חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות כישרון. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות כישרון. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 5 בדצמבר 2015

מותו של טיטאן

אני מרשה לעצמי לדמיין כי לו היה שריד מספיד את עצמו וודאי היה אומר שבדרכו האופיינית, בחר יוסי שריד למות עם המילה האחרונה והוכיח לכל מי שטען שאין לו לב, שיש לו - הנה רק היום הוא נדם.

לו היה הפוסט הזה קנבס, ניתן היה לגלות את שכבות המילים שקדמו למילים האלה. כל ניסיון היה שלב בניסיון לזכך את התחושה למילים מדוייקות. איך מתארים את יוסי שריד במילים? המילים מתכווצות במקצת, מתגבבות ליצירת קוים לדמותו ולא יכולות. בימים בהם אדם הוא הגדרה כל כך גנרית, יוסי שריד הוא טיטאן.

בעידן של ח"כים ליצנים שניזונים מפרובקציות, ההומור המושחז של שריד הוא זיכרון של ימים אחרים.

בעידן של טיעונים מופרכים על חוקיות ההתנחלויות הנסמכים על התנ"ך, הלוגיקה הצרופה של שריד היא קאנונית.

בעידן של טוקבקסטים מחוסרי בינה ושטופי שנאה, הבוטות שיוסי שריד הואשם בה ובצדק, נדמית כמו שירת רנסנס. 

בעידן בו 13% מחברי הכנסת, כולל שרים, שבאים ממפלגות בהן מתקיימים פריימריז נקנסו או הוזהרו על שחיתות, ניקיון כפיו הוא אגדה אורבנית.

בעידן של חברי כנסת שמעדכנים את שכר הח"כים ומצביעים נגד השוואת קצבאות אנשים בעלי מוגבלויות לשכר המינימום, בולט מעברו של שריד עם משפחתו לקריית שמונה ולעבודתו כמורה בבית ספר התיכון שם. איש של דיבורים היה שריד, נואמים טובים ממנו קשה למצוא, אבל גם איש של מעשים. ברורים, נחרצים, ערכיים. אדם. 

בעידן של חברי כנסת הנדמים כמכות מתחת לחגורה, ניצב יוסי שריד משכמו ומעלה. כאדם. כנבחר ציבור.

בעידן של העדר אידיאולוגיות וערכים, היה שריד, יוסי שריד.

הוא לא ניסה להתחבב, אבל הוא היה מצחיק, עקשן, נאמן לדרכו. הוא לא התרגש ולא התלהם וסיפק כותרות ולא פרובוקציות.האמין בערכים ולא שלף אינטרסים.

כמה שלא ניאצו אותו, ניסו לפגוע בו, להשתיק אותו, הוא המשיך לעמוד איתן, צוק של מחשבה בהירה, חשיבה ביקורתית, ידיעות מעמיקות, הומור, חכמה ולשון חדה. ניסו להקיז דמו, ניסו להשחירו, אבל מעולם לא הצליחו לגבור עליו, לייאש אותו. כאחד הטיטאנים עמד תמיד על דעתו גם כשראה עד יומו האחרון את דרדורה של המדינה, הוא המשיך בדרכו חסרת הפניות, עיקש וגאה וצודק. 

היופי במילותיו של שריד לא היה ברצון לשכנע, לא את שומעיו ולא את קוראיו, שריד דיבר וכתב את שעל ליבו, את ראייתו את המציאות את אמונתו בערכיו. בדבריו נארגו להם חוטי ההיסטוריה, התנ"ך, הפילוסופיה, המיתולוגיה במחט של רב אומן עם שילוב מופלא של כישרון, ידע, לוגיקה, חדות מחשבה ואוצר מילים בלום. היכולת שלו להכיל את השנאה אליו לא נבעה רק מהגיון בריא, האמונה בערכיו היא זו שנתנה לו את הכוח, הכוח להמשיך ולומר את האמת שלו. במילותיו ניסה לפקוח את עיניי הארץ שאהב, להתיק את כבלי כיבושיה ולחבר מחדש את כבלי המוסר. לא, לא נביא זעם, רואה ניכוחה, את הדמוקרטיה נרמסת לצד המוסר בשל שיקולי ביטחון והבטחה אלוהית.

לא קדוש היה האיש ולא קדושה הארץ. 

אתמול בלילה נפטר יוסי שריד. ישראל חסרה אותו כבר. במי האפסיים בהם אנו מדשדשים היום, לאור נר זיכרון נוכל לספר על טיטאן הדמוקרטיה שלא נח על משכבו בשלום. 

כמה רחק מאיתנו השלום. כמה איננו יוסי שריד.

יום שבת, 28 בנובמבר 2015

יום הולדת דרקונים ופנטזיה

קטינא חוגג 6 שזה מצחיק כי הוא קטינא ושש זה לא ממש קטינא. אבל כנראה דינו, לפחות לעת עתה, להישאר קטינא. 

כרגיל כמו לפני כל יום הולדת ההחלטה לגבי הנושא היתה רבת שלבים, תהפוכות ומיני שכאלה. אבל קטינא החליט שהוא רוצה מסיבת "פנטזיה". נכון שזו דרישה שמרגישה כמו הליכה אל מעבר לקשת, אבל עם זאת אני חובבת אתגרים ידועה. למרות החיבה לאתגרים, נושא רחב שכזה מצריך בירור, בכל זאת מחוזות הפנטזיה שלי הם לא מחוזות הפנטזיה שלו. 

לאחר לבטים לרוב הוחלט על יומולדת עם יצורים פנטסטיים שכל כולו קורס אימון למאמני דרקונים. איך עושים את זה? ובכן בדיוק לשם כך נתכנסנו. הפוסט הזה ייבנה ככל שתתקדם הדרך למסיבה. אגב עוד 8 ימים מרגע כתיבת שורות אלה, אבל בטח לא השורות הבאות. ללמדכם שהייתי מאוד שאננה. בעדה שלי נהוג להיות מוכנה הרבה לפני ולא לסמוך על כישרון כדי להגיע לרגע האחרון בנס. הפעם איכזבתי. 8 ימים לפני וכל מה שיש זה רעיונות בראש וקומץ מתנות שהספקתי לקנות שיהיו הפרסים שיאספו מוזמני יום ההולדת לאורך המסיבה.

מה שברור הוא שקטינא רוצה ביצי דרקונים אישיות במקום פיניאטה (ספוילר: זה ישתנה) ואני לא בטוחה שחשבתי על זה כמו שצריך לפני שאמרתי כן. שזה אומר אמרתי כן ואחר כך קצת הצטערתי, אבל למי יש זמן להצטער כששעון הדרקונים דופק? מצאנו בחנות מארז עם 25 דרקונים קטנים. השמחה היתה מוקדמת כי:
א. התברר שזה לא רק דרקונים
ב. התברר שהילדים ממש רוצים די הרבה דמויות לעצמם
היו לי שתי ברירות - ההורה התבוני יאמר לילדיו "זה מה יש" ויסרב להתקפל וההורה הפחות תבוני ילך לקנות חבילה נוספת. יש גם הורים היברידים (כמוני) שמתחילים ב-א' אבל בשל העדר חוט שדרה ממשיכים ל- ב', רק כדי לגלות שהילדים דווקא הסכימו בעצם ש"זה מה שיש" ואין צורך לקנות עוד, אבל רק לאחר מעשה, זאת אומרת קניה. 

בואו נקרא לזה שלב א'
בהליכים
בהתחלה הכנסתי את הדרקונים לבלונים אלא שעד גמרתי להכניס יותר מחצי מהדרקונים לבלונים, וזה לא פשוט כמו שזה נשמע, ממרבית הבלונים יצא האוויר. קבלת החלטות תחת לחץ הביאה אותי להכניס את הדרקונים לתבניות קפקייקס מסיליקון ולשפוך עליהם גבס. כשזה התייבש קיבלתי דרקונים בתוך קפקייקס ללא הכיפה. קיננה בי תחושה שלו היו דרקונים, ביציהם לא נראו כך.  מכאן התחילה עבודה בגבס ליצירת משהו אובלי יחסית. אחרי שהתקבלו 21 דברים, שאף אחד לא יכול לטעון שהן לא ביצי דרקונים כי אף אחד לא ראה ביצי דרקונים, הושלמה מלאכתי. הנה קן הדרקונים, אגב, זה מגיע עם הוראות הפעלה - הבקיעה בבית המאלפים ולא אצלי - תודה רבה. אדירים שישמור כמה לכלוך זה גבס.
קן דרקונים עם המון ביצים

זה יומולדת פנטזיה - דמיון זה הכרחי
אז התברר לי שבכל זאת צריך פיניאטה כי צריך ממתקים. כבר היה לי גבס ולכן התקבלה עוד החלטה - הפיניאטה? ובכן, גבס. אני לא יודעת אם זו ההחלטה הנבונה של חיי, אבל אין עוד הרבה זמן לחכות כדי לגלות. גם פה כמובן זה התחיל כפיניאטה של ביצה. קלי קלות חשבתי לעצמי וניגשתי למלאכה. כשכבר היתה ביצה כמעט גמורה. מאלף הדרקונים הצעיר, הוא הוא קטינא, שינה דעתו בשנית והחליט הוא מעדיף דרקון. לא הרבה אנשים יודעים אבל "אין יאוש בעולם" זה בכלל מוטו של אימהות. עם קצת מאמץ והרבה דמיון, גם שלי (וגם של הילדים), בהחלט אפשר לראות דרקון בתוצאה הסופית. 

שנמשיך למסיבה? אני לא מקשטת את הבית. אין לי זמן. כן, אני מודעת לאימהות שגם מקשטות את כל הבית. אימהות, נניח כמוני, שמחכות עד לרגע האחרון לרוב לא מספיקות את זה. אימהות בעלות ניסיון יודעות שלקשט זה נהדר אבל תכל'ס לא בטוח שזה שווה את ההשקעה כי הילדים בעיקר אוהבים את המשחקים. אבל אין ספק ברשת ניתן למצוא רעיונות מדהימים לאיך להפוך את הבית שלך לארמון אבירים או כפר לוחמי דרקונים. וזה באמת ממש יפה. טוב בעצם, אולי לא שווה לראות את זה כי זה די מדכא שיש הורים כל כך משקיענים. פה אני אצטרך לשים את הגבול וכידוע גבולות זה חשוב.

כמו כל התכנסות טובה זה מתחיל תמיד באוכל. אחר כך יתכנסו הילדים לפעילות שמתחילה בסיפור. כל הילדים יהיו ילדי כפר ממש רגיל לפני בערך 1200 שנים. הכפר הוא כפר קטן שפעם היה מאושר והיום הוא כפר עצוב. וזה בגלל שנכנס לתמונה מכשף מרושע. לפני 10 שנים, נגנבו ביציה של הדרקונית שהיתה הקמע של הכפר ובעזרתה הופעל מפעל כלי המתכת של הכפר. המכשף הרע, שגנב את הביצים בעצמו וכישף את הקוסם הטוב של הכפר שגילה את מזימתו, הביא לכאורה ראיות לדרקונה - מספיק כדי לגרום לה להאמין שאנשי הכפר אשמים. הדרקונית נתנה לאנשי הכפר 10 שנים (בערך יום במושגים של דרקונים, וזה גם הזמן שהיה לוקח לביצים לבקוע) להחזיר לה את הביצים. היא נשארה על ההר שמעל הכפר וכל בוקר, קמו אנשי הכפר לכל הבכי וזעקות הכאב של הדרקונית שהתגעגעה לביציה. נותר עוד יום אחד, לילדי הכפר נמאס מחוסר המעשה של ההורים וכאן מתחיל הסיפור. הילדים החליטו לקח את העניינים לידיים.

חרבות של אמיצים
אחד הדברים שהילדים ידעו זה שהם צריכים את עזרת הקוסם הטוב. הם גם ידעו שעד שלא יוחזר לו שרביט הקסמים שלו, הוא לא ישתחרר מהקללה. לכן, הם יצאו למסע חיפושים. <משחק חפש את השרביט עם משימות> אחרי שימצא השרביט יתחיל משחק "הדבק את השרביט לקוסם" כדי לשחרר אותו מהקללה. אחרי שהקוסם ישוחרר, הוא יספר לילדים את כל מה שהוא יודע. הוא גם יספר שהקוסם המרושע לא ידע שלוקח כל כך הרבה זמן לביצי הדרקונים לבקוע ולכן הוא נטש אותן ועל הילדים למצוא אותן. אבל הם צריכים אימון מזורז:

הקוסם ילמד את הילדים על יצורי קסם בעזרת בינגו

אח"כ כל לוחם יקבל חרב (בלון) וייערך אימון חרבות, כולל טקטיקות. 

אז הקוסם יחלק לכל המשתתפים תיק אוצרות, לאוצרות שיימצאו לאורך המשחק. 

כמו בכל התחלה, השלב הראשוני הוא חידון ידע בנושא פנטזיה וכל מאלף יקבל 3 מטבעות בעיקר כי אין תשובה נכונה. אז הקוסם יסביר להם שעבודת צוות זה הדבר הכי חשוב ומאלף דרקונים הוא קודם כל חבר. <מספר משחקים בנושא אמון ושיתוף פעולה: משחק כדור עם בלון, מרוץ תפוחי אדמה ועוד> בסוף המשחקים כל מאמן יקבל שני צמידי חברות.
כובע שמחת בית הדרקונים

עוגה ולא אילוסטרציה
שלב המסע כולל עוד מספר משחקים. המשחק האחרון כולל קבלת פנס וזחילה לתוך "מערה" כדי למצוא את ביצי הדרקון. אז תגיע הדרקונה המאושרת ותשאיר לכל ילד מתנה - גם את ביצת הדרקון וגם פיניאטת דרקון מלאת ממתקים. אחרי השמדת הפיניאטה, כל ילד יקבל כובע דרקון וניגש לאכילת העוגה.

שקיות הפתעה אישיות עם ציור ותודה
בסוף כמובן שכל ילד יקבל גם שקית הפתעה אישית לשמור על "שק האוצרות". ככה עושים יומולדת דרקונים. אם זה יצליח נדע עוד קצת יותר משעה. 

יום חמישי, 25 בספטמבר 2014

תשע"ה מתחרז עם מהפכה

כל השוב "ראש השנה הזה", מה זאת אומרת שוב? זה קבוע, זה קורה כל שנה. עברה שנה, בדיוק בשביל זה יש יומן. רק אומרת שזה לא היה צריך להפתיע מישהו. וזה שזה הפתיע או נראה למישהו קצר זה כי הוא עדיין לא הפנים שככה זה בחיים, יו נואו תפיסת הזמן שלנו היא לא קבועה אלא משתנה, למרבה האירוניה - היא משתנה עם הזמן. הימים חולפים. אתם מכירים את השיר:
הימים חולפים, שנה עוברת
אבל המנגינה, אבל המנגינה,
אבל המנגינה לעולם נשארת
שזה מצחיק כשחושבים על זה כי המנגינה נשארת, אבל גם יכולה להיות אחרת, אבל גם אחרת היא מנגינה כך שזה תמיד נכון. 
לחן עממי, אפרופו מנגינה

קסם. תמיד אחיזת עיניים

וכרגיל כל הסיכומים, עונת הסיכומים והשאיפה לאופטימיות. אפרופו עונה רק רציתי לציין שעדיין קיץ, אפילו לא עברנו ל"מוריד הטל", רק שזה כבר אפרופו יהדות ואין כמו ראש השנה ליהדות. גם נפש ערלה וצינית שכמוני יכולה להתפס מודה ביופי של זה. יש משהו יפה בציפייה האנושית כל כך לשנה טובה יותר. רובנו, בין אם בסתר ובין אם תחת מספר משתנה של שכבות, מאמינים בשאיפה לטוב וזו בתורה מכילה תקווה. רק שבסופו של דבר אם זה נשאר בגדר ציפיות זה נותר פאסיבי ואילו התגשמות, מטיבה, אינה תלויית נס או צרוף מקרים או קארמה או התערבות אלוהית ו/או איך שתקראו לזה. זה נחמד הדיבורים האלה של מחשבה מכוננת, אבל כמו שסבא שלי אמר "כישרון זה לא מספיק!" ואיך זה קשור? ובכן כי בשני המקרים צריך לקחת חלק אקטיבי ובאמת להתאמן, לפעול, להיות אקטיבי. 



זאת הסיבה שאני לא ששה לסכם את השנה הבאה. ביננו זה גם קצת מוזר לי לסכם בראש השנה, סיכומים תמיד נראים לי של סוף שנה וזה קצת סוף רבעון שלישי כזה. אבל אני לא מדירה את עצמי מהכלל (לפעמים הקונפורמיזם מגיע עד אלי) ואני יכולה להתחבר לאישי שלי, למרות שלאחרונה אני עושה את זה כל הזמן. כתבתי על התוכניות שלנו לשנה הבאה ואני בטוחה באתגרים שקבעתי לעצמי וביכולת שלי לפעול על פיהם. אני נכנסת גם לשנה הזו עם אמונה בבחירות שלי ואני נכנסת אליה מחוזקת אף יותר מבשנים עברו; שלמה יותר עם הבחירות שלי ועם מי שאני, אופטימית לגבי המשפחה הגרעינית שלי, אוהבת, סבלנית ומוכנה יותר מבעבר ואפילו וותרנית וסלחנית יותר. מצוידת באלה השנה הזו נראית סבבה. אבל אני לא ששה לסכם את השנה שהיתה ברמה הלאומית כי אני יוצאת מזה בתחושה כל כך ברורה שרק הולך להיות כאן יותר רע.



Embedded image permalinkכל החגיגיות של שנה חדשה מסביב, אפילו קיבלנו יום עם מסר בבוקר - פעולת החיסול של שני החשודים בחטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים ושי אחה"צ - הצוללת הגרעינית אח"י תנין, נתניהו אמר. זה לא משאיר אותי נינוחה לקראת השנה הבאה. גם אם לא יהיה מבצע ממש בשנה הקרובה, אלא רק קצת אחריה, זו לא תהיה שנת ביטחון וגם לא שנת הסכם. זו כן תהיה שנה שבה יוזנחו אנשי הפריפריה, בכללם כמובן אנשי עוטף עזה, אולם ציבור המתנחלים לא יסבול מיובש בקצב העברת הכספים. אפרופו הפעולה של אתמול בבוקר, אזכיר לכם שאחרי רצח הנערים הרבה כספים הוזרמו להתנחלויות, מישהו בקהל רוצה להמר כמה כסף הועבר לאנשי עוטף עזה? מישהו? אז זו התחזית לשנה הבאה כי עוטף עזה זה אולי טוב לתמונות הסברה אבל מסתבר שההתנחלויות זה סלע קיומנו ונראה לי שאנחנו בסדר עם זה, כי זה ימשיך להתרחש גם בשנה הבאה. זו כנראה גם אחת הסיבות לחיוך הזחוח והתמידי של בנט, הוא כל הזמן שומע קולות "קאצ'ינג!" ברקע. אולי ישנם אנשים שזו נראית להם התנהגות של אח, אבל האח הזה מנשל בכל יום שחולף בדיוק את הציבור שלא תמך בו והקטע שזה עדיין רוב מדינת ישראל. זו השנה הבאה שלנו.


Embedded image permalinkהשנה הבאה שלנו נפתחת בעוד סדרה ארוכה של כשלים שמעידים על שנה פחות טובה. היא נפתחת בידיעה הזו לדוגמא על המשטרה שתכל'ס אומרת שמתוך למעלה מ- 11,000 תלונות של אזרחים נגד שוטרים, רק בכ- 800 נפתחת חקירה. אם הייתם צריכים עוד משהו בגדר מסמר אחרון במה שאמור היה להיות ארון הפיטורין של דנינו, אחרי שנה מלאת כשלים, אז הנה לכם והקטע הוא שזה לא יעזור ודנינו לא יפוטר. הוא יסיים את תפקידו וינחת במשרה מרופדת היטב. ומסתבר שזה בסדר. וזה מצחיק כי במאקו בחרו באיל גולן כאיש השנה. חרא עלינו. סליחה. לא התאפקתי. איל גולן שכובס במכבסת ה"קודם כל ישראלי" ששטפה אותנו וחזר להיות מאמי לאומי שממנגל פרגיות. שוב לא התאפקתי. זה דרך אצלי מעלה מיד את ההשפעה החינוכית שיש לזה וזה מחפיר. אבל זה בסדר כי הילדים שלנו בלאו הכי בתוך מערכת שהשנה תתגבר את מדעי השואה, שזה כמובן תנאי הכרחי בכישורי חיים בארץ ה"קודם כל ישראלי" שלנו. אבל אל תצפו שמשהו באמת ישתפר במשרד החינוך, חוץ מהקמפיינים, כי בינתיים לפיד ונתניהו כבר סיכמו על תוספת של 14 מיליארד שקל לביטחון בשנתיים הקרובות. זה בא בד בבד עם האיום החדש השגור בפי ראש ממשלתנו - דאעש.


אני לא מרגישה טוב עם השנה המתרגשת ובאה עלינו, אבל אני עוצרת את עצמי כי אני לא רוצה להעיק. זו תהיה עוד שנה בלי פיתרון מדיני, עם הכבדה כלכלית (כן, למרות ההצהרות) ולו רק בגלל שיוקר המחיה יעלה בד בבד כמובן עם הכסף שלנו שיישחק. עוד שנה שנהיה מרוצים אם יצא איזשהו משהו חיובי מזה שהילדים היו בבית הספר (כן, אפילו אם זה רק חברה). עוד שנה של גזענות אינהרנטית כלפי כל סוג של קבוצה שניתן ליצור. עוד שנה של מרחב תימרון של מחוקק שעוקף ביקורת שיפוטית שזה בעצם אומר עוד שנה של צמצום בפרשנות של זכויות אדם. עוד שנה של תספורות והתחדשויות של טייקונים בזמן שהמעמד האמורפי המכונה בלית ברירה מעמד ביניים נשחק. עוד שנה בה לכל מקום שנפנה נגלה אוזלת יד. השאלה היחידה הנשאלת היא איך אנחנו ננהג? אם נמשיך לקבל או שאולי כבר נדע לצעוק די? כל מה שאפשר זה לאחל לעצמנו זה שתכל'ס נלמד לומר לא ולהאמין שאפשר, צריך וראוי לשנות. אני חושבת שהרגע אמרתי שבעצם אני רוצה מהפכה.

