השאלה האמיתית היא מה נשאיר לילדינו

אם המאבק הוא רק נגד הרפורמה, אז המחאה רק מאטה את הקץ ולא מונעת אותו, לכן השאלה היא לא ה"כאן ועכשיו", אלא מה בעתיד ואם רוצים כזה, צריך להיאבק לדמוקרטיה – על מלא

שתקתי תקופה ארוכה, הרגשתי שכבר כתבתי הכל, זכויות אדם, כיבוש, דמוקרטיה, מוסר, אפליה, עיוורון מרצון ותהליכים, הנחתי שאם זה לא עזר עד עכשיו, זה גם לא יעזור וממילא כבר כתבתי ואחרים עדיין כותבים. אבל בשתיקה אין כל מוסר, עדיף לזעוק בלי שמישהו ישמע, כי בעצם הזעקה יש מעשה, בתוכה גלום חוסר המוכנות לוותר ובזה יש תקווה. אז כן כבר כתבתי הכל ובעיקר קיוויתי שמתישהו זה ישנה, המחאה שברה אותי. היא הוכיחה ששום דבר מהותי לא עומד להשתנות.

להפך המחאה הגדולה, שהייתה בתחילה "על הדמוקרטיה", הפכה למחאה "נגד ההפיכה", "נגד דיקטטורה", והתקווה שהתעורר פה גל דמוקרטי דעכה עם כל הפגנה יותר ויותר. ההתעטפות בדגל סימלה את גבולות המחאה – לא מחאה לדמוקרטיה, אלא מחאה לשמירת המצב הקיים ובמילים אחרות זו המוכנות לקיומו של משטר הפרדה, שכולל אפליית אזרחים וכיבוש, שברור לכולם שימשיך להידרדר יותר. אם המחאה רק נועדה לבלום הידרדרות, צריך להבין שהמשמעות היא שעכשיו אולי יהיה קצת יותר טוב, אבל בסופו של דבר היא סוללת הידרדרות איטית לאותו כיוון, במקום לשנות אותו. מחאה דמוקרטית שלא יוצאת נגד האפליה והכיבוש, שלא חורטת על דגלה זכויות וצדק לכולם, למעשה נותנת לגיטימציה לעליונות יהודית.

כל ביקורת משמאל על המחאה השבטית-יהודית הזו, נתקלת בתגובה לאקונית שבדיקטטורה יהיה נורא יותר, אבל השאלה היא לא אם יכול להיות פה רע יותר, אלא האם יכול להיות פה טוב יותר. משום שיכול להיות רע יותר, אבל רע לא פחות זה לבחור במאבק מצומצם שבסופו של דבר משאיר עוול על כנו, רק משום שלציבור בישראל לא נוגע, זה יביא את הרע ביותר במקום עכשיו, אחר כך. 

יותר מזה, המוכנות לקרוא לישראל טרום ההפיכה המשפטית "דמוקרטיה", לקבל את האקסיומה שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר (על רקע מאות פליטים שבורחים מג'נין למודת הקרבות ומותירים עשרות פצועים ומתים מאחור), ההימנעות מהכנסת זכויות האזרחים הערבים למחאה והגבלת הפלורליזם (יסוד עקרוני בדמוקרטיה), כל אלה מעקרים את המחאה מבפנים ומוכיחים שגם הפעם, היריב היחיד שעומד מול נתניהו (כי בואו, גם אופוזיציה אין) לא מסתכל על הכדור, אלא על הרגל הבועטת. כרגיל התגובה היא לפעולה של נתניהו ולא לנושא העקרוני, רוצה לומר המאבק לא צריך להיות נגד ההפיכה המשטרית, הוא צריך להיות לדמוקרטיה. 

אנחנו נוטים לראות בפוליטיקה את אמנות הפשרה, אבל הפשרה היא במעשה הפוליטי ולא בעקרונות המנחים. פוליטיקה מתחילה בעקרונות ולכן חלק ממנה הוא גם העמידה על עקרונות ולמרבה הפלא אין בכך סתירה. הסיבה פשוטה ונעוצה בעקרונות בסיס עליהם אין פשרה, הם חלק בלתי נפרד מההגדרה – בדיוק כמו שטבעוני לא יאכל עוגה עם "ביצה אחת בלבד" ויהודי דתי לא ייסע בשבת למפגש חברים, אין בכך טהרנות, העקרונות הללו הם חלק מההגדרה שלהם. ההתעקשות על עקרונות אינה טהרנות ואינה שוללת פשרה במקום בהם העקרונות יכולים להתקיים. ההתעקשות של השמאל האמיתי בישראל להיאבק נגד משטר ההפרדה, הכיבוש והאפליה היא חלק בלתי נפרד מערכי השמאל והעמידה על עקרונות כמו שוויון אזרחי, זכויות אדם, דמוקרטיה וצדק איננה טהרנות והסיבה שהיא נתפסת כזו מעידה בעיקר עד כמה ישראל איננה דמוקרטיה. 

לדמוקרטיה יש "כללי משחק" בסיסיים שמשותפים לכל השחקנים. בדומה למשחקי קופסא, כדי שאפשר יהיה לשחק, כל השחקנים צריכים להכיר את כללי המשחק ולהיענות להם על מנת שהמשחק יתקיים. דמוקרטיה לא יכולה להתקיים בלי להיות מדינת כל אזרחיה, בלי שוויון אזרחי, בלי זכויות אדם ואזרח, בלי שכולם יהיו כפופים לשלטון החוק, בלי סובלנות, בלי פלורליזם ובלי בחירות כלליות, שוות, קצובות, חופשיות, תחרותיות וחשאיות. כאשר דבקות בעקרונות דמוקרטיים בסיסיים נחשבת "טהרנות", הרי שזה מעיד על רוח המקום ושבירתם של עקרונות דמוקרטיים. 

היכולת הנוכחית של ממשלת נתניהו לאיים בהפיכה משטרית לא מגיעה רק מתוך עוצמות הפשיזם והלאומנות שפושים בציבור היהודי, גם לא רק בגלל נתניהו והניסיונות האופורטוניסטיים שלו להציל את עורו גם במחיר של דרדור המדינה למדינה דתית-סמכותנית, לטנגו הזה היה צריך עוד צד – צד שבשם "פרגמטיות" יוותר על עקרונות וייתן לגיטימציה לזרמים האלה לעלות. במקרה של פשיזם מן הידועות שאם נותנים לו אצבע, הוא רוצה את כל היד, כי הפשיזם והלאומנות לא עוצרים כשנשברות ההגנות על הדמוקרטיה, להפך. זו הסיבה שגם המחאה היא בגבולות האתנוקרטיה היהודית.

לא, זה לא פופולרי לצאת נגד המחאה, אבל הכנות מחייבת, כי בעוד שנראה לרבים שהמחאה חיונית כי אחרת יהיה רע יותר, יש כאן שוב קוצר ראיה מדכא – כי לעולם לא תהיה כאן דמוקרטיה כל עוד ישראל מחזיקה בשטחים הכבושים וכל עוד המושג מדינת כל אזרחיה מעביר בציבור היהודי צמרמורת ששמורה לסיפורי אימה. 

הניסוי הזה נכשל לנגד עינינו והתרופה היחידה לו מושתת על צדק ודמוקרטיה. אנחנו בנקודה קריטית, אם המחאה הנוכחית תצליח, היא לא תמנע את השינוי, רק תדחה אותו. אבל אם נבין שהמאבק אינו על המציאות העכשווית, אלא על עתיד המדינה ואין כזה שמאפשר חיים גם לציבור החילוני בלי מאבק שלם ומלא על דמוקרטיה, אז אולי עוד יש סיכוי לשינוי. אחרת לדור הבא כבר לא יהיה מה לחפש פה, חוץ מדם, יזע ודמעות.

החרב הקדושה

לנצח נחיה על חרבנו? לא צו גורל, אלא בחירה שגויה

תראו תראו, פרובוקציה ישראלית באל-אקצא עוברת מתחת לרדאר היהודי, מאיימת להצית את האזור והופה - הנה שוב כל היהודים יחד מתקבצים סביב החרב בקריאת "הנני" נלהבת, נגד האויב המאיים, רק שהצד האלים והפרובוקטור של הסיטואציה הנוכחית הוא ישראל. מבחינת יהודים, הכל מתחיל ונגמר בזה שיש כאן ערבים, אלה עם "המנטליות האלימה", שאת האפליה והדיכוי שלהם לא רואים, האויב הנצחי, שהוא נוסחת הקסם לסימוא הציבור הישראלי.

במדע המדינה נהוג להשתמש במושג "התאגדות סביב הדגל", שמהותו הוא איחוד פנימי מול איום או אויב חיצוני. בישראל, בה הכריז נתניהו ש"לנצח נחיה על חרבנו", החליפה החרב את הדגל. דפוס החשיבה כל כך מותנה וידוע מראש, בגדר גזר דין ידוע מראש של המשך מעגל הדמים – כולם נקראים לחרב.

בתזמון מושלם, נציגי הקואליציה מאשימים את האופוזיציה וקוראים למוחים להצטרף למדורת השבט, זו שמבעירה את המדינה ומנהיגי מחאה בעיני עצמם קוראים להיענות לקריאה, בשעה שאנשי מילואים, שנשבעו לסרב, מתפקדים לקראת הגיוס. חודשים של דיבורים על אחדות, מושג מיותר להפליא בתחום הפוליטי, אבל הדבר היחיד שמאחד ישראלים מסוג יהודי, זה הנימוק הבטחוני ואם אין אחד, יוצרים. כמו הגביע הקדוש, תמיד תהיה חרב קדושה להתאגד סביבה, כמו התניה פבלובית לאומית, אבל זו בדיוק הבעיה – שהלאומי הוא היהודי והבלבול הזה מסייע להמשיך את אי-הצדק ואי-השוויון.  

כמו בדיסוננס ידוע מראש, פסח מביא איתו אינפלציה של המושג חירות, אבל איזו חירות יכולה להתקיים כל עוד היא מבוססת על אפליית בני אדם אחרים ודיכויים ונסמכת על המוכנות לא לראות את זה? בתוך חודש אחד, ישראל מציינת את פסח ויום השואה, ימים שמאפשרים בחינה של הלקח ההיסטורי ובמקום זאת משמשים בעיקר לחדד את תחושת הקרבנות היהודית, שהרי "בכל דור ודור באים עלינו לכלותינו" ולהעצים את ההצדקה. אבל הנקודה היא שלא צריך להצדיק יותר את הקמתה של ישראל, אלא את קיומה ואם אפשר בפעם הראשונה גם באמת כדמוקרטיה. המאבק על הדמוקרטיה הוא קריטי, אבל מחייב התבססות על ערכים דמוקרטיים, אחרת הוא בסך הכל מאט את התהליכים ולא יותר.

אם המאבק על היכולת לחיות בישראל של כאן עכשיו, כלומר כמו שהיה נניח לפני 4 חודשים, הרי שאין כאן מאבק לדמוקרטיה, משום שכל עוד ישראל היא כוח כובש שמדכא את חירותם של הפלסטינים, ישראל אינה דמוקרטית וזה בדיוק העניין. המוכנות לחיות במדינה כובשת ומנשלת בשטחים שאינם בריבונותה, שיש בה שתי מערכות חוק לא שוויונית ושמעל 20% מאוכלוסייתה בשטחים הריבוניים אינם זוכים לשוויון אזרחי מלא ולקרוא לה דמוקרטיה, היא לא יותר משיתוף פעולה עם שקר, שתוצאתו היא דיכוי של בני אדם. האם את המצב הבלתי נסבל הזה, שישראל מתחזקת, אנחנו רוצים להוריש לילדינו?

אז נכון, המחאה האדירה שסוחפת את הארץ חשובה וחיונית, בעיקר משום שכל רגע חולף יקשה על כל תיקון עתידי אפשרי. זה צריך להיות ברור, אנחנו אמנם מדשדשים על הרוביקון הדמוקרטי כבר שנים, אבל מהרגע שייחצה סופית, כל דרך חזרה תיגבה מחיר הרבה יותר גבוה. אבל האם זו השאלה? האם לא ייתכן מצב שנילחם באמת עד הסוף על ערכים דמוקרטיים מהותיים ומשותפים בלי שום "אבל"? כן מאבק לדמוקרטיה, לכזו שלא מעוניינת לטול את זכויות האדם של לאומים אחרים ושרוצה לקיים בתוכה שוויון אזרחי מלא, ממש דמוקרטיה ולא כזו שמפחדת מעצמה.

אלבר קאמי אמר פעם שהוא רוצה לאהוב את מולדתו ואת הצדק כאחד, גם אני כמוהו רוצה. אני רוצה לדבר על חירות, אבל לא מדומה. כשאני חלק בלתי נפרד משלטון מדכא, כל שיח על חירויות שאינו מכיר בדיכוי ואפליה ונאבק לבטלם, בעצמו חסר כל ערך. שום עוולה היסטורית אינה הצדקה לעוולות בשם הקורבן, גם לא כשהקורבן הוא אנחנו. כל עוד לא נשתחרר מהתפיסה הזאת אנחנו דנים אותנו ואת ילדינו לאותו גורל, גורל אלה הבוחרים לחיות על החרב, אפרופו מנטליות. הקריאה לחירות, עת אנחנו מונעים חירותו של אחר, היא צביעות חסרת מודעות והמחיר? כמו שאמר מחמוד דרוויש "אני לא יודע מי מכר למי את המולדת של מי, אבל ראיתי מי שילם את המחיר". כולנו משלמים את המחיר והוא כבד ומאמיר ורק אנחנו יכולים להפסיק אותו.

אני לא מציעה תקווה, בתקווה תמיד מקנן הרצון שמישהו אחר יפעל במקומנו, יגיד את הדברים, יתקן – אין לנו את הפריבילגיה הזו. אנחנו הדור שאין לו ברירה אלא לפקוח את העיניים, שעד עכשיו היו בעיקר מצומצמות מבט. לא הייתה כאן מעולם דמוקרטיה, התקווה מצויה במוכנות שלנו להילחם שתהיה כאן וזה עובר בהכרה באי הצדק – בכיבוש ובאפליה.

מתי הייתה כאן דמוקרטיה?

סליחה על הספויילר, אבל מעולם לא הייתה כאן דמוקרטיה כמוה גם שוויון, או צדק – לכן השקר הראשון שצריך להפסיק לשתף עמו פעולה הוא שישראל דמוקרטיה. זה לא אומר שלא יכולה להיות פה דמוקרטיה, אבל זה יתרחש כאשר שוויון אזרחי וסיום הכיבוש יהיו חלק בלתי נפרד מהאג'נדה, עד עכשיו זה לא קרה וההפגנות מעלות את התהיה אם אי פעם זה יקרה

לצטט את נימלר יהיה קלישאתי במיוחד, אם כי מתאים להפליא ובכל זאת אסתפק בריפרור ותו לא. אי אפשר להסתכל על ההפגנות ההמוניות של שלושת מוצאי השבת האחרונים ולהימנע. המרכז-שמאל היהודי, יוצא מאזור הנוחות ומפגין נוכחות חשובה, אבל זה רק בגלל שהאיום בפגיעה בזכויות הגיע עד אליו. אפשר היה שהמרכז-שמאל יבין שזה מה שקורה כשמוכנים לתחזק שקר של דמוקרטיה כשלמעשה היא ליהודים בלבד, שזה מחיר העיוורון שרוב היהודים-ישראלים קיבל על עצמו מרצון או בשתיקה.

יפים לעניין דבריו של גרוסמן מההפגנה במוצאי שבת (ה-21.1.2023) על ביאת "הזמן השחור", אלא שהזמן השחור התחיל מזמן, עם היענות לכנות את ישראל דמוקרטיה, עת נמנע במכוון שוויון אזרחי והושת ממשל צבאי. מעולם לא ניתנה אפשרות לשוויון אזרחי במדינה, לא ברמה הסמלית-חוקית ולא היומיומית, מאז ומעולם היה תחת מגבלות ולכן תמיד בערבון מוגבל. מאז 1967, נוסף רובד נוסף של אוכלוסייה – פלסטינים משוללי זכויות והכל בחסות ישראלית גורפת. משטר הפרדה דה פקטו ודה יורה, אך בעל מראית עין דמוקרטית, שהיה אינטרס לשמר תוך הנצחת העדר הדמוקרטיה.

המציאות של ממשלת נתניהו-בן גביר-סמוטריץ'-לוין אין בה כדי להפתיע, למעשה תהליך הכשרתה ערך שנים וממשלת בנט-לפיד לא הייתה שונה במובן הזה. המציאות של היום היא תמצית הביקורת משמאל, שהחלה כבר ב-1948, דרך 1967 והיום מגיעה אלה המכונים "טהרנים" או לחלופין "שמאל-רדיקלי". אלה שבעקביות מדברים בשם ערכים אוניברסליים, ערכי שמאל ודמוקרטיה, פחות או יותר הנתיב היחיד שלא נוסה באמת במעבדה האנושית המכונה ישראל.

במקום לבחון אם יש אמת בביקורת, בחר מרבית הציבור בישראל להאמין שהבעיה בביקורת משמאל, ה"תמימה" או ה"אוטופית" ולא בהתנהלות עצמה. העובדה שכמעט בכל יום נהרג פלסטיני, שמיליונים חיים תחת דיכוי, שצה"ל שולט באוכלוסייה אזרחית והמתנחלים עושים בשטח לא ריבוני, בחלקו פרטי, כבשלהם – אלה רעשי רקע, שאוזן הציבור היהודי התרגלה להם ורובו לא רואה בהם עוול. בסופו של דבר ואיך שלא נהפוך את זה, ההכחשה הפכה למודוס אופרנדי של כמעט מדינה שלמה. הכחשת הכיבוש והפשעים שנעשים בשמו, לא רק שמאפשרת אותם, היא גם הבסיס להתרחבותם והימשכם. ציבור שלם שמוכן להפנות את ראשו לעוולות שנעשות בשמו ולא מבין שהפניית הראש היא התשתית לעוולה הבאה ועכשיו העוולה לפתחו והוא לא מבין איך זה קרה.

לאורך שנים, יצרו יהדות, לאומיות וציונות מסד משולש בעל מנגנון אל-כשל אתני שבסיסו הקשר בין הציבור היהודי למדינה. המנגנון הזה לא רק שיצר זרועות סוציאליזציה ואינדוקטרינציה, הוא גם הפך למכנה המשותף של הציבור היהודי במדינה והפך את הנאמנות למדינה למאפיין אתני. במקום שמכנה משותף יהיה דמוקרטיה, המכנה המשותף הוא יהדות וציונות וכך משנה לשנה ישראל הולכת בנתיב דתי-שמרני-לאומני ומתרחקת מכל רעיון דמוקרטי. אבל דמוקרטיה אינה יכולה להתבסס על דיכוי ואפליה ולכן אין מנוס אלא לצמצם יותר ויותר את הבסיס המהותי הדמוקרטי והצמצום הזה בסוף מגיע  - עיננו רואות והכל כדי לתחזק עליונות יהודית, בעידן בו כבר היינו צריכים להבין את טעויות העבר ולתחזק ערכים אוניברסליים שמאפשרים קיום וחיים. לזה הציבור הישראלי צריך לפקוח את העיניים – דיכוי מוביל לדיכוי ושום דמוקרטיה לא חסינה בפני זה, בוודאי כשהוא עטוף בלאומיות.

העניין הוא שכדי להילחם בצמצום הזה נדרשות עיניים פקוחות לרווחה וכאלה שאינן לוקות בעיוורון מרצון, אלא מאחוריהן נמצאים אנשים שמבינים שיש לקחת אחריות. כשההפגנות ל"הצלת הדמוקרטיה" מניחות מראש שקודם יש להתמודד עם מה שקורה ליהודים ואחר כך יטופל כל השאר, אנחנו מפספסים שוב את הלקח שראוי היה שיהיה נר לרגלנו. דמוקרטיה היא לכולם, אין בה חריגים, שוויון אזרחי ניתן מתוף אזרחות וללא סייגים ושלילת זכויות של אוכלוסייה אזרחית שלמה לא יכולה לדור בכפיפה אחת עם דמוקרטיה. דמוקרטיה נסמכת על פלורליזם וסבלנות, כשבהפגנות למען הדמוקרטיה מופעלת צנזורה מרצון לדעות שאין בהן פסול, הן מעוקרות מבפנים ומהוות עדות, לא ממש אילמת, להעדר דמוקרטיה, כי כאמור אין דמוקרטיה ליהודים בלבד, עיננו הרואות מה קורה כשמנסים.

