חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות אלכוהול. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אלכוהול. הצג את כל הרשומות

יום שני, 15 בדצמבר 2014

הבנזוג

אולי זה בגלל שאוטוטו אנחנו חוגגים 14 שנות נישואים וכמעט 17 שנה ביחד, אולי זה בגלל שהוא לרוב לא ממש מקבל פינה בבלוג הזה ואולי זה בכלל משהו אחר. אני לא יודעת, אבל היום אני כותבת על הבנזוג. זה היה או לכתוב עליו, או לכתוב על זה שבכל מערכות החדשות בארץ מחפשים את הפינה הישראלית למצב בני הערובה בבית הקפה בסידני (יש לי לינדט במגירה), או לכתוב על החלטתה של עדינה בר שלום לשבת מבחוץ ולא לתפוס את אור הזרקורים (אבל זו לא הזווית שלי), או לכתוב על היועצים של הרצוג (שאין לי אלא להסיק שהם קוראים את הפוסטים שלי ולכן משווקים אותו כהרצוג, עכשיו אני מחכה לשיעורי פיתוח קול), או על נתניהו בדרך לרומא (אבו-מאזן אשם ויש לי בחירות על הראש). אם כן, זוגיות, אהבה ובנזוג איט איז.

בכלל הכרנו בצבא, כמו כל סיפור טוב זה מתחיל שהוא ראה אותי ואמר לחבר שאיתי הוא יתחתן, ניסיתי לברר אם הוא שפשוט אמר את זה על כל אחת ובסוף זה הצליח (כי סטטיסטית זה עובד) אבל נעניתי במבט של בוז. בהתחלה לא יצאה מזה זוגיות, כאן הסיפור כבר קצת שונה ותלוי בזוית של המספר/ת - אני טוענת שהתחלתי איתו, הוא טוען שהוא התחיל איתי, כך או אחרת זוגיות לא יצאה מזה אבל יצאה מזה ידידות ממש טובה. כל כך טובה שהוא נשמע אומר שלעולם לא אהיה אם ילדיו - הא, הא - קח שלושה כולל חינוך ביתי כעונש על פליטות פה מיותרות - שנאמר - שמעתי, ביטלתי, השוויתי והעליתי. 

אני יודעת, אבל לא אספר לכם, איך בסופו של דבר יצאה מזה זוגיות. אבל מהרגע שהיא פרצה לה, שוב לא ביליתי לילה אחד לבד (למעט נסיעות לחו"ל מטעם העבודה). 17 שנים עברו מאז וזה כבר די היסטוריה, שהולכת ונכתבת בכל יום. אם לסכם במשפט אחד, מתקתק להחריד, לא עשיתי צעד טוב מזה בחיים (כן, חמותי היקרה, צדקת - עשיתי עסקה מצויינת). אולי כי מהרגע הראשון הכל היה פתוח וגלוי לעין, אולי כי היכרנו כל כך טוב, אולי כי הוא אהב אותי כמו שאני - בלי איפור, בלי הצגות, הכל כולל הכל. אולי בעיקר כי הוא מעולם לא ניסה לשנות, או להפוך אותי לחצי. אולי בגלל שאנחנו משתלבים כל כך טוב, דומים ושונים. ובתוך כל זה, מאז שהוא איתי, אני אדם הרבה יותר טוב. גם עם הרבה פחות עכבות - רק שזה על זה גם לא אספר לכם, זה שהוא מקבל את זה לא אומר שגם אתם צריכים.

מצחיק אבל דווקא בתוך הזוגיות, למדתי לקבל ולאהוב את עצמי ולעבוד על עצמי בכל יום מחדש. אולי זה איזושהי עבודת בתת מודע, לנסות ולהיות ראויה באמת לסיבה שבגללה אני קמה כל יום בחיוך. זוגיות זה לא דבר קל, צריך לעבוד על זה כל הזמן. אני חושבת, אם הבנתי נכון, שזוגיות זה לא לנסות לשנות את האדם שאיתך ולעצב אותו לצרכיך. זוגיות זה לקבל את האדם שמולך ולאהוב אותו עוד קצת בזכות הפגמים הקטנים שיכולים לעלות על העצבים ולדגדג איפה שמעצבן. דברים שהיקשו על הקשר מבחינתי לפני 17 שנה, הם דברים שהיום במידה רבה אני שמחה עליהם ואוהבת אותם. אם הוא לא היה חרד לפרטיות שלנו, סביר להניח שהייתי כותבת יותר, אבל לזרוק 17 שנים על פיטפוט יתר יהיה ממש חבל. נכון, הוא רגיל, אבל למה למתוח את החבל?

מדהים שהוא בכל זאת רצה להתחתן, אחרי שאפילו את הצעת הנישואים שלו הצלחתי לקלקל ובלי הרבה סטייל. כשאני חושבת על זה, בכל מערכת זוגית שהיתה לי תמיד הייתי עסוקה בלשמור זכרונות, מלקטת עוד ועוד דברים ושומרת בקופסאות. דווקא מהקשר הזה שברור שהוא המשמעותי ביותר בחיי, אני לא אוספת מזכרות, את רוב הדברים אני מנפה, אולי זה כדי לתת עוד מקום לכל מה שיבוא ואולי אני עסוקה בלארוג את פיסות החיים המשותפות שבונות מדי יום את הזוגיות, האהבה, המשפחתיות, את מה שאנחנו. ביחד. 

לפני 14 שנים, התעוררנו בבוקר הזה בבית מלון חביב במינכן, התארגנו, התיישבנו לארוחת בוקר אפופת ריחות של נקניקים. אני שונאת ארוחות בוקר, לא אכפת לי לי שיגידו שזו הארוחה החשובה ביותר ביום. לרוב כל מה שאני צריכה זה קפה ועוד אחד ועוד אחד, אבל ארוחות הבוקר בגרמניה מאז ומתמיד עשו לי את זה. התיישבתי מול הבנזוג ולפניי צלחת אדירת מימדים מלאה בנקניקים, נקניקיות וביצים וחיסלתי את כולה. אחד הדברים שאהבתי מהרגע הראשון זה המבט השמח שלו כשאני יושבת מולו ואוכלת כאילו אין מחר. אף פעם לא הייתי מהנשים שיקחו סלט. אדרבא, שיכללתי את השנאה לסלט ודיאט קולה לכלל שלמות כאשר פיתחתי בגיל צעיר מאוד אלרגיה לעלים ירוקים ומצאתי את הפרצוף המושלם של אני נהנית מהחיים כי חסה זה לא זה. יש מצב שהאלרגיה לחסה היתה קלף מנצח - איפה עוד הוא היה מוצא אישה שפיתחה את השנאה לחסה לאידיאולוגיה?

אחר כך יצאנו יחד, אני והבנזוג לעיריה. שנינו לבד, להירשם לנישואים. ירד שלג, אני התרוצצתי בצעדי ריקוד מאושרים, הוא הלך בחיוך ומבט מודאג, כי בטח הניח שעוד רגע אני אחליק בחינניות על הארץ, בכל זאת יודע צדיק. אחר כך הגיעו 3 ימים רווי אלכוהול ואוכל וכל שאר הדברים שבונים זכרונות מאושרים. השאר זה כבר היסטוריה, כן, כן, כבר אמרתי - ביחד. כלומר אני כותבת, והוא עושה הכל כדי לתת לי גם את זה. זוגיות - הוא בשלו, אני בשלי וביחד כל אחד עושה את שלו על הצד הטוב ביותר. כן זה נשמע קצת קוצי פוצי, לא אכפת לי. תכל'ס. 

יום שבת, 6 בספטמבר 2014

סוף שבוע מקוצר ונטול ילדים

למעשה כבר 11 שנים, חודש ו- 23 ימים שלא היה לבנזוג ולי לילה בבית שלנו (ולא משנה איזה מהבתים) בלי ילדים, בהנחה ש- 42 שבועות של היריון לא נחשבים כי אם כן, אז כבר אפשר לעגל את זה לכמעט 12 שנים, אבל זו ספירה א-לה-בית הלל. הילדים שלנו אוהבים לישון בבית. אבל כבר דיברנו על זה שנה שעברה כשהבנזוג ואני נסענו בפעם הראשונה בלי הילדים לסופ"ש זוגי. אז ברור שהמחשבה שצפוי לנו שישי בו הילדים ילכו לישון אצל סבא וסבתא הפכה למחשבה מכוננת.

בהתחלה עוד שיחקנו ברעיון של מלון, אבל תכל'ס בשום מלון לא יהיו התנאים המושלמים שיש בבית שלנו כשהוא חף מילדים. זאת אומרת ככה זה נראה לי בהערכה מושכלת ומבלי לדעת אם זה אכן נכון. אבל מכיון שכבר הייתי בהרבה מלונות ומהם במשובחים שבהם ברחבי העולם, גם הסוויטה במלון הבוטיק הכי מגניב לא עשתה לי את זה כמו להיות בבית ולעשות מה שרוצים. כנראה שלא קשה לשמח אותי והדרישות שלי, למרות האנינות, די פשוטות. חוץ מזה אין כמו המחשבה שאין שום צורך להתקשט בבגדים או להידחק לנעלי עקב ורק לנוח בשלווה ולעשות מה שבא לך. ותכל'ס בעיקר בא לי לנוח.

לילה במלון היה מחייב גם איזו ארוחת ערב כזו מגונדרת, עם יין וכמה מנות ולחזור למלון ולהתבאס שאין עכשיו קפה של בית כי גם ההפוך הכי מגניב שיביאו לך לחדר לא יהיה עם הטעם הזה בדיוק.

לילה במלון גם אומר שאין בערב מרפסת ענקית לנשום בה קצת ולשבת בשלווה עם הקפה ולקפוץ למטבח להביא איזה משהו מתוק לנשנש.

לילה במלון אומר שבבוקר כשהוא ישן אני אתבאס שלא הבאתי את הלפטופ בעוד שבבית אני אשב לי בסלון שקט ואכתוב לעצמי בשמחה.  

לילה במלון בקיצור אוכל קש מול כל האפשרויות הגלמות בלילה בבית, בלי ילדים כמובן.


לשמחתי הילדים שיתפו פעולה, כלומר היה כאן מדרג מ"יו, איזה כיף" (מרכזית) דרך "לא ממש בא לי אבל זה נשמע נחמד ואני אשתדל לזרום עם זה" (בכור) ועד "לא" (קטינא). אבל הלא הנחרץ שוכנע במיומנות על ידי האחים שיהיה מגניב. כלומר המרכזית באמת האמינה בזה והבכור כנראה רצה להפגין בגרות וזה בסדר, אני לא מתלוננת.

צהריי יום שישי והתכונה בעיצומה, הפנימו והפיקו לקחים אבל קחו בחשבון שהיה כאן רצון עז שסוף השבוע, קצר ומקוצר ככל שיהיה, יצא לפועל:

ממתק לפני ארוחת צהריים (רשמו לפניכם - ניצול 1 של זכויות היתר שנתקבלו בשל ההסכמה לישון אצל סבא וסבתא)

טלוויזיה/מסך/DS חופשי עד לצהריים (ניצול 2 של זכויות היתר)

ארוחת הצהריים האהובה עליהם כדי שחלילה לא יפסידו אותה בסופ"ש (ניצול 3).

אריזה של כל הדברים שהם אוהבים/רוצים/צריכים and then some בחסות אמא (מבחינתם עזרתי, אני רק וידאתי שלא יחסר שום דבר מטעמים אגואיסטיים לחלוטין כמובן)

יציאה לסבא וסבתא. עקרונית מכאן ההמשך היה אמור להיות פשוט. הוא רק שותה משהו עם ההורים, חוזר הביתה ואנחנו משחזרים את החיים מפעם. זה לא ממש עבד לפי התוכניות, כן צפוי. אז הוא חשב שאני יוצאת לריצה מאוחרת ולכן ישב קצת עם ההורים שהוא לא ראה המון זמן, אני החלטתי לא לרוץ וככה הזמן הגנוב לבד קצת התאחר. אבל הוא חזר נושא עימו אלכוהול, חלה טריה, קרמבואים טריים כאלה והרבה חלב (זכרו כי מה שהופיע באיזושהי מערכה ישוב ויופיע באיזושהי מערכה). 

תשמעו, אני אוהבת את הילדים שלי בלי סוף והבחירה להיות איתם בחינוך ביתי היא מופלאה, ואחרי שביססנו את זה אני מוכרחה לציין שלהיות לילה אחד בלי הילדים זה כל כך משחרר. אם לסכם - לילה לבד בלי הילדים בבית צריך להיות מוצר צריכה בסיסי. אז כן, אני עדיין מאמינה שהרצון לישון מחוץ לבית צריך להיות שלהם, אבל הי לתרגל אותם לישון אצל סבא וסבתא זה אחד מהרעיונות הטובים. אתה יודע שזה חסר לך, אתה מתגעגע לזה, אבל עד שזה לא קורה אתה לא מבין כמה זה היה אנדרסטייטמנט. להיות אדוני הבית ולעשות מה שרוצים. בשל העובדה שהילדים שלי לפעמים צולחים את קריאת הפוסט בשלמותו, אז אני רק אקרוץ קריצה רבת משמעות ולא אכפת לי שתגידו שזה יצא סליזי. אני בת 40.

אבל סוף השבוע לא עבר נטול תקלות, בחצות וחצי (הא, סינדרלה - השוויתי והעלתי בחצי שעה) התקשר הבכור. היתה שיחה לא פשוטה. הפגנתי איפוק, תמיכה ונחרצות בו זמנית. ייתכן שאם הייתי מיומנת הייתי פותרת את זה בחמש דקות, אני מודה זה לקח לי עשרים. אבל מה ששימח אותי זה כשנגמרה השיחה ניתקתי את עצמי גם מהסיטואציה. אני בחופש, יש רק אהבה מרחוק עד למפגש המיוחל. הוא שאל אם אני כועסת, הבטחתי שלא. זה נכון, אבל הייתי רוצה שהוא ידע שבעצם זה לא ממש אתגר וברור שהוא יכול.

גם הבוקר יכול היה להיות יותר מוצלח, רק שבשבע החתול שרט אותי ונשך אותי ובשמונה וחצי השעון שלו צלצל. כן, עם סנוז. כן הוא המשיך לישון ואני התעוררתי. מי שם שעון בשבת? ובכן מסתבר שזה שהבתזוג שלו הוגיע לו בשבת שעברה שהגיע הזמו שהוא יתחיל לקום בשבת. אפשר לומר בביטחה שזה נשך אותי בישבן. שנאמר הזהר במה שאתה מבקש. 

מה שכן מזל שהוא הביא חלב (זוכרים) כי ככה לי היה בוקר של כתיבה וקריאה והמון המון קפה. שנאמר מי שהביא לזוגתו חלב בשישי יישן בשבת ויעירו אותו בסבבה אחר כך. 

בכל מקרה צהריים, עובר עלינו זמן משובח, הכל טוב, אני כותבת בהפסקות ועושה מה שאני רוצה ואף אחד לא קורא לי ואני כל הזמן מחייכת ורגוע לי נורא. אז עכשיו די ברור לי מה עוד יהיה אתגר לשנה הקרובה, לעשות עוד אתנחות כאלה בדיוק, יש לי תחושה שזה דווקא יעשה אותי אמא עוד יותר טובה.

אז תסלחו לי יש לנו עוד כמה שעות של חירות ובעוד שבנהזוג יחזור אל הצאצאים לי מחכה אחה"צ של אלכוהול ושיחת נשים עם האחיות שלי. מה אומר ומה אגיד? אה, לא פייר, זו הרמה להנחתה אצלי, כי תמיד יש לי מה לומר ומה להגיד. אבל במשפט אחד - סוף שבוע נטול ילדים זה חובה בכל בית


יום שני, 14 באפריל 2014

עושה סדר

השנה אני חוגגת ארבעים. אדם, אישה, אמא, בת זוג, שמאלנית (סמול - זה טרנד שלא תפס אצלי), אתאיסטית, מחנכת בחינוך ביתי, כותבת, ישראלית, צינית (אך לא מרירה), מורדת.

די ממצה מבחינת הגדרות, כשהייתי צעירה יותר היו לי יותר הגדרות (שזה אומר בעצם שכנראה עוד לא הייתי מוגדרת). נשארתי עם העיקריות, אבל גם יכול להיות שאני מפספסת (שזה אומר בעצם שעכשיו בוקר, אני עייפה ויש מצב שאני לא חושבת על כל הדברים עד הסוף, אבל זה לא הופך את הרשימה הזו לרשימה בע"מ). התעכבתם על העייפה, נכון? יצאתי אתמול בלילה עם בת דודתי האוסטרלית (כך במקור), פגישת התעדכנות על אלכוהות בתל אביב, בטרם נשב היום יפות וייצוגיות ליד שולחן הסדר עם כל המשפחה. 

חזרה לרשימת ההגדרות שלי (שזה אומר שכן - זה תמיד אני ואני ואני), מה שמדהים אותי שמכל ההגדרות שהשלתי, דווקא המרדנית נשארה. אני מניחה שאמא שלי קיוותה (ולא בסתר ליבה) שהנערה שמרדה כמעט נגד כל כלל אפשרי תשיל מעצמה את ההגדרה הזו ככל שתתבגר, אבל עם היד על הלב זו ההגדרה היחידה שבאמת מלווה אותי מאז ומעולם. לא פלא שלמרות שבתכל'ס אני ילדה טובה גם בגיל 40, תמיד אשאר הכבשה השחורה. זו שלחמה למען הצדק כתלמידה, היא זו שלא הרגישה צורך ללמוד לבגרויות (אבל הוכיחה שאפשר להצטיין בלימודים גם בלי לשבת על התחת - טוב ככה זה כשיש קוצים), היא זו שאפילו הצבא לא הצליח ליישר, היא זו שלא קיבלה את הדין גם לא באוניברסיטה, היא זו שתמיד מורדת נגד כללים מטופשים, היא זו שלא סיימה את הדוקטוראט, היא זו שזנחה קריירה מבטיחה לטובת חינוך ביתי, היא זו שעכשיו "מבוזבזת" בבית. 

