך החברה. אולי מרבית (מעל 51%) האנשים מגנים את רוצח מוחמד אבו ח'דיר אבל אלפים מהללים אותו ללא בושה בתגובות לידיעות על התפתחות הפרשה. לצערי בחיפוש מאוד מרפרף ניתן למצוא אלפי אנשים שמחרפים ומגדפים אנשי חמאס, פלסטינים, ערבים, מוסלמים, שמאלנים. קל למצוא אותם ברשת החברתית וקל למצוא אותם בטוקבקים בעמודי החדשות. זו אינה תופעה חולפת זו תופעה מתגברת. והיא תלך ותתגבר ככל שהתגובה שכנגד תהיה שקט, השקט הזה הוא תגובה. הוא לא בגדר הורדת ראש בהמתנה שהגל העכור הזה יעבור, השקט הזה הוא במידה רבה סוג של טקסט קאנוני של החברה הישראלית שלא נכתב על ידי אף אחד ובכל זאת מקובל על ידי מרבית הציבור.

מה שקורה בחברה הישראלית כרגע הוא במידה רבה היווצרות של רוח הזמן Zeitgeist הישראלית המודרנית. המלחמה הנוכחית היא קטליזטור של הדברים, כי במידה רבה יש כאן האצה של תהליך שהיינו קרוב לוודאי עדים להתרחשותו לאורך זמן רב יותר (זה עניין יחסי, כידוע) ללא המלחמה. איך זה יתייצב זה לא ברור. אבל התרנגול על גג הבית כבר מראה מצוין את הכיוון בו הרוח נושבת. המלל רווי השנאה לא יעלם, אפשר לפתור את זה בהסבר הפשוט שבעידן תקשורת ההמונים קל יותר לאנשים להתבטא מפעם, אבל אני מצטערת זה שיש כל כך הרבה אנשים מלאים בשנאה והם נותנים לה דרור זה לא רק עניין של פלטפורמה, של איפה הם קוראים דרור למחשבותיהם. שנאה מהסוג הזה היא עניין פנימי מוסרי והעובדה שלכל כך הרבה אנשים אין בעיה עם התבטאויות חסרות מוסר מינימלי זה לא האינטרנט - זו החברה, האינטרנט הוא רק כלי עם יותר תהודה ויותר נגישות. האינטרנט הוא פשוט כלי תקשורת המונים היעיל והמאסיבי ביותר עד כה והשילוב שלו יחד עם המלחמה הזו והשינוי האמיתי שנוצר בדעת הקהל מאפשר דינימיקה ובית גידול נוחים יותר ליצירת רוח הזמן במהירות רבה יותר. הטקסט הקאנוני המתגבש מכיל מס שפתיים לא אמין במקום ערכי מוסר, האשמה גורפת של אחרים על חשבון חמלה ואנושיות, וסולידריות ישראלית על פני ערכים דמוקרטיים אמיתיים.

האמונה הכמעט גורפת בנחיצות הפעולה ללא שום ביקורת ומחשבה היא מטרידה. כבר כתבתי על זה ולכן אקצר. ב- 30 יום (אחרי ריסוק הגדה בשל החטיפה) הצליח ראש הממשלה וחבריו לצוות הקומנדו הלאומי להפנות זרקור לעזה, ליצור הסלמה בדעת הקהל נגד הרקטות של החמאס (למרות שבפועל לא היה שום שינוי) ולייצר בנק מטרות מתגלגל. האופן הנקמני כל כך של המבצע מצא אהדה רבה בציבור הישראלי, שכבר שנים חשוף לתעמולה (שלא לומר הסתה) מצד המנהיגים שלו (מה לעשות? זאת ההנהגה שיש) לגבי הצד השני. בשנים האחרונות, אם נסתכל על התקשורת ועל הרשתות החברתיות, חברי הממשלה (כן, אלא שחלקנו רואים בהם מנהיגים) יצאו במהלך כולל של דמוניזציה כללית של הפלסטינים וחיזוק נרטיבים מאוד יהודיים בתוך החברה הישראלית. לכן זה לא ממש מפתיע שהשנאה הגוברת והאמונה בצדקת דרכנו (סליחה, סולידריות) קנו להן אחיזה, והפכו במידה רבה את המלחמה הזו לקונצנזוס לאומי שלא מאפשר ביקורת, להפך היא קרדום לחפור בו לביטול חופש הביטוי בישראל.

מלחמת הברירה שנכפתה על ידי הממשלה שלנו וסובבה כך שנאמין שהיא נכפתה עלינו יוצרת הצדקה גורפת. אם נתבונן ברמה המוסרית על הממשלה שלנו הרי שהיא יצרה דעת קהל כזו השומרת על שלמות האמת אותה הממשלה מנסה להשיג. מכאן גם ההתייחסות השלילית כל כך למתנגדי המלחמה, הם בגדר הילד הקורא למלך עירום ובשלב הזה אף אחד לא רוצה לשמוע אותו. הדבקות הזו בשלמות האמת יוצרת תמונת מצב של פאזל מודבק על מנת שלא ליצור ביקורת מתוך החיבורים, חוסר האלסטיות המחשבתית הזו סופה שתתפוצץ. ככל שהמחיר של המלחמה הזו מאמיר בשני הצדדים, האמונה בצדקת הדרך רק גוברת ככל שמחיר המלחמה מאמיר זו דרכה של התמודדות עם דיסוננס. אחרי כל כך הרבה הרוגים ובלי שום הכרעה, האמונה שאין אפשרות אחרת רק מתגברת כי אם המלחמה מיותרת הרי שיש כאן חשבון נפש עוד הרבה יותר גדול, ברגעים אלה הוא נדחה למועד מאוחר יותר, הבעיה היא שאז המחיר היה גדול יותר. סליחה על ההפשטה, אבל אם סך האמונות והערכים בחברה השראלית טרום המלחמה היא התזה, הרי שהמלחמה היא בגדר האינטיתזה והסינתזה בניהן תביא להעמקת היסודות הלאומניים ושטופי השנאה בארץ. התהליך הזה רק יקח אותנו כחברה עוד יותר רחוק בשיח הלאומני הזה. דיאלקטיקה פשוטה - והנה שוב חזרנו להגל.

השיח הציבורי היום נע בספקטרום שבין השתוללות בוטה, פומבית וחסרת עכבות ועד לסולידריות עם המטרות, ברמה פון קלאוזובית משהו שהמטרה מקדשת את האמצעים ולכן הציבור לא נדרש לשום חשבון נפש. כל בר דעת בן בעולם המערבי יכול לראות את הפגיעה האנושית החמורה באוכלוסיה העזתית, אבל אצלנו היא נתפסית כהכרחית ובאשמת החמאס. ההצדקות האלה הן פגיעה חמורה במוסריות שלנו והמחיר שלהן לא ייגמר בעזה, המחיר ייגבה אצלנו, בתוך החברה שלנו. מילים אלה נתפסות על ידי המתונים יותר אצלנו כאפוקליפטיות במהותן ולכן מופרכות. אבל כאשר נוצרת דעה ציבורית שציוני הוא רק זה שמבין שמחיר המלחמה הנוראית הזו הוא הכרחי וכל השאר הם נעים על הספקטרום ממנותקים, עבור להזויים ועד לבוגדים הרי שסתימת הפיות של האופוזיציה היא למעשה לא פגיעה במעטים, היא פגיעה אמיתית בחוסן הדמוקרטי החברתי. כאשר מתחילה הבחנה בין שמאל ציוני לגיטימי לבין שמאל לא לגיטימי ניתן להגיד שהפירוק לגורמים של החברה הישראלית בחסות הסולידריות כבר כאן. כאשר ראשי מרצ ושלום עכשיו מחליטים שהם לא נותנים חסות להפגנה נגד המלחמה זה נובע מתוך פחד אלקטוראלי, כאשר ארגוני "שמאל" חוברים ל"אם תרצו" שמנסה למצב את עצמה כשמאל ציוני חדש ובפועל היא ימין פשיסטי אפשר להבין שברמה הדמוקרטית משהו פה נעשה רקוב. יש כאן היפוך של מוסריות לצרכים לאומיים, הבעיה היא שמוסריות היא ערך אבסולוטי וברור וכל ניסיון אחר הוא תעמולה שתגבה מחיר יקר בסופו של יום. 

גם לסיקור התקשורתי יש תפקיד בזה, התקשורת לגמרי מגוייסת. הפגנות נגד המבצע מסוקרות בצורה לא אוהדת, האלימות של אנשי ימין כמעט אינה עולה לראש הכותרות ולזה יש משמעות אדירה בדעת הקהל. כאשר קוראים לאמנון אברמוביץ' "בוגד" וההסבר לשאלה למה הוא לא בוגד זה בגלל שהוא נפצע במלחמת יום כיפור וקיבל את צל"ש הרמטכ"ל ניתן להסיק שחצינו את הרוביקון. הסיבה שאמנון אברמוביץ' הוא לא בוגד זה בגלל שזה בדמוקרטיה מגוון הדיעות הוא חלק מהגדרתה, ביום שהפסקנו להבין את זה והתחלנו להשתמש בנימוקים מלב הקונצנזוס הלאומני, הרי שבעצם כבר הפסדנו במלחמה, הפסדנו את דמותה הדמוקרטית של ישראל, אפשר לתרץ את זה במלחמה ואפשר להבין שכנראה זו רוח הזמן והיא תבוא איתנו חשבו במקום ובזמן שזה ייראה לה ואנחנו לא נהיה מוכנים כי עיננו קבורות עמוק מאחורי סרט העיניים הזה שאנו קוראים לו סולידריות של ימי מלחמה.

יום חמישי, 15 במאי 2014

הצד הסקסי של האזרחות - פוסט כפירה וקריאה להומאז' הורי של ליזיסטרטה

קבוצת נערות נפגשת לידי לפני שיעור מחול, הן כולן נרגשות ומספרות חוויות מבחינת הבגרות שלהן באזרחות שנערכה כמה שעות קודם. גבריאל גרסיה מארקס אמנם מרתק, אבל אני קולטת שאני כבר לא קוראת אלא מקשיבה. לא אצטט כי זה לא לעניין וגם לא תמללתי, ניסיתי להיות חרישית כמו הפנתר הורוד. הן כבר לא ממש זוכרות את החומר והמשותף לכולן הוא שכבשאלה אחת לפחות, פנו בפניה אישית ונרגשת לבודק/ת, בה הפגינו ידע הקשור באופן כללי לשאלה שמסביר מדוע השאלה היתה בלתי פתירה לאור הידע שלהן. הן ניסו להשוות, אבל עצוב היה להבין עד כמה הן באמת לא יודעות את החומר ועוד יותר גרוע כמה הן לא מבינות איך הכל מתחבר יחד והסלט שהיה להן בראש היה כמעט בלתי פתיר. קשה היה לי לעמוד מהצד ולא לגשת להסביר להן, מהקצת שהן עוד זוכרות מה המשמעות של כל זה, בכל זאת תואר שני במדע המדינה. אבל עצרתי את עצמי, אני מניחה שטוב שכך.

וכמובן שישר חשבתי על כל אלה שמאמינים שהטיעון "ומה עם בגרויות?" הוא בכלל חשוב. תרשו לי לומר שעושה רושם שבגרויות זו לא ממש הבעיה. הבעיה היא שהילדים שלנו לומדים בבית הספר בעיקר את החומר למבחנים כי הכל מושפע מרמת ההישגים שלהם, אבל חוסר המשמעות של כל זה מביא אותם להיות בעלי אופקים מאוד מצומצמים. כדי לעבור בגרות אתה לא צריך יותר ממספר ימים נקוב, כל נושא וזמנו, לרוב אתה אפילו לא באמת צריך להבין אלא רק לשנן. זו סיבה מצויינת שהלמידה היא לא משמעותית, הרבה משתנים צריכים לחבור יחד כדי שבתיכון נמשיך להתעניין במקצועות הלימודים בעוד ההורמונים משתוללים נואשות. כדי ללמוד באמת אנחנו צריכים להסתקרן מהחומר, לרצות לחקור אותו. עניין יכול להתעורר בשל הרבה גורמים חיצוניים, אבל הלמידה כשהיא מגיעה, היא מגיעה מבפנים. חשבתי קצת על הבחינה באזרחות, כולנו יודעים כמה דל הידע באזרחות של מרבית בוגרי התיכון, כמה מעט, אם בכלל, קיימת מודעות אזרחית. הרי דווקא אזרחות היא מקרה מבחן מובהק של כישורי חיים, זה אמור היה להיות הגיוני שרוב התלמידים ירצו ללמוד אזרחות כי זה חלק חשוב בחיים, או לפחות אמור להיות. אזרחות, אם תרצו, נועד להיות מקצוע בעל אחלה סקס-אפיל.
אני לא באמת צריכה להסב את תשומת ליבכם
לקשר הקלוש בין אזרחות לשאלה הזו, נכון? 