עולם כמנהגו נוהג - ושוכח

הסיפור היום, על אירועי בירמינגהם, שהתרחשו לפני 55 שנים, היה אמור להיות סיפור שכל ילד מכיר, שכל בית ספר מלמד, סיפור על המאבק לשוויון, עם זאת רק מעטים זוכרים אותו. אחת הבעיות בשכחת ההיסטוריה היא שנושא המאבק הופך למובן מאליו וערכו הולך ונשחק. המאבק לשוויון עוד לא בסופו ועם זאת תחילתו, שלפי כל קנה מידה היסטורי היתה רק אתמול, שוקעת באבק הזמן ודור שלא יודע את התקופה בה לא היה שוויון גדל בלי להבין עד כמה העדר השוויון רע. 

במידה רבה, הסיפור הזה הוא המשך כמעט מתבקש לסיפור על רוכבי החופש, הקמפיין נגד ההפרדה בתחבורה הציבורית הבינ-מדינתית, משבוע שעבר למרות שהוא מתרחש כ-18 חודשים אחרי. בשנה וחצי שבין סוף 1961 לאפריל 1963, מצא את עצמו מרטין לות'ר קינג ג'וניור נכנס לתוך עימותים קיימים שמהם לעיתים יצא חבול ופצוע, הקמפיין באלבני נכשל וקינג בצומת דרכים, אם כי ברור לו שהוא צריך למצוא קמפיין חדש ומוצלח. המטרה הבאה פחות או יותר הציגה את עצמה.

תכירו - בירמינגהם אלבמה, העיר שככל הנראה היתה הכי גזענית, בטח הכי מופרדת ומלאה בתאי קו קלוקס קלאן וממילא גם נאכפו בה חוקי "ג'ים קרואו" באדיקות בארצות הברית כולה. את כינויה "במובינגהם" היא קיבלה משום שאחד מ"תחביביהם" של חברי התאים בארגון הלבן, שהיו בחלקם גם עובדי תעשיית הכרייה, היה לפוצץ בתים של משפחות אפרו-אמריקאיות של אקטיביסטים או של כאלה שעברו לשכונות חדשות. מ-1945 ועד 1962, למעלה מ-50 פיצוצים מסתוריים נותרו "לא פתורים". מצבה של האוכלוסייה האפרו-אמריקאית בעיר היה בכי רע והיא סבלה מהזנחה פושעת, קחו לדוגמא אחוז המובטלים מתוך האפרו-אמריקאי של העיר היה גבוה פי 2 וחצי מאחוז המובטלים הלבנים. במילים אחרות אם היתה עיר שהפרדה גזעית היה שמה השני, זו בירמינגהם.

מרטין לות'ר קינג ג'וניור, 12.4.1963, בית המעצר בירמינגהם
Mugshot of Martin Luther King Jr following his 1963 arrest in Birmingham

מי שהנהיג את המאבק לזכויות אדם בבירמינגהם היה כומר ופעיל זכויות אדם בשם פרד שאטלסוורת', שבאותה תקופה ייחד את עיקר מאמציו לצמצם את ההפרדה, אך כמובן ללא הצלחה. במר לו הוא מבקש עזרה מבחוץ ופונה למרטין לות'ר קינג ג'וניור, שבעברו גם שירת ככומר בבירמינגהם, ומבקש ממנו להצטרף למאבק נגד ההפרדה הגזעית בעיר ובעיקר להתמודד נגד יוג'ין "בול" קונור, הגזען הלבן בעל התפקיד הממשלתי – ראש המשטרה, הממונה על ביטחון הציבור.

תחשבו הכי גזען-דרומי-לבן ולא משנה מה דמיינתם - קונור יותר מזה. הוא האמין שהתנועה לזכויות האזרח היא קונספירציה קומוניסטית, נטה להאשים אפרו-אמריקאים בכל פשע שנאה שכוון נגד אפרו-אמריקאים ולא היסס להשתמש בתפקידו כדי לפגוע באוכלוסיה האפרו-אמריקאית בעיר בכל דרך. אמנם לא הצגתי אותו לפני כן, אבל כבר שמעתם על מעלליו, הוא זה שארגן לאנשי ה-KKK את 15 דקות החסד ללא התערבות משטרתית בפשיטה על האוטובוס הראשון של רוכבי החירות שהגיע לעיר. למה הוא כל כך חשוב כי למעשה הוא לא מקבל את מרותו של ראש העיר הנבחר ויוצר מצב של שתי רשויות בעיר אחת מה שהופך את כל הבלגן למבולגן עוד יותר. אבל רגע, איך זה מתחיל?

שאטלסוורת' כותב ל-MLK שלדעתו תוצאות המאבק בבירמינגהם יכריעו את המאבק באומה כולה ולא ידע כמה הוא צדק. MLK מסכים ומגיע לבירמינגהם ובכך מתחילה אחת המערכות המכריעות במאבק לזכויות אדם. הם מחליטים על שורת צעדים מחאתיים באזור ספציפי של העיר - מרכזה, עם יעדים מוגדרים ומתוך מטרה אחת – להביא את העיר לשולחן הדיונים. יעדי המחאה התמקדו בפעולות לא-אלימות ישירות, כולל: sit-ins, מחאות-שבת לא אלימות במקומות ציבוריים, בעיקר מסעדות שיישמו הפרדה גזעית, מצעדי מחאה והחרמות של עסקים גזעניים. חלק מהפעולות האלה כבר למעשה מבוצעות עוד לפני הגעת MLK לעיר, למשל חרמות נגד בתי עסק בהם יש הפרדה בין לקוחות אפרו-אמריקאים ולבנים, כולל פקחים שמנעו כניסת אפרו-אמריקאים לעסקים מפרידים. בירמניגהם, שמעולם לא ידעה מרגוע, מתחממת והולכת.

שביתת השבת הראשונה שנערכה בכמה מוקדים, מספר מסעדות בעלות מדיניות הפרדה, נערכה ב-3.4.1963. האקטיביסטים מכוונים להביא כמה שיותר מעצרים ובול קונור מבטיח כי לא ינקטו צעדים אלימים נגד המוחים, אלא שלא במפתיע הוא מפר את הבטחתו. אבל הניסיון למלא את בתי הכלא עד לרמה שתחייב ישיבה למשא ומתן לא מתממש. קינג לא זוכה לתמיכה מכל האוכלוסייה האפרו-אמריקאית בעיר, להפך חלקם חושבים שריבוי המנהיגים מזיק למאבק. אמנם מגיעים מצטרפים חדשים למחאה, אבל היא לא מתקדמת לפי המתוכנן. קונור עושה כל שביכולתו להקשות על המוחים ובין היתר מבקש ואף מקבל צו בית משפט האוסר על כל התקהלות בעיר ללא רישיון. את הרישיונות כמובן יש לקבל, איך לא, מהמשטרה, כלומר מקונור.

יומיים אחרי, ב-12.4.1963, יום שישי הטוב, לות'ר קינג ג'וניור ועוד כמה ממנהיגי המחאה נעצרים בניסיון לקיים תהלוכת מחאה. קינג אמנם היסס בהתחלה אם להוביל את העצרת, כי היה לו ברור מה קונור מתכנן, אך מחליט שכן והוא בין הראשונים להיעצר, עבורו זה המעצר ה-13 (מתוך 29 סה"כ). הוא יוחזק בבידוד עד שחרורו ה-20 באפריל. כזכור, ב-16.4 יכתוב את אחד מכתביו האייקוניים – מכתב מכלא בירמינגהם, תשובה למכתב פיוס פומבי שפורסם על ידי 8 אנשי דת לבנים, שהוברח מהכלא על ידי עורכי דינו ונכתב בכתה החרטומים של קינג על כמה וכמה דפי עיתון. היו שאמרו שהמכתב היה מתוכנן ולא ספונטני, אבל זה לא באמת משנה, הוא פורש שם את עיקרי משנתו וזה מקבל תהודה.

הנשיא קנדי מתערב בשחרורו של קינג, אגב גם הוא וגם אשתו התקשרו לאשתו של קינג שהתאוששה באטלנטה אחרי לידת בתם הרביעי, ובכלל המעצר זוכה להרבה תשומת לב אבל המחאה דועכת. קונור לא בוחל באמצעים לפיזור מהומות (אין מהומות, יש מחאה שקטה, אנשים צועדים או יושבים). אבל האקטיביסטים המקומיים, לא קינג, מבינים שהם לא ממש מצליחים לשתק את העיר ולכן מחליטים על קו חדש – ילדים. ילדים ובני נוער מגוייסים ומתגייסים לקו הראשון של המחאה. מעדויות של נערים מאותה תקופה עולה שהרצון להיות בחזית עלה מהילדים עצמם, יש להניח שהיתה כאן סימביוזה, אבל זו לא היתה החלטה פשוטה, זו היתה החלטה שנבעה מיאוש עמוק. זה העלה חששות בעיקר משום שהיה ברור שקונור לא יחרוג מנהליו, גם לא עבור ילדים והם צודקים בהנחתם. הילדים מתודרכים לא להגיב ולא לנקוט באלימות. בסופו של דבר, התמונות מבירמינגהם יזעזעו את כל העולם עד כדי כך שלימים יגיד JFK שהתנועה לזכויות אדם חייבת את קידומה לקונור לא פחות מאשר לאברהם לינקולן.

ב-2.5.1963 מתחיל Project C, או קמפיין בירמינגהם, נקודת תפנית במאבק לזכויות אדם ושוויון, אולי אם תרצו התחלת הסוף. הוא מתחיל בצעדה של תלמידים שיוצאים מבתי הספר בשירה באמצע היום לעבר מרכז העיר, אליהם מצטרפים עוד מוחים. קונור מגיב במעצרים (כ-600 ביום הראשון וכפול תוך יומיים) וכשלא נותרות עוד ניידות פנויות הוא משתמש בסמכותו להביא כבאיות ואז בסמכותו להפעיל זרנוקים ואחר כך, מול מצלמות הוא גם מוציא את הכלבים, רועים גרמנים שאומנו לתקוף. הילדים והנערים ממשיכים לשיר שירי חירות מול זרמי מים המופנים אליהם בלחץ עצום והם לא מתייאשים. אלה שנכלאים נמצאים הלכה למעשה במכלאות מאולתרות בתת תנאים, כשהוריהם מעברה השני של הגדר. אגב באותו ערב מגיע קינג לבקר ומבטיח שהם עושים היסטוריה שתשנה את ארצות הברית כולה והוא צודק. 

