האמת של הכבשה השחורה שלא פועה

בעיית הסוואה רצינית

זה בוער בי ולא ממש מרפה, זה יוצא בהמון צורות, וזה נבלם תמיד. הנושא הזה שרוצה להתפרץ ואני לא נותנת לו. מרשה לו להיכתב אל עצמי בלבד ואף פעם לא אל העולם. לא כי העולם לא יבין, לא כי אני אצטער, אלא כי זה יביא למשבר וגם ככה במשפחה שלי, אצלי במשפחה, כמעט כל דבר שאני כותבת יוצר צרה צרורה. וזה מצחיק לאור העובדה שמרבית המשפחה שלי בכלל לא קוראת כי "אמנם את כותבת נפלא, אבל מה שאת כותבת נתקע בגרון". אז אני הכבשה השחורה שנתקעת בגרון ולרוב זה גם לא נוח כי הצמר נוטה להתקע בשיניים. אבל זה בסדר, אני באמת מבינה אותם ורואה בזה את הצד המצחיק. אני יודעת שאוהבים אותי כמו שאני וזה יפה כי אני לא ממש קלה. 

דווקא יין אדום מורידים עם יין לבן,
עוד דרך אפשרית - אלבוהול

הדעות שלי על העולם, פוליטיקה, מוסר, חינוך, הורות ומשפחה בכלל לא קונבנציונאליות, מעולם לא התמחיתי בלהיות קונבנציונאלית. קונבנציות עושות לי להתגרד. אני גם לא טובה בהסוואה, יש לי קטע כזה עם להיות נוכחת ולומר את האמת. שום דבר שאני כותבת כאן, בבלוג שלי הוא לא בגדר חדשותי למי שמכיר אותי מעבר לחיים הוירטואלים. הבלוג זה אני ואני זה הבלוג, רק שהבלוג מצונזר ולא נוגע בהכל. אמא שלי שאלה אותי פעם בעקבות פוסט שכתבתי על המשפחה למה אני מכבסת כביסה מלוכלכת ברבים. התשובה המיידית שלי היתה, מלבד הברור מאליו שאין טעם לכבס את הנקייה, שאת הכביסה המלוכלכת באמת אני ממש לא מכבסת מול כולם וזה נכון תכל'ס כי מן הידועים שכתמים עקשניים בכלל דורשים השרייה. אבל זה יותר מזה, המציאות והבלוג שלי הם אני ולכן הם בדיוק כמו שהם, אני. זה עלול לא למצוא חן, הייתי רוצה להיות נרקיסיסטית ולהגיד גם ממכר אבל ריאליטי צ'ק יו נואו, מי שנשאר יודע מה הוא מקבל. נושא עליו אכתוב הוא נושא שעלה מתוכי ונכתב בעצמי והביא אותי לשם בלי מסיכות, בלי לנסות ולהתחבב, לכתוב כדי לרצות להיכתב.


אני לא אוהבת מסכות, משום סוג שהוא, הן מרגישות לי כמו דרך של אדם לא להתמודד עם מה שבאמת מפריע לו. אני משתדלת להגיע כמו שאני, לא לשחק את המשחק לפי תפקיד שאותו צריך למלא. משתדלת לקבל את בני האדם שסביבי כמו שהם מבלי לנסות לשנות אותם בצורה אקטיבית ומודעת, כי תכל'ס שינוי זה חלק מדינמיקה, הפנמה של למידה. כל כך התרגלתי לטבעי שהשבוע, אחרי שהמצבר הלך כי אמרתי לילדים לא להשאיר את האור דולק אחרי שהם מסיימים לקרוא בנסיעות בחושך משום שיום אחד המצבר ייגמר והם היו זקוקים לבחון את זה וככה זה כנראה עם למידת חקר ובגלל זה מצאתי את עצמי מחפשת כבלים ואז גם קורבן להתנעה וכולי התמלאתי בגריז (שזה אחרת לגמרי מלהתלכלך מפבלובה בחניון, רק מרפררת), ובכן אז השבוע בגלל שלא ירדו כל כתמי הגריז מרחתי לק ובכל היומיים האחרונים בכל פעם שהיד שלי (כן, שלי) עברה בקו הראייה, חוויתי שנייה של דיסוננס ועוד אחת של אוריינטציה. לא שזה לא מצא חן בעיני באיזשהו אופן, אבל זה הרגיש כמו מישהי אחרת. עד לא מזמן גם לא צבעתי את השיער כידוע, דווקא לזה הצלחתי להתחבר, מצחיק שדווקא לי הרגיש יותר נוח דווקא עם המסיכה של הצבע מאשר בלי ואולי זה רק עניין של אגו כי עכשיו כולם חושבים שאני יותר צעירה ממה שאני באמת ותכל'ס זה נורא מחמיא.



אין סיבה לשפוט מסכות של מראה אנושי, זה עניין כל כך אישי, אני אולי לא מתחברת אבל לגמרי מבינה איפור, צבע, לק, מריטות, ניתוחים, הקטנות/הגדלות, הסרות וכאלה. לגיטימי שאנשים יעשו מה שנוח להם כל עוד זה לא תוצאה של לחץ סביבתי. אבל המסכות ההתנהגותיות, איתן לא קל לי. אני לא מדברת על קודים של התנהגות או גבולות, אלא על העמדת הפנים ובעיקר זו המעמידה פנים שהכל מושלם, דווקא כשהכל כל כך סדוק ונוטה להתפרק. לרוב אלה גם האנשים שמאמינים בפתרונות של שרביטי קסם. למעשה מסרבים להבין שהפתרון נעוץ לא רק בכוונה טובה אלא בהקשבה, קבלה ועבודה אישית ומשותפת. קשים לי האנשים האלה כי הם אנשים שלא לומדים. רואים את העולם דרך הפילטרים שלהם ובטוחים בתמונת העולם האישית שלהם ובעוד הם בטוחים שהצד השני מוכרח להבין את תפיסת העולם שלהם, את תפיסת העולם של הצד השני הם לא מוכנים לקבל, אפילו עובדות נוטות שלא לבלבל אותם. להיות סובייקטיבי זה בסיסי לחלוטין, העניין הוא להכיר לא רק באמת של האדם שמולך אלא גם להכיל אותה כחלק מהחבילה.



זה לא תהליך פשוט ואם מדברים על טבעי זה נורא קשה לא להיות סובייקטיבי, רק שבתוך הקבוע הסובייקטיבי, אפשר להתאמן בהרחבת אופקים. שמתי לב לזה פחות לפני שהפכתי לאמא, ולאט לאט התחלתי לשים לזה לב, שבני אדם שלא כל כך יודעים לקבל את הצד השני כי אנחנו נורא מחנכים אותם לראות קו מסויים. כהורה, גיליתי שילדים, עד גיל מסויים, הם הקהל שהכי קל לגרום לו ליישר קו, נוסח כי "אני אמרתי ככה". אבל איך הם ילמדו לראות את הדברים גם מהצד השני אם לאורך הילדות שלהם את נקודת המבט שלהם אנחנו רואים פחות? לא שאנחנו לא מנסים לעשות את הטוב עבורם או להתחשב ברצון שלהם אבל בסופו של דבר אנחנו קובעים את הדרך. אם נציב את המשעול שבחרנו כעובדה ולא נסטה ממנו הילדים ילמדו ליישר קו (גם לשבור אותו), אבל מתוך הכמעט דיקטטורה ההורית (וזה לא משנה אם אנחנו לא "מנצלים" אותה), אנחנו יכולים להחליט על הדרך ובכל זאת לשמוע את קולם.


ניקח דוגמא ברורה - ציור על הקירות. יש הבדל עצום בין לומר "אנחנו לא מציירים על הקירות" לבין "אוקיי נניח שנצייר על הקירות, מה אז?" יש להניח שנקבל המון תשובות מ"יהיה לנו ציור על הקיר" ועד להבנה שגם יהיה לנו מאוד קשה לנקות את זה, התוצאה תהיה אותה תוצאה (קרוב לוודאי שמתישהו הם כן יקשקשו על הקירות), אבל היתה כאן דרך של הקשבה - לא נשללה האפשרות (לצייר על קירות), היא נלקחה בחשבון ונמצאה בלתי מתאימה בעליל (את זה שהם בכל זאת ינסו [ויצליחו] נייחס לבחינת גבולות. פוסט אחר לגמרי).  הרעיון ברור אנחנו לא באמת מלמדים אותם להקשיב, בעיקר כי אנחנו חושבים שאין לנו זמן לזה, אבל תכל'ס זה פותר הרבה סיכסוכים ועוזר להם להיות קשובים יותר כבוגרים. יש המון דרכים לפתרון בעיות, חלקו יצליחו וחלקן לא, אבל לחזור עליהן שוב ושוב זה כבר ממש מיותר. צריך לפעמים לקחת רגע ולדעת גם לקבל פרספקטיבה. להישאר על הנתיב שלך אבל לדעת להוביל אותו קדימה.


אני אוטוטו בת 40, עברתי תהליך של זיכוך בשנים האחרונות בתוך הבועה שלי ויצאתי לעולם שוב כשאני יודעת מה אני רוצה. אני לא רוצה מסכות והעמדות פנים ומשחקים, אני לא רוצה להמשיך לשחק את המשחק רק כי אפשר. אנשים שמוכנים לוותר עלי בגלל זה, או לנסות ולהכפיף אותי לקודים מסויימים שנראים להם נכונים, כנראה יישארו בצד הדרך. אני אוהבת את האנשים שסביבי ומוכנה להילחם עבורם ולעשות למענם הכל, כמו שאני בלי לבטל את עצמי בשבילם או לעטות מסכות שיראו יפה מבחוץ. שום מערכת יחסים היא לא מושלמת, את ההתמודדות עם זה אנחנו נוטים להחביא, בעיני הן דווקא משהו שיש לחיות איתו, אולי לא להחצין, אבל בטח לא להסתיר. בקיצור טוב לי להיות כבשה שחורה, אני רק לא הולכת כל היום ופועה.

אמא עיזה פזיזה והאזעקה

מעט לפני שבנהזוג יצא לשדה התעופה היתה הפעם הראשונה שנכנסנו לממ"ד, ברגוע, בחיוך ובלי להילחץ. זו היתה הפעם הראשונה שהילדים שמעו אזעקה אמיתית. הדבר היחיד שהיה מפחיד בסיטואציה מבחינתם היו טריקות חלונות הברזל של הממ"ד מהדירה שמעל והם כמובן נרגעו ברגע שהסברנו. לא הרבה אחרי שיצאנו מהממ"ד, הגיעה העת לשלח את האדמירל, הוא בנהזוג - נוהל שפיתחנו בימים נסע תכופות והשאיר את הספינה האם בידי הקפטן, הלא היא אני. כנצר למורשת יקים מפוארת, אני לא מהטיפוסים החוששים וגם לא ממש מאלה שיראו סדקים של קושי, בכלל את הסיסמא bring it on גנבה nike מאיתנו. לילה ראשון בלי האדמירל, עבר בשקט ובנחת. למחרת קמנו לבוקר של חופש, בלי שום מחוייבויות לבד מההכנות ליום ההולדת של הבכור (אה, הא, חשבתם שאומר הקצין הראשון) ונכון שהן רבות אך אלה הכנות מענגות שדורשות פוסט משל עצמן. 

היום עבר בעצלתיים וללא שום אזעקות מיותרות, מדי פעם הדים של התפוצצויות רחוקות, כאלה שהילדים לא שועים אליהם ואילו את לומדת להעלים עין ולא לחשוב. מדי פעם הבכור בעיקר שואל איזו שאלה, מוטרד קצת מחוויית האזעקה ומעובדת המבצע הצבאי ובעיקר מהאלימות של שני הצדדים, לא מצליח להבין איך יורים טילים על אזרחים. מנסה להסביר אבל זה לא פשוט והילד לא מבין איך מבוגרים לא רואים כמה קל לחיות בשלום. לו רק יכולתי לראות הדברים כמוהו - כמה יופי ותמימות שזורים בו. כך או אחרת, היום עבר רגוע וזה מעניק איזו שלווה שמנותקת מעט מהמציאות. לא לראות חדשות, לא לקרוא באתרים או בעיתונים, לא לשמוע רדיו וכשהמזגן דולק והכל סגור גם כמעט לא להבחין בהדי ההדים שמדי פעם עולים וביננו נעים יותר להתמכר לקולם של הילדים. קל יותר להתעסק בבינגו, בחוזקה של הפיניאטה מאשר במלחמה.

אחר הצהריים בא המשבר, לא, לא מה שאתם חושבים לא ממ"ד ופרבולה של טילים - גילינו ששכחנו בחנות את כל הבריסטולים. לא היתה ברירה אלא לשנס את מותנינו ולצאת, אך אויה - נרשמה התקוממות לא צפויה - הילדים לא רוצים לצאת. זה סיבוב של רבע שעה ומי בכלל חושב על מלחמה? הבכור בדיוק שם פעמיו לחבר והמרכזית הציעה להישאר עם קטינא. לפני שיצאתי עוד הבהבה במוחי המחשבה והזכרתי שעלולה להיות אזעקה. "אין דבר, נלך לממ"ד הכל בסדר ותכף תחזרי". חישוב מהיר של סיכונים הביא אותי למחשבה המוטעית שאני יכולה, אבל על פזיזות משלמים ואני לא מדברת רק על עלות של צבע לשיער כי נוספו לי שערות לבנות, לא שיש להן עוד חלקות רבות להתרבות בהן. 

יצאתי לדרכי, די נטולת חשש. בדרך התקשרה אמא שלי ולמען האמת סף החרדה שלי עלה והתחלתי להלקות את עצמי קלות על הטימטום בלהשאיר את הילדים בבית. סיימתי את עניין הבריסטולים די מהר. אבל בדרך התחילה האזעקה. בעוד אני נוהגת על אוטומט, הידיים הרועדות מחייגות הביתה, והלב מנסה להשקיט את פעימותיו והגרון מנסה ליצב את מיתרי הקול ובתוך כל זה המצפון מייסר אותי על טמטומי ופזיזותי ותודו שזה אחושילינג מולטיטסקינג, גם כשמדובר בנשים. המחשבות שעברו לי בראש היו מספקות חומר טוב לאולימפיאדת האמהות הפולניות ושום ארבעה קירות וחושך לא היו יכולים להן. מה חשבתי לעצמי? הרי תמיד שהאמא יוצאת מהבית משהו קורה, לא? הרי אפילו האחים גרים כתבו על זה את האגדה על הגדיים והזאב, אז לכאן הדרדרתי להיות אמא עיזה פזיזה. המרכזית עונה תוך שניה, אבל זה מרגיש כמו נצח. קולה קול פעמונים, מחוייך ובטוח: "הכל בסדר אמא, אנחנו כבר בממ"ד, כמו שאמרת לי בכלל אין בעיה". באופן עקרוני הייתי אמורה לחוש הקלה כולל דמעות שנושרות ומקלות על הגוש בגרון, אולי גם גאווה על הילדה העצמאית והמופלאה הזו, אבל מה שהרגשתי בעיקר היה יסוריי מצפון על הטמטום, על מעידתי חסרת התקנה לתחושת ה"יהיה בסדר" ועל העובדה שבעצם אנחנו במלחמה והגיע הזמן לזכור את זה.

המרכזית כדרכה סיימה את השיחה במהירות, אמרתי שאני כבר עוד שתי דקות בבית ויאללה בי. ואז הבכור צלצל. "כן, הוא בסדר, הוא אצל החבר, הוא רק רצה לבדוק שכולנו בסדר, היה קצת מודאג ויחזור אחר כך. בי". וולאק, ילד בן 11 יותר אחראי ממני. 2:0 לילדים במארס תורכי לאמא, פריוויו למשחק של גרמניה נגד ברזיל (גרמניה, ברור שגרמניה, כבר סיכמנו).

החנתי את האוטו ואספתי את עצמי, נשימות עמוקות וחיוך. אלה מדי ההסוואה שלי. מדי ההסוואה של אמא שסופסוף הבינה שהיא מגדלת את ילדיה בכל זאת בתוך מלחמה. אז לא אני לא מתכננת גיחות לבד, גם לא לרבע שעה בלי הילדים. לא באים, לא יוצאים. סוף פסוק. האזעקה הבאה הגיעה אחרי שסיימנו לצחצח שיניים. הילדים כבר קצת יותר מפוחדים, קצת פחות בטוחים עם מה שקורה ואין לי דרך להבטיח להם שהכל יהיה בסדר, רק להבטיח להם שאני שומרת. שכל עוד אנחנו יחד ויש לנו ממ"ד הכל בעצם בסדר. אבל שום דבר לא בסדר. לא מגדלים ילדים ממבצע למבצע, לא מגדלים ילדים על סוללות טילים. מגדלים ילדים מתוך רצון שיהיה להם טוב יותר ולא במדינה שעוברת ממבצע לכוננות למבצע. אני לא רוצה לשתוק ולא יכולה לשתוק. כבר הבנתי בעיני רבים אני בוגדת. אבל את הילדים שלי, תנו לגדל בשקט. 

הלילה עבר בשקט. בבוקר עוד לפני שקטינא הקיץ כבר היתה עוד אזעקה. אבל האזעקה האמיתית היא לכולנו ולא מחולקת לאיזורים. עכשיו נכנסים לממ"ד אבל צריך לעשות הכל כדי שיהיה פה אחרת. ויתרנו על קיצבאות ילדים, ויתרנו על ביטחון כלכלי, על השאיפה לשלום אני כאמא לא מרשה לעצמי לוותר. לא נאיבית, לא מגינה על מחבלים, לא חושבת שהכל בסדר, רק יודעת שכהורה אני אומרת לילדים שלי לדעת לוותר דווקא מעמדה של כוח - מה שאני מצפה מילד בן 11, ילדה בת 8 וילד בן 4.5 אני יכולה לצפות גם מראש ממשלה. לא?

שערות לבנות

הילד החולה מאתמול, עדיין עם קצת חום אבל הוא כבר מרגיש קצת יותר טוב כדי לממש את זכותו לזמן מסך. מה שהשאיר לי מעט זמן לעצמי. אני מודה שיכולתי מיד להתחיל לכתוב אך במקום זה הלכתי לאמבטיה לצבוע את שערותיי הלבנות. זה סיפור די חדש הסיפור של צביעת השיער (הסירו דאגה מליבכם חבב הטבע - אני משתמשת בצבע בלי אמוניה וידידותי לסביבה). זה מתחיל בגֵנים הספציפיים האלה שקיבלתי מאמא שלי ללא אפשרות החזרה (גם כן מתנה, וסליחה אמא, עם שיער בלונדיני בהיר כמו שלך זו באמת לא בעיה להלבין מוקדם, אבל ככה גם לא לתת לי את הבלונד, ובשוונג גם לא את העיניים הכחולות, אבל להעניק לי את השערות הלבנות? לא יפה). כבר בגיל 24 הן התחילו לבצבץ, בגיל 26 הן כבר היו כל כך שם כשהתחפשתי למכשפה לא הייתי צריכה ספריי לבן כדי להלבין קווצות של שערות כמו מכשפה שהגיחה מדימיונם הפרוע של האחים גרים. ולמרות שאולי רק בפורים היתה תכונה זו לי לעזר, עמדתי בסירובי לא לצבוע את השיער, גם לא את הפנים דרך אגב. נשאתי בגאווה את שיערי הלבן וטענתי בלהט (שלא מתאים לשערות שיבה מרובות) שצביעת השיער היא התניה חברתית מיותרת ושאסור לנו, הנשים, לכבול את עצמנו אליה. כמובן שייתרתי התניות חברתיות אחרות שאני כמובן מבצעת באדיקות כמו הורדת שיערות מהרגליים, אבל אף אחד לא העלה מולי את הטענה הפשוטה הזו כך שיכולתי להמשיך ללא הפרעה במיני הטיעונים שהבאתי להגנת שיערותיי הלבנות. כולל הטענה שטבעי זה יפה, שזה חוסך זמן וכסף, שאני מרגישה טוב עם עצמי וכן הלאה וכולי.

