טוב, אז בכלל התכוונתי לכתוב על נושא אחר, כן שוב (די עם כל הביקורת העצמית הזו), אבל לחיים יש קצב משלהם וכאשר נקרות הזדמנויות לכתוב על הקטן והקרוב - מה טוב. אז היום הנה לכם פוסט קטן שמתחיל במידע שולי וביורוקרטי למדי הנוגע לחינוך ביתי, אבל מה זה משנה הלא "ידע הוא כוח". כידוע, כל תלמיד במערכת החינוך אמור לעבור חיסונים, ולא, סוגית "חיסונים - כן או לא?" זו אינה מוקד הדיון העכשווי, זו לא הנקודה וכידוע חכמים אינם נופלים לפחים שערמומיים יודעים לצאת מהם ולכן לא אניח את הפח (אולי כמעט הנחתי, אבל לא) ולכן גם לא אפול אליו. אה הא, כמה נפלא. לילדים בתוך מערכת החינוך, עכשיו ששירותי בריאות התלמיד הופרטו, כבר אין אחות בבית הספר ולכן כל עיר עלתה במכרז של חברה זו או אחרת שאמונה על מתן החיסונים. ילדי בית הספר והוריהם מקבלים הודעה ואז נערך מבצע חיסוני שכבתי ובהמשך לכל בית ספר נקבע עוד יום מאסף לכל התלמידים שלא הגיעו ואם גם אז מישהו מפספס על הוריו לקבוע לו יום אחר בו הוא יחוסן. לא שהייתם צריכים את כל המידע הזה אבל עכשיו אתם יודעים וכבר סיכמנו ש"ידע הוא כוח".
אפרופו אחות - דֵי חבל כל הקטע הזה שאין אחיות בית ספר יותר, ולא גם סוגיה זו אינה עולה לדיון כרגע. אז עזבו אתכם מכל הסיבות הנכונות, בעיני יש סיבה אחת מרכזית - כבר בצעירותי דרמה, לא היתה בין מקצועות ההעשרה במערכת השעות ולכן את כשרון המשחק המשובח שלי יכולתי ללטש בעיקר על ידי אינטראקציה עם אחות בית הספר ולפתח משמעותית את החוש הדרמטי תוך השקעה רבה ביצירתיות. את כל כישרון המשחק שלי נאלצתי לגייס כדי להגיע לפאנץ' בעיניים בורקות מכמעט-דמעות ופנים חיוורים מחולשה ולהסכים בריפיון שאין ברירה אלא לשלוח אותי הביתה ויפה שעה אחת קודם, גם אם אמא לא בבית. איך אפשר למנוע מדורות שלמים את התרגול החשוב הזה? לא יודעת, מבחינתי הפוגות דרמטיות אלה היו נקודת מפנה חיובית ולכן היו בין מקצועות הלימוד הלא-פורמלי האהובים עלי, מבלי לציין את האמפטיה והבונוס המיידי בדמות השיבה לבית. חוצמזה שבחטיבת הביניים היתה לנו אחות בלתי נשכחת, עולה ותיקה מארצות הברית שהגיינה הייתה משאת נפשה ולעולם לא אשכח לה כיצד ניסתה להסביר לנו את רזי ההתפשטות החיידקית: "יש מאות, אלפי, מיליונים של חיידקים בדבר כזה קטן" אמרה במבטאה האמריקאי וניסתה להראות לנו את החור הקטן שיצרה בחיבור בין אצבעותיה, אני לא בטוחה שהצלחתי לראות, אבל שנים (כפי שאתם רואים) עוד מלווה אותי המשפט שלה ומעלה בי חיוך נוסטלגי.
אבל חזרה לענייננו - חיסונים. משפחתי נמנית על המחסנים ולכן, משום שילדי בחינוך בית, עלי מוטלת החובה לדאוג לחיסונם. ברור לי שמכיון שגם מספרית ובוודאי באחוזים, מספר המשפחות הביתי הוא קטן, עוד יותר קטן מספר המשפחות בחינוך ביתי באישור של משרד החינוך ועוד יותר קטן מספר המחסנים בקרב המשפחות המאושרות (במובן הפורמלי כי בחינוך ביתי כולם מאושרים הלא) שמצהירות על חינוך ביתי. אשר על כן ברור ונהיר לי כי אף אחד לא חש בצורך כלשהו, אפילו לא בדגדוגו של זה האחרון, ביצירת פרוטוקול לתלמידים שכאלה, רוצה לומר נוהל ברור שיחול על נותן השרות. בכל שנה בה ילד מילדיי צריך לעבור חיסון, עלי לעבור מסכת של שאלות ובירורים עד שסופסוף מעניקים לי חריץ זמן שכזה בו הם עושים לי טובה ותוקעים מחט באחד מילדי לטובת הציבור. השנה המרכזית בכיתה ב' וזה אומר שוב חיסון. צילצלתי לחֵבְרָה א' ששנה שעברה עשתה את החיסונים ברחובות. זה כל כך יקר ערך שלהלן הדיאלוג:
אני: "שלום, שמי קרן ואני אמא לתלמידה בכיתה ב' מרחובות שצריכה לעשות חיסון. רציתי..."