יום למחרת קונור מצפה למפגינים הצעירים עם זרנוקי מים בלחץ גבוה וכלבי רועה גרמני והוא משתמש בהם שוב. צלמים מאותו יום, חלקם צלמים צבאיים, מצאו את עצמם המומים לנוכח הברוטליות המשטרתית כלפי קטינים, המחזות נוראיים והם מגיעים לעולם כולו, אגב גם לסובייטים שמיד משתמשיפ בזה כדי לנסות לחזק את שליטתם באפריקה מול ארה"ב (מלחמה קרה, זוכרים?). זה לא מצטלם טוב, זה מצב בפני ארה"ב את הבעיה מול העיניים, שנים האמריקאים ידעו שזו בעיה שיש לפתור, אבל זה היה בדרום וזה לא היה קרוב מספיק ופתאום זה היה בכל בית. הבבואה הכי שחורה של ארה"ב - העדרו של שוויון, קיומה של שנאה וגזענות והפרדה ב"מדינתם של בני האדם החופשיים" וככל הנראה החופשיים פחות.

Protest observer (Walter Gadsden, 17) in Birmingham, Alabama, USA, on 3 May 1963, being attacked by police dogs during a civil rights protest. 

ההחלטה לשים את הילדים בחזית הניבה המון ביקורת, קנדי קרא להפסקת השימוש בילדים ואמר שילד פצוע, נכה או מת זה מחיר שאף אחד לא מוכן לשלם, מאידך אקטיביסטים רבים טענו שאסור להתחבא מאחורי ילדים. כך או אחרת זה מביא את שני העיתונים האמריקאים החשובים ביותר, הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט להקדיש את העמוד הראשון שלהם לבירמינגהם, יום למחרת, לפחות הניו יורק טיימס כבר יקדיש לסיפור את מרבית עמודיו הראשונים והתמונות של נערים מותקפים בידי כלבים וזרנוקי מים, לעיתים בעודם יושבים על המדרכה יזעזעו עולם שלם. והתיעוד הטלוויזיוני יגיע לכל בית, גם לבית הלבן.

התמונות גם הביאו את האוכלוסייה האפרו-אמריקאית בבירמינגהם סופסוף להתאחד מאחורי לות'ר קינג ג'וניור ויותר מזה להתעוררות בדרישה להביא לחקיקת חוק זכויות האזרח. אלא שהמחאה מתעצמת ומאבדת שליטה וב-5.5.1963 המנהיגים עוצרים בגופם מפגינים שרוצים לסטות מהמחאה הלא אלימה, קונור מגיב כמובן ביותר לחץ, הניסיונות לפיוס לא מתקדמים. ב-6 במאי הצפיפות במתקני הכליאה מחייבת את קונור להפוך את גני התערוכה המקומיים לכלא זמני. המפגינים לא מרפים, אבל התמיכה הציבורית למוחים גורמת לכבאים לסרב להשתמש בזרנוקי המים על המפגינים.

המשבר מגיע לשיאו ב-7 במאי, המצב במתקני הכליאה היה כל כך חמור שנדרשו 4 שעות לחלק את ארוחת הבוקר, אבל קונור לא מפסיק ושוב מופעלים זרנוקי המים ונכלאים עוד כ-1,000 מפגינים. רבנים מגיעים מניו יורק ומשווים כמובן לזוועות השואה, קנדי "מזועזע" והלחץ מהבית הלבן גובר, במקביל עוד ועוד אנשים מצטרפים למוחים ולרשויות העיר ברור שאין להם דרך להתמודד עם המצב. המשא ומתן עם מנהיגי המפגינים מואץ ולפנות בוקר של ה-8 במאי הם מגיעים להסכמות. ב-10 במאי שאטלסוורת' וקינג מודיעים שיש הסכם לביטול הדרגתי של ההפרדה, הרחבת העסקת אפרו-אמריקאים בתפקידי שירות, שחרור עצורים ושנאספו הסכומים לשחרור העצורים, קינג מכריז על ניצחון אדיר. אם הכל היה טוב ויפה כך היה מסתיים הסיפור, אלא שכל זה כמובן לא מקובל על קונור וחבריו.

בבוקר של ה-11 במאי בירמינגהם מתארגנת לקראת לחזרה לשגרה, הכוחות מתחילים להתפזר ולמרות  המודיעין שהקו קלוקס קלאן מתכנן להטמין פצצות, הממונה על הביטחון הציבורי של המדינה סמוך ובטוח שהוא יוכל להתמודד, בטח אחרי שקינג ממריא לאטלנטה, למשפחתו, שבינתיים גדלה בעוד בת, בתו הרביעית והאחרונה שנולדה שבועיים לפני מעצרו. אלא שזה לא כך, באותו יום מתכנסת הנהגת ה-KKK  בדרום ויוצאת בקריאות נרגשות לשמור על ההפרדה גם במחיר דמים. רבע שעה לאחר סיום העצרת מתפוצצת פצצה בבית של אחיו של קינג אחרי שעובר אורח ראה שוטר במדים מניח חבילה על מפתן הדלת. חזית הבית מתפוצצת, א.ד. קינג, אשתו וחמשת ילדיו מצליחים להינצל כי חדרי השינה היו מאחור. ב-23:58 נזרקת עוד פצצה הפעם מרכב נוסע לכיוון חדר 30 במוטל דרכים, לא יפתיע אתכם שזה חדרו של קינג, רק שהוא כבר באטלנטה, כך שלא היו נפגעים.

זה גורם למהומת אלוהים וכמובן שחלק מהאפרו-אמריקאים, בעיקר אלה שנמאס להם מהמחאה הלא אלימה, מחליטים לפעול, שוטר אחד מותקף בסכינים ומתחילה השתוללות. כ-2,500 אנשים החלו חוסמים את אזור המוטל, איכשהו פורצת שריפה בחנות מכולת באזור ואז מגיעה המשטרה עם גז מדמיע. לא ברור מאיפה אבל עדויות מדברות על טנק צבאי אבל מה שבטוח שכוחות פדרליים נכנסים לאזור, חלקם רכובים על סוסים, חלקם על נגמ"שים מצויידים במכונות ירייה.המצב חמור עד שקנדי קוטע חופשה משפחתית כדי לטפל במצב ומחליט על מבצע "עץ אלון" – הטלת משטר צבאי על העיר, לראשונה בהיסטוריה המודרנית של ארה"ב, במטרה ליישם את ההסכם ולהשיב את השקט. המון ביקורת הוטחה בו עם המהלך, כי תכל'ס פעולה כזו כבר עם תחילת הבלאגן, שבועות מראש, היתה מונעת את המצב.

אירועי בירמינגהם, וכמובן שלא רק הם, היו בין הסיבות העיקריות שהנשיא קנדי בסופו של דבר מחליט להפנות משאבים לשוויון, חוק זכויות האזרח עובר בסופו של דבר, אחרי פיליבסטר בן 75 ימים על ידי הנשיא לינדון ג'ונסון. בעקבות קמפיין בירמינגהם, מעמדו של לות'ר קינג ג'וניור מתחזק ועוד יותר בקיץ של אותה שנה עם המצעד בוושינגטון ונאום "יש לי חלום". אירועי בירמינגהם היו חוליה בשרשרת של פעולות שהאירה צדדים מכוערים באמריקה שהציבור האמריקאי פשוט לא רצה לראות. שנים הנושא היה ידוע, אבל לראות את הילדים מבירמינגהם עומדים מול זרנוקי המים והכלבים גרם לאמריקה להבין שאי אפשר לחכות עם זה יותר. מעבר לקינג, הילדים שהאמינו שהעולם לא צריך להיות כמו שהוא אלא יכול להיות טוב יותר, אכן הביאו בעצם עולם טוב יותר, אלא שעולם כמנהגו נוהג ועולם כמנהגו - שוכח.

גיבור שני העולמות - המרקיז דה לאפייט, חלק ב'

בשנים הבאות לאפייט בצרפת, והבלגן שם גדול, אנחנו כבר יודעים שצרפת על סיפה של מהפכה, אבל זו הפריבילגיה שלנו. 

ב-1786, לואי ה-16 מחליט כצעד לייצוב צרפת לכנס את אסיפת הנכבדים, שנועדה לייעץ למלך ולמעשה לא זומנה מ-1627, הוא גם ממנה את לאפייט לאסיפה. לאפייט הופך באופן טבעי למנהיג האצילים הליברליים ומדבר בזכות סובלנות דתית והתנגדות לעבדות. אבל בצרפת לאפייט קרוע - מחד הוא רפובליקני בנשמתו והיה מוכן למות עבור הערכים האלה מעבר לים, מהצד השני הוא בן למשפחת אצולה וקשור בקשרי משפחה, ידידות ואהבה עם החצר בוורסאי וברורה לו מה המשמעות. אבל העולמות האלה מוכרחים מתישהו להתנגש, פרנקלין טען שהוא בטוח בנשמתו הרפובליקאית של לאפייט וגם צדק, חלקית לפחות. 

באסיפה בפברואר 1787 קורא לאפייט לרפורמה וליסודה של אסיפה כללית שתייצג את כל צרפת, את כל המעמדות והוא הראשון שעושה את זה. הוא אמנם מדבר על שוויון, אבל בנשימה אחת הוא גם מגן על זכותו של המונרך, למעשה את הדיסוננס בין הנאמנות למעמד והנאמנות לרפובליקה הוא פתר על ידי האמונה במונרכיה חוקתית. אגב, במידה רבה זה מזכיר את המשטר הרפובליקני סמי-מונרכי שהציע המילטון בארה"ב, בה הנשיא נבחר לכל החיים, הצעה שכזכור נדחתה.  

ב-1789 נבחר לאספת המעמדות כנציג חבל אוברן ובהמשך נבחר כסגן נשיא האספה הלאומית. ב-15 ביולי, ביום שלאחר כיבוש הבסטיליה, יומה הראשון של המהפכה, לאפייט מתמנה למפקד המשמר הלאומי של פריז. באותו יום הוא גם מציע את דגל הרפובליקה הצרפתית, לאפייט שהציע את הצבעים קרוב לוודאי הונחה מהזיקה לארה"ב (אם כי נהוג לייחס לצבעים ערכים שונים -  כחול: חירות, לבן: שוויון, אדום: אחווה ויש שיגידו שזה שילוב צבעיה של פאריז וצבעה של המלוכה [לבן]).

לאפייט תמיד דואלי, תמיד מורכב, וגם כאן הוא גיבור שני העולמות והוא מנסה לשלב בין אמונתו הרפובליקנית ושיוכו למעמד האצולה, בין אמונתו בחוק וסדר ובין היותו מהפכן. גם מבחינת המלך ובני האצולה הוא נחשב להמפכן אך בקרב המהפכנים הוא לנצח יהיה גם בן אצולה. מעבר לאחריותו על החוק והסדר בפאריז, יש לו גם תפקיד באספה המכוננת הלאומית. שם הוא נואם בעד נציגות לכל, שוויון, ביטול מעמדות, התנגדות לעבדות, סובלנות דתית, חופש ביטוי וחופש עיתונות, תיקון מערכת הכליאה, שינוי מערכת המשפט. הוא מנסח פילוסופיה ליברלית ברוח אמריקאית ובניחוח צרפתי, שמגיעה לשיאה עם ניסוח הצהרת זכויות האדם והאזרח, שניסח בעזרתו של ג'פרסון, ושאומצה על ידי האספה ב-27 אוגוסט והוא עדיין נאמן למלך ולשלטונו, ריאקציונר שמרן.