אני לא יודעת אם מרדנית זו המילה, אם כי כל אלה שניסו לאלף את הסוררת יעידו שכן. אני פשוט בועטת כשלא טוב לי ולא מוכנה לקבל את עול אי הצדק כדבר נתון. זה לא מרד נעורים שמורד כדי למרוד, זה פשוט הצמדות לאמונות שלי מתוך חוסר יכולת להתפשר עם דברים שלא מקובלים עלי. אם חיים רק פעם אחת, אי אפשר לחיות לפי כללים של אחרים. לא מטיפה לאחרים, מכילה את כולם (טוב, נו, כמעט את כולם) לא מחפשת חיים קלים, מחפשת לפחות בחיים שלי להרגיש נוח כמו שאני בלי תחפושות שבכלל נועדו לאנשים אחרים. אבל מה פתאום תחפושת אם פורים כבר עבר, עכשיו צריך לעשות סדר. אז לפני שאשב עם הרבה רצון טוב ואהבה לסדר משפחתי, שבו למרות שיהיה לי הרבה מה לומר על ההגדה המסורתית, אני אשב בשקט ואקרא רק כשיגיע תורי, בלי הערות על עוולות נגד פלסטינים ומבקשי מקלט, בלי לדבר על מאותגרי ביטחון תזונתי ומאותגרות תרבות האונס (הרי זה לא עניין של מדיניות ממשלתית, נכון? כן זו שאלה רטורית - אתם לא צריכים לענות), אני כותבת.

כמה קל לחגוג את הסדר, לחייך לכולם ולקרוא בקול רם, אבל את מה שיש לי בלב אני בעיקר שותקת, כי פסח הוא לא מרידה, הוא קבלת המצב. אוהבת חגים, בחיי שאוהבת, אבל רוצה אותם קצת אחרת. פחות דיבורים, פחות אלוהים, רוצה פסח של אנשים חיים ולא של אנשים כבויים. כל המצוות האלה לא שוות כלום, אם אנחנו לא בני אדם. רוצה מסורת - מסורת יהודית חילונית, מסורת מחברת ולא מנותקת. מסורת לא צינית ולא מחופשת ולא מתייפייפת.

לא ביעור חמץ - ביעור בערות, או שמא ביאור בערות. לפני הפסח הזה אני מבארת לילדי את המצב הפוליטי שידעו שאין הרבה מה לשמוח בכללי, אבל בפרטי יש המון על מה לברך #פרופורציות. בשביל זה גם לא צריך שום נוצה ושום מדורה.

הקדש שלי מקדש את החיים, יין נועד רק לעשות נעים בחיך. בפסח הזה אני מברכת רק על פרי הבטן ופרי הבחירות שלי. הם אלה שמוציאים אותי, הפרטית, מעבדות לחירות. 

הא לחמא? איזה בדיוק? של אלה שיש להם ואף אחד לא מקשיב כנראה. הנה תראו את הלחם - כזה אין לכם. מצחיק, נכון? הא!

מה נשתנה הלילה הזה? לגמרי הרמה להנחתה - כלום ממש לא משתנה. כמה קל להתקלח ולהתלבש במיטב המחלצות להתיישב לפני שולחן ערוך בכל טוב ולא לחשוב לרגע על כל מי שאין לו כי זה חג ומצווים לשמוח. שבו לכם מסובים ושמחים בתוך אינטריגות משפחתיות ואל תחשבו על אלה שאין להם שום ביטחון או אוכל או אזרחות או שקט. רק תנסו לשמור על שקט משפחתי, שרק החג הזה לא יהפוך להתכתשות רבתי. מלחמת אוכל זה כל כך שנות השמונים.

מצווה לספר את יציאת מצריים כי כיף לשקוע בעבר ולהאמין בניסים ולא לזכור שהניסים של היום הם בידיים שלנו. תספרו, תספרו ולא לא צריך להפיק לקחים או לנסות לשנות.

והיא שעמדה? עמדה, אבל כבר לא עומדת.  כי מי יצילנו מידינו שלנו? לא יודעת, אבל זה בטח לא כחלון. היא שעמדה כבר זקנה ודי אימפוטנטית.

וירעו אותנו המצרים - ממש כמו שאנחנו מרעים לפלסטינים. אבל למי אכפת? וו-או, איך שגלגל מסתובב לו...

דיינו - לגמרי דיינו, מה יש לומר?

שפוך חמתך אל הגויים - דווקא זה אנחנו עושים טוב, לא מתלוננת.

לא מודה לאלוהים על החסד, אין חסד, גם לא לבני האדם שהוא כביכול ברא בצלמו. הוא למד לענות אותנו, ואנחנו למדו לענות אחרים. לגמרי בדמותו ובצלמו. 

אחד מי יודע? מי יודע באמת? אני בטח לא יודעת. לא יודעת איך מתמודדים עם כל הצביעות הזו שנתקעת בגרון אפילו יותר מהמצה הזו. אבל העיקר שלילה אחד גם לחילונים יש אלוהים, והוא אחד והוא שלנו - יאללה כפיים.

אבל בינתיים חד גדיא - כי בסופו של דבר מה נשאר? 

חג שמח, חג חירות, חג אביב, חג מכבסת המילים. הקמנו מדינה וסדר עושים רק בפסח. סדר וסגר ועוני וייאוש.

יאללה, אז מה לובשים הערב? מה זה משנה כולנו לובשים צביעות...

יום ראשון, 9 בפברואר 2014

בעל זבוב זה אוטוטו כאן - מחשבות על נוער אלים

במהלך השנה, למעט חופשים בהם זה בערך כל השבוע, בימי שישי בערב מתכנסים בני נוער בפארק מתחת לבית שלנו. אבל זו לא תופעה חדשה, בארבע השנים האחרונות בהן גרתי מול גינת שעשועים/פארק בגבעתיים כמו גם ברחובות, חגיגת השישי בערב הזו הפכה לחלק בלתי נפרד ממנהגי "עונג השבת" הקבועים. הם מגיעים בקבוצות, לרוב לא גדולות, עושים רעש של עדר ג'מוסים, מעשנים ג'וינטים, יורדים על באנגים, מערבבים וודקה זולה עם איזה משקה אנרגיה ומוחקים לעצמם את המוח. לפעמים הם רק צועקים ומקללים בסבבה (כי זה ההווי) וכולם צוחקים, לפעמים הם צורחים בכוונה כדי להעיר את השכונה, לפעמים הם שוברים בקבוקי זכוכית ומותירים אותם כאות למורשת לילדים שיבואו בבוקר, לפעמים הם הולכים מכות, לפעמים הם משחיתים רכוש ציבורי, לפעמים הם מחרבנים בתוך מגלשות של ילדים, לפעמים הם חוזרים לשחק משחקי ילדות אבל הם כל כך מסטולים שהם לא מצליחים לעקוב בעצמם אחרי מהלכם. הם מחוקים לחלוטין וזה שהם מצליחים לחזור הבייתה בלי לפגוע או להיפגע זה נס בפני עצמו. אם מגיעה ניידת של שיטור עירוני, הם בורחים וצורחים ולרוב מיד אחרי כן חוזרים ואין אחד שמעז להעיר להם. אף אחד לא מעז להעיר להם כי כולם יודעים שזו פעולה חצי התאבדותית שעלולה להוריד משמעותית את תוחלת החיים. בחיפה נדקר על רקע זה גבר בגבו ואשה הותקפה במגרפה. 

בחיפוש מהיר, גם  ללא מתודולוגיה מחקרית, אפשר למצוא קישורים רבים בנושא אלימות בני נוער בינם לבין עצמם וכלפי אחרים (הנה עוד אחד מדגמי, אם לא זועזעתם דיו מהלינק הראשון ואם אתם ממש רוצים הנה עוד אחד - אתם בהחלט מוזמנים לקרוא רק אותו ואם תקדישו לחפוש עוד רגע, לצערי תוכלו לדלות עוד פנינים לתפארה שכאלה). 

אני לא רוצה לערב שמחה בשמחה ולכן אתרכז בנושא האלימות. אך בבואנו לדון ב"סוגיית הנוער - לאן?" אולי היה ראוי להרחיב ולראות את כל המכלול הבעייתי הכולל גם מין ומוסר, אני כותבת ללא הרף על הבחנתי בעניין הידרדרות מוסרית כוללת בחברה שלנו, וכבר כתבתי בעבר גם לנושא הנוער והילדים שלנו בכלל. אבל אין ספק שהידרדרות מוסרית, חוסר יכולת להבחין בין רע וטוב ומין בגיל צעיר מאוד חוברים לתמונה עצובה. ויש קשר בין האלימות, לזנות של קטינים, לבעיות של סמים ואלכוהול, וגם לפרשות אחרות כמו פרשת איל גולן ולא אני לא מסובבת את הנקודה, איל גולן הוא דרעק לא קטן והוא נושא פה באחריות, אבל ביננו הפרשה הזו מעידה רבות גם על הנערות עצמן, אמות המוסר שלהן וגם קצת על החינוך או תשומת הלב שהן מקבלות בבית.

ואין מה לעשות יש קשר הדוק גם לבית - אני לא יכולה להבין איך הורה רואה את הילדה שלו יוצאת בלי סוף, חוזרת בשעות מוטרפות וגם מביאה הביתה כל מיני מתנות שהסיכוי שהיא קנתה אותו מכספה הוא קטן, שלא לדבר על כך שהיא מריחה מסקס והיא רק בת 15; אני לא יכולה להבין את ההורים שזה בסדר מבחינתם שהילד/ה שלהם ישוטטו ברחובות בערב שישי ושהם לא רואים שהילד מסטול - מה ההליכה המתנדנדת, העיניים המסוממות, ריח האלכוהול - לא נראה להם קצת חשוד? אין מצב שהורה לא יודע, אלא אם כן הוא לא רואה את הילד בכלל, אין מצב - יש מצב שהוא מפחד לפעול, שהוא פותר את זה ב"הורמוני הנעורים" או שפשוט אין לו את הכוח להתמודד עם טיעונים מטופשים כמו "כולם חוזרים בחמש בבוקר - אני לא יכול להיות היחיד שצריך לחזור עד שתיים". תירוצים אפשר למצוא מפה ועד להודעה חדשה. החינוך של הילדים שלנו מופקד בידיים שלנו ומצב הנוער כפני ההורים ופני האומה ולמען האמת זה לא נראה טוב.

אז נכון, לא כל ההורים כאלה וגם לא כל בני הנוער וברור שיש עוד בני נוער ערכיים ומעוררי הערכה, זה לא שהכל חרא, אבל זו בטח לא התשובה ולא הפתרון כי הבעיה קיימת וכשאתה קם בבוקר ומוצא שכל הרשת החברתית משתפת סטטוס של אדם שלפנות בוקר מצא שתי ילדות, בנות 12, מסוממות הולכות על כביש ומוכנות לעשות כל דבר מתוך סטלה פסיכית והוא לוקח אותן לתחנת המשטרה, אתה לא יכול שלא לחשוב כמה פעמים זה קורה והאיש שעוצר בצד הדרך שומע את ההצעות המגונות שמוצעות לו בחסות הסמים, לא לוקח למשטרה, אלא לצד הדרך ואחר כך ממשיך ונוסע ומותיר אותן שם.  סקס וסמים ואלימות הם חלק מהנוף הוירטואלי שלהם וחלק מהמציאות היומיומית שלהם ושלנו. משהו לא עובד טוב.

גם פרשת ספיר סבח ואדם ורטה מוכיחה תפיסה בעייתית מאוד של הורים ושל החברה מסביב - זה דבר אחד לשבח ילד עיקש שהחליט ללכת עם תחושת העוול שלו ולהילחם על אמונתו - גם אני הייתי במידה רבה ילדה כזו, אבל במקרה דנן זה עבר את כל גבולות ההגיון. יש הבדל עצום בין להגיד "לדעתי המורה זה מגמתי" לבין הודעות של "תודה רבה" של אותה נערה לתגובות של אנשים שמציעים לפגוע פיזית במורה ולחיצה על like על כל הודעת נאצה. אין כאן קו דק יש כאן גבול מאוד ברור וברגע שהגבול הזה נחצה ואפילו חברי כנסת ושרים מעלים את הילדה הזו לדרגת גיבורה תרבותית של צד פוליטי, הם במידה רבה נותנים לגיטמציה לכל הפרשה כולל ה- like על כל אחד מהאיומים המחרידים שנכתבו על דף הפייסבוק שלה או של הח"כ לשעבר. בעיה.

כאשר בני נוער "פציפיסטיים" מדברים על לרצוח מחבלים וחיילים (עזבו אתכם שפציפיסטים לא פועלים באלימות, גם לא בשם הדגל שהם מניפים [זה כמו הבחור שפעם מזמן התחיל איתי והסביר שהוא פציפיסט שנושא אקדח על כל מקרה - לא עבד לו]) ואחר כך מסבירים שזה רק נועד לזעזע מטעמים אומנותיים. לחלופין כאשר אתר (וואלה) מפרסם תיעוד של מתנחלים המכים פעיל שמאל ואלה התגובות שהכתבה מעוררת, אתה יכול לפטור את זה ולהגיד שזה מקרי שוליים (לא בגלל דעותיי הפוליטיות, אבל על פניו נראה שיש יותר כאלה מצדה הימני של המפה הפוליטית), אבל הבעיה היא שהמוסר שלנו רקוב, אלה כבר לא "פירות באושים" (כמה קל לחפף את זה כך), זה פשוט זילות בערך החיים. לצערי יש לי תחושה שיש יותר זילות בחיי אנשי השמאל מאשר בחיי אנשי ימין והתחושה הזו גם מגובה בדיווחי החדשות. 