מוקדנית: "אמרת רחובות?"
אני: "כן"
מוקדנית (בחוסר סבלנות, טוב אשמתי שלא ידעתי, הרי אני צריכה לעקוב אחרי זה ועל טעיות משלמים): "אז רחובות זה לא אנחנו, תרשמי מספר טלפון..." ומתחילה להקריא במהירות, אני כבר פותחת note כדי לרשום את המספר ולא מספיקה: "רגע.." רוצה להמשיך ולומר שלא הספקתי לרשום את תחילת המספר
והיא כבר (צועקת): "אין לי זמן לשמוע את הסיפורים שלך וזה לא רלוונטי את צריכה להתקשר אליהם, שמעת?
אני מוותרת על זכותי לומר לי שהיא חסרת סבלנות ולא מקצועית כי זה בטח לא יעזור לקצר את השיחה ואומרת: "לא התכוונתי, תני לי רגע כדי לרשום את המספר, תוכלי לחזור עליו בבקשה?"
המוקדנית: "אה, בטח, פשוט תמיד מתחילים לספר לי סיפורים וכבר אין לי כוח כי זה ממש לא משנה, הנה המספר שוב..."
תענוג, אין מה לדבר, תודעת שירות שברמה שלא הכרת וטוב שכך. אז זהו זה - מה זה מגניב לנסות להיות בסדר ולצאת המעצבנת שחופרת, גם על לא עוול בכפי. בינתיים כבר דיברתי עם החברה השניה, בה היתה מוקדנית מקסימה, כבר צילמתי את כל פנקס החיסונים ושלחתי ושלחתי שוב ועכשיו אני מחכה שיתקשרו אלי, אבל אני את שלי עשיתי.
זהו עכשיו אתם מבינים את הנוהל והנה הארתי בזרקורי על עוד נקודה בחינוך הביתי. אפרופו חינוך ביתי, יש מהצד השני של הסקאלה כנראה את רשת אורט. טוב, נו זה לא היה חיבור מוצלח, אבל לא חשבתם שאני אוותר על התייחסות לדבריו של מנכ"ל רשת אורט? או, אז שהוא הסביר שמותר לו לקבוע את גבולות הדיון ולדידו (עוד טרם השימוע השני) אדם ורטה חצה את הגבול. ראשית אינני יודעת אם הגבולות הובהרו לאדם ורטה בטרם לקח על עצמו את התפקיד כי אני מניחה שהוא בטח לא היה מסכים להגבלת חופש הביטוי שלו במסגרת עבודתו, הבעיה היא שזה לא חוקתי ולכן אני מניחה שזה לא נאמר אז איך אדם יכול לחצות גבול שהוא דימיוני? או שמא עליו להאמין שפשוט אסור לו וזהו? בעיה.
אבל נניח לה, לא שמעתי את הגדרת הגבולות של השיח על ידי מנכ"ל הרשת שמתגאה שהעתיד ביד תלמידיה אבל אם אסור להביע דעה זה עתיד צר אופקים ולכן הוא לא ממש שווה הרבה, לא לתלמידים ולא לנו כחברה. אבל אני יכולה להסיק מה גבולות השיח שלו על ידי יצירת פרופיל פשוט ללא צורך בפסיכולוגים: הוא התפקד לבית היהודי (אבל רני רהב [היחצ"ן של רשת אורט, ברור] אמר שהוא לא מזוהה פוליטית או משהו בסגנון), הוא אמר בראיון לגלי צה"ל ש"צה"ל לא מעורר ויכוח בשום מקום. אנחנו מחנכים להתגייס לצבא. יש פרות קדושות שלא אתן לשחוט" וגם ש"אסור לדבר על צה"ל כעל צבא לא מוסרי", כשנשאל אם אפשר לדבר על כשלים מוסריים עם תלמידיו הסביר שלא כי הילדים לא יכולים לנתח את זה. אוקי, אז הוא לא מעריך שלתלמידי תיכון יש את היכולת להתמודד עם מציאות מורכבת, אבל הוא זה שאחראי לחינוך שלהם (אני רואה כאן בעיה). הוא לא מוכן שהם יפתחו חוש ביקורת על דברים שהוא לא הסכים להם, אבל השוס הגדול הוא שמסתבר שמבחינתו פרות קדושות יכולות לדמם למוות על המזבח והוא ימשיך להתפעל מבריאותן השופעת. תשמעו, צבא ככלל זה משהו לא ממש מוסרי שאנו מנסים כחברה אנושית לקבוע כללים כדי שישאף למוסריות ולא יותר וזה דבר שצריך להסביר לכל אדם. אבל בהינתן שיש צורך בצבא, הרי שיש חשיבות להבנה ברורה של נכון/לא נכון, של זכויות אדם, ושל המקום