עד להקמת הרפובליקה הראשונה ב-1792, לאפייט מנסה לשמור על המונרכיה החוקתית ועל משפחת המלוכה, ובתוך מהומת האלוהים המדממת בפאריז הוא עושה כמיטב יכולתו ואף מסכן את חייו בניסיון להציל קורבנות מיותרים, גם ממשפחת המלוכה. אבל הוא לא ממש מצליח. פעל נמרצות בניסיון להשליט, ככל יכולתו, סדר בהתפרצויות האספסוף בתקופה סוערת זו. כאשר מתחיל המצעד לוורסאי, אחרי שהמלך דוחה את הצהרת זכויות האדם, לאפייט מבין שהוא לא יוכל לעצור את ההמון. הוא עושה כמיטב יכולתו ומצליח להציל את מארי אנטואנט, לחלץ אותה מחדריה ולהביא אותה אל מרפסת המלך, שם יצא אתה אל הקהל. הוא גם נושק בפומבי לידה, עת הקהל עומד ומריע למלך, בערך שניה אחרי שקרא למותו – צרפתים – לכו תבינו.

אחר כך ילווה את שיירת המלך לפאריז ויאבטח אותם במהלך שהייתם כמעט עד להוצאתם להורג. בפאריז הוא מקים יחד עם ז'אן סילביין ביילי אגודה פוליטית בשם "אגודת 1789" שמטרתו היתה לאזן את הקיצוניות היעקובינית הקיצונית. הוא אמנם עושה כמיטב יכולתו, אבל הוא מתייאש מדי פעם ומנסה להתפטר אך חוזר בו. ב-14.7.1790, שנה למהפכה, בטקס הוא ליווה את נשיא האסיפה כאשר נשבע אמונים "לאומה, לחוקה ולמלך" ואחר כך נשבעו המלך וגם לאפייט (אגב החוקה עוד לא היתה מוכנה, היא תאושר רק בספטמבר 1791). אגב באותו מעמד הונף, בפעם הראשונה באופן רשמי במדינה זרה, הדגל האמריקאי מחוץ לארצות הברית.

לאפייט מנסה לאזן את המצב ומשתדל להביא את המונרכיה החוקתית לאיזון, זה כידוע פחות מצליח. הוא לא מצליח להעביר זכויות רק לבורגנות, כי אין תהליך חלקי, עם זאת ברור לו ששינוי בזכויות הקניין יהפוך את צרפת על פיה, אבל ההליכה באמצע לא באמת מצליחה. הוא מצליח להגן על המלך מספר פעמים, אך באחד מניסיונותיו לרסן את האספסוף המשתולל בעיר, הוא מורה על ירי על מפגינים שקראו לבטל את המלוכה, וזה פוגע משמעותית בפופולריות שלו. לא הרבה אחרי לואי ה-16 בורח לווארן ב-1791 והוא מוציא נגדו צו מעצר, ללאפייט נמאס והוא מחליט להתפטר באוקטובר 1791 ועובר לנוח בכפר.

המנוחה לא מחזיקה אפילו חודשיים ובדצמבר 1791 הוא חוזר לפקד על הצבא ועובר למץ. זו תקופה לא קלה מבחינתו, הוא מבחין בנטייה יעקובינית בצבא והוא מתריע על אבדן הסמכות הפיקודית של בני האצולה, זה גם אכן בא לידי ביטוי בקרב.

לאפייט מגיע ביוני 1792 לאסיפה בפאריז ונואם נאום אמיץ נגד היעקובינים וקורא למי שמאמין בו שיצטרף להפיכת נגד. הוא לא מצליח לסחוף הרבה אנשים, מבין שמצבו חמור ובורח מפריז, רובספייר קורא לו בוגד. הבלאגן בפאריז רק מחריף, עד לשיא בהפיכה ב-10.8.1792 שמבטלת גם את האסיפה. לאפייט מנסה לארגן את הצבא להפיכה נגדית אבל לא מצליח ויומיים אחרי הוא מוכרז כבוגד ומוצא נגדו צו מעצר, לאפייט בורח לכיוון מה שהיום הוא בלגיה, אדריאן נעצרת, אך משוחררת בסופו של דבר ומרבית רכושם מוחרם.

לאפייט נכנס לשטחה של אוסטריה ונלקח בשבי לחמש שנים. המאמצים של ארה"ב להשתמש בעובדה שהוא אזרח אמריקאי לא הצליחו, מה גם שהסיכוי שהפרוסים והאוסטרים יראו בו אזרח אמריקאי ולא קצין צרפתי מוערך היה ממילא קלוש בעיקר לאור העובדה שאפילו לא היו לארה"ב יחסים דיפלומטיים איתן. אבל ג'פרסון מצליח למצוא פרצה ובחתימת וושינגטון לדאוג לקצבה ללאפייט, קצבה שהאוסטרים הסכימו לקבל ובתמורה להיטיב את תנאיו. אגב גיסתו של המילטון, אנג'ליקה מעורבת בניסיון נועז לשחרר אותו, ניסיון שגם הצליח רק שלאפייט איבד את דרכו ונתפס שוב. גם אדריאן, אשתו, מתאמצת לשחררו, אבל בסוף משכנעת את המלך האוסטרי להסכים שהיא ושתי הבנות יצטרפו ללאפייט בשבי, שהוחזק בתנאי בידוד קיצוניים. את הבן היא הצליחה לשלוח לארה"ב, שגם סיפקה לכל המשפחה אזרחות אמריקאית.

בהערת אגב- בתקופת שלטון הטרור, כשלאפייט בכלא הפרוסי והאוסטרי, רבים ממשפחתו, ועוד יותר ממשפחתה של אשתו, מוצאים את עצמם ב-Place du Trône Renversé (היום כיכר דה לה נסיונל) על הגיליוטינה (אגב, זו הסיבה שקברו של לאפייט בבית הקברות picpus בפאריז, בו הורשו להיקבר רק בני משפחה של 1,306 בני אדם הקבורים שם בקבר אחים, שנרצחו בחודשיים הראשונים של תקופת הטרור.

רק ב-1797 הם משתחררים למעצר בית ויהיה זה דווקא נפוליון, שלאפייט לא סבל, שיצליח לשחרר אותם. כאשר ב-19.9.1799 הוא ומשפחתו נמסרים לידי הקונסול האמריקאי בהמבורג, הוא מיד כותב מכתב תודה לנפוליון. הוא לא חוזר לצרפת כי יש עוד עניין אחד להסדיר, הוא נדרש להישבע שוב אמונים לארצו ולשלטון, אך לאפייט מסרב משום שהוא סבור שהשלטון הנוכחי אינו חוקי. לאפייט לא פה ולא שם והוא לא יכול להגיע לארה"ב בגלל הקונפליקט בין צרפת לארה"ב, רק שאז שוב מגיעה אדריאן לעזרה. היא נוסעת לפאריז ומצליחה גם להגיע לנפוליון שבדיוק חוזר עטור ניצחון לפאריז וגם להחזיר חלק מהרכוש.

עם עלייתו שלטון של נאפוליון בהפיכת ה-18 ברומיר, לאפייט מנצל את ההמולה וחוזר לצרפת בשם בדוי, כשנפוליון מגלה הוא זועם, אבל שוב אדריאן מצילה את המצב והיא מציעה שלאפיי טיבע אמונים ויתרחק מהעין הציבורית ונפוליון מסכים, אך מסרב להעניק לו אזרחות, אם כי הוא מתחייב כי אלה יוחזרו בעתיד.

   

כך, לכל אורך הקיסרות הראשונה לאפייט רחוק מעשייה ציבורית, גם כי כך הוסכם וגם כי זה התאים לו – זה היה מבחינתו אקט מחאתי נגד איש בלתי נסבל מבחינתו. הוא עוזב את פאריז ופורש לכפר והוא כל כך נסתר מהעין שנפוליון עורך טקס זיכרון לאחר מותו של וושינגטון, לא רק שהוא לא מזמין את לאפייט, הוא גם לא מזכיר אותו בטקס. במרץ 1800 מוחזרת לו אזרחותו וגם חלק מרכושו וכמה חודשים אחרי כן, בניסיון התקרבות מציע לו נפוליון להיות השגריר בארה"ב ולמרות שזה בוודאי בוער בו, לאפייט מסרב כי הוא לא מוכן לייצג את שלטון נפוליון. שנה אחרי הוא מצביע לא במשאל העם של נפוליון בשאלה האם למנותו לקונסול לכל החיים. נפוליון לא מתייאש ומזמין אותו כמה חודשים אחרי להיות בסנאט ולהימנות על ליגיון הכבוד, תשובת לאפייט: הייתי שמח לענות בחיוב, לא היה זה משטר דמוקרטי.

ב-1803 מציע לו ג'פרסון, נשיא ארה"ב, להיות המושל של לואיזיאנה, שזה עתה נקנתה, אבל לאפייט מסרב בתואנה של בעיות אישיות והצורך לפעול לדמוקרטיזיציה של צרפת. ב-1807, בנסיעה לכפר, אדריאן, שגם כך בריאותה היתה רופפת אחרי המאסרים, נופלת למשכב. בערב חג המולד, היא מכנסת את בני משפחתה לצדה, לבעלה היא לוחשת: " Je suis toute à vous", או בתרגום לעברית "אני כולי שלך", ומילותיה האחרונות בהחלט מתמצתות את חייה, של זו שתמיד אהבה אותו ותמכה בן, אקטיבית, לאורך כל הדרך וזו לא היתה דרך קלה, יום למחרת היא מתה.

