סתיו אהוב

סופסוף מתחילים להרגיש את הסתיו, הטבע משיר את חליפת הבגדים שלו ובני האדם עוטים על עצמם עוד שכבה. זו בשורה נפלאה לאנשים כמוני שלא יכולים לאהוב את הקיץ. הישיבה במרפסת לצורכי כתיבה נעשית נעימה הרבה יותר, אם כי היא יעילה פחות כשכל הזמן מסתכלים על השמיים ואיך אפשר שלא? המהירות בה העננים מתחלפים, המאבק בין העננים האפורים והכבדים עם העננים הלבנים שמעליהם, רצועות תכלת השמיים שמציצות לעיתים. הבטחה אמיתית לאושר קריר ולשאיפות אוויר מהולות בריח גשם. הסתיו מביא עימו הקלה נפשית ולא רק בעומס החום וכנראה גם הרבה מליצה מצידי ואני לא מתכוונת להתנצל על זה. 

צבעוניות שאין שניה לה

את מה שהטבע לא עושה בארצנו הקטנטונת אני משלימה עם הערגה לסתיו באירופה או בניו אינגלנד, בוסטון ספציפית אם תרצו. העצים שמשנים את צבעם - חום, כתום, אדום, ורוד, חיות מתפרצת שאין אצלנו. אבל המילה סתיו כל כך טבועה בי שאת מה שאני לא רואה סביבי משלים לי הדמיון. נפלאות המוח האנושי.

אפילו הסתיו בארץ עייף, העצים הופכים חומים, השלכת לא ממש שלכת והוא קצר כל כך ולא החלטי והגשם הוא מתעכב ואז ניחת כמו מבול קצר. יוצר שלוליות מים על כבישים שלא היו מביישות מאגרי מים בצפון ונעלם. ובכל זאת זה הסתיו שיש לי והוא מסמן שהחורף תכף מגיע ולכן אני שלו בכלל בלי היסוס ובלי תלונות. ואם נדמה לכם שהתלוננתי אתם טועים, זו רק לא אהבה עיוורת, רואה את פגמיו ואוהבת בכל זאת. 

הפכפכות מזג האויר, בין חום נעים לגשם מטורף לא מכניסה אותי ללחץ. מה לובשים? לרוב קצר. מה קורה אם יורד גשם? כנראה שקצת נרטבים. מה עושים בערב במרפסת? לובשים קפוצ'ון דקיק ועוטף ומתפנקים עם אלכוהול ובנזוג. הייתי רוצה שהסתיו שלנו יהיה יציב יותר, שלא ירגיש כמו מאבק בכורה של הקיץ שממילא נמצא פה רוב הזמן ומרגיש כאילו הוא לא רוצה לוותר על יום אחד, בלי ימי שרב, עם שמיים אפורים, גשם קבוע ושמש שמדי פעם מפתיעה.

אבל הסתיו שלנו הוא אחר, הפכפך ועצבני. זה מצחיק אותי כי בתודעה שלנו סתיו תמיד נראה כמו משהו מאוד הוליוודי, רומנטי, נוגה, אולי אירופאי, מעט דכאוני. אין באמת הקבלה בין הסתיו כמו שאנחנו חווים אותו כאן והסתיו בשירה הישראלית או בספרות. לא רק ביאליק גר בתל אביב וכתב על סתיו אירופאי, גם עמיחי שהיה ישראלי הרבה יותר ממנו והסתיו שלו היה ירושלמי, כתב על סתיו וחרז עם חצב. רק שהופעת החצב לא מסמלת את בוא הסתיו, היא מכריזה על תחילת סוף הקיץ כבר כתבתי על זה, כאן). היא לא מביאה עימה רוח סתיו, גם לא ימים של גשם, היא רק מודיעה שאוטוטו השרב יהפוך לספוראדי עד שיעלם לקצת מהנוף האקלימי.

ובכל זאת סתיו. הוא כבר כאן. אותי זה משמח וקול הגשם מצהיל אותי וגורם לי להרגיש אנרגטית אחרי קיץ שמאיים על מלאי האנרגיה שלי ועל כוחותיי הנפשיים. הסתיו כבר ממש כאן, אני יודעת שעוד יהיו ימים שמשיים, אני שמחה גם עליהם, למרות שהייתי מעדיפה אותם גשומים. הסתיו כבר כאן ואו שאתה אוהב אותו או שאתה מדוכא ממנו, אבל בטח שאתה לא יכול להישאר אדיש אליו. והוא כבר ממש כאן.