העניין הוא שחברתית אנחנו נוטים לפטור את זה בסתמיות של "שוליים", אבל אלה לא שוליים, ואם הם שוליים הם הולכים וגדלים ואם הייתה אי פעם עקומת פעמון נורמלית הרי שהיום מרכז הפעמון הולך ונעשה קטן יותר ואמנם בשירי הילדות תמיד אפשר עוד למצוא מקום גם על כרוב פצפון אבל במציאות החברתית שלנו הגיע הזמן לעצור את זה. הבעיות המוסריות שניתן לראות בחברה, הופכות הרבה יותר משמעותיות בתוך חיי הילדים והנוער שלנו ויכולת הסינון שלהם היא נמוכה הרבה יותר משלנו המבוגרים. החשיפה שלהם אינה מבוקרת והרצון שלהם בעוד נתקל בניסיונות נואשים שלנו המבוגרים לספק להם עוד מן החומר ופחות מהרוח ומתשומת הלב. משהו פה כל כך רקוב חברתי, גם ברמה המוסרית וגם ברמת הקשר בין הורים לילדים. התירוץ שהנוער דובר שפה אחרת הוא לא תירוץ קביל, גם ביוון העתיקה אריסטו היה זה שדיבר על הדור שהולך ופוחת כי כנראה שכל דור מביא עימו חידושים שהדורות המבוגרים יותר רואים בו הידרדרות, אבל זה מה שנוער עושה וזה בסדר שכל דור מביא שינוי. אבל לאורך השנים גם בתוך החדשנות של הנוער היו גבולות, הנוער דחף לפריצת הגבולות, אבל מה קורה לנוער שאין לו הרבה גבולות לפרוץ וכל מה שהוא רוצה בעצם זה תשומת לב מההורים? אני חושבת שהמציאות של היום מלמדת אותנו מה קורה. 

תסלחו לי אם אשמע כמו רואת שחורות, אבל, לרוב, הילדים של היום גדלים לתוך עולם בו הפיקוח ההורי ותשומת הלב ההורית קטנה הרבה יותר, אבל הצרכים הבסיסיים של הילד לא השתנו והוא צריך להתאים את עצמו למצב. במידה רבה. כבר כתבתי על זה, הפיקוח ההורי נעשה במקומות הפחות נכונים כמו הכנת שיעורי בית ופחות בזמן איכות משולל ביקורת המיועד להנאה משותפת. בנוסף, בחיי הילדים שלנו קיים עוד מימד חברתי בדמות הרשת ועל המימד הזה למרבית ההורים בכלל יכולת פיקוח אמיתית, בעוד שבעולם ה"אמיתי" הפיקוח הוא על הדברים הלא נכונים, מה שיוצר מצב שהורים לעיתים לא מכירים את הילד שלהם באמת (לכן, גם נשמע פעמים רבות את הטענה שלא כך מחנכים אותם בבית, שזה אולי נכון, אבל השאלה היא לא רק מה הערכים שניתנים בבית אלא איך הם מיושמים), ולרוב הם מפספסים המון דברים טובים על הדרך. קצת כמו מערכת החינוך, גם ההורים חוטאים בבחירת מדדים ברורים שקל יותר להבחין בהם ולמדוד אותם. הסטנדרטיזציה היא כבר לא רק של המערכת, אלא גם של ההורים שהזמן שלהם עם הילדים הוא מוגבל ועמוס בדברים ש"חייבים" לעשות. אמנם אינני אשת מקצוע אך נראה לי שבתוך הואקום הזה, הצורך של הילדים והנוער בתשומת לב מתרגם בקלות למצב הנוכחי. 

להגיד את זה בצורה ברורה יותר? בהעדר גבולות ברורים, בתוך האזורים הכל כך פרוצים, כאשר הילדים שלנו חשופים לאמירות בעייתיות, לחומרים חושפניים ללא כל מנגנוני סינון, לטלויזיה, פרסומות, תרבות צריכה בתוך המציאות המורכבת הישראלית כאשר הם לרוב צריכים להתמודד לבד ונמדדים פעמים רבות בעבור הישגיהם ופחות בעבור מי שהם - האם זה באמת לא צפוי שהם יהיו אלימים? דווקא נראה לי די הגיוני. הדבר הראשון שעולה לי לראש הוא הספר "בעל זבוב" של ויליאם גולדינג. אני מניחה שאת העלילה ופרשנותה כולם מכירים (אבל הנה קישור לערך בויקיפדיה). בחברה היום בעידן של גבולות בעייתיים מאוד, ולתחושתי אף פרוצים, בתוך חברה שהופכת לפחות מוסרית, מתקיים מצע מצויין לגידול המפלצת הפנימית, הרתמות המשוחררות מאפשרות לה לצאת מגבולותיה ותוצאות פעולותיה משאירות אותנו מחוסרי אונים במקצת. הנוער שלנו משדר אותות מצוקה ברורים ובמקום להתעורר אנחנו מתעכבים עם הפתרון כי הוא מצריך זמן והשקעה ולמי יש זמן? אינני בטוחה שיצר האדם רע מנעוריו, אבל אני בטוחה שבני אדם צעירים זקוקים ליותר הכוונה ויותר התאמה אישית, בטח בחברה כל כך אינידיבידואליסטית כמו החברה המודרנית.

אנחנו מחנכים אותם במוסדות לא דמוקרטיים בעליל ולא משקיעים בחינוך לדמוקרטיה (אבל כן במסורת יהודית), אנחנו מחנכים אותם לתוך שטנצים ברורים אבל מצפים שאישיותם תזרח. אי אפשר לגדל ככה ילדים בתוך מערכת שלמה של מסרים צולבים ובתוך סיטואציה כל כך לא בהירה ולא מפוקחת בכלל. בתוך כל אלה מתחולל בקרבם מאבק מתמיד בין טוב ורע, אך בעולם של מיידיות, ההכנעות לדחפים יצריים היא רבה והיכולת לחמוק מעונש הופכת אותה ליותר אטרקטיבית כיון שהיא מכילה את ניצוץ המרד נגד עולם המבוגרים. בני האדם הצעירים שבקרבנו אינם רעים, הם פשוט משוועים לעזרה וכדי לעורר אותם ליצירה חיובית אין ברירה אלא להשקיע. ולא זה לא יעזור אם להוריהם אין את הפנאי ברמה היומיומית להקדיש להם מעט זמן ולהוריד את הלחץ מכל החייב ולהקשיב קצת למה שהלב שלהם רוצה וזה לא יעזור אם שר החינוך ימשיך למלמל צה"ל, אמונה ושואה. 

האלימות הזו שמרימה ראש בתדירות הולכת וגבוהה לא צריכה להפתיע אף אחד, ביננו זה היה די צפוי ואם נמשיך ככה כנראה שזה ילך ויתגבר. כדי להתגבר על זה צריך שיתוף, זה דורש זמן, זה דורש בעיקר שינוי סדר עדיפויות. אבל כאשר העדיפות הראשונית של מערכת החינוך זה לגדל חיילים צייתנים וההורים מנסים לגדל קריירה וילדים סתגלנים, אז די ברור שכנראה סדר העדיפויות נמצא במקום אחר. אבל מה שבטוח זה שלא צריך קמפיין להעלאת המודעות, הנערים האלה מצליחים לייצר כותרות בכלל בלי עזרה שלנו ואנחנו מעדיפים לצקצק וגם אולי קצת לשקשק (בעיקר בשישי בערב). רק שהפתרון הוא בטח לא בלסגור את החלון ולהתקין עוד בריח...


יום שלישי, 12 בנובמבר 2013

פוסט שהוא קצת נבואת זעם - אבל כשכל ילד שני מדווח על אלימות, זעם זה כנראה כאן

המילים מתבלגנות לי הבוקר בעוד הנושא עליו אני רוצה לכתוב סדור לי מאוד. אני לא יודעת אם להתחיל מהמקרה הפרטי שלי כילדה, או מהמקרה הפרטי שלי כאם, או מהמקרה הכללי של המדינה הזו שבה אחד מכל שני ילדים בישראל עובר התעללות פיזית, נפשית או מינית. תופעה שולית זה לא, אם כי כשחושבים על זה גם לנשים אנחנו מייחסים שוליות וגם הן 50% מהחברה, אבל בהנחה שאתם מסכימים לעובדה ש- 50% זה חצי ואין פה אפשרות לבטל כלאחר יד שחצי זה שולי, הרי כל ילד שני שאתם פוגשים פה בישראל עשוי להיות ילד כזה. ילד כזה הופך למבוגר כזה שעשוי לסבול מחרדות, דכאונות, התמכרויות והתנהגויות אובדניות ולפגוע בעוד ילד כזה שיגדל לעוד מבוגר כזה. אני לא הראשונה שכותבת על מעגל האימה הזה, שהוא כל כך מעגל אימה שזה כבר טאוטולוגיה. 

הילדות שלי נראתה ורודה, מתקתקה וצמר גפנית שכזו, בת זקונים מפונקת ומפונפנת. זה מה שכולם ראו, זה מה שרציתי לראות וזה מה שרצו כולם לראות. במידה רבה היתה לי ילדות נפלאה. אבל האמת היא שזה לא כל כך נכון, מגיל מסויים הילדות שלי הפכה לאתגר רציני. תמיד הייתי ילדה טובה, תלמידה טובה, רקדנית טובה, טוב אולי פסנתרנית לא משהו, אבל התדמית הזו של בת השכן המוצלחת הייתה גם מה שאני נורא רציתי לראות, אולי בעיקר התרכזתי בזה כדי לא להתרכז בדברים אחרים. כבר כתבתי פה שילדים מוצאים דרכים מאוד יצירתיות לשרוד. ילד שחווה התעללות חי בשני עולמות, זה שהוא חי בו וזה שהוא בונה לעצמו. לצערי, הפוסט הזה הוא כנראה לא המקום הנכון לכתוב על זה, אם כי הנושא הזה שהיה קבור בי שנים, צף ועולה אט אט מתוך השלמה והתמודדות ואני מניחה שעוד ימצא את מקומו התרפיוטי והאגואיסטי על הדף אבל לא כאן ולא כרגע. הפרידה של הוריי היתה קשה. היום כמבוגר, אני יכולה לקבל, אם כי לא להבין, את חוסר ההתייחסות לפגיעה שלי כי כל אחד מהם לחם את מלחמת ההישרדות שלו. השמירה על שלומי היתה כביכול בראש סדר העדיפויות, אך הפגיעה האמיתית בי לא קיבלה הכרה מעולם. אני אדם בוגר היום שלא מחפש הסברים, או מנסה להבין, אני אדם בוגר היום שהבין שהאנרגיות היחידות שיש להשקיע הן אנרגיות של ריפוי כדי להתקדם הלאה, כי הילדות של ילדיי היא מה שחשוב והיא העתיד.

עד שבכורי קצת גדל הייתי בטוחה שהשלמתי עם העבר, שיצאתי ממנו וידי על העליונה. שאכן לקחתי את הלימונים והפכתי אותם ללימונדה, ואז גיליתי עוד לימון אחד שהתחבא, אבל הפעם הוספתי אותו למשקה אלכוהולי. אם אתה לא אלכוהוליסט, זה לוקח די הרבה זמן להשתמש אפילו בלימון אחד, וזה יותר איטי מלימונדה שהיא יותר זבנג וגמרנו. אבל הלימון האחרון, זה שאתה משתהה איתו יותר, הוא הלימון שממנו אתה לומד הכי הרבה. הפעם הראשונה שצעקתי היתה מפחידה, אני יודעת שרבים מכם לא חושבים שצעקות הן התעללות, הן כן. הן מכווצות ומפחידות ומקטינות ומלחיצות והן בעיקר שוברות. רוב הזמן הייתי האמא הכי סובלנית שיש, רוב הזמן לא צעקתי, אבל כמו שכתבתי כאן פעם זה שהתאפקת 200 פעמים זה כבר לא משנה אם בסוף התפרצת, ההתפרצות היא מה שנחשבת ולא מה שקדם לה. חתכתי את הלימון בפעם הראשונה והתיישבתי עם עצמי בערב וחשבתי, וחיפשתי, ונקרעתי וידעתי שזה לא יקרה שוב. זכרתי את עצמי מתכווצת כילדה ובורחת לעולם אחר והבנתי שאני לא רוצה את זה לילדים שלי, הבנתי שאם לא אגן עליהם מהצד הזה, הצד שלא פתר מסתבר את הפגיעה בו, אני חורצת את דינם לשבת עם לימון ומשקה אלכוהולי בערב אחד ולכעוס ולכאוב ולהתייסר. זה קרה שוב. זה כבר לא קורה. זה לא קורה כי לילדים שלי מגיעה דוגמא אחרת. של הורות שמדברת, מקרבת, לומדת ובעיקר אוהבת. זה לא לחפש סבלנות ולסלוח כשהיא לפעמים נקרעת. זה לחפש דרכים לא למתוח את הסבלנות ולתת דוגמא. 

