הדמוקרטיה בכינון ישיר של התקשורת

התקשורת פוגעת בדמוקרטיה. אפשר לקרוא פעמיים, אני גם מוכנה להגיד את זה שוב. התקשורת חד וחלק פוגעת בדמוקרטיה. ואני אסביר - התקשורת שאמורה מסורתית להיות נדבך חשוב בדמוקרטיה ואף זכתה לכינוי כלב השמירה של דמוקרטיה, הפכה הלכה למעשה לכלי שפוגע פגיעות מהותיות בדמוקרטיה הישראלית החבוטה ממילא.

דוגמא מצויינת היא דו"ח מבקר המדינה שיצא אחר הצהריים (רביעי) על הפיימריז במפלגות, מה עושה התקשורת? האם היא מתייחסת לנושא בכללותו? לקלות העונש? למסר? ברור שלא, התקשורת מפנה זרקור לאורן חזן. הנה דוגמא חריפה לבגידתה של התקשורת בתפקידה. חזן אינו הסיפור, אבל האייטם החם הופך למהות. הדיון בחזן הוא תעודת עניות של תקשורת שמסקרת איש קטן ומסייעת ביודעין להפיכתו לאייקון. אלה לא ערכים, זו פרובוקציה. העדר כללי אתיקה בספירה הציבורית בא לידי ביטוי בדו"ח מבקר המדינה, העדר כללי אתיקה בתקשורת בא לידי ביטוי בסיקור הנושא.

עוד נקודה? אורן חזן ככל הנראה העלים 25,000 שקלים, יושת עליו קנס מזערי של 5,000 שקלים. מכה קלה בכנף אבל היא נושא היום. במתווה הגז לוקחים מהציבור מיליארדים והתקשורת לא מצליחה לעניין את הציבור. חוסר היכולת של התקשורת לעניין את הציבור בנושא למרות שרובה יוצאת מפורשות נגד מתווה הגז ואף מביאה עובדות לגיבוי לטענותיה היא דוגמא לכשלון התקשורת - היא לא מצליחה לעורר שיח, "מגש הכסף" שיצר עניין גם לא יצא מהמיינסטרים וגם הגיע מאוחר. למה התקשורת נכשלת? לא בגלל הדיווח אלא בגלל שהיא איבדה את אמון הציבור, לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה מידת האמון בתקשורת ירדה למטה מ- 30% בשנה האחרונה. זה לא קרה סתם וזה צריך להעיר את התקשורת מכהות החושים שאחזה בה בנוגע לתפקידה בדמוקרטיה. אם התקשורת היא סיפורי אורן חזן ומרעיו היא רק עוד ערוץ של תרבות דיון רדודה ולא מקור מידע.

כאשר התקשורת ממעיטה להתייחס לנושאים המהותיים ובעיקר מציפה את הנושאים ה"סקסיים" שמושכים קהל ומביאים רייטינג, היא לא רק מרדדת את השיח היא מעבירה את תפקידה ממקום של ספק מידע ויצרן ביקורת למקום של מידע בידורי שלא דורש חשיבה מעמיקה. התקשורת בישראל נעה על הגבול של סנאף, שנועד לענות לצורך של הציבור בהתרגשות. תחום בו, ממש כמו פורנו, הדרישה לאקשן הולכת וגדלה והתקשורת בישראל ששה לספק אותה ללא הבחנה ולראייה ההבדל בין הצנזורה העצמית שהטילה על עצמה התקשורת הצרפתית מול הסרטונים המתומללים בישראל המתעדים אירוע דקירה עד לוידוא ההריגה של המחבל. התבטלות התקשורת בפני הרייטינג, הכניעה לטוקבקיזם היא בגידה בתפקידה.

לתקשורת היכולת החיונית להעניק נקודת מבט רחבה, התקשורת היום היא נקודתית מרצון. עברה מ- zoom out ל- zoom in והתוצאה היא איבוד פרופורציות בסיקור. התקשורת היא לחיצת היד לפרוטוקול של נתניהו ועבאס ולא הקפאון המדיני, אורן חזן ולא שחיתות שלטונית. תקשורת שמצרה את  גבולות הדיון בוגדת בתפקידה. רידוד והצרת גבולות השיח הם פגיעה בדמוקרטיה. התקשורת שלא מייצרת שיקוף מציאות, מייצרת עיוות מציאות.