תקשיבו לגשם, נספג באדמה שכמהה אליו, מרווה את צמאונה, מטשטש את היובש, שוטף את הדם. יש בו הבטחה לא ממומשת לשקט אנושי שמפנה מקום לרעש של הטבע. הגשם הזה, בעיקר אחרי קיץ של מלחמה, יש בו משהו מרגיע, משמח ובטח לא עצוב. סתיו הוא לא עונה לדיכאון, הוא עונה להתחדשות. סתיו הוא הפוגה מרעננת במקום שכוח האל הזה שכל כך הרבה אנשים רואים בו קדוש. הסתיו הוא מנגינה מאושרת שחוגגת את החיים, אפשר קצת להיסחף איתו ולהרגיש שוב קצת כמו ילדים.

"שוב חצב. אתה מביט בו  

במבט חטוף, כאדם בשעונו  בלי שהתכוון לכך. יפים המקומות הקדושים  בהרי יהודה שעננים באים להם ממערב.  עננים כאלה הופכים אותך לנביא – יהיה גשם  לשעת נבואה קלה, בלי יסורים"

יהודה עמיחי מתוך "סתיו בהרי יהודה"

נאמר כבר הכל - מאום באו"ם

תחושת רעננות

אני מתחילה עם פוליטיקה, אבל צפוי יום עמוס עם מקטעי כתיבה ספוראדיים אז אני לא מתחייבת לגבי איך זה ימשיך. ביננו אם לא היה מאום (כך במקור שלי) נתניהו אתמול, אז וודאי הייתי מתעכבת על הכמעט-קרירות בוקר הנעימה שמשתלבת לי נהדר עם הקפה והשקט של הבוקר שהתגעגעתי אליה כמו שמתגעגעים לקפה של בית אחרי חופשה ארוכה (אני לא מהז'אנר שמתגעגע לחבר ותיק - סליחה). לא ממהרת להספיד את הקיץ, הוא עדיין כאן רק במתכונת נסבלת ולמרות שהקיץ בישראל הוא סוג של דרמה קווין שמתעכבת בכוונה ביציאה, הידיעה שהסוף קרוב היא כבר מנחמת. זורמת עם זה לא באה בדרישות, אבל מתחילה לחוש את עיקצוצי העונג שמלווים את מותו הארוך של הקיץ. כזאת אני - רוקדת על הדם.

עוד תמונה שאפשר להציג באו"ם
הצד הישראלי של המציאות
אפרופו יש גם קייטנות צבא בשטחים

כך או אחרת, אתמול נאם נתניהו באו"ם. במרבית העולם הנאום הזה לא עורר עניין ודי בצדק. אני יכולה להעיד רק על עצמי שהסיבה העיקרית שרציתי לשמוע את הנאום זה לדעת אם צדקתי בניחושים שלי - כן, זה תמיד אני ואני ואני. הבעיה שבסוף לא ראיתי כי למי יש זמן לשטויות? כשכבר סופסוף הקדשתי מזמני לנאום, כבר לא היה לי כוח לספור אם צדקתי במספר האיזכורים שהימרתי לכל נושא. היה שם כל מה שציפיתי שיהיה, אם כי אותי הוא הפתיע כשדיבר בגנות האו"ם - ללמדכם שתמיד יש הפתעות בחיים. גם ידעתי שהוא בוודאי יעלה עם עזר גרפי כלשהו, אבל התמונה הזו הצליחה להפתיע אותי (ונראה שגם את נתניהו שלרגע קל לא הסתדר איתה) בעיקר כי לא היה לתמונה הזו שום ערך מוסף - אז בשביל מה? אלא אם כן זה מרענן את נתניהו כי בכל זאת לא קל לשאת את אותו נאום שנה אחר שנה.

