אולי זה בגלל שאוטוטו אנחנו חוגגים 14 שנות נישואים וכמעט 17 שנה ביחד, אולי זה בגלל שהוא לרוב לא ממש מקבל פינה בבלוג הזה ואולי זה בכלל משהו אחר. אני לא יודעת, אבל היום אני כותבת על הבנזוג. זה היה או לכתוב עליו, או לכתוב על זה שבכל מערכות החדשות בארץ מחפשים את הפינה הישראלית למצב בני הערובה בבית הקפה בסידני (יש לי לינדט במגירה), או לכתוב על החלטתה של עדינה בר שלום לשבת מבחוץ ולא לתפוס את אור הזרקורים (אבל זו לא הזווית שלי), או לכתוב על היועצים של הרצוג (שאין לי אלא להסיק שהם קוראים את הפוסטים שלי ולכן משווקים אותו כהרצוג, עכשיו אני מחכה לשיעורי פיתוח קול), או על נתניהו בדרך לרומא (אבו-מאזן אשם ויש לי בחירות על הראש). אם כן, זוגיות, אהבה ובנזוג איט איז.
בכלל הכרנו בצבא, כמו כל סיפור טוב זה מתחיל שהוא ראה אותי ואמר לחבר שאיתי הוא יתחתן, ניסיתי לברר אם הוא שפשוט אמר את זה על כל אחת ובסוף זה הצליח (כי סטטיסטית זה עובד) אבל נעניתי במבט של בוז. בהתחלה לא יצאה מזה זוגיות, כאן הסיפור כבר קצת שונה ותלוי בזוית של המספר/ת - אני טוענת שהתחלתי איתו, הוא טוען שהוא התחיל איתי, כך או אחרת זוגיות לא יצאה מזה אבל יצאה מזה ידידות ממש טובה. כל כך טובה שהוא נשמע אומר שלעולם לא אהיה אם ילדיו - הא, הא - קח שלושה כולל חינוך ביתי כעונש על פליטות פה מיותרות - שנאמר - שמעתי, ביטלתי, השוויתי והעליתי.
אני יודעת, אבל לא אספר לכם, איך בסופו של דבר יצאה מזה זוגיות. אבל מהרגע שהיא פרצה לה, שוב לא ביליתי לילה אחד לבד (למעט נסיעות לחו"ל מטעם העבודה). 17 שנים עברו מאז וזה כבר די היסטוריה, שהולכת ונכתבת בכל יום. אם לסכם במשפט אחד, מתקתק להחריד, לא עשיתי צעד טוב מזה בחיים (כן, חמותי היקרה, צדקת - עשיתי עסקה מצויינת). אולי כי מהרגע הראשון הכל היה פתוח וגלוי לעין, אולי כי היכרנו כל כך טוב, אולי כי הוא אהב אותי כמו שאני - בלי איפור, בלי הצגות, הכל כולל הכל. אולי בעיקר כי הוא מעולם לא ניסה לשנות, או להפוך אותי לחצי. אולי בגלל שאנחנו משתלבים כל כך טוב, דומים ושונים. ובתוך כל זה, מאז שהוא איתי, אני אדם הרבה יותר טוב. גם עם הרבה פחות עכבות - רק שזה על זה גם לא אספר לכם, זה שהוא מקבל את זה לא אומר שגם אתם צריכים.
מצחיק אבל דווקא בתוך הזוגיות, למדתי לקבל ולאהוב את עצמי ולעבוד על עצמי בכל יום מחדש. אולי זה איזושהי עבודת בתת מודע, לנסות ולהיות ראויה באמת לסיבה שבגללה אני קמה כל יום בחיוך. זוגיות זה לא דבר קל, צריך לעבוד על זה כל הזמן. אני חושבת, אם הבנתי נכון, שזוגיות זה לא לנסות לשנות את האדם שאיתך ולעצב אותו לצרכיך. זוגיות זה לקבל את האדם שמולך ולאהוב אותו עוד קצת בזכות הפגמים הקטנים שיכולים לעלות על העצבים ולדגדג איפה שמעצבן. דברים שהיקשו על הקשר מבחינתי לפני 17 שנה, הם דברים שהיום במידה רבה אני שמחה עליהם ואוהבת אותם. אם הוא לא היה חרד לפרטיות שלנו, סביר להניח שהייתי כותבת יותר, אבל לזרוק 17 שנים על פיטפוט יתר יהיה ממש חבל. נכון, הוא רגיל, אבל למה למתוח את החבל?
מדהים שהוא בכל זאת רצה להתחתן, אחרי שאפילו את הצעת הנישואים שלו הצלחתי לקלקל ובלי הרבה סטייל. כשאני חושבת על זה, בכל מערכת זוגית שהיתה לי תמיד הייתי עסוקה בלשמור זכרונות, מלקטת עוד ועוד דברים ושומרת בקופסאות. דווקא מהקשר הזה שברור שהוא המשמעותי ביותר בחיי, אני לא אוספת מזכרות, את רוב הדברים אני מנפה, אולי זה כדי לתת עוד מקום לכל מה שיבוא ואולי אני עסוקה בלארוג את פיסות החיים המשותפות שבונות מדי יום את הזוגיות, האהבה, המשפחתיות, את מה שאנחנו. ביחד.
אחר כך יצאנו יחד, אני והבנזוג לעיריה. שנינו לבד, להירשם לנישואים. ירד שלג, אני התרוצצתי בצעדי ריקוד מאושרים, הוא הלך בחיוך ומבט מודאג, כי בטח הניח שעוד רגע אני אחליק בחינניות על הארץ, בכל זאת יודע צדיק. אחר כך הגיעו 3 ימים רווי אלכוהול ואוכל וכל שאר הדברים שבונים זכרונות מאושרים. השאר זה כבר היסטוריה, כן, כן, כבר אמרתי - ביחד. כלומר אני כותבת, והוא עושה הכל כדי לתת לי גם את זה. זוגיות - הוא בשלו, אני בשלי וביחד כל אחד עושה את שלו על הצד הטוב ביותר. כן זה נשמע קצת קוצי פוצי, לא אכפת לי. תכל'ס.