יום רביעי, 21 במאי 2014

פוסט על קונצרט, ילדים וכשרונות

הערב לבכור יש קונצרט ראשון, 10 קטעים הוא עומד לנגן עם התזמורת, 5 חודשים שהוא מנגן, חודש מאז שהצטרף לתזמורת. אני כל כך גאה ומאושרת ולא מסתירה את זה לרגע (כל כך שהנה לכם לה במבה וגם סימן שאתה צעיר). רואים את הטרומבוניסט בחולצה הבורדו עם השיער המתולתל הסורר, המשקפיים והפרצוף המקסים? אני אמא שלו! (אולי אני צריכה להתנצל כאן ועכשיו על איכות הצילום) ישבתי היום בחזרה הגנרלית ועקבתי אחריו מרחוק, כמה כישרון יש בילד הזה. אם הוא היה יכול לראות את עצמו מנגן, לחוש את מה שהוא מעביר. לו יכולתי למצוא מילים מעבר לבאנליות כדי להודות לו על המתנה המופלאה הזו שהוא מעניק בכל רגע שהוא מנגן.

שנים פתחתי להם את הדלת למוסיקה, להשמיע בבית ובנסיעות, לשלוח לחוגים, לקחת לאופרה, לקונצרטים, להופעות, להקריא, לדבר, לפתוח להם את הדלת. כמה שנים שרציתי שהם יכנסו כבר לתוכה והתאפקתי שלא לדחוף אותם פנימה (אבל בעצם כבר כתבתי על זה כאן). אבל עכשיו הם כבר בפנים, חצי שנה של טרומבון וכינור. וכמו שכבר אמרתי קודם, אני לא צריכה שהם יהיו נגנים מקצועיים, שרק יהנו, זה הכל, מתוך ההנאה הזו צומחת למידה חדשה, התנסות, התמסרות, אחריות, חיבור למתמטיקה, משמעת עצמית ועבודת צוות והכל זה בונוס, לגמרי בונוס.

הילדון שרק התחיל את דרכו בתזמורת, מצא את דרכו די מהר. וזה לגמרי לא טריוויאלי. לנגן בהרכב זה שונה לחלוטין מאשר לנגן לבד. אתה לא מנגן את כל הקטע, אתה צריך לשים לב איפה אתה נכנס, מתי לא לנגן, איך אתה מנגן עם השותפים שלך, כי אתה חלק מצוות. בהתחלה היה בו תיסכול, הוא הגיע לחזרה ראשונה ולא היה שום טרומבון חוץ ממנו. היו פעמים שהמנצח ביקש ממנו לא לנגן ורק להקשיב, אבל מחזרה לחזרה הוא הצליח יותר. בחזרה האחרונה לפני החזרה הגנרלית, המנצח ביקש ממנו את הטלפון שלו כדי שהוא יגיד לו אילו קטעים הוא מנגן. הילד היה קצת בלחץ, שיכנעתי אותו להתאמן על הכל. המנצח לא צלצל, אני טענתי שזה בגלל שהוא כבר ממש מנגן טוב, הילד לא השתכנע. אחרי החזרה, הגנרלית בה הילד ניגן הכל וממש טוב, הוא פנה אל המנצח והמנצח אמר לו שהוא יודיע בערב. אני בעוונותיי הסברתי לילד שזו שאלת קיטבג. במקום לזרום עם הילד, הוכחתי אותו על טעותו ובעצם שגיתי בעצמי, אבל לא יכולתי לעצור בעצמי. הוא כל כך מתאמץ והוא מנגן כל כך יפה והמחשבה שאחרי כל המאמץ הזה, המנצח עוד יוריד לו קטעים פשוט ביאסה אותי מעבר לכל מעצור נפשי שאומר לי לשתוק ולזרום. בחרתי לא נכון את המילים ואת הטון וכמובן שייסרתי את עצמי, אבל את האכזבה האפשרית של הילד שלי באמת שלא יכולתי להכיל. 

אז לפני הקונצרט, בא הנחוש והמתוק הזה בשקט למנצח, אמר לו שהוא מרגיש שהוא יודע הכל ושאם הוא לא יצליח בקונצרט עצמו הוא יפסיק לבדו. המנצח הסכים והילד הבריק - לא טעה בכלום, ניגן הכל ורשם, בעיקר לעצמו, הצלחה מסחררת. אני רק יכולה לתאר לעצמי, גם אם הוא לא יאמר את זה לעולם, כמה טוב הוא הרגיש בתום הקונצרט שלו, לבד מהנקודה העלובה כל כך שאמא שלו לא הצליחה לצלם או להסריט שום דבר כי המנצח כל הזמן הסתיר אותו ולא היה לי האומץ לקום ממקומי וללכת לצלם מזוית אחרת כדי לא להפריע לאחרים (מי אמר עכבות ולא קיבל?). אז אנחנו אחרי עכשיו ואין ספק שהיה מוצלח ויכול להיות שזה שלא עצרתי את עצמי עשה רק טוב, אם כי הייתי עובדת עם עצמי מחדש על הפרזנטציה כי יש מצב שאפשר היה לטפל בנושא בצורה טובה יותר. אבל, ממרום ניסיוני, כבר הבנתי שכאשר דברים מסתדרים על הצד הטוב ביותר זה לא ממש הכרחי להוסיף ולהלקות את עצמך.


כך או אחרת, והנה אני מגיעה לנושא בו רציתי לגעת היום, כישרון זה דבר נפלא, היכולת הטבעית שלנו לעשות דברים היא אכן פלא, שלעיתים אנו נוטים שלא להבחין בו. אבל עם יד על הלב (כן, העדתי על עצמי שאני שונאת משפטים כגון אלה) ילד ברוך כישרונות זה לא קל להורה. כשיש לילד כשרונות רבים ובעצם הוא יכול לעשות כל כך הרבה דברים, הפיתוי לנסות לכוון אותו הוא גדול. אני אישית מאמינה שלא צריך לכוון, לא רק שצריך לתת לו לפתח את הכיוונים שמעניינים אותו בעצמו, צריך להימנע מללחוץ עליו בכל דרך כי הלחץ לרוב מביא לתוצאות לא נכונות. אין שום סיבה ללחוץ על ילד לשפר ולשכלל את כשרונותיו, זה לרוב לא מצליח. כן, זה נורא נחמד לראות ילד בן 5 מפליא בנגינה על פסנתר, זה מרשים לשמוע על ילד שבגיל 12 מתחיל תואר ראשון באוניברסיטה. אם זה מגיע ממקום שזה מה שהילד רוצה וללא בשל לחצים זה באמת פלא, כשזה מגיע ממקום שבו ההורים רוצים שהילד ימצא את כישרונו זה לרוב מביא לתוצאות הפוכות. 