שקוף
גם יצא יפה עם הירוק שלמעלה

תכל'ס זה די עצוב שנתניהו כל כך שקוף שכולם יודעים על מה הוא ידבר, זה לא הספויילר משלשום שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם וחייליו גיבורים (שהיה צפוי גם אם נתניהו לא היה מכריז, רק אומרת), זו העובדה שהוא צפוי. אני לא חושבת שזה חלק ממהלך מבריק שנועד להרדים אותנו ושבסוף תצא ממנו איזה נתניהו surprise, נתניהו פשוט מיצה את עצמו. אין לו עוד שפן להוציא מאמתחתו, הוא לא מתכוון להגיע להסכם, הוא רוצה לשמור על האופציה פתוחה - גם למראית עין וגם למקרה שבאמת משהו פתאום יתגלגל לפתחו, ותוך כדי לחזק את מה שהוא מאמין בו - ישראל גדולה (ויהודית!) כולל גושי התנחלויות. זה ראש הממשלה שייצב הלכה למעשה את המשפט הארעיות היא אם כל דבר שקבוע. נתניהו רוצה להנציח את הכיבוש, זה נוח לו, אחריו המבול.

אין לראות בזה יציבות, כי אין דבר יציב כאן אלא אם כן אתם גרים בהתנחלות, זה ראש ממשלה זחוח, נרקיסיסטי וסטגנטי שעסוק בהישרדות. לא שהיו לי ציפיות שהוא יביא עימו תוכנית שתרעיד את סיפיו של האו"מ, אבל כמה נפלא זה היה לו אל דוכן הנואמים היה עולה נתניהו נמרץ שמדהים את כל העולם עם איזו אמירה ברורה לגבי העתיד. לו דווקא מול מליאת או"מ ריקה ועולם משועמם הוא היה הפעם מפיל פצצה ולא מחזיק איזה משהו ביד, אבל לנתניהו ביד יש רק תמונה, ובשביל התמונה של נתניהו אפילו לא צריך 1,000 מילים. אז ברור שתמיכה בהכרת האו"ם במדינה פלסטינית היא לא הבשורה שלו - אבל לגלגל את תפוחי האדמה הלוהטים אל מצרים, סעודיה וירדן? שנאמר come on. נאום באו"ם, שוין.

הנסיעה של נתניהו עלתה לנו
110,850 שטרות כאלה בחישוב גס
לפי שער הדולר של היום

פרשנים טובים ממני דיברו וידברו על ציר החמאס-דאעש-איראן המקושקש שנתניהו ניסו לרקום יחדיו במעשה רוקם לא מיומן ודי לי לומר שאני לא חושבת שיש מישהו שבאמת מקבל את קישקוש הציר הזה שלו, כלומר למעט אנשי הימין בישראל, חלק מיהודי העולם וציבור הנוצרים האוונג'ליסטים בעיקר. אלה הם גם האנשים אליהם דיבר אתמול נתניהו, כי הוא לא דיבר אל העולם, העולם קצת התעייף מלשמוע אותו, תדמית מר ביטחון לא עובדת (למעט כאן - ט.ל.ח.).

אני חושבת שהבנתי נגד איזו סכנה אמיתית כיוון נתניהו אתמול - נתניהו העביר מסר אל אנשי הממשלה ואל כל יריב פוליטי אפשרי. למעשה, היה זה נאום בחירות ראשון, רק באנגלית - עם אינו כובש בארצו היה קריצה לימין, הרצון בפשרה כוון למרכז הפוליטי, הצבא המוסרי כוון למי ש"קודם כל ישראלי" והקינוח היה אבו-מאזן כי הוא דיבר לא יפה קודם. לכן אין לי אלא להניח שנתניהו בכלל נסע לאו"מ כדי לדבר אל יריביו, חברי הממשלה שלו, הציבור בישראל שעוד מוכן לשמוע וגבירי היהדות האמריקאית שניציגהם באו לתמוך מקרוב. כל הסיפור הזה עלה לנו מיליון וחצי דולר. היה שווה? ולחשוב על כל הדברים שבאמת אפשר היה לעשות.

תשע"ה מתחרז עם מהפכה

כל השוב "ראש השנה הזה", מה זאת אומרת שוב? זה קבוע, זה קורה כל שנה. עברה שנה, בדיוק בשביל זה יש יומן. רק אומרת שזה לא היה צריך להפתיע מישהו. וזה שזה הפתיע או נראה למישהו קצר זה כי הוא עדיין לא הפנים שככה זה בחיים, יו נואו תפיסת הזמן שלנו היא לא קבועה אלא משתנה, למרבה האירוניה - היא משתנה עם הזמן. הימים חולפים. אתם מכירים את השיר:

הימים חולפים, שנה עוברת

אבל המנגינה, אבל המנגינה,

אבל המנגינה לעולם נשארת

שזה מצחיק כשחושבים על זה כי המנגינה נשארת, אבל גם יכולה להיות אחרת, אבל גם אחרת היא מנגינה כך שזה תמיד נכון. 

לחן עממי, אפרופו מנגינה

קסם. תמיד אחיזת עיניים

וכרגיל כל הסיכומים, עונת הסיכומים והשאיפה לאופטימיות. אפרופו עונה רק רציתי לציין שעדיין קיץ, אפילו לא עברנו ל"מוריד הטל", רק שזה כבר אפרופו יהדות ואין כמו ראש השנה ליהדות. גם נפש ערלה וצינית שכמוני יכולה להתפס מודה ביופי של זה. יש משהו יפה בציפייה האנושית כל כך לשנה טובה יותר. רובנו, בין אם בסתר ובין אם תחת מספר משתנה של שכבות, מאמינים בשאיפה לטוב וזו בתורה מכילה תקווה. רק שבסופו של דבר אם זה נשאר בגדר ציפיות זה נותר פאסיבי ואילו התגשמות, מטיבה, אינה תלויית נס או צרוף מקרים או קארמה או התערבות אלוהית ו/או איך שתקראו לזה. זה נחמד הדיבורים האלה של מחשבה מכוננת, אבל כמו שסבא שלי אמר "כישרון זה לא מספיק!" ואיך זה קשור? ובכן כי בשני המקרים צריך לקחת חלק אקטיבי ובאמת להתאמן, לפעול, להיות אקטיבי. 

זאת הסיבה שאני לא ששה לסכם את השנה הבאה. ביננו זה גם קצת מוזר לי לסכם בראש השנה, סיכומים תמיד נראים לי של סוף שנה וזה קצת סוף רבעון שלישי כזה. אבל אני לא מדירה את עצמי מהכלל (לפעמים הקונפורמיזם מגיע עד אלי) ואני יכולה להתחבר לאישי שלי, למרות שלאחרונה אני עושה את זה כל הזמן. כתבתי על התוכניות שלנו לשנה הבאה ואני בטוחה באתגרים שקבעתי לעצמי וביכולת שלי לפעול על פיהם. אני נכנסת גם לשנה הזו עם אמונה בבחירות שלי ואני נכנסת אליה מחוזקת אף יותר מבשנים עברו; שלמה יותר עם הבחירות שלי ועם מי שאני, אופטימית לגבי המשפחה הגרעינית שלי, אוהבת, סבלנית ומוכנה יותר מבעבר ואפילו וותרנית וסלחנית יותר. מצוידת באלה השנה הזו נראית סבבה. אבל אני לא ששה לסכם את השנה שהיתה ברמה הלאומית כי אני יוצאת מזה בתחושה כל כך ברורה שרק הולך להיות כאן יותר רע.

כל החגיגיות של שנה חדשה מסביב, אפילו קיבלנו יום עם מסר בבוקר - פעולת החיסול של שני החשודים בחטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים ושי אחה"צ - הצוללת הגרעינית אח"י תנין, נתניהו אמר. זה לא משאיר אותי נינוחה לקראת השנה הבאה. גם אם לא יהיה מבצע ממש בשנה הקרובה, אלא רק קצת אחריה, זו לא תהיה שנת ביטחון וגם לא שנת הסכם. זו כן תהיה שנה שבה יוזנחו אנשי הפריפריה, בכללם כמובן אנשי עוטף עזה, אולם ציבור המתנחלים לא יסבול מיובש בקצב העברת הכספים. אפרופו הפעולה של אתמול בבוקר, אזכיר לכם שאחרי רצח הנערים הרבה כספים הוזרמו להתנחלויות, מישהו בקהל רוצה להמר כמה כסף הועבר לאנשי עוטף עזה? מישהו? אז זו התחזית לשנה הבאה כי עוטף עזה זה אולי טוב לתמונות הסברה אבל מסתבר שההתנחלויות זה סלע קיומנו ונראה לי שאנחנו בסדר עם זה, כי זה ימשיך להתרחש גם בשנה הבאה. זו כנראה גם אחת הסיבות לחיוך הזחוח והתמידי של בנט, הוא כל הזמן שומע קולות "קאצ'ינג!" ברקע. אולי ישנם אנשים שזו נראית להם התנהגות של אח, אבל האח הזה מנשל בכל יום שחולף בדיוק את הציבור שלא תמך בו והקטע שזה עדיין רוב מדינת ישראל. זו השנה הבאה שלנו.