במקום זה הפך מקצוע האזרחות למקצוע שלא הרבה תלמידים רוצים ללמוד, אבל הוא חלק מלימודי הליבה אז לומדים ונבחנים ושוכחים. יש המון שיטות ללמד אזרחות, אחת הבעיות העיקריות בלימודי האזרחות היא שמשרד החינוך שם דגש גדול יותר על אינדוקטרינציה של התלמידים, על אתוס יהודי וציוני ועל מדינת ישראל כמקרה יחיד. זו לא מהות האזרחות, ברור שיש ללמד על ישראל. אבל אזרחות היא נושא נרחב הרבה יותר -פילוסופיה מדינית, סוגי משטר, זכויות אדם וכיו"ב. שיעורי האזרחות היו אמורים להיות חשובים, לא כדי לעשות עוד נפשות לרעיון הציוני אלא דווקא להציג את המושג אזרחות בראש ובראשונה במושג הרחב שלו לאזרחי העתיד ולציבור הבוחרים הצעיר. אבל לא את זה הם לומדים לעומק, אלא עוד נדבכים של ההיסטוריה הישראלית - זה לא שיעור אזרחות, זה שיעור מולדת מורחב. החשיבות שיש לבית הספר כמעצב התודעה של אזרחיה הצעירים של המדינה היא אדירה, אי אפשר להתלונן על ציבור רחב שהוא חסר תודעה אזרחית. זה לא יכול להיות אחרת כל עוד הם נשארים בבורות אזרחית שמסתכמת במשפט האקסיומי "מדינת ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון וצה"ל הוא הצבא הכי מוסרי". והנה לכם פרשת אדם ורטה all over again. חיפוש קצר בבלוג שלי ייתן לכם מספר פוסטים בעניין הזה ואני אואיל לתת לכם בחן גם קישור לאחד מהם

אני זוכרת שכסטודנטית בחרתי קורס של מדע המדינה וכבר אחרי השיעור הראשון לא הבנתי איך מה שלמדתי בבית הספר נקרא בכלל אזרחות וכמה היה לי עצוב על כל הזמן הזה שלא חיברתי כל כך הרבה דברים שהיו צריכים להיות לי ברורים מאליהם. אני ממש זוכרת את הרגע, שבו באופן קסום פתאום הכל התחבר לי בראש ונראה כאילו זה לא היה יכול להיות אחרת וכמעט דפקתי ת'ראש כשחשבתי כמה בקלות זה היה יכול לעשות לי את כל ההבדל בבית הספר. אחר כך כאמא בחינוך ביתי, חזרתי לרגע הזה והבנתי שכהורים יש לנו שתי אפשרויות, האחת היא להבין את הטעויות שהמסגרת עשתה איתנו, לדעת שהיום המצב חריף יותר ולכן לנסות לתת לילדינו את התיקון שמגיע להם במציאת אלטרנטיבות (בתי ספר דמוקרטיים/אנטרופוסופיים/מונטסוריים/פתוחים, חינוך ביתי וכיו"ב) והשנייה היא להמשיך לקבל את זה ולקוות שמה שאתה נותן מהבית יאזן. טוב, אני לא צריכה להזכיר לכם מה אני בחרתי. אני באמת חושבת שלילדים שלנו מגיע יותר ושאסור לנו להסכים, כהורים, לקבל את מה שהמדינה נותנת. זה לא המורים שצריכים לשבות, אלא ההורים. רפורמה במערכת החינוך היא לא שינויים קטנים, היא לא בואו ניקח ריטלין לפני כל ישיבה של שלוש שעות ומעלה (ואם צריך אז גם פחות), היא לא קמפיין יקר ומיותר שנועד לשפר תדמית מבלי באמת לשנות יותר מדי. אנחנו באמת צריכים לדרוש יותר עבור ילדינו והוא לאו דווקא מצריך יותר השקעה כספית, אלא אם כן יוחלט על קמפיין (הייתי חייבת).  