כהורים, אין דבר שאנחנו רוצים יותר מטובתו של הילד, אך פעמים רבות אנחנו משלבים בזה את כל הרצונות שלנו מעצמנו, הפיספוסים שלנו והרצון הפנימי הגדול כהורה לראות את הילדים מצליחים, בדרך אנחנו שוכחים שהילדים שלנו לא כאן על תקן תיקון העצמי. הורים רבים רואים בכישרון של הילדים שלהם פלא, וזה אכן פלא, אך לכל פלא יש את הזמן שלו. מעטים הם "ילדי פלא" ורבים מ"ילדי הפלא" הללו משלמים מחיר יקר מאוד על הכישרון שלהם. יש לי 3 ילדי פלא - לא "ילדי פלא", לשלושתם יש באמת המון כישרונות ובעיני הם מוצלחים (הכי, אבל אני עורכת את עצמי כרגע), רק שאני צריכה כל הזמן לזכור שהם ילדים. אין ספק שלפתח את הכישרונות שלהם זה חשוב, אך בעיני חשוב הרבה יותר לתת להם ילדות מאושרת.

זה לא אומר שצריך רק לתת להם לשחק, ברור שזה אומר שצריך גם לתת להם דחיפה לממש את הכישרונות שחבויים בהם, לפתוח להם דלתות כדי שיוכלו להיכנס דרכן ולגלות, לאפשר להם אתגרים, להעניק להם מקורות ידע, אפשרויות להתקדם, לדרבן אותם, אבל לא לזרז אותם ובטח לא להפיל עליהם את כל כובד התקוות שלנו. לתקוות שלנו יש מקום על הכתפיים שלנו. לכל ילד יש את הנטיות שלו, יש כישרונות שמתגלים עם הגיל והם נכונים יותר לילדים שלנו מאשר הכישרונות הראשוניים שבאו לידי ביטוי. אני תמיד רציתי שהילדים שלי יתוודעו לנגינה ולא היה לי ספק שהעולם הזה יעניק להם המון, זה לא אומר שהם ינגנו גם בעתיד וזה בסדר. הבכור שלי גם כותב נפלא, עולם הדימיון שלו כל כך רחב והשפה שלו עשירה ומגוונת, זה לא אומר שהוא יהיה סופר או עיתונאי או עורך דין. לילדים שלנו מגיע לגלות את העולם, צריך להעניק להם אפשרויות, כדאי לטפח בהם את הכישרונות, אבל לא צריך בגיל צעיר לחשוב כבר מה הם יעשו כשיהיו גדולים. הבסיס שלהם להתפתח נתון בידיים שלנו, הבחירה צריכה להיות בידיים שלהם. והאיזון הזה, שהוא כל כך דק הוא כל כך קשה ליישום, אבל הוא מתחיל, כמו הרבה דברים אחרים, בתודעה שלנו.

יום שבת, 1 בפברואר 2014

דרוש קמפיין להעלאת המודעות ליום האם - אולי "צאי מהמטבח - שמרי על היום שלך"

טוב יום המשפחה היום, בעצם כשכתבתי את זה אתמול זה היה נכון אך כשאפרסם את זה היום זה כבר יהיה אתמול - גילוי נאות. אבל בעצם כשחושבים על זה - יש בזה משום האירוניה הדקיקה שדווקא ביום המשפחה לא היה זמן לי לפרסם שום פוסט, בעיקר פוסט על משפחה. בכל מקרה, בפעם הראשונה מזה למעלה מעשור של הורות פרצו בי געגועים ליום האם. כמה נפלא היה בטח להיות אמא ביום הזה בדיוק, בו ילדיך מרעיפים עליך אהבה ואינסוף כישרון (שלהם או של המורה/גננת) כדי להביע הערכה. וכמה קלישאות נכתבו על איך שאמא כל השנה עושה כל כך הרבה ומגיע לה יום שהיא תהיה בו מלכה. בהערת אגב אעיר שמעולם לא ראיתי את האם שהפכה למלכה ליום תמים, בואו לא ניסחף - אבל אין ספק שיום שלם של הערכה מרוכזת (נו טוב, גם כמה דקות) היו בגדר "הָנַחַת השנתית הקבועה". ואיזה כיף היה בוודאי לכל אם שניתנה לה האפשרות של עריכת ספירת מלאי של מה היא קיבלה ואיך חגגו לה ואיזו תחרות זה בוודאי יצר בין האימהות - מן תחרות סמויה של מי האם שהשקיעו בה הכי הרבה - מי יצאה הכי שווה.