השנה הבאה שלנו נפתחת בעוד סדרה ארוכה של כשלים שמעידים על שנה פחות טובה. היא נפתחת בידיעה הזו לדוגמא על המשטרה שתכל'ס אומרת שמתוך למעלה מ- 11,000 תלונות של אזרחים נגד שוטרים, רק בכ- 800 נפתחת חקירה. אם הייתם צריכים עוד משהו בגדר מסמר אחרון במה שאמור היה להיות ארון הפיטורין של דנינו, אחרי שנה מלאת כשלים, אז הנה לכם והקטע הוא שזה לא יעזור ודנינו לא יפוטר. הוא יסיים את תפקידו וינחת במשרה מרופדת היטב. ומסתבר שזה בסדר. וזה מצחיק כי במאקו בחרו באיל גולן כאיש השנה. חרא עלינו. סליחה. לא התאפקתי. איל גולן שכובס במכבסת ה"קודם כל ישראלי" ששטפה אותנו וחזר להיות מאמי לאומי שממנגל פרגיות. שוב לא התאפקתי. זה דרך אצלי מעלה מיד את ההשפעה החינוכית שיש לזה וזה מחפיר. אבל זה בסדר כי הילדים שלנו בלאו הכי בתוך מערכת שהשנה תתגבר את מדעי השואה, שזה כמובן תנאי הכרחי בכישורי חיים בארץ ה"קודם כל ישראלי" שלנו. אבל אל תצפו שמשהו באמת ישתפר במשרד החינוך, חוץ מהקמפיינים, כי בינתיים לפיד ונתניהו כבר סיכמו על תוספת של 14 מיליארד שקל לביטחון בשנתיים הקרובות. זה בא בד בבד עם האיום החדש השגור בפי ראש ממשלתנו - דאעש.

אני לא מרגישה טוב עם השנה המתרגשת ובאה עלינו, אבל אני עוצרת את עצמי כי אני לא רוצה להעיק. זו תהיה עוד שנה בלי פיתרון מדיני, עם הכבדה כלכלית (כן, למרות ההצהרות) ולו רק בגלל שיוקר המחיה יעלה בד בבד כמובן עם הכסף שלנו שיישחק. עוד שנה שנהיה מרוצים אם יצא איזשהו משהו חיובי מזה שהילדים היו בבית הספר (כן, אפילו אם זה רק חברה). עוד שנה של גזענות אינהרנטית כלפי כל סוג של קבוצה שניתן ליצור. עוד שנה של מרחב תימרון של מחוקק שעוקף ביקורת שיפוטית שזה בעצם אומר עוד שנה של צמצום בפרשנות של זכויות אדם. עוד שנה של תספורות והתחדשויות של טייקונים בזמן שהמעמד האמורפי המכונה בלית ברירה מעמד ביניים נשחק. עוד שנה בה לכל מקום שנפנה נגלה אוזלת יד. השאלה היחידה הנשאלת היא איך אנחנו ננהג? אם נמשיך לקבל או שאולי כבר נדע לצעוק די? כל מה שאפשר זה לאחל לעצמנו זה שתכל'ס נלמד לומר לא ולהאמין שאפשר, צריך וראוי לשנות. אני חושבת שהרגע אמרתי שבעצם אני רוצה מהפכה.

הסתכרנות איטית לשגרה

פרימה בלרינה של דגה
אמנם לא קופצת אבל יפהפיה

התחילה שנת הלימודים, החזרה לשגרה היא איטית. זה תהליך כיוון שעדיין לא התחילו כל חוגי הבוקר, מה שיוצר בהכרח הדרגתיות בחזרה אליה. מציאת האיזון, גם של הרגלים קבועים היא לא משימה פשוטה ולכן חזרה מדורגת היא הדרך הטובה ביותר להסתגל מחדש. יש בה הכנה מנטלית שמאפשרת את החזרה לכושר שיאפשר את השגרה המטורפת שלנו. מה שבטוח זה שיצאנו בצעדים בוטחים ומבלי להביט לאחור לעבר החופש הגדול שעבר השנה בבטלה גמורה וקרוב הביתה יותר מתמיד. כמובן שזה מביא אותי לחשוב על נתניהו וה"חוויה" שלו ושימו לב איך בקלילות של פרימה-בלרינה אני מדלגת מעל המוקש הפוליטי הראשון שטמנתי לי וממשיכה הלאה. אין לי כוח לכתוב על החופש הזה, עם המבצע, ההרוגים, דאעש, המצב הכלכלי והבולשיט הפוליטי שהתווספו לניתוק מהרבה אנשים, חוסר בשעות שינה, דריכות מתמדת ונסיעות של הבנזוג לחו"ל. אני פשוט מאושרת שנגמר ומנסה לתת לזמן לעשות סובלימציה משלו, ללא פעולה אקטיבית וללא מגע אדם. אחרת זה ישאב לי את כל האנרגיה שאני מנסה בעמל לשמר וחבל על כל טיפה כידוע.

אינטרוולים של קצת פעילות
והרבה מנוחה

היציאה מהשגרה לתקופה לא שגרתית לא באמת מכתיבה התכוננות נפשית, היא לרוב נתפסית מבורכת ומתרגלים אליה בקלות. כל עוד היציאה מהשגרה מתוחמת בזמן היא לרוב חיונית ומשמחת, כאשר היא ארוכה מדי ניתן להתפלסף ולומר שבעצם זו יצירת שגרה חדשה ויש בזה מן האמת. 62 ימים זה המון זמן לחופש, בטח לחופש בתוך כל מה שמוכר ורגיל. לכן, צריך למצוא את האיזון מחדש כדי לחזור ולבצע פעולות שבאופן עקרוני עד לא מזמן עשית באוטומט. ההמולה של הקיץ האחרון העמידה בפניי שתי אפשרויות: או לשמור על הקצב האנרגטי המטורף שלי שמשגע את כולם אבל בשילוב המלחמה להתמוטט נפשית, או להשקיע אנרגיה בלהישאר שפויה על חשבון האנרגיה הפיזית. למרות המוניטין שצברתי כאדם שחותר למגע עם אתגרים, גבר עלי ההגיון ובניגוד לכל ההערכות המוקדמות בחרתי באפשרות השניה. לא עשיתי כלום. אם לא הייתה מלחמה זה היה מרענן, רק שאם לא היית מלחמה לא הייתי מנסה את זה. נותר רק לקוות שאני אפנים את הלקח ואצליח לעשות את זה באיזה חופש לפני המבצע הבא (שוב מוקש פוליטי, שוב מנתרת מעל. הופה).

זמן זה לא תמיד נוסחא

אז כבר שלושה ימים שאנחנו מתאוששים לנו מתוך העצלות אל אינטנסיביות פעילה שמתגברת ומזל שמחר יש לי יומולדת והחלטנו לקחת חופש כי לרגע כבר הייתי מסוחררת מהשוק האקסטטי הזה. ובעצם זה כבר בכלל לא מחר אלא ממש עכשיו. כי ככה  זה עם הימים האינטנסיביים האלה, קצת קשה למצוא זמן כתיבה. מצד שני בחופש האחרון, כשהיה לי זמן, היה לי קשה לכתוב כי המבצע הזה הוציא לי את המיץ. טוב, להזכירכם, פנינו נשואות עכשיו אל החופש הבא. חוץ מזה, זה בסדר כי ממש בקרוב ספיחי המבצע יסחטו אותי כלכלית, לא שיש ממה לסחוט. וברור לי שזה קרוב יותר מאי פעם, המיסים המתרגשים עלינו אחרי החגים כי החגים זה אחלה באפר, בעיקר בגלל שלפיד אמר שהוא לא ישב בממשלה שמעלה מיסים. זה הוכיח את עצמו בפעם האחרונה כשלפני  חצי שנה הוא גם הודיע שלא ישב בממשלה שלא תשב למשא ומתן, ראינו כמה השפעה היתה לזה. לכן אין אלא להודות על חגי ישראל המתרגשים עלינו, כי הם יחסלו עוד יותר את היכולת הפוטנציאלית שלנו, אם היתה, לעמוד במיסים. כך שבניגוד לצוק איתן, הבוץ האיתן הכלכלי יש לו יעד והוא גם ישיג אותו.