במקרה הבוקר קיבלתי מחבר את הסרטון הבא על מיזם בית ספרי אמריקאי שנשמע לי כמו בית הספר האולטימטיבי של ההווה (אני לא אוהבת את ההגדרה "עתידי", זה לגמרי כאן) alt school. ברמה מסויימת אני יכולה להזדהות עם מה שקראה לו המרואיינת "זה כמו חינוך ביתי קבוצתי", בטח מבחינה רעיונית של מהי למידה. ועכשיו אני חוזרת להתחלה, למידה חייבת לבוא מתוך עניין וגירוי, אחרת היא מתרחשת באופן מלאכותי בלבד. וכן, ברור שגם במערכת משהו נקלט, אבל האם זו באמת הנקודה? הקלישאה החבוטה אך הנכונה ש"חיים רק פעם אחת" מתנגנת בחיינו כמו מנטרה, אבל לתת לילדים שלנו 12 שנה שרובן המכריע משעמם ומייבש רק כדי שמשהו ייקלט לא נשמע לכם מעט כמו אוקסימורון? (יו נואו, נגיד "שפל צמרת"). וזה שבדרך הם יכנסו לאמ-אמא של הקופסא ולא ילמדו לחשוב מבחוץ?הבעיה לא בחינות הבגרות, את זה פותרים בקלות, הבעיה היא שבית הספר לא רק שלא מלמד אותם מספיק, הוא משניא עליהם את הלימודים ועל זה הם עוד אמורים לקבל ציונים.

לא יודעת, זה לא ממש נראה לי נכון. אנחנו אחראיים על הילדים שלנו והידע שנלמד בבתי הספר זה לא הידע שכדאי היה שיירכשו ולכן הגיע הזמן שנפסיק לנסות, כל אחד בדרכו, לתקן את מה שהם מקבלים מהמערכת אלא לדרוש מהמערכת לקחת אחריות. זה לא באמת המורים או המנהלים, זה סדר עדיפויות מדיני מעוות, אנחנו משלמים עליו מחיר ונראה שאם נמשיך ככה הילדים שלנו ככל הנראה ישלמו מחיר גדול עוד יותר. את המועדון הזה אני לא קוראת לשרוף, אבל יש שתי אפשרויות או שמתישהו יגיע בדרך פלאית איזה שר חינוך חזק ובעל אג'נדה ברורה ורצון להפוך את הסדרים כדי להתאים את מערכת החינוך למאה ה- 21 (תסתכלו מסביב, אין פרסונה כזו בשטח) או שההורים יבינו שזה הזמן שלהם ליצור את השינוי, המורים הם השותפים הטבעיים למאבק הזה ושני אלה יחד יכולים לכופף את המערכת. כן, זה תיאור נאיבי, כן יש המון אינטרגות היסתדרותיות ומאבקי כוחות, הכל טוב ויפה, אבל אי אפשר ליצור את השינוי הזה בלי מהפכה אמיתית בתודעה ההורית. לא יודעת אם אני באמת מציעה להורים לקום בבוקר ולבצע הומאז' לליזיסטרטה של שביתת תלמידים עד לרפורמה כוללת של מערכת החינוך, כנראה שלא, אבל מישהו בוודאי צריך לקחת את הכוח האדיר של כל ההורים גם כצרכני משרד החינוך וגם ככוח במשק ולהבין שעם מיליוני הורים לא מסתבכים.