התקשורת שאמורה להיות מוגנת על ידי חופש הביטוי, שאמורה להגן על הדמוקרטיה מעדיפה להפוך את חופש הביטוי לחופש מאתיקה, מהעקרונות שהיו אמורים להיות נר לרגליה. התקשורת מעדיפה פס לדים מנצנץ בשם פרובוקציית הרייטינג, הדמוקרטיה מוזמנת למצוא מקום נוח לרגלי מזבח הזהב החדש.

מראה סדוקה

לפעמים, כשלא קל לי וזה קורה, אמנם לעיתים רחוקות, אני נזכרת בשורות של לאונרד כהן מתוך שירו המנון - "מתוך הסדקים נכנס האור". זה נכון בתוך חדרים, בתוך כלים מכילים, הבעיה מתחילה כשאת מסתכלת במראה מתוך סדקי כאב. לא מראה שבורה - אלא מראה שטוחה, נקייה מלכלוך ובכל זאת הבבואה שמשתקפת היא מעוותת ושבורה. אפקט הדמעות והכאב יוצר תחושה של מראה סדוקה. כואב להביט במראה סדוקה, הנטיה הראשונית היא להסיט את המבט, אלא שהמבט לא מוסט ולהתסכל על זה זה לא פשוט, אבל זה המבחן האמיתי. 

גם אם היתה המראה סדוקה, לא היה נכנס דרכה אור. זה אולי אחד המקרים היחידים בהם לא נכנס האור מבעד לסדקים. מראה עשויה זכוכית שטוחה ומאחוריה שכבה דקה של מתכת - האור לא נכנס דרכה הוא נשבר בה, גם כאשר יש סדקים. שבירת האור היא יפה, אך המבט אינו עובר לראות את שבירת האור וספקטרום הצבעים, הוא נמשך לכאב. נפלאות הסיגוף האנושי. 

עקרונית, חוק ההחזרה אומר שזוית הפגיעה שווה לזווית ההחזרה - לכן המראה היא שיקוף. אבל הנפש האנושית אינה רק חוקי אופטיקה, הנפש האנושית רואה במראה את מה שהיא רוצה. לכן זוית ההחזרה אינה תמיד לפי האנך, לפעמים היא לפי הנפש. לכן לא תמיד כאשר האדם מתבונן במראה, הוא רואה רק את מה שמשתקף מולו, לפעמים הוא רואה את מה שהוא תופס שהוא רואה. לעיתים מה שאתה רואה אינו מה שמשתקף מולך, אלא מה שאתה חפץ או לא חפץ לראות. פעמים רבות מה שתראה במראה הוא תלוי מצב רוח. לפעמים בכלל לא התכוונת להתבונן במראה אבל מישהו שם את המראה מולך. לפעמים רק להרים את המבט ולהכיר במה שאתה רואה יכול לשבור לך את הלב. כי לא את ההשתקפות אתה רואה, אתה רואה את כל היתר.

ברגעים האלה כשמה שניבט מולך במראה הוא כואב, כל מה שצריך זה רק קצת סליחה, הבנה, אולי חמלה, אבל בטח לא שקר. צריך לתקן את זוית הסטייה של המבט האנושי כדי לראות שמה שעומד מולך הוא פשוט בשר ודם, שצריך יותר מכל שתמחל לו ותאהב אותו. זה קשה כי המבט מול המראה הוא הכי לא קל והוא מלא בפילטרים ואותם דווקא יש לסנן. כי רק מול המראה אדם יכול לראות את פרצופו בדיוק כמו שהוא. ודווקא את מי שמשתקף מולנו במראה אנחנו רואים לא רק דרך העיניים, אלא דרך רגשות. זה דורש לפעמים כמה דקות טובות של התבוננות פנימית, לא בחושך, מול המראה ובאור - לבחון את האדם שמולך לטובה ולא לרעה, לאמת ולא לשקר. לאהוב את מה שאתה רואה מתוך רצון כן לסלוח ולאהוב אותו, להכיל אותו, כמו שאנחנו יודעים להכיל אחרים. זו מטלה לא פשוטה. 

גם כשהגוף עירום, אתה רואה את עצמך תחת מסך של תחושות, ברגעים הקשים להישיר מבט לעבר האופק לפעמים קל יותר מאשר להישיר מבט אל עצמך. כמה קשה לנו ההתבוננות הישירה בעצמנו, אפילו ברגעים הטובים שלנו מול מראה ישרה לחלוטין אנחנו רואים את עצמנו לא נכון וזה לא שאלה של אור לא מחמיא, אלא העיניים הביקורתיות. כמה קשה לנו לחשוף בפני עצמנו את הנפש, את הכאב ולראות מבעדו את היופי. לפעמים ממש כמו בסיפור פנטזיה, כל מה שאתה צריך לעשות זה לבהות ולפוגג את הכאב שהתגבש, את הכעס שנעצר - לפרוט אותו, עוד ועוד עד שיתפורר במבט העיניים וישאיר בך את הרכות המתבקשת לראות את עצמך מחוץ לסיטואציה, כמו שאתה. לסלוח, לאסוף, להירגע ולשמוע שוב את המוסיקה הנכונה שתאפשר לך להתבונן בעצת ופשוט לאהוב. 