אבל למה לדבר על מבצעים, פוליטיקאים מאופסים (תהייה: האם יש מצב שלפיד לא יושב לממשלה כי קשה לשבת כשאתה אפס, זה נורא מעוגל שכזה. הלאה), מיסים, רמטכ"לים סורחים לשעבר ונושאי תפקידים בכירים בצה"ל שמועלים באחריות שדורש התפקיד? מה שחסר זה שאתחיל לדבר על דעאש או הדלפה של תמונות מענן. ויש גם את כל הדיון על גזענות עכשיו בגלל תמונות מטקס החינה של נינט שלעזאזל למה שזה יעניין מישהו חוץ מאשר את נינט? ומקורביה כמובן. ולמה בכלל לדבר על תמונות מהחינה אם אפשר לדבר על תמונות החצי עירום שלה על שלטי חוצות. הבעיה שאם אתדרדר לכתוב על זה עכשיו מוטב כבר שאסיים.

אני בת 40. 
עוד כמה שעות בטח אצא בפוסט יומולדת  

לרגע הרגשתי אירופה. עבר.

לרגע אחד הפציע פתאום הגשם, גשם קטן כזה של מאי, קצת עצבני אחרי כמה ימי קיץ לוהטים, מבקש להזכיר שיכול להיות יותר נעים, אבל לא יהיה - זה רגעי. הרבה פעמים שוטף אותנו מאי לרגע אחד בגשם, בעיקר בשנים בהן החורף כמעט לא הורגש.

ופתאום הרמזורים לא עובדים, הפקקים משתרכים, הציפצופים מתרבים, העצבים גואים. תלונות על מבול באמצע מאי. וכולו מה? גשם. 3 אותיות, משקע נוזלי ושקוף שנופל מהשמיים ומרטיב את היבשה. זה לא מבול, זה מלקוש. היורה מורה על תחילתו של החורף והמלקוש על סיומו. השנה זה מלקוש עם הצתה מאוחרת, אבל מים וניצוץ זה תמיד מתכון לא יציב. הוא ביסס את תפקידו כגשם אחרון לפני עונת הקיץ היבשה והוא בכלל לא מביא איתו תקווה, רק הקלה רגעית ואינסוף תלונות של כאלה שעוד רגע ישנאו מחדש את הקיץ ויבקשו שכבר ירדו הטמפרטורות ואולי אף ישוועו לקצת גשם.  

כי בתכל'ס פה במזרח התיכון אין באמת אביב, אנחנו רק אוהבים לקרוא לו ככה, זה עושה יותר נעים ומרגיש קצת כמו אירופה. נורא כיף מדי פעם להרגיש כמו אירופה, רק שאנחנו לא ממש שם. אפילו די רחוקים, גם אם נביא בחשבון את מדיניות השמיים הפתוחים. אפילו עם גביע אירופה לאלופות, ואפילו עם האירוויזיון, ואפילו ואפילו כאן זה לא אירופה. אבל מה זה כאן? אני לא ממש יודעת. הכי קרוב ללימבו שיש בעולם המציאותי.

האפיפיור חושש לקראת הביקור בישראל בשל פשעי השנאה? אני במקומו הייתי חוששת הרבה יותר מפגישה עם צמרת המדינה. בשנה וחצי האחרונות הצליחה הממשלה הזו, יותר מכל ממשלה אחרת להחדיר בי פחד קיומי מהחיים כאן. שום טרוריסט מתפוצץ לא הפחיד אותי כמו השילוש נתניהו, בנט, לפיד ומעגל חבריהם המחזיקים מחרים אחריהם - פירון, אריאל, אדלשטיין, אהרונוביץ'  וכן, אפילו ליבני. עזבו אתכם מהפיצוץ במשא ומתן עם הפלסטינים, גם אם רגע נתכנס רק בתוך הבועה המכונה ישראל ואפילו אם נשכח לרגע מההתנחלויות, טוב לא באמת נשכח - אשכרה נעשה לחוץ לחיות פה. ראש ממשלה שלנו הפך למייהד ובעודו מקדם את חוק הלאום, עולה החשש שהוא מעוניין להכפיף את מערכת המשפט לגמרא ולהחזיר את לוח השנה העברי למעמדו הרשמי, וגם אם זה עורבא פרח, עובדה שאנחנו מאמינים שזה בהחלט יכול להיות אמיתי.