לאי ציות. רק יוצאי תיכון בעלי מודעות כזו יוכלו לשרת בצבא ובאמת לנסות להגביל את הפגיעה הפושעת של המדיניות בשמה הם נשלחו ורק הם יוכלו לקיים את המוניטין של צה"ל כצבא מוסרי. אם נמשיך לשלוח לצבא ילדים שאינם מבינים את המצב, בעלי תודעה אזרחית נמוכה וחסרי עניין, כך גם יראה הצבא שלנו והפגיעה תהיה רבה יותר, לא רק לצה"ל אלא בכלל לשהותינו כאן, בהנחה שהיא לא ארעית. זה לא עניין של ימין או שמאל (כן למרות שאמרתי מדיניות פושעת), זה עניין אזרחי ומוסרי, אם אנחנו רוצים חברה ישראלית שתוכל באמת לשרוד במהומת אלוהים הזו היא חייבת להיות מוסרית, היא חייבת להיות רחבת אופקים, היא חייבת להיות שיפוטית (כן, גם אם אני לא אוהבת את המסקנה). הדברים האלה שנאמרים על ידי כביכול איש חינוך הם מצמררים במשמעות שלהם לגבי האופן בו אנו מחנכים את דרור העתיד, זה הרבה יותר בולט כאשר מי שנשאר במערכת ומתקדם בסולם הדרגות הם צרי האופקים ומי שמועף מכל המדרגות (כן זה תמיד קצת אלים) הם האידיאולוגיים שמנסים לחנך לפקוח את העיניים, לא רק להקיא ידע, אלא להבין את מורכבות הקיום האנושי. ואחר כך אומרים שמי שנשאר בצה"ל שואף לבינוניות, מעניין איך זה קרה?
ודרך אגב, אם כבר צה"ל עלה למעמד קדושה, הצעתי קבל facebook ועכשיו גם כאן להחליף לאלתר את ה- ה' ב- ק' מפאת הקדושה...
כמו כל התכנסות טובה זה מתחיל תמיד באוכל. אחר כך יתכנסו הילדים לפעילות שמתחילה בסיפור. כל הילדים יהיו ילדי כפר ממש רגיל לפני בערך 1200 שנים. הכפר הוא כפר קטן שפעם היה מאושר והיום הוא כפר עצוב. וזה בגלל שנכנס לתמונה מכשף מרושע. לפני 10 שנים, נגנבו ביציה של הדרקונית שהיתה הקמע של הכפר ובעזרתה הופעל מפעל כלי המתכת של הכפר. המכשף הרע, שגנב את הביצים בעצמו וכישף את הקוסם הטוב של הכפר שגילה את מזימתו, הביא לכאורה ראיות לדרקונה - מספיק כדי לגרום לה להאמין שאנשי הכפר אשמים. הדרקונית נתנה לאנשי הכפר 10 שנים (בערך יום במושגים של דרקונים, וזה גם הזמן שהיה לוקח לביצים לבקוע) להחזיר לה את הביצים. היא נשארה על ההר שמעל הכפר וכל בוקר, קמו אנשי הכפר לכל הבכי וזעקות הכאב של הדרקונית שהתגעגעה לביציה. נותר עוד יום אחד, לילדי הכפר נמאס מחוסר המעשה של ההורים וכאן מתחיל הסיפור. הילדים החליטו לקח את העניינים לידיים.
כמו כל התכנסות טובה זה מתחיל תמיד באוכל. אחר כך יתכנסו הילדים לפעילות שמתחילה בסיפור. כל הילדים יהיו ילדי כפר ממש רגיל לפני בערך 1200 שנים. הכפר הוא כפר קטן שפעם היה מאושר והיום הוא כפר עצוב. וזה בגלל שנכנס לתמונה מכשף מרושע. לפני 10 שנים, נגנבו ביציה של הדרקונית שהיתה הקמע של הכפר ובעזרתה הופעל מפעל כלי המתכת של הכפר. המכשף הרע, שגנב את הביצים בעצמו וכישף את הקוסם הטוב של הכפר שגילה את מזימתו, הביא לכאורה ראיות לדרקונה - מספיק כדי לגרום לה להאמין שאנשי הכפר אשמים. הדרקונית נתנה לאנשי הכפר 10 שנים (בערך יום במושגים של דרקונים, וזה גם הזמן שהיה לוקח לביצים לבקוע) להחזיר לה את הביצים. היא נשארה על ההר שמעל הכפר וכל בוקר, קמו אנשי הכפר לכל הבכי וזעקות הכאב של הדרקונית שהתגעגעה לביציה. נותר עוד יום אחד, לילדי הכפר נמאס מחוסר המעשה של ההורים וכאן מתחיל הסיפור. הילדים החליטו לקח את העניינים לידיים.
