השנה אני חוגגת ארבעים. אדם, אישה, אמא, בת זוג, שמאלנית (סמול - זה טרנד שלא תפס אצלי), אתאיסטית, מחנכת בחינוך ביתי, כותבת, ישראלית, צינית (אך לא מרירה), מורדת.
די ממצה מבחינת הגדרות, כשהייתי צעירה יותר היו לי יותר הגדרות (שזה אומר בעצם שכנראה עוד לא הייתי מוגדרת). נשארתי עם העיקריות, אבל גם יכול להיות שאני מפספסת (שזה אומר בעצם שעכשיו בוקר, אני עייפה ויש מצב שאני לא חושבת על כל הדברים עד הסוף, אבל זה לא הופך את הרשימה הזו לרשימה בע"מ). התעכבתם על העייפה, נכון? יצאתי אתמול בלילה עם בת דודתי האוסטרלית (כך במקור), פגישת התעדכנות על אלכוהות בתל אביב, בטרם נשב היום יפות וייצוגיות ליד שולחן הסדר עם כל המשפחה.
חזרה לרשימת ההגדרות שלי (שזה אומר שכן - זה תמיד אני ואני ואני), מה שמדהים אותי שמכל ההגדרות שהשלתי, דווקא המרדנית נשארה. אני מניחה שאמא שלי קיוותה (ולא בסתר ליבה) שהנערה שמרדה כמעט נגד כל כלל אפשרי תשיל מעצמה את ההגדרה הזו ככל שתתבגר, אבל עם היד על הלב זו ההגדרה היחידה שבאמת מלווה אותי מאז ומעולם. לא פלא שלמרות שבתכל'ס אני ילדה טובה גם בגיל 40, תמיד אשאר הכבשה השחורה. זו שלחמה למען הצדק כתלמידה, היא זו שלא הרגישה צורך ללמוד לבגרויות (אבל הוכיחה שאפשר להצטיין בלימודים גם בלי לשבת על התחת - טוב ככה זה כשיש קוצים), היא זו שאפילו הצבא לא הצליח ליישר, היא זו שלא קיבלה את הדין גם לא באוניברסיטה, היא זו שתמיד מורדת נגד כללים מטופשים, היא זו שלא סיימה את הדוקטוראט, היא זו שזנחה קריירה מבטיחה לטובת חינוך ביתי, היא זו שעכשיו "מבוזבזת" בבית.
אני לא יודעת אם מרדנית זו המילה, אם כי כל אלה שניסו לאלף את הסוררת יעידו שכן. אני פשוט בועטת כשלא טוב לי ולא מוכנה לקבל את עול אי הצדק כדבר נתון. זה לא מרד נעורים שמורד כדי למרוד, זה פשוט הצמדות לאמונות שלי מתוך חוסר יכולת להתפשר עם דברים שלא מקובלים עלי. אם חיים רק פעם אחת, אי אפשר לחיות לפי כללים של אחרים. לא מטיפה לאחרים, מכילה את כולם (טוב, נו, כמעט את כולם) לא מחפשת חיים קלים, מחפשת לפחות בחיים שלי להרגיש נוח כמו שאני בלי תחפושות שבכלל נועדו לאנשים אחרים. אבל מה פתאום תחפושת אם פורים כבר עבר, עכשיו צריך לעשות סדר. אז לפני שאשב עם הרבה רצון טוב ואהבה לסדר משפחתי, שבו למרות שיהיה לי הרבה מה לומר על ההגדה המסורתית, אני אשב בשקט ואקרא רק כשיגיע תורי, בלי הערות על עוולות נגד פלסטינים ומבקשי מקלט, בלי לדבר על מאותגרי ביטחון תזונתי ומאותגרות תרבות האונס (הרי זה לא עניין של מדיניות ממשלתית, נכון? כן זו שאלה רטורית - אתם לא צריכים לענות), אני כותבת.