לא זה לא אירופה, זה לגמרי המזרח התיכון, התקווה להקים פה מדינה מתוקנת נוזלת כמו איפור קמח אורז  וקומודורי כחול משחקן תיאטרון קבוקי שנמצא כבר שעות על הבמה תחת תיאורה רצחנית. מתהדרים באומת הסטארט אפ, אבל בינתיים תלמידי בתי הספר מקבלים ציונים בתחתית הדירוג, כח הקניה של כולנו יורד, אירגון הבריאות העולמי מזהיר שאנחנו מדינה מזוהמת, האלימות גואה, המשטרה מכסתחת, הגזענות חוגגת, השלום מתרחק ואין ממש דמוקרטית, יש בעיקר מיוהדת. ברוכים הבאים לישראל 2014, המקום שבו הסטארט אפים שועטים קדימה כי יש גניוס וכל המדינה צועדת אחורה כי יש ממשלה מפגרת. ועוד לא אמרתי מילה על חגיגות העצמאות בהתנחלויות שם ילדים עטו שכפ"צים וזרקו בחדווה רימוני הלם משומשים, אבל אסור להשוות. הסתה יש רק בצד השני, אצלנו כולם סבבה, מכשולי צמיגים זה הכי אירופה, כבר היתה פניה מיורודיסני, הם רוצים גם מתקן צה"לי מלבב לילדי אירופה שרק רוצים להשתובב. 

אני לא יודעת מה אתכם, אני קוראת עיתונים לאורך היום ונחרדת, נחרדת מהמחשבה שיש משהו שמקשר אותי לאנשים שקוראים עליהם בעיתון או שכותבים טוקבקים באתרים, או שיושבים בממשלה הזחוחה, המנותקת אך הכל כך יהודית וגאה שלנו. הפער בין הידיעה שזה המקום שלי וההבנה שזה לא מתקדם לשום מקום טוב מכניסה אותי ללחץ. אם ככה זה היום וכנראה שזה לא ישתפר מה אני משאירה פה לילדי? דרכון גרמני, אני מרגיעה את עצמי. זה הכי אירופה שיש.

בינתיים הערב שוב הוכחנו שפה זה לא אירופה. לא ראיתי את האירוויזיון, אבל אחרי שלא עלינו לגמר, החלטתי לראות את השיר הישראלי. אם אני אגיד ש- we don't beat from the same heart זה יהיה לגמרי מדויק. עלתה בחורה בלבוש סאדו-מאזו וקול שהזכיר בצורה חשודה את אדם (שזה כבר מכעיס שבגללה נזכרתי בו), חרא כוריאוגרפיה ושתי רקדניות עלובות. ואתם באמת חושבים שלא עלינו כי כולם אנטישמים? לא נראה לי. כן, יכול להיות שיש שיקולים זרים, יכול להיות שהשירים האחרים היו לא פחות גרועים, אבל גם שלנו, פייס איט. 

חוזרת לגשם של הבוקר, זה הכי אירופה שהיה לי היום.  כי אחרי פסח, יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות שהרגישו רותחים כמו הגיהנום, בתכל'ס קצת גשם לפני עוד כל כך הרבה ימי חום צריך לעשות לנו רק טוב. במקום זה אנחנו בעיקר מתלוננים, זה בטח גשם אנטישמי ושונא יהודים. יש לנו כל כך הרבה סיבות להתלונן, באמת, אבל לא, בואו נתלונן על הגשם, הדבר היחיד שבאמת עוד קצת שובר פה שגרה ונותן לרגע קצר, בעיקר כשאתה בבית לפני היציאה לשלוליות, לפקקים ולצפצופים, תחושה רגעית של אירופה באביב. בחיי, על הבוקר, לרגע, בבית, הרגשתי אירופה. אחר כך זה עבר