במידה רבה, הורות היא סוג של מראה וכל ילד שם מולך מראה אחרת ובכל אחת אתה נראה אחרת בכל זמן נתון, גם אם המראות עומדות מולך באותו הרגע ממש. לא פשוט להיות אדם ולהישיר מבט מזוכך במראה, לא פשוט להיות הורה ולקבל את מה שאתה רואה, במידה של רחמים ורצון. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר. לפעמים אני צריכה לעצור את שטף המחשבה וללת לכולנו קצת זמן לנוח. אולי להתבונן, לא בנושא התפקיד, לא בחיצוניות, אלא בפשטות הרכה של הנפש, של הבסיס של מי שאתה.

לחבר בין הנקודות

כשהייתי צעירה יותר, אבל לא צעירה מדי, ומלאת ביטחון עצמי (הרבה יותר מדי וזה כנראה נשאר), כל צבר של נקודות היה לו קו ברור שהגדיר את הצורה שהתקבלה מחיבור הנקודות. הכל היה לי ברור, הדרך, האמונה. לא הייתה בעיני אפשרות שהקווים יתחברו אחרת ממה שחיברתי אותם ותמיד הלכתי עם זה עד הסוף. לא הבנתי למה אני מתוייגת כמרדנית, למה אני תמיד מושכת אש. האמונות הפוליטיות שלי היו ברורות לי, מערכות היחסים שלי היו ברורות לי ואף פעם לא חשבתי שבין הנקודות הללו אפשר להעביר קווים שונים שייצרו צורות אחרות ויאפשרו דרכים שונות. 

בגרתי ולמדתי את העניין, למדתי שלא תמיד צריך לראות את קווי המתאר של הצורה כי הם אכן בעלי אפשרויות חיבור שונות. זה לא ששיניתי את אמונותיי, להפך הן הלכו והעמיקו במקרים מסויימים, כשהבולט ביניהם הוא כמובן הפוליטי והדתי - הדעות השמאליות שלי לא השתנו הן קיבלו יותר עומק והחילוניות שלי הלכה והשתכללה ככל שבגרתי ומצאתי את דרכי העצמאית. אבל במערכות יחסים התחלתי להבין שאותן נקודות לאנשים שונים יוצרות צורות שונות, שלעיתים מתיישבות עם שלי ולעיתים לא.

אמא שלי אמרה לי כשהייתי צעירה לא לבחון אנשים לפי הסטנדרטים שלי אלא לתת לאנשים יותר מרחב, להבין שמה שלי נראה הכי הגיוני נתפס אחרת אצל אחרים. לקח לי המון זמן להפנים, אבל הבנתי. אחותי מגדירה אותי כטיפוס טוטאלי ואני מניחה שהיא גם צודקת, לכל דבר שאני נכנסת אליו אני עושה הכל כדי שהוא יהיה טוב, כדי להצליח. לוקחת על עצמי יותר ובלבד שזה יהיה כמו שצריך. גיליתי שאני לפעמים כל כך משתדלת לא לחבר בין הנקודות שגם כשהצורה שמתגבשת ביניהן מקבלת פינות ונדפקת לי בפרצוף, אני לפעמים עדיין מעדיפה שלא לחבר אותן.

לא, זה לא כי פיתחתי מנטליות של בת יענה, ממש לא זה כי מצאתי יותר מקום גם לצורות שונות של אנשים שונים ולפעמים הן קצת דוחפות ומכאיבות כי המרחב שמותיר להן מקום נשאר אותו מרחב. ככה זה עם נקודות עם ערך נומינאלי ולא ערך ריאלי. היה הרבה יותר קל לנסות ולהצמיד את התחושות למצב נתון, אבל לתחושות יש מיליון הגדרות ובתוך כל זה אתה מנסה להקשיב למוסיקה שלך, לדרך שלך ולפעמים אתה ממשיך הלאה בעוד צורות שונות מתפקעות כמו בועות סבון צבעוניות. השאלה היא אם אתה משפשף את העיניים ומטשטש את הראיה או פשוט שם משקפת וממשיך הלאה. זו כנראה שאלה טובה.