כמה קל לחגוג את הסדר, לחייך לכולם ולקרוא בקול רם, אבל את מה שיש לי בלב אני בעיקר שותקת, כי פסח הוא לא מרידה, הוא קבלת המצב. אוהבת חגים, בחיי שאוהבת, אבל רוצה אותם קצת אחרת. פחות דיבורים, פחות אלוהים, רוצה פסח של אנשים חיים ולא של אנשים כבויים. כל המצוות האלה לא שוות כלום, אם אנחנו לא בני אדם. רוצה מסורת - מסורת יהודית חילונית, מסורת מחברת ולא מנותקת. מסורת לא צינית ולא מחופשת ולא מתייפייפת.
לא ביעור חמץ - ביעור בערות, או שמא ביאור בערות. לפני הפסח הזה אני מבארת לילדי את המצב הפוליטי שידעו שאין הרבה מה לשמוח בכללי, אבל בפרטי יש המון על מה לברך #פרופורציות. בשביל זה גם לא צריך שום נוצה ושום מדורה.
הקדש שלי מקדש את החיים, יין נועד רק לעשות נעים בחיך. בפסח הזה אני מברכת רק על פרי הבטן ופרי הבחירות שלי. הם אלה שמוציאים אותי, הפרטית, מעבדות לחירות.
הא לחמא? איזה בדיוק? של אלה שיש להם ואף אחד לא מקשיב כנראה. הנה תראו את הלחם - כזה אין לכם. מצחיק, נכון? הא!
מה נשתנה הלילה הזה? לגמרי הרמה להנחתה - כלום ממש לא משתנה. כמה קל להתקלח ולהתלבש במיטב המחלצות להתיישב לפני שולחן ערוך בכל טוב ולא לחשוב לרגע על כל מי שאין לו כי זה חג ומצווים לשמוח. שבו לכם מסובים ושמחים בתוך אינטריגות משפחתיות ואל תחשבו על אלה שאין להם שום ביטחון או אוכל או אזרחות או שקט. רק תנסו לשמור על שקט משפחתי, שרק החג הזה לא יהפוך להתכתשות רבתי. מלחמת אוכל זה כל כך שנות השמונים.
מצווה לספר את יציאת מצריים כי כיף לשקוע בעבר ולהאמין בניסים ולא לזכור שהניסים של היום הם בידיים שלנו. תספרו, תספרו ולא לא צריך להפיק לקחים או לנסות לשנות.
והיא שעמדה? עמדה, אבל כבר לא עומדת. כי מי יצילנו מידינו שלנו? לא יודעת, אבל זה בטח לא כחלון. היא שעמדה כבר זקנה ודי אימפוטנטית.
וירעו אותנו המצרים - ממש כמו שאנחנו מרעים לפלסטינים. אבל למי אכפת? וו-או, איך שגלגל מסתובב לו...
דיינו - לגמרי דיינו, מה יש לומר?
שפוך חמתך אל הגויים - דווקא זה אנחנו עושים טוב, לא מתלוננת.
לא מודה לאלוהים על החסד, אין חסד, גם לא לבני האדם שהוא כביכול ברא בצלמו. הוא למד לענות אותנו, ואנחנו למדו לענות אחרים. לגמרי בדמותו ובצלמו.
אחד מי יודע? מי יודע באמת? אני בטח לא יודעת. לא יודעת איך מתמודדים עם כל הצביעות הזו שנתקעת בגרון אפילו יותר מהמצה הזו. אבל העיקר שלילה אחד גם לחילונים יש אלוהים, והוא אחד והוא שלנו - יאללה כפיים.
אבל בינתיים חד גדיא - כי בסופו של דבר מה נשאר?
חג שמח, חג חירות, חג אביב, חג מכבסת המילים. הקמנו מדינה וסדר עושים רק בפסח. סדר וסגר ועוני וייאוש.
יאללה, אז מה לובשים הערב? מה זה משנה כולנו לובשים צביעות...