תמיד היה לי ברור שגם לי יחגגו את יום האם, ברוב פאר והדר עם המון יצירות אומנות שהשראתן אחת - אני. מי פילל ומי מילל שמכל התחומים בהם בהחלט חייב להיות שוויון, דווקא במקום בו האם היא זו שלרוב עליה מוטלת (עדיין) מרבית הפעילות דווקא שם היא תיאלץ לוותר על הכיבוד היחיד שהיא זוכה לו? ואולי דווקא זה בדיוק העניין -נשים חולקות בשלווה את שוויונן אך נאלצות להיאבק עליו איפה שהגברים צריכים לתת אותו (זאת אומרת זה לא היה צריך להיות לא שוויוני מלכתחילה אולם מכיון שהחברה הפטריאכלית שלנו הביאה אותנו לזה, אין לנו אלא להיאבק נגד כדי שהסידור הזה יהפוך ללא הגיוני). אבל חזרה למשפחה - זה לא עניין של מי שווה יותר, אלא על מי נופל חלק הארי של העשייה המשפחתית. דווקא בתוך המשפחה, איפה שאי השוויון הוא די ברור וזה לא בגלל שגברים לא משתדלים אלא משום שנשים עושות את זה כל כך הרבה יותר טוב (וסליחה מראש מהגברים שביננו שיוצאים מן הכלל האי שוויוני, הסטריאוטופי אך הנכון הזה), אז דווקא שם התרחש מהפך שוויוני בעוד שבכל כך הרבה תחומים אחרים, בהם השוויון צריך להיות ברור, הוא קיים רק דה-יורה, על הנייר בלבד.

הרי יש עוד כל כך הרבה מקומות בהם יש לחתור לשוויון דה פקטו, אתם יודעים, למשל בחוק - כמו בנושא הביטוח הלאומי (כן, נשים עדיין נסמכות על משכורתו של בן זוגן אם הן נשארות בבית' אך לא הפוך אם הגבר נשאר בבית - דוגמא אחת), כמו בשוק העבודה (יודעים - קידום, שעות, כל הזוטות שבהן אישה לא מקודמת כי היא יוצאת מוקדם לקחת ילדים, או חלילה רק מחליטה לעשות איזה אחד ונכנסת להיריון מה שפוגם כידוע בתפוקה שלה ולכן לא שווה להשקיע בה כמו בגבר וכולי). לא, שם עדיין נשים נאבקות לשוויון. אבל בבית, בתוך המשפחה, שם התחיל השינוי ומה השינוי הזה עשה? הפך את החגיגה הקטנה, אם תרצו את יום פסטיבל ההעצמה הנשי הזה, למשהו ששיך לכולם. אז אני מבינה - יש המון סוגים של משפחות ויש משהו יפה בהנחה השוויונית הזו של יום משפחה - היום האינטימי שאתה כילד עוצר "לספור את הברכות" ולהעריך מחדש את הדבר הטריוויאלי אך הכל כך יפה הזה. אבל אם לפחות ההנחה השוויונית הזו היתה מתקיימת הלכה למעשה בחיינו, היא לא.

עזבו אתכם מכל הפתגמים והאנקדוטות הויראליים על אימהות שרצים ברשת, כמו זה פה למעלה - שדרך אגב הוא כל כך נכון, בהסתייגויות: א. מנעד השאלות הוא רחב הרבה יותר, ב. זוהי אסופה מקרית של שאלות שאולי מתארת 10 דקות בלבד משעה אחת של אמא בבית (את המתמטיקה אני משאירה לכם, אני עכשיו מנסה גם לכתוב וגם להכין שוקו חם ורשימת קניות תוך חיפוש אחר מד לחץ הדם של ערכת הרופא וצפייה במרכזית קופצת כדי לעשות חימום לפני שנתחיל את הכושר שלנו - זה לא מספיק???). ג. זו לא רק השאלה שהילדים שואלים את אבא, זו גם השאלה שאבא שואל את עצמו.  


ועוד דבר, זה נורא נחמד שכל המדינה מתגייסת לחגוג את יום המשפחה, כי כולנו שווים וזה, אבל כל עוד יוצאים עדיין ספרים, בזוגות יש לציין של "איך לגדול ולעשות כסף" לבנים ו"איך לגדול להיות מהממת" לבנות, אתם יכולים לקפוץ ולעשות שמיניות באוויר - ככה לא מגדלים לשוויון מגדרי. וכל עוד קללה שגורה בפי הנוער היא "יא הומו" אז כנראה לא הגענו למקום בו אנחנו מקבלים את כל סוגי המשפחות. אז הצביעות הזו של יום משפחה מגרדת לי את העצבים. השינוי אכן לפעמים מתחיל מבפנים, אבל לפעמים הוא קודם כל בשינוי אמיתי חברתי, לקחת את יום האם ולשתול את יום המשפחה כשכל השנה אנחנו חיים בתוך אי שוויון ומגדלים דורות שלמים ככה זה פשוט צביעות לא יותר, אם כי אם הייתי דרמטית כמו בנט בטח הייתי קוראת לזה "איבוד עשתונות ערכי". אבל אני לא וזה באמת רעיון יפה, רק, איך לומר, קצת מפוספס. טוב, אין מנוס כנראה מקמפיין להעלאת מודעות. משהו שמנסה לעשות טוב אבל מראה כמה אנחנו מוטים, אולי "צאי מהמטבח - שמרי על היום שלך" - נראה לי חרוז קליט שיוצא מנקודת הנחה שהאישה עדיין במקום הטבעי שלה במטבח, אבל אנחנו נורא מודעים ומנסים לקדם אותה. אתם יודעים קודם נשמור על הכוס ואחר כך נצא מהמטבח. 

אז בעצם מה שאני שואלת זה אם אנו חיים בעידן בו אנו משתאים לנוכח השאלה הקיומית - "איך היא מצליחה את כל זה?" אז למה לעזאזל את יום תהילתה היחיד גוזלים ממנה, משל היתה כבשת הרש? יעד שלא יהיה פה שוויון אמיתי ולא רק של נשים אלא גם של הומואים ולסביות וטראנסג'נדריות, עד שלא נעלה על נס אמיתי את זכויות האדם, עשו לי טובה - די עם מס השפתיים. כן, אני בעד יום המשפחה, אבל כזה שמגיע מהמקום הנכון ועד אז - יוחזר לאלתר יום האם - זה מגיע לנו

וכן אני יודעת, אני עוד רוצה לכתוב על נושא החרם ואחינועם ניני וגיל דור ויש גם הופעה של שלום חנוך לסכם, פפפפ, היום קצר ויש כאן אמא אחת עייפה כי היא הלכה חזרה מהופעה של שלום חנוך בחמש בבוקר משל היתה נערה צעירה... אח, לו היה לי יום אחד של מנוחה, הייתי קוראת לו "יום האם". טוב, היידה - צריך ללכת לסופר יש עוד ארוחת צהריים להכין במסגרת השוויון. אני אצא לי בשקט, בכל זאת בנהזוג עדיין ישן, יום משפחה וזה מוכרחים לפרגן....

