חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות תירוצים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תירוצים. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 23 בינואר 2014

טרגדיה, הפלסטינים מסיתים ועוד אוסף עלוב של תירוצים שמסתכם בצמד מילים - היעדר אחריות

אסופה של נושאים אקטואליים במרחב השיח הציבורי הישראלי:

ישראל במבוכה על פעולותיה? בכיר בממשלה יטען שבהכל אשמה ההסתה הפלסטינית.

אין הסכם שלום? טוב, זה לא אנחנו, זה הפלסטינים והשליחים המשיחיים של ארצות הברית.

ויכוח על מגבלות חופש הביטוי? אין בעית חופש ביטוי, יש אנשים שמרשים לעצמם לומר את מה שאסור ואם זה לא מספיק אז בואו נזרוק לכאן את השד העדתי.

שתי פעוטות מוצאות את מותן בשל הדברה? משפחה נספית בפיצוף כתוצאה מדליפת גז? "טרגדיה"  

צה"ל לא בהכרח מוסרי כל הזמן? "תראו את סוריה" (נו באמת? לזה אנחנו שואפים?) או לחלופין "לא שוחטים פרות קדושות"

עובד מחלקת המחקר והמידע של שרות התעסוקה חושף כי האבטלה אמיתי בישראל הגיעה ל- 23% שזה 17.2% יותר מהנתון הרשמי וטען שהצגת הנתונים הרשמית היא מצונזרת ומסולפת? נפטר אותו, זה לא שלא היו תקדימים - פרופ' שלמה יצחקי הסטטיסטיקאי הראשי, ד"ר גלעד נתן ממכון המחקר של הכנסת, אדר כהן הממונה על לימודי האזרחות- רשימה חלקית לצערי)

לא נראה לכם קצת מעגלי כל הסיפור הזה? קצת כמו שתו לי ואכלו לי ונשארתי לייבב לבד בחושך? אנחנו לא לוקחים אחריות על כלום ברמה המדינית ומה אנחנו מצפים מהאוכלוסיה? הרי אין לה ברירה כי אם להיות בגדר מחרה ומחזיק אחריו. מה ניתן ללמוד מהמנהיגים שלנו? זו הולכת להיות הכללה גסה, אך בכל אחת מהקטגוריות תוכלו למצוא יותר מדמות אחת שמתאימה לקריטריון - הם מטילים את האחריות למצב המדיני על כל גורם אחר מלבדם, הם מעניקים תספורת על גבינו לטייקונים ואנחנו נושאים בנטל, הם מלהיטים ומסיתים ומשתמשים במילה נאצי להטיותיה, הם מפרסמים נתונים מהונדסים כדי שאפשר יהיה להציג לציבור רק את מה שנוח, הם מעיפים את כל מי שלא נוח להם מעמדות מפתח, הם מושחתים, הם נהנתנים, הם בעלי סדר עדיפויות ציבורי מפוקפק, הם נוקטים במדיניות שאינה עונה לקריטריונים בסיסיים של זכויות אדם ופועלים לצמצום מעשי של זכויות האדם בישראל. אם המנהיגים הם תבנית נוף חברתם מצבנו נראה איך לומר - מעט רעוע ועתידנו לוט בערפל. זה לא ממש טוב. 

כשלמדתי באוניברסיטה, ברבים מהקורסים גם במשפטים וגם במדע המדינה, שמעתי רבות את המשפט שישראל היא בעייתית כמקרה מבחן בשל המון גורמים והעיקרי אולי הוא היותה כל כך צעירה. נאמר כי יש לבחון מדינה בראי של מאות שנים ולא עשרות בודדות. טוב, חלפו מאז אי אילו שנים (בקרוב אוכל לדבר גם בעשורים), אבל גם אז היה המשפט הזה הוא מאוד שמרני, אמנם סלחני ונכון אך גם לחלוטין מתרץ. היום כהורה, אני מצפה מילדיי, עