מפסיקים להתנצל? בואו נתחיל במפסיקים לשתוק

הקמפיין של הבית היהודי "מפסיקים להתנצל", לא היה מהמוצלחים שלה, מעבר לעובדה שהוא נישא על גלים אנטי דמוקרטיים שנועדו להשחיר ציבור שלם, הוא גם התברר כבעייתי כיון שמאז הבחירות בנט מוצא את עצמו מתנצל/מצטער/מבהיר לא פעם. מעבר לאירוניה שאינה זקוקה לעידוד, בנט צריך להצטער על הקמפיין שלו בעיקר משום שהוא עודד אלמנטים קיצוניים במחנה שלו והעיר שדים שלא בטוח שיוכל להחזיר חזרה לתוך המנורה (7 קנים, כן?) ממנה הם יצאו.

תגיד שאלה שוליים אבל הם מקצינים את השיח הציבורי ומשתלטים עליו. ניתן להתייחס לסמוטריץ'/מוטי יוגב/נוער הגבעות/רב כלשהו, שרואים בבית המשפט מטרד/בהתנחלויות סלע קיומנו/בלגיטימיות של מעשי תועבה בשם הארץ המובטחת/בפלסטינים גליץ' קטן במטריקס שעוד יבוא על תיקונו, עשבים שוטים. זו דרך נהדרת לטאטא את הבעיה מתחת לשטיח. אלא שדעות כאלה נשמעות כי יש להן לגיטימציה מגבוה. הן מקבלות את הגושפנקא הרשמית שלהן כאשר ראש הממשלה רואה בשמאל מחנה שיש להביס ובערבים בעיה דמוגרפית, כאשר בנט טוען שעם הנצח לא מפחד והוא אינו כובש בארצו, כאשר איילת שקד מאיימת על בג"צ, כאשר יעלון מתרץ את העיכוב בפענוח הרצח בדומא בסוגיית חשיפת מקורות, כאשר חוטובלי טוענת להסתה במערכת החינוך הפלסטינית בשל בובות שאהידים שהוחרמו שאין בינן ובין מערכת החינוך הפלסטיני מאום. אני יכולה להמשיך.

כל פרשה שממנה המדיפה ריח רע, מתקבלת בצקצוק וחולפת מתוך שכנוע עצמי שזה נקודתי. הכי קל כשניתן להצדיק את זה "בטחונית". אותי לימדו שהרבה "משהואים" קטנים יוצרים משהו גדול אחד וזה אפילו ממש מתאים לחנוכה - כל חושך קטן כזה הוא "חושך מצרים" בסוף. ישראל עומדת בפני בעיה והיא גדולה הרבה יותר מאיראן או הפלסטינים או דאעש וכמובן שהיא מתחת לאף אך זוכה להתעלמות. הידרדרות הדמוקרטיה והפגיעה בזכויות האדם הן הבעיה, והיא שניה רק לאי ההתייחסות, המסייעת להדרדרות המתמשכת.

במידה רבה מה שהמתנחלים נדהמים לגלות היום זה מה שהשמאל אומר מזמן - מעצר מנהלי הוא לא חוקי, מניעת עורך דין היא לא חוקית, שיטות החקירה הן לא חוקיות. כן, יש בעיה רצינית בעניין זכויות האדם בישראל וזה לגמרי לא חדש. הדרך של סמוטריץ' להתמודד עם זה היא להגיד זה לא טרור ולכן השיטות מוגזמות. זוההדרך שלו להגיד "מה יש לכם עם חקירות שב"כ? מה הם פלסטינים?" אלא שזו הנקודה המידתיות הישראלית שמראש מפלה בין יהודים ללא יהודים מביאה אותו לומר את זה, זה לא מוסר. מחשכי חדרי החקירות הם אפלים בין אם מדובר ביהודים ובין אם מדובר בפלסטינים. האמצעים הננקטים שם פסולים ולא ראויים במדינה ואם זה נעשה בשל סוגיות ביטחון הרי שיש לפתור את הגורמים לבעיית הביטחון הזו.  

השארת המצב ללא פתרון מאפשרת אוירה ציבורית בה שנאת ערבים היא ערכים, קריאת "בוגד" לשמאלני היא אבחנה פוליטית בת תוקף, וטרור יהודי הוא לא טרור. זה לא סמוטריץ' שעבר את הגבול, אלה נתניהו ובנט, עם כל ה"יהודי זה הכי, אחי". אלא שזה לא עובד ככה, מוסריות ישראל אינה נובעת מהיות היהודים "עם נבחר" או כי היא מדינה יהודית סמי-דמוקרטית בתוך מזרח תיכון כאוטי ומוסלמי, צה"ל אינו הצבא הכי מוסרי כי באופן יחסי יש ניסיון לא לפגוע באוכלוסיה, האוכלוסיה הפלסטינית משוללת זכויות כבר כמעט 50 שנה. מוסריות אינה נמדדת כך ואבוי לנו שהטענה "זה מאלוהים" מספקת כדי להסביר את העיוורון בראיית העוולות שאנו עושים לאחרים וההנחות שאנו עושים לעצמנו.

הפגיעה בדמוקרטיה ניכרת בפרשות רבות, מדיניות/כלכליות/משפטיות/בטחוניות. ניתן לראות את הבעיה גם כאשר מסתכלים במיקרו על פרשות ובטח כאשר מסתכלים במקרו, אלא שאת הפאזל הזה אף אחד לא רוצה לצרף לתמונה כוללת זה מפחיד מדי. הסטת המבט לא תעלים את המצב, היא פועלת לרעתו. התשובה לא יכולה להיות בהתייחסות שונה ל"אלימות" יהודית וטרור פלסטיני כמו שבעצם מציע סמוטריץ', הבחנה שכזו רק תוכיח שוב את גמישות ההגדרה הישראלית לדמוקרטיה, אך הדמוקרטיה איננה נערת גומי בקרקס.

בעידן בו ראש ממשלה מצפה מהתקשורת לא לשאול שאלות, אתם יכולים להבין מה רמת הציפיות שלו מהציבור. בינתיים הציבור עונה על כל הציפיות ומעבר. אומרים שאבדן חוש אחד יוצר פיצוי של חושים אחרים, אבל כנראה שזה לא עובד כשהקריסה מערכתית. לא רואים, לא אומרים, לא שומעים. לא מתפקדים.

מה שבאמת חסר כאן זה ציבור שידרוש דמוקרטיה, מימין, ממרכז ומשמאל. אני בטוחה שעוד יש רוב בישראל להכרה הזו, אבל כרגיל הבעיה היא בדממה שהרוב הזה מייצר. שתיקה ועוד שתיקה. אדמונד בורק כתב: "כל מה שעריצות זקוקה לו כדי לעגן את אחיזתה היא שאנשים בעלי מצפון ישמרו על שתיקה". 

במקום בו אנו עומדים חשוך

בין האנשים שהסבירו לי השבוע כי האמירה של נתניהו "לנצח נאכל חרב" היא מפוקחת ובין הידיעה הבוקר שתחקיר צה"ל קבע שניתן היה לעצור את הדיל אל שלמון מבלי להרוג אותה (כבר כתבתי עליה כאן לפני חודש), אולם  לא תפתח חקירת מצ"ח ולא ינקטו צעדים נגד חיילי גדוד צבר שהשתתפו באירוע, יש קו מקשר. שניהם נמצאים במקום בו אנחנו לא רואים את עצמנו.

האנשים שהזכרתי מוכנים להגדרה הדטרמיניסטית והמורבידית של ראש הממשלה ואף רואים בה מופת של פיקחון ובזאת סוללים עתיד מפוקפק לכולנו. המקרה השני מוכיח שאנחנו לא כל כך רוצים להתעמת עם מה שקורה בשטחים. נוח לנו לטאטא את מה שאפשר, אלא שאז יש קצת בעיה לדבר על מוסריות. מותה של הדיל מטריד לא רק משום שחיילי צה"ל המשיכו לירות בה גם כשלא היוותה סיכון, ואל תבינו לא נכון זה מה שצריך להטריד, רק שגם הניצוץ בעיניי החיילים, העובדה שאף אחד לא עצר את זה, העובדה שהיא נגררה פצועה במקום על אלונקה והעובדה זה מושתק עכשיו צריכים להטריד את כולנו. כל ההשתקות האלה מוצאות את עצמן גם הן במקום בו אנחנו לא רואים את עצמנו. כשלא נותר כל טיעון אחר לבד מהצדקת החיילים שנמצאים בסיטואציה בלתי אפשרית. אלא שהם לא צריכים שנצדיק אותם, הם צריכים שנוציא אותם משם. למנוע מהם עד כמה שניתן סיטואציות כאלה. 

במקום בו אנו לא רואים את עצמנו חשוך. במקום הזה אנחנו זקוקים להצדקות. האם ההצדקות האלה עומדות ללא טיעונים היסטוריים, לאומיים, דתיים שכולם נגועים במסע ההפחדה שייצר כאן ראש הממשלה? האם הן עומדות מוסרית בפני עצמן? הן לא ולכן המקום הזה הוא כל כך לא נוח. אגב, גם חשוך.

למקום הזה המון שמות, כי כל אחד נותן לו שם אחר משל היה חיית מחמד. לפעמים למקום הזה אין שם כי מתעלמים ממנו. לפעמים כל כולו רק סיסמאות. אבל אין בו מקום לספקנות, לשיקול דעת ולמוסר ואין לו עתיד.

הבעיה היא שיותר ויותר מצטרפים לזמרת המקהלה שם בחושך. כולם נושאים עיניהם אל הבוחר החציוני. זה שהוא קודם כל ציוני. העצרת שנערכה בשבת לזכר רבין דיברה על המחלוקות מבפנים, ועל הצורך החד משמעי לחזק את היסוד הדמוקרטי. אלא שהיסוד הדמוקרטי העלום הזה מבוסס על דמוקרטיה ציונית יהודית בלבד, רק שזו מהגדרתה אינה דמוקרטיה משום שאינה שוויונית היא מראש מגדירה העדפה. מה שטוב זה שהלקח הופנם, בהנחה שהלקח הוא "אל תעצבן את ההמון כי תראה איך גמר רבין".

הנה תראו, האופוזיציה למדה ומיד מיישמת. המחנה הציוני מחיל הצבעה סיעתית על חברי הכנסת שלו הערב במליאה. כן, כן אותם חברי כנסת שהיו בעצרת בשבת לא רק כדי לזכור את רבין אלא מתוך "חרדה לגורל הדמוקרטיה", יצביעו הערב כאילו אין דמוקרטיה וכל זה בהחלטה סיעתית. דמוקרטית? ציונית!

הערב במליאת הכנסת תובא ההצעה להחמרה בענישה למיידי אבנים לקריאה שניה ושלישית. זו הוראת שעה על יידוי אבנים ובה עונש מינימום של 3 שנים מאסר בפועל למיידי אבנים שנתפסו, היא תקפה גם על כלי תקיפה אחרים וכוללת גם הצעה לשלול גמלאות מהורי ילד שהורשע בעבירת ביטחון או יידוי אבנים בזיקה לפעילותת טרור או מתוך מניע לאומני בתקופת המאסר. בואו נשים את הדברים על השולחן - זה לא חוק שוויוני. זה חוק נגד פלסטינים. זו "הדמוקרטיה" אנחנו מתהדרים בה. אפליה. איך נצדיק את זה? שיקולי ביטחון כמובן. 