יום רביעי, 4 בדצמבר 2013

מורשת ריבלין הפרטית שלי

שבוע שעבר, נשארנו עם בקבוק 0.5 ליטר מים מינרלים אחד, אחרון. לא נשמע לכם דרמטי.
הבכור שלי שותה רק מבקבוקים כאלה. עדיין לא דרמטי.
לכל מרכול שהלכנו אליו היו מים מינרלים כמו שהוא שותה רק עם תמונות מהפסטיגל והילד בשום פנים ואופן לא הסכים שנקנה אותם. "לא, אני לא מוכן ללכת עם פרסומת של הפסטיגל". אמר ולא יסף. ומכיון שאת עקשנותו ירש ממני, ידעתי שאין טעם להוציא אנרגיה על זה, הנושא סגור (כן, גם את הביקורתיות לנושא הפסטיגל הוא ירש ממני, תפסיקו כבר לבוא איתי חשבון על כל דבר). בסוף הירקן בגבעתיים (כן אני ממשיכה לקנות ירקות ופירות אצלו בכל הזדמנות, אין כמוהם בכל רחובות) בשקט בשקט הלך לקיוסק הקרוב החליף שישיית מים פסטיגל באחת ישנה ונטולת פרסומות (והנה לכם עוד סיבה להמשיך ולקנות אצלו) ומכר לנו אותה והילד היה מאושר. עד עכשיו הסיפור הזה לא ממש נראה לי חשוב עד אתמול כשספי ריבלין נפטר. ברור שאינכם מבינים את הקשר ומכיון שזהו איננו מבחן פיז"ה (לא חשבתם שלא אגיד דבר בנושא, נכון?!) אני גם אקשור בשבילכם את הקצוות. במשפט אחד - אמא שלי לא אהבה את ספי ריבלין. 

סוג ההומור שלו לא דיבר אליה מעולם ונוכחותו על המסך גרמה לה לסלידה לא רצונית קלה. הפילטר הזה של אמא שלא מסמפטת אותו כנראה יצר אצלי איזשהו ניכור נגדו שמתוכו הוא תמיד נבחן אצלי. אז כשהייתי צעירה יותר, ועל המסך היה רק ערוץ אחד גם אני לא יכולתי להימנע מלגדול על ברכיו של ספי ריבלין (במשמעות של המושג הזה פעם, לא פוסט פרשת גולן). והוא היה חלק מכל כך הרבה קלאסיקות - רגע עם דודלי, הבית של פיסטוק, סולו, זהו זה והפינה הלשונית ומוקש. הוא הצחיק אותי אבל היתה בי התנגדות כלשהיא שאפילו לא שמתי לב אליה. כשהייתי בת עשר וכבר קינן בי החיידק הפוליטי, הופיע ריבלין שוב בתשדירי הבחירות, לי זו היתה הפעם הראשונה שהורשיתי לצפות בתשדירים. בביתי המערכניקי, ההשתלחות בפרס היתה גדולה מנשוא (אל דאגה, לא שכחתי שהגשש כיכב בתשדירי המערך). אז ככה ניהלתי עם ספי ריבלין מערכת חד כיוונית, הוא על המסך מצחיק כהרגלו ואני בביתי צוחקת ולא מתלהבת וזה עבד. שנים הפניתי לו כתף קרירה. מתישהו, כבר הייתי אחרי צבא, הוא התראיין, אני אפילו לא זוכרת איפה ונשארתי לצפות, ומתוך הקומיקאי התזזיתי שלא סימפטתי ראיתי פתאום אדם נורא מצחיק, חכם, אחד שמקרין המון טוב לב, נחישות ושמחת חיים. אחר כך התחלתי לראות את הפרקים של ניקוי ראש ומניותיו עלו פלאים. עם השנים גם גיליתי את איכויותיו כשחקן ופיתחתי סימפטיה לספי ריבלין. מאבקו בסרטן עורר בי השתאות והערכה. אכן, איש מוכשר. זו היתה אולי התעוררות מאוחרת, אך היא מכילה מתיקות מרוכזת.

וחזרה לתחילתו של הפוסט היום, ההשפעה שלנו כהורים על הילדים שלנו היא אדירה. יש חשיבות למסרים שאנו שולחים להם מעל פני השטח וגם מתחת. ההתנגדות למסחריות הגורפת של הפסטיגל שניעורה בבני הבכור, וכמובן שימחה אותי, המחישה לי את זה בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. היחס שלי כאדם לספי ריבלין הדגים לי את זה ושני הדברים נפגשו זה עם זה בסמיכות מיקרית ולא נותר לי אלא להרהר בקשר שביניהן ולהבין שכהורה אני צריכה לבחון את עצמי כל הזמן ולזכור שבאופן אוטומטית אני עצמי נבחנת תחת זכוכית מגדלת. אם יש משהו שאני אקח דווקא ממותו של ספי ריבלין זה לא לשכוח שכאדם, ובטח כהורה, אני צריכה לשאוף בכל יום למקסימום מעצמי וכלי מצוין לעשות זאת הוא הומור. לא נראה לי שזה מה שספי ריבלין היה מצהיר כמורשת רישמית, אבל ביננו לא נראה לי שהוא היה מתנגד.