את השנים הבאות הוא מבלה בכפר, מבקרים אותו רבים, בעיקר אמריקאים והוא שומר על תכתובת קבועה וחילופי מתנות עם ג'פרסון, ממש כפי שעשה עם וושינגטון. ב-1814 המונרכיה חוזרת לצרפת. המלך החדש, לואי ה-18 קורא לו, לאפייט מתייצב אך הרפובליקאי שבו מסרב להתמנות רשמית לסנאט. ב-1815 נפוליון מציע לו משרה בממשלה, לאפייט מסרב, אך נבחר לאסיפת הנבחרים.  4 ימים אחרי התבוסה בווטרלו, הוא אפילו מארגן לנפוליון מסע לארה"ב, אבל הבריטים מונעים אותו ומגלים את נפוליון בסופו של דבר לסנט הלנה. בתקופה של הכיבוש הפרוסי והאוסטרי, לאפייט היה אמור להיות נציג צרפתי רשמי, אך הם לא ממש התייחסו אליו וב-1815 הוא שוב חוזר לכפר. ביתו הופך למוקד לעליה לרגל של אמריקאים, צרפתים ואינטלקטואלים בכלל.

עם הרסטורציה, לאפייט חזר לפעילות ועד ל-1824 שימש כציר מחוז בבית הנבחרים. ב-1825 הוא יוצא לביקור בן שנה בארצות הברית בהזמנת נשיא ארה"ב ג'יימס מונרו, לכבוד 50 שנים לעצמאות המדינה, לאפייט בן 77 והוא הגנרל היחיד שנותר בחיים ממלחמת העצמאות. וארה"ב פוצחת בחגיגות לאפייט, ב-10.12.1824 הוא הופך לזר הראשון שנואם בבית הנבחרים ובכל מקום בארה"ב הוא מתקבל כסלבריטי ותכל'ס מרים אולמות משל היה כוכב רוק. הוא גם גורם לעוד תופעה מעניינת – הקמת אנדרטאות והוא מוזמן להניח את אבן הפינה של כמה מהן, למשל זו בגבעת באנקר, עוד עובדה מוזרה היא שעשרות ערים חדשות בארה"ב את השם לאפייט באותה תקופה. הוא גם לוקח חלק בהשבעתו של אדאמס לנשיא ב-1825. ביקורו מסתיים יום אחרי חגיגות יום הולדתו ה-68 בבית הלבן, אז הוא חוזר לפאריז עם ידיים מלאות מתנות וגם מענק נדיב על פועלו למען האומה האמריקאית.  

זה הזמן לאנקדוטה – השפעתו העקיפה של לאפייט על המצאת המורס והטלגרף. סמואל פינלי מורס, צייר דיוקנאות היסטוריים, מקבל הזמנה מעיריית ניו יורק לצייר את לאפייט כשיגיע לעיר. למרות שאשתו בהיריון ולמעשה כבר אמורה ללדת, מורס לא רוצה להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית ומחליט לנסוע. שבוע אחרי והוא בניו יורק בסטודיו שניתן לו, דפיקה בדלת ועל הסף שליח שראה ימים טובים יותר וזה נותן לו פתק ועליו המילים "אשתך מתאוששת". מה מתאוששת? מורס הלחוץ פשוט עוזב הכל וחוזר הביתה. רצוץ אחרי מסע של 6 ימים בהם רכב או לקח עגלות, הוא מגיע לביתו לגלות שאשתו מתה בעקבות סיבוכים אחרי הלידה ואף כבר הובאה לקבורה. ב-1832 הוא חוזר מביקור באירופה שם נחשף להרצאה על אלקרו-מגנטיות, קצת מחשבה והוא מבין שמצא דרך להעברת מסרים, והוא ממציא קוד מבוסס קווים ונקודות שניתן להעביר באמצעות טלגרף ובכך למנוע מאחרים עוגמת נפש כמו שהוא ידע.

בדרכו חזרה, לואי ה-18 מת ושארל ה-10 תופס את השלטון ומנסה להחזיר את צרפת למונרכיה אבסולוטית, אלא שלאפייט לא מתכוון לשתוק, לא ולא. הוא נבחר למועצה, המלך מפזר אותה אך לאפייט נבחר שוב. שארל מתחיל להגביל זכויות כמו חופש הביטוי, אבל זה לא תופס על לאפייט, שנואם נגד ההגבלות ובעד זכויות וממשלת נציגים בסגנון האמריקאי והפופולריות של דעותיו מונעות משארל לעצור אותו, כי גם ככה שלטונו מעורער. כשמתחילה מהפכת יולי הוא ממהר לפאריז ושם הופך למנהיג המהפכה ואחרי הדחת המלך גם מוצע לו השלטון, אך הוא מסרב ובמקום זה פועל להמלכת לואי-פיליפ. הוא מסכים לקבל שוב את הפיקוד על המשמר הלאומי. בהשבעתו של המלך החדש, לואי-פיליפ ה"מלך האזרח", הוא גם מעניק לו את הטריקולור, הדגל המקורי, שהונף לראשונה על ידי המשמר הלאומי תחת פיקודו ב-1789. השלטון בסופו של דבר מלוכני יותר משקיווה והוא פורש אחרי 6 חודשים, בעידוד בית הנבחרים השמרני החדש.

חוסר הנחת של מלואי-פיליפ גובר והוא מנצל את מושבו בית הנבחרים להציע רפורמות, צרפת מוסיפה להיות לא יציבה, לאפייט עושה כמיטב יכולתו וממשיך לנאום בעד רפובליקה. נאומו האחרון בינואר 1934, חודש אחרי הוא יחטוף דלקת ריאות. הוא יתאושש ממנה, אך באביב אחרי שיקלע לסערה, הוא שוב יחלה ויישאר מרותק למיטתו עד למותו ב-20 במאי 1834 בגיל 76.

המלך, שידע עד כמה לאפייט פופולרי הכריז על לוויה צבאית כדי למנוע מהציבור להשתתף וזה גרר הרבה מחאות ציבוריות אך ללא הועיל. לעומת זאת בארה"ב, הכריז הנשיא, אנדרו ג'קסון, על אבל כמו שהיה על וושינגטון בשעתו. הוא נקבר לצדה של אדריאן בבית העלמין פיקפוס שבעיר. אחרי שנטמן, מילא בנו את צוואתו להיקבר באדמת צרפת וארה"ב ושפך על ארונו אדמה מגבעת באנקר בוירג'יניה, אדמה שלאפייט ובנו אספו בביקורם האחרון בארה"ב. קברו הוא הקבר הלאומי היחיד בצרפת בו מונף דרך קבע גם דגל ארה"ב. ב-2002 הוא הפך לזר החמישי שקיבל אזרחות רשמית של כבוד מטעם ארה"ב. אבל אין להתפלא הוא היה החבר הכי טוב של ארה"ב וארה"ב היתה מושא הערצתו.

זהו, כך מסתיים לו סיפור של לוחם חירות, הוא אולי היה רומנטיקן סוער ושוחר הרפתקאות, אבל מה שבער בתוכו היתה תשוקה אמתית לחירות, חירות שאנו שנולדנו לתוכה לא באמת יכולים להבין את משמעותה ולכן לא אחת מקלים בה ראש.

Resistance is futile

השריפה בשבוע שעבר במשרדי בצלם היתה, לפי המשטרה ומכבי האש, כתוצאה מקצר. עד להודעת המשטרה, רבים, ולא רק מהשמאל, היו בטוחים כי מדובר בהצתה. למה? ובכן כי ארגוני השמאל הפכו להיות הבוגד, ה'שתולים' שבתוכנו. ובטרמינולוגיה העכשווית של "שונאינו וידידינו", השמאל הוא בצד של אויבנו. להיות ישראלי, כך מסתבר, הוא לא לפקפק בשום דבר תחת ההתוויה 'ישראלי'. ואם אומרים לך שאין כיבוש ואתה בכל זאת לא מבין, אין ספק שאינך אלא בוגד.

אם אתה פועל באיזושהי צורה להפסיק את ה"אין כיבוש", שהכיבוש לא מוסרי, שההתנחלויות הן טעות, שלא צריך לקנות מוצרים המיוצרים בהתנחלויות, שבצה"ל מתרחשות פעולות לא מוסריות לעיתים, שיש לבחון אם כל ה"ניטרולים" בגל הטרור האחרון אכן נעשו "בצדק", אז אתה בוגד. ואם תנופף שוב ב"זכויות אדם", בעיקר אם זה בהקשר פלסטיני, אז אין אלא להניח שאתה בוגד ללא תקנה. כל התנגדות לכיבוש היא חסרת תוחלת ולא מתקבלת בברכה. 

זה האקלים הפוליטי בישראל והוא מובא אליכם בחסות נתניהו, בנט, שקד, ליברמן ולפיד ובסיוע השותקים שמוכנים לקבל את זה כמו כחלון ודרעי. נתניהו קורא לארגוני השמאל מפיצי שקרים ומוציאי דיבה ומזכיר שישראלים אמיתיים שאוהבים את המדינה לא מתנהגים כך, את החשבון הוא משאיר לכם לעשות לבד. אבל בנט, שר החינוך שבונוסים זה הקטע שלו, מסייע איפה שאתם מתקשים להבין ונמצא תמיד צעד אחד לפני נתניהו בהסתה נגד השמאל. בנט רואה בעיה בשמאל, הוא דורש, כצעד ראשון, שהשמאל יטה למרכז. דעות שמאל אינן מקובלות עליו. ליברמן סתם קורא לארגונים האלה בוגדים. נראה שזה לגיטימי.

מה שבעצם מפמפמים לנו השכם והערב זה ששמאל זה בסדר כל עוד הוא מבין שאין פרטנר, הוא קודם כל ישראלי ושהוא מבין שבמצב הבטחוני-מדיני הנוכחי יש להפסיק לדבר על זכויות אדם. זאת אומרת כל עוד השמאל במרכז, השמאל ממש נסבל. אין ספק שזו דוגמא מצויינת לפלורליזם, שינוי קל בלבד מהמשפט אינני מסכים לדעותיך אך אאבק עד המוות על זכותך להשמיע אותן.

זה לא עובד לשני הצדדים כמובן, את עמדות הימין אין צורך לתקן או להעביר טיפולי המרה. בימין הכל פשוט - כולנו אחים, המדינה שלנו הכי יפה וצודקת, הצבא שלנו הכי מוסרי ואלוהים איתנו. תהיה בימין, תהיה ישראלי. אם לא אתה על סקאלה של בוגד וזכור - זה מדרון חלקלק.

במצב הלא מאוזן הזה יש ניסיון לייצר הקבלות. אלא ששוברים שתיקה, בצלם, הועד נגד עינויים ואנשים פרטיים התומכים בארגונים אלה אינם המקבילה בשמאל לימין היותר קיצוני כמו חוגגי חתונת הסכינים או רוצחי דומא או מוחמד אבו ח'דיר. עזרא נאווי הוא לא דוגמא מייצגת. אבל למה לא להכליל? אם יש עזרא נאווי אז כל שמאלני הוא כזה ואם אלון ליאל היה מנכ"ל משרד החוץ הרי שיש בעיה בDNA של משרד החוץ. מקארתיזם? שמקראתי ילמד דבר או שניים מהבנטיזם.

אעז וארהיב לומר שגם השימוש בהגדרה קיצוני נעשה עם אצבע קלה על ההדק. בשנתיים האחרונות, הגדרה של מהו שמאל קיצוני הלכה והתרחבה ואילו הגדרת ימין קיצוני הלכה וקטנה, לפחות כפי שזה מוצג בציבור על ידי פוליטיקאים. בעוד שבהגדרה הציבורית, הימין הקיצוני היום הם רוצחי דומא וחבריהם מנוער הגבעות, והוא מוצג כמיעוט שבמיעוט, דעות קיצוניות כמו של בנט ש"אין כיבוש" ו"הארץ היא שלי" הפכו למיינסטרים, הן חלק מהקואליציה והן מקבלות לגיטימציה יומיומית. לעומת זאת היום שמאל קיצוני זה מרצ. אלא שבשום קנה מידה אובייקטיבי מרצ אינה קיצונית, זו עמדת שמאל מקובלת.

יש הסתה נגד השמאל והיא איננה לגיטימית, אך היא נעשית בגלוי וללא התנצלות על ידי אלה המכתיבים את סדר היום הציבורי ובראשם ראש הממשלה שביסס קמפיין שלם על כך שאנשי שמאל הם "הם" ולא חלק מ"אנחנו", אותו זכיתי לראות בכל פינה בשנה שעברה לפני הבחירות. זה בלבול די גדול הואיל ובדמוקרטיה ההסתה אמורה להיות אסורה ולא השמעת דעה פוליטית - זה דווקא מקובל בהחלט.

במידה רבה יש כאן מלחמת תרבות - עמדות ליברליות עומדות מול עמדות יהודיות ולאומיות. בעוד שעדיין מרבית הציבורי אינו דתי, השילוב בין עמדות אלה לנושא המדיני-בטחוני ולסכסוך הפלסטיני, יוצר העדפה ברורה לשיח הימין, כי יש רתימה חד משמעית של תחושת הביטחון המעורערת, המדיניות המשותקת לנרטיב שמנסים למלא את הואקום של אי העשייה ולכן התעמולה והדמגוגיה פורחות. לולא רתימת הנרטיב הדתי והלאומי אנשים עוד עלולים לשאול שאלות. אבל איזו סיבה יש להם לפקפק אם מחד יש כל הזמן פיגועים ומאידך אין פרטנר ואין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים?

הרי מאיזו דרך ארוכה עם הנצח לא מפחד? לעם הנצח יש מדינה ריבונית, עצמאית ותכל'ס עם פוטנציאל לא רע לשגשג - הדרך הארוכה שלו נגמרה בה' באייר תש"ח. אנחנו לא כאן בגלל "הבטחה אלוהית", זה קונטקסט תנ"כי בן 4,000 שנה, אנחנו כאן בגלל תנועה ציונית חילונית, הרבה דיפלומטיה וגם, לצערנו, שואה אחת, שהביאו להחלטת החלוקה מיום כ"ט בנובמבר ב- 1947 ולא הרבה אחריה גם מלחמה שבסיומה נותרה ישראל עם שטח הגדול משטח החלוקה המקורי. כל הטרמינולוגיה שבאה עלינו לטובה בשנים האחרונות היא כמעט משיחית והיא מדברת על דמוקרטיה אך מקדמת אג'נדה מאוד פרטיקולרית ולא ממש דמוקרטית באמצעים דמוקרטיים. ובכלל איך חזרנו להיות עם ישראל ולא ישראלים? ואיך אחרי שכל כך הרבה שנים ניסינו להפוך את ארץ ישראל למדינת ישראל, חזרנו שוב לומר ארץ ישראל? זו ציונות אמיתית? התכחשות לכל מה שהשגנו וחזרה לרוח הנביאים?

ארגוני השמאל אינם נאבקים בחיילי צה"ל, המאבק בחיילי צה"ל וסירוב פקודה של חיילים דתיים-ציוניים הוא מסוכן הרבה יותר. המאבק בכיבוש הוא דעה לגיטימית, הוא אינו הדעה של "אויבינו", הוא גם דעה של "ידידותינו" והוא בטח דעה לגיטימית של אזרחים ישראליים. אני מאמינה בזכותו של בנט לומר דברים שאני מוצאת נוראיים מבחינה ערכית, אך בנט, שר במדינת ישראל, מאמין כי דעות כמו שלי הן פגומות ולא ראויות. זו לא ביקורת לגיטימית זה שיפוט ערכי ואישי שאין לו מקום בספירה הציבורית.

מבחינת השמאל זהו מאבק על אורח חיים ליברלי יותר, מבחינת הימין המאבק הוא קודם כל בטחוני-מדיני ואורח החיים הליברלי יכול לחכות. בעוד השמאל רואה בזה מאבק על ערכים חברתיים, מבחינת הימין זה קודם כל ביטחון, אלא שאין באמת ביטחון נשארנו רק עם סיסמאות והן משכנעות רק את ישראל. העניין הוא שבעוד הכיבוש מקדש הכל, כולל צמצום הדמוקרטיה, הרי בסופו של דבר נאלץ לחיות מדינה דו לאומית שתוותר על סממנים יהודיים או שתייצר משטר דמוי אפרטהייד. 

למעשה התחום המדיני זלג מזמן לתוך מלחמת תרבויות אף שאינה מוגדרת כך. ליברליות או זכויות אדם הפכו בישראל סממן הכר של בוגדים ופלורליזם לאם כל חטאת. לא השמאל פוגע במהות של מדינת ישראל, הדה-לגיטימציה שנעשית לו כן. צמצום הלגיטימציה של עמדות פוליטיות הוא סממן רע. אלא שהוא רק אות לבאות וכשעוצמים עיניים או נותנים הצדקות הוא בעיקר מתחזק. 

ה- newspeak של נתניהו, בנט וחבריהם הוא תעודת עניות לדמוקרטיה בישראל, ממש כמו הגידול בממדי העוני. לא השמאל הוא האויב, אבל מי שמצמצם את הדמוקרטיה, מרחיב את העוני, לא מייצר ביטחון, לא פועל לאופק מדיני, כנראה שהוא קודם כל ישראלי. 

אש השנאה: השריפה במשרדי 'בצלם'

פורסם בסלונה ב- 11.1.2016

הלהבות שאחזו במשרדי 'בצלם' בירושלים כבר כבו, כעת נבחנת "הזירה" ע"י צוותי שירותי הכבאות על מנת לקבוע אם המקום הוצת. אינני חוקרת אש, אולם התלקחות של שני מוקדים בו זמנית, על פניה, לא נשמע לאדם פשוט כמוני כמו התלקחות ספונטנית. תוסיפו לזה את העיתוי והאווירה הציבורית וקל מאוד לקפוץ להנחות שבוודאי, ללא ראיות, הן רק בגדר הוספת שמן למדורה הרותחת ממילא בציבור הישראלי.

אלא שאת השריפה האמיתית אין בכוח מכבי האש לכבות, היא בידיהם של קברניטי המדינה ולהם אין שום סיבה לכבות את השריפה שמתחת לאפם. מספיק רק לקרוא את הדיווחים על השריפה ואת התגובות של הטוקבקיסטים הישראלים כדי להבין שהשריפה האמיתית היא לא זו שפרצה במשרדי בצלם. האש הזו היא השנאה שמפעפעת בתוך הציבור הישראלי כלפי חלקים אחרים בתוך הציבור הישראלי.

מקור האש שבשנתיים האחרונות הספיקה להצית את מוחמד אבו ח'דיר, את משפחת דוובשה, כנסיות, מסגדים, בית הספר הדו-לשוני בירושלים, מכוניות ואולי גם את משרדי בצלם אתמול, פורצת אמנם במוקדים שונים אך כל לפידי האש מקורם באוירה ציבורית שמאפשרת את הפרשנות הזו. קברניטי המדינה יכולים לגנות את הפעולות, אך הם מייצרים את האוירה הדליקה בעצמם.

ויטגנשטיין הצביע על הקשר בין הדרך בה מתפרשת המילה והשינוי החברתי שיש בכוח הפרשנות הזו לייצר. ישראל הופכת לדוגמא מובהקת בהקשר זה. אם זו הטרמינולוגיה שמעידה על מגמה, הרי שכמעט בכל הדיווחים 'בצלם' אינם מוצגים כ"ארגון זכויות אדם" אלא כארגון שמאל, ואף ארגון שמאל קיצוני. זה לא עניין של מה בכך, חשד להצתה במשרד ארגון זכויות אדם נשמע פחות לגיטימי מאשר ארגון שמאל קיצוני. ההתוויה "קיצוני" היא יחסית והיא בוודאי אינה אובייקטיבית, אך היא נתפסית לגיטימית בעיני הציבור הישראלי.

למעשה, ברגע שבבחירות האחרונות השמאל הפך באופן סופי על ידי ראש הממשלה ל"הם", הותר הרסן סופית, המתקפה על השמאל הפכה בוטה הרבה יותר. השמאל הפך, בעיקר על ידי נציגים של הממשלה ושל הכנסת, לאויב שבפנים, קמפיין 'השתולים' הוא ראיה מובהקת לתפיסה הזו. ישראל באמצע גל של טרור הפכה לקרקע פוריה להסתה נגד ארגונים שרואים בכיבוש מצב לא לגיטימי. אוירת הנאמנות, קדושת המוסר הצה"לית, ההצדקה האלוהית על הארץ וניכוס הציונות לטובת יהדות לאומנות, אין בה מקום לקולות אחרים. אלא שהבעיה מתעוררת לא כאשר קיימת דעת מיעוט אלא כאשר מנסים להשתיק אותה והבעיה הזו היא פגיעה בחוסנה של הדמוקרטיה שאמוה להכיל את מגוון הקולות.

כאשר שאלת הכיבוש הופכת להיות תו תקן למיהו ישראלי הרי שהפלורליזם בישראל, אחד מנדבכי הדמוקרטיה החשובים ביותר, הצטמצם לבלי הכר. אוירת ה"אין כיבוש" מייתרת את הלגיטימיות של מי שחושב שיש כיבוש ולארגונים הפועלים נגדו – הם משבשים את התוכנית. פעילים נגד הכיבוש הפכו לרדיקאלים בתפיסה הציבורית. צמצום זה של גבולות הנורמות הפוליטיות, קיבל חיזוק משמעותי, שוב לפחות בטרמינולוגיה, כשמפלגת העבודה והתנועה בחרו בשם "המחנה הציוני" לאיחוד שלהם ובכך ניסו ליצור בידול בין שמאל-מרכז לגיטימי לשמאל לגיטימי פחות.