זה אולי לא נראה לכם רציני, בעיני זה רציני ביותר. וזה חלק בלתי נפרד מאיך שאנחנו מתנהגים אל הילדים שלנו ולוקחים אותם כמובן מאליו. אבל זה יותר מזה, כשמישהו חסר אונים או כשיש לו תלות בנו, אנחנו יכולים לקחת את התלות הזו ולהפוך אותה למקודשת ביותר בעולם ואנחנו יכולים לנצל אותה כדי להרגיש חזקים יותר. לנצל אותה כדי להרגיש חזקים היא אלימות, נקודה. כן, מנעד האלימות הוא רחב, אבל חוסר הסובלנות לה צריך להיות ברור. התלות של הילדים בנו צריכה קודם כל לייצר אצלנו ההורים את ההבנה שמזה אנחנו שואבים את הכוח לגדל ולא לרמוס. התפרצות על ילד היא לא פריבילגיה הורית, היא תמרור עצור. חד וברור. לא בגלל שמכאן ההידרדרות קלה, ממש לא, אלא בגלל שהתפרצות אומרת שאתה כבר מחליק במדרון. אין דבר כזה להוציא קיטור, לצעוק על ילד לא מוציא קיטור, קיטור צריך להוציא בדרך פרודוקטיבית, קיטור זה בסדר כל עוד יודעים איך לנתב אותו. אין לגיטימציה לאלימות נגד ילדים, אין לגיטמציה לצעקות. דוגמא אלימה משמעה שזו דרך לגיטימית להתנהגות גם שלך כמבוגר וגם של הילד כילד ובעתיד כמבוגר. 

כל ילד שני בישראל מדווח על אלימות כלפיו, בצורה כזו או אחרת, כל ילד שני. מפחיד. מתוך יאוש אני מתחילה לחשוב שצריך להתחיל לרשום מרשמים להורים ולא לילדים, זה בהחלט עשוי להפחית הרבה מההפרעות שהן נחלת הילדים שלנו. אבל אין כאן מקום להומור כי התוצאה כאן מאוד עגומה. אם כל ילד שני מדווח על התעללות, כאן בינינו, כנראה שהרחקנו מאוד. ההחלטה להיות הורה היא הרבה מעבר מרק לספק להם מקום לישון ואוכל ומתנות וחוגים ונסיעות לחו"ל ובגדים ומשחקים, זה לא מדד להורות טובה, זה רק נחמד אם יש, אבל זה לא ממש שווה משהו אם אין תשומת לב אמיתית, דוגמא אישית ויחסי אהבה וקרבה אמיתיים. בים הדיווחים על בני נוער משועממים ואלימים, על מחקרים שמוכיחים התעלללות, על חדשות מצמררות על ילדים שנשכחו, על מחקרים שמעידים על עודף משקל בילדים, על רופאים שמדווחים על תסמונות הקשורות בתלות במכשירים סולולאריים, על מערכת חינוך חולה, על הורים שמכים אנשי חינוך, בין כל אלה צריך לקחת רגע נשימה ולחבר את הכל לתמונה כוללת. הבעיה היא שזו תמונה מאוד לא יפה, שרק מעידה על המרחק שעברנו בין מי שאנחנו אמורים להיות לבין מי שאנחנו בפועל ובעוד שהאופק מתחיל לקבל צורה כאוטית. וכן, אני חייבת לכרוך, ולא בסדר חשיבות כלשהו - בעידן שבו נשים נאבקות על שוויון והנקה, בעידן שבו קריירה קודמת להורות, בעידן שבו אדמה קודמת לקדושת החיים, בעולם שבו שומני טראנס ואוכל מעובד ומהונדס מחליפים את הטבעי, בעולם של תעשיית בשר אכזרית, בעולם כזה של התהפכות יוצרות, אפשר כנראה להבין שהתרחקנו הרבה מהטבע שלנו. אם זו הקפיצה האבולציונית הבאה, אני לא רוצה לקחת חלק בה. 

אני לא מציעה לעצור את הקידמה ושנהפוך כולנו לרועי צאן, מגבני גבינות ועובדי אדמה ונגדל כולנו את ילדינו בבית. אני רק מציעה להפוך את סדר העדיפויות. הדיסוננס שכולנו נמצאים בו של מצד אחד לפרנס ולעמוד בקריטריונים הבלתי אפשריים של להיות זמינים לעבודה כל הזמן ולספק לילדים את כל מה שאפשר, גורם לנו לשכוח שהילדים שלנו זקוקים הרבה יותר לחמלה, אהבה, תשומת לב, פעילות משותפת מאשר לעוד סלולארי או קונסולת משחק ואפילו חוג. אבל הרבה יותר מזה - אנחנו מלמדים את הילדים שלנו להעדיף את כל אלה על פני הביחד. ועוד הרבה יותר מזה -  זה מכניס אותנו ללחצים שבסופו של דבר בדרך כזו או אחרת יוצאים על הילדים שלנו, גם אם אנחנו צועקים רק על מה שבאמת "עובר כל גבול". אבל האם באמת זו ההתנהגות שלהם שעוברת כל גבול, או שאולי זה אנחנו? אם כל ילד שני כמעט מדווח על אלימות נגדו הייתי אומרת שהכתובת על הקיר. רק בניגוד לגרפיטי מחתרתי את הכתובת הזו אסור למחוק, צריך לחקוק, אבל לא כדי לבהות לצקצק ולהמשיך הלאה, אלא לחיות לאורה ולשנות. וכן במקרה הזה השינוי אכן מתחיל מבפנים.