אלא שפה היתה צריכה האופוזיציה לצאת נגד. ישראל אכן עומדת מול גל טרור. אכן יידוי האבנים זו עבירה חמורה הדורשת ענישה. עם זאת הדרך להתמודד מול האיום הזה היא לא דרך חקיקת חוק לפלסטינים בלבד. גם לא הוראת שעה. אנחנו מכבסים ומצדיקים כל הזמן, אבל בואו נגיד את האמת. אנחנו כל כך מפחדים מגל הטרור הזה, אנחנו כל כך משותקים, שאנחנו מוכנים לאבד קצת מהדמוקרטיה מבלי להבין שהקצת הזה הוא לא זמני לא ישאר קצת. מי נותר להגן על הדמוקרטיה? ובכן בטח לא המחנה הציוני. אבל אל דאגה עוד שנה הם יתאספו שוב בכיכר וידברו על דמוקרטיה ויזילו דמעה. ובמקום שהמחנ"צ עומד? ובכן, גם המחנ"צ לא רואה את עצמו. האפילה רק מתגברת וזה מוזר כי כבר כל כך חשוך גם ככה

4 ימים בלי פוסטים - הדרמה, ההשלמה והסוף הטוב

בשישי בבוקר הייתי שאננה, לא יכולתי לדעת כי תוך שעות ספורות יתהפך עלי עולמי, כן, כן ממש כך (טוב אני חובבת דרמות ואתם יודעים שבתכל'ס אני אולי מתלוננת אבל החיים שלי דבש). בבוקר שישי קמתי מוקדם כדי להספיק לקדם את מיזם התרגום השבועי שלי ולתרגם את אחד הפוסטים. קפה ויצאתי להיפגש עם חברה בנמל תל אביב, מכיוון שזה אירוע שלא קורה כל יום, הייתי שמחה ומאושרת בחלקי. מזג האוויר היה מושלם, מוסיקה טובה ונהיגה נטולת פקקים. מפגש מרגש, שיטוט בנמל, מציאת מקום ושיחות מצויינות של שתיים שלא צריכות הרבה כדי להתחיל בשיחה ולא לסיים אותה עד שהמציאות מאלצת אותן להתקדם הלאה. אפילו הספקנו לעבור בחנות לבגדי ספורט, שם לוטף לי האגו נואשות שלא במתכוון כיוון שהבגדים היחידים שהיו טובים לי היו ממדור בגדי הילדים (שום שיקול עריכה לא יגרום לי לוותר על המשפט הזה, שתדעו). חזרה הביתה - ילדים, סופר, אתנחתא לקפה שמובילה מיד לזמן כתיבה ואז זה קרה. לא היתה לי שום הכנה. לא יכולתי לדעת שזה עומד לקרות. האופציה הזו, חרדתית ככל שאהיה, לא עלתה במוחי (המוכן לכל דבר) מעולם. אבל זה קרה. המסך החשיך. פתאום. החשיך. זהו. 

אוקי, אולי אתם לא מבינים את גודל העניין. restart. כלום. המחשב מרצד לרגע ואחר כך שום דבר. ברציונאליות, שלא במקומה אך כזו שמעידה על איפוק, אני מוכרת לעצמי שזה בטח נורת מסך או משהו וזה יעבור. פונה אל הפראמדיק של הבית. הוא בוחן את העניין ומגיע למסקנה דומה. אין מאמצי החייאה אך לשמחתי גם לא נקבע מותו בטרם עת של הלפטופ האהוב עלי, מושא סודותיי הכתובים (טוב זה לא נכון, אבל לגמרי רומנטי - דיון פנימי בזמן עריכה). חוזרת לנשום, מעט שורקנית, אבל מקבלת את הדין. טוב זה לא הולילנד ואני לא אולמרט ואין כאן עירעורים לעליון. שישי בצהריים, רק בראשון יקחו אותו למעבדה. בינתיים גופתו מונחת אחר כבוד על המזנון (מה רציתם שאני כתוב שידה? זה מזנון. זה יפה. זה מעוצב בקווים נקיים וזה קוראים לזה מזנון, גם אם אני נשמעת פולניה ולא, אין על זה מפיות רקומות) כתזכורת תמידית למה שיכולתי לעשות, אבל לא. 