אבל הוא גם מקבל ביטוי חוקי למשל בחוק השקיפות, שאפשר לטעון שהוא דמוקרטי ועם זאת השימוש בכלים דמוקרטיים אינו הופך אותו לכזה, הוא רק מעיד שוב על האוירה הציבורית שמצמצמת את הלגיטימציה של ה"שמאל". במצב כזה יהיו שרק יתווכחו עם השמאל, יהיו שיצאו בהפגנות נגד השמאל, יהיו שיצאו באמרות נגד השמאל, אבל יהיו גם כאלה שיכתבו הודעות נאצה, יהיו כאלה שישנאו, יהיו כאלה שיראו בשמאל בוגדים, יהיו כאלה שיציתו, יהיו כאלה שיכו, יהיו כאלה שישיחיתו ויהיו כאלה שירצחו. האדם הוא חיה מורכבת והוא פועל בהתאם לאוירה על ספקטרום רחב של פעילות.

אם יתגלה כי השריפה במשרדי "בצלם" היא הצתה מכוונת זה לא יפתיע וזה לא צריך שיפתיע. כאשר הדיון הציבורי צובע את השמאל כבוגד הנמצא מחוץ ללגיטימיות של הציבור "הציוני", יהיו תמיד מי שיפעלו ביד קשה יותר מהממשלה. האוירה הדליקה בציבוריות הישאלית היא מדיניות ממשלתית, היא מקור האש של כל ההצתות האחרונות. בחסות האש הזאת, עתידה של ישראל חשוך הרבה יותר.

זה לא הבנגביריזם, זה הבנטיזם

מי שחושב שסיפור העינויים של חשודי הרצח בדומא או ריקוד בקבוקי התבערה ונעיצות הסכין בתמונתו של עלי דוואבשה הפעוט יוביל להתעוררות בפוליטיקה הישראלית טועה. זה אולי יביא לקרע בתוך הציונות הדתית, זה אולי יהיה מכה קלה בכנף בשיח הישראלי אבל זה לא באמת ישנה משהו. הזעזוע שזה יצר ידעך תוך פרק זמן קצר ויטמע באירועים. יש להניח שאפילו קרע של תקומה מהבית היהודי לא יהיה בין התוצאות, לא כל עוד הקואליציה הנוכחית קיימת.

הסרטון הציג צד בישראל שרובו המכריע של הציבור לא רוצה לראות מטעמים שונים. אבל את הדברים העמוקים שהסרטון הזה מייצג אף אחד לא ישנה, להפך היסודות הרעים שיצרו את הפרשנות הקיצונית שמתבטאת ברצח משפחת דוואבשה ובריקודי הסכינים ובקבוקי התבערה למינהם כאן להישאר ואנחנו בעיקר לא רוצים לראות אותם.

האם מה שמקעקע את הדמוקרטיה בישראל, לדברי פוליטיקאים, היא קבוצת פורעים יהודים שבחרה בטרור? לתחושתי קל להפוך אותם לשעיר לעזאזל, אפילו מתבקש. לטענתי גם אם תחוסל תשתיתם וימוצה עמם הדין (ולא לכאורה, אלא בפועל בניגוד לאנשי המחתרת היהודית), הפגיעה בדמוקרטיה הישראלית לא מקורה בקיצון הזה, אלא דווקא בפוליטיקה הישראלית. מטרתם המוצהרת של ה"גבעונים" היא להפיל את המשטר, הם מסוכנים - זה נכון, הם מאסו בכללי המשחק הדמוקרטיים, אך הם אינם הבעיה ב-ה' הידוע. 

הבעיה האמיתית היא שהציבור בישראל מוכן לתהליך איטי השומט את הדמוקרטיה מתחת לרגליו, בכל פעם קצת. ההגדרה דמוקרטית עוברת תהליך של הדחקה כי "קודם כל ישראלי!" הוא למעשה קודם כל יהודי לאומי וכללי המשחק הדמוקרטי כבר מזמן באזור דמדומים מסוכן.

הציבור הישראלי אוהב לחשוב על עצמו כשונה בנוף המזרח התיכון, אולם הפער שהיה בין ישראל בשנותיה הראשונות מול מדינות האזור והפער היום בין ישראל למדינות השכנות לא נשמר, הוא דינאמי ממש כמו המציאות האזורית. בוודאי שישראל היתה, עודנה ותהיה שונה, אך האם ישראל רוצה להשוות עצמה למדינות האזור או שמא למדינות המערב? אחד הסודות הידועים בניהול הוא שהשוואה צריך לעשות מול מתחרה חזק ולא מול מתחרים קטנים ממך. היום, ברמת המשטר והפוליטיקה ישראל מעדיפה להשוות עצמה למדינות האזור - אלא שההשוואה הזו בוודאי אינה מיטיבה איתה, אין בה משום אפשרות לייצר מנועי שיפור.

ישראל בתחילת דרכה שאפה להיות חלק ממשפחת העמים, מדינת ישראל היא תוצאה של פעילות ציונית חילונית שמטרתה היתה להקים מדינה דמוקרטית שתהווה בית לאומי ליהודי העולם. בית לאומי שמכיל את כל זרמי היהדות ומאפשר פולחן דתי כמו גם חופש מדת. נכון שזה מעולם לא התממש במלואו, אולם השנים האחרונות הן שנים בהן הפוליטיקה יוצרת פגיעה דה-פקטו בחזון הזה.

הפוליטיקאים של היום מחזירים ביטויים כמו א"י משל לא חל שום שינוי מאז כיבוש ארץ ישראל ע"י השבטים. זה לא נועד לחזק את מדינת ישראל, זה נועד לייצר לגיטימציה למחשבה שכל הארץ היא שלנו עוד מימי התנ"ך. הצידוקים אינם מעצם היותנו דמוקרטיה, אלא מקורם בצידוקים דתיים. הצלחתה של ישראל לכונן מהפכה בזכויות האדם בישראל מתעמעמת נוכח חוקים כמו חוק הלאום שמטרתו לקבע את יהדות המדינה משל היא אינה נטועה עמוק בתוך יסודותיה של ישראל המודרנית, או חוק העמותות שכל מטרתו היא להעמיק את הדה-לגיטימציה של מחנה שיש לו ביקורת.

אחד הדברים המפחידים שקורים בישראל מתחת לרדאר הציבורי או שמא בהסכמתו, הוא לא רק צימצום הפלורליזם וחוסר סבלנות, אלא הבניה לאומנית שהופכת לחזות הכל ומצמצמת את מקומם של החושבים אחרת, את הפלורליזם, את הדמוקרטיה. תקשיבו לטרמינולוגיה שהאוזן הישראלית הסכינה לשמוע עם הזמן - חזרנו לביטויים שכל מהותם הוא הבניה לאומנית משותפת. המדינה ועם הנצח חד הם והאומה הפכה להיות איזשהו גוף אורגני שכדי להביא לשגשוגו כולנו צריכים להית נאמנים אליו באותה צורה וכל צורת מחשבה אחר נתפסית כלא לגיטימית ופוגעת ב"חוסן" הלאומי, משל היתה שפעת חזירים.

בלי שנשים לב הטרמינולוגיה המקובלת הופכת לנורמה, היא עברה את השלב המילולי ויש לה ביטוי בפועל. השינויים הם רבים מספור והם קטנים בפני עצמם אך בכוחם לקבוע שיח פוליטי ונורמות. ההצדקות לפעולות נובעות ממקום לאומני או יהודי ואינן שאובות מיסודות דמוקרטיים. הדמוקרטיה היתה למשנית. זה "עם הנצח" מול כל העולם והעולם נחלק בצורה דיכוטומית ונוחה בין "שונאינו" ו"אויבינו" ובין "ידידינו". הכל ברבים - כולנו רקמה יהודית אחת חיה. 

אם נבחן את חוק העמותות שאושר אתמול בועדת השרים לענייני חקיקה, הרי שמעבר לעובדה שהוא חוק מסוכן ומטופש. הוא לא באמת בוחן מימון זר, לטעון שמימון של ממשלות זרות יוצר בעיה וש"לא ניתן לממשלות זרות להשפיע על מדיניות ישראל", גם אומר בהקצנה שצוללות מגרמניה הן משהו שאל לה לישראל לקבל. מצחיק שבשם השקיפות דווקא עמותות במימון ממשלתי מסומנות, הרי זה מימון מפוקח, שקוף והרבה יותר אובייקטיבי ממימון פרטי (נניח כמו זה של שלדון אדלסון), אז נשאלת השאלה מדוע יש בחוק הזה צורך? יש בו צורך כדי לסמן את ה"אויב" וכדי למנוע מצב כמו זה שהיתה נתונה בו שקד כאשר הכניסה ללשכתה נציג של הקרן החדשה וגילתה את זה רק אחרי שהישיבה התחילה. 

ישראל של היום אכן מסמנת, היא מסמנת את השמאל כבלתי לגיטימי ומציירת מטרות ברורות לפגוע בארגוני זכויות האדם ולצמצם את פעילותם, אלא שבדמוקרטיה אמיתית ארגוני זכויות אדם חשובים כמו ריאות ירוקות לריכוזי אוכלוסין. אפשר לא להסכים איתם, אבל חשיבותם היא בעצם קיומם. קיומם הוא תעודת הביטוח של ביקורת דמוקרטית ויציבות. העובדה שישראל היום אינה מסוגלת להתעמת עם הביקורת ולכן מצרה את צעדי המבקרים היא סיבה מצויינת להפסיק ולשתוק. 

ישראל עוברת מהפכה שקטה שהיתה צריכה להתקבל באקטיביות של חברה אזרחית שנלחמת על דמותה. מסתבר שלהחזיק בשטחים ולשלוח את בנינו אלי קרב נוח יותר מאשר לצאת לקרב האמיתי על עתידה של מדינת ישראל. עתיד מדינת ישראל טמון אך ורק ביסודות הדמוקרטיים שלה, ברצונה לפתור משברים ולייצר עתיד לתושביה. דווקא מול הפונדמנטליזם שמסביב צריכה לצאת מישראל תשובה דמוקרטית וליברלית. השתקת הביקורת וצמצום הדמוקרטיה אין מקורם בגבעונים, מקורם בממשלה ובבית הנבחרים היושבים בירושלים.