השנים עברו, 3 ילדים נולדו ועברתי את גיל 35. אין מה לעשות, גם אם דומה לך שאת עדיין נראית כמו תלמידת תיכון כשאת עומדת מול המראה, תמונות מוכיחות לך אחרת וכמובן גם הסביבה שלא חוסכת את שבטה. כך או אחרת עמדתי במריי בגאון. ואז בשבוע אחד חברו להם שלושה סיפורים אקראיים להביאני לצבוע את שערי. דקה ל- 37, יצאתי עם הקטנטן לגינה ואישה שהגיעה עם הנכד שלה ולא מצאה לעצמה עניין, שאלה אותי למה אני לא מדברת יותר עם הנכד שלי באנגלית, זה תפס אותי לא מוכנה. אני, שחשבתי שעורי הרענן הוא "קלף היציאה שלי מהכלא" בנושא השערות הלבנות וטענתי בתוקף "שלמרות שערי הלבן אף אחד לא יחשוב שאני בת 60 במצב מצוין", אז אני נתפסתי בטעות, או שלא, כסבתא. חייבת לומר שלא משנה כמה הסבתא ההיא הייתה חסרת טאקט, והיא הייתה, היא הרעידה את סיפי עולמי. היא קראה לי סבתא ולמרות שסבתא זה תואר נפלא, ויעידו על זה גם הפולניות שבפולניות, בגיל 36 ו- 360 ומשהו ימים זה עדיין קצת מוקדם, לפחות בעדה שלי. כמה ימים אחר כך, אבא שלי ישב מולי באי נחת והתפתל, בסוף זה יצא -  הצעה למתנה יומולדת: מעצב השיער שלו, שאולי יספר ואולי גם יצבע את השיער. כלומר, לא באיזה בלונד, הוא הרגיש שהוא מוכרח לציין, בצבע שלי רק שיסתיר את השערות הלבנות. הוא המשיך להתפתל ואף קשר לי כתרי יופי רבים רק כדי לרכך את הביקורת שלא ישמע חלילה שהוא לא מרוצה. לבד מהעובדה שהמבוכה שלו הצחיקה אותי ושום עכבה לא עצרה אותי מלהתפוצץ, אבל לשמחתו של אבי מצחוק ולא מזעם. אבא שלי גרם לי לחשוב, הרבה יותר מאמי ואחיותיי שכבר צובעות (מקווה שלא הרסתי פה איזה סוד ושלא תבוא מארה על ראשי בעקבות החשיפה וכמובן מתנצלת מראש אם אסור היה לי לספר). רצה הגורל, ובאותו שבוע פירסמה חברה בבלוג שלה פוסט על שערות לבנות. השורה התחתונה הייתה שבעוד שבגיל מסויים נשיאת שיער השיבה בגאון היא יפה ומרשימה, בגילאים צעירים יותר השיער הלבן לא מחמיא נקודה. 

אז באותו שבוע קניתי לי צבע לשיער. בנזוגי הנפלא מיד נתרם למשימה ונשא את תפקידו בצורה מעוררת כבוד והשראה. זה התחיל בתמיכה בבחירה שלי, בהודאה מרחיבת לב ששיערי הלבן לא מפריע לו ונגמר בצביעת השיער שלי במומחיות שלא הייתה מביישת מעצב שיער ניו יורקי שההמתנה אליו היא בת חודשים. צבעתי, ולצערי, בניגוד גמור לכל הדיעות שלי, אני מוכרחה לציין שהתוצאה הוכיחה לי שכנראה הייתי צריכה לעשות את זה קודם. אז נכון שאני משקרת קצת לעצמי כשאני צובעת את השיער, אבל זה משיל ממני כל כך הרבה שנים ובסופר אפילו מישהו קרא לי ילדה (!)