4 ימים (ניד עפעף במונחים של 6 שנים בפנים - די, הייתי חייבת), 4 ימים ללא פירסום פוסט, ללא כתיבה ואני כבר התמכרתי ולא ראיתי שום סיבה אמיתית להפסיק עם זה, ארורה תהיה הקדמה הטכנולוגית. מילא, לכתוב אפשר על דף, אך אי אפשר להעלות לבלוג. בכל רגע נתון יש מישהו על המחשבים האחרים בבית וכשאין, לך תכניס את כל הסיסמאות שלך ותשנה לו הגדרות. שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. מה שכן, 4 ימים אחרי, הבית מסודר, חלקים שהיו צריכים סידור מאסיבי קיבלו תשומת לב, 2 ילדים חולים הבריאו, והנה אני כותבת ושום דבר לא קרה. אם להודות על האמת, המשכתי בכל יום לבדוק את מספר הנכנסים לבלוג ולא היה יום שהבלוג נשאר מיותם, להפך, לא היה יום בו מספר המבקרים היה חד ספרתי, אפילו קורא פלסטיני נכנס אל הבלוג ואל תנפצו לי את זה עם תהייה נוסח זה בטח קורא מהתנחלות, זו לא אופציה. זאת אומרת וודאי שיש אפשרות שקוראים אותי גם בהתנחלויות, אבל בואו נודה על האמת - זה די קלוש. לא אתן לכם את האשליה שמלווה אותי בהגרעין הזה של אינטראקציה בין בני אדם היא זו שמביאה עימה את בשורת השלום, למרות המנהיגים 

וכמה דברים כבר קרו בזמן הזה - כמובן שהיה לפיד ונתניהו ואולמרט ועוד ועוד אבל הכי חשוב זה שהציעו לי להנחות מעגל הורים בנושא למידה בחינוך ביתי (כן, זה מוטיב חוזר ה"אני" הזה ויפה ששמתם לב). לא יכולה להתחיל להסביר לכם עד כמה זה מרגש, אבל הנה כבר התחלתי. נותן מן תחושה כזו של דברים שמסתדרים, כמעט כמו תחושת הסיפוק כשסידנו את שולחן הלימודים של הילדים במשך שעתיים ולא רק שהם לא התלוננו, הם אפילו נהנו גם מהדרך וברור שמהתוצאה. טוב נו? מה ציפיתם? הלא אתם יודעים שנקיונות הם לגמרי השריטה שלי, זה לא שעכשיו אני צריכה גם להסביר את זה, אתם האזור הבטוח שלי. כך או אחרת, בהתחלה לא הייתי בטוחה שזה משהו שנכון לי לעשות, מזל שמי שהציעה לי היא גם חברה (מהסוג המהמם, אם הייתם מוכרחים לדעת) שידעה איך לדבר אלי כדי שאבין שזה בהחלט השלב הבא.

התקופה האחרונה, שעוד לא הסתיימה אם הייתם מוכרחים לקטוע, של כתיבה על חינוך ביתי היא מעוררת בצורה מופלאה, ולא רק בגלל התגובות המעודדות מכל עבר, אלא בעיקר שיש בזה מהחשיבה מחודשת על הדרך. פעמים רבות, אנחנו עושים דברים באופן אוטומטי וממשיכים בשגרת חיינו מבלי רגע לעצור ולחשוב בדיוק עליה - על השגרה, מכל צדדיה - הענוגים ואלה שלא. הכתיבה הזו תוך כדי תנועה, לא רק מייצרת שיקוף, היא מייצרת הנעה - מה שמעצים את תחושת הסיפוק. בכל מקרה חלפו ארבעה ימים והנה ביום החמישי אני מפרסמת. פוסט קצר שנועד רק להגיד שהדרמה נגמרה, אני חוזרת לכתוב, יש לי הרבה נושאים ולמען האמת - ממש התגעגעתי. וסליחה של הפוסט שבעצם לא אמר יותר מדי, אבל הוא מן תפילת הודיה שכזו. על הבלוג, על הלפטופ ועל זה שאתם עדיין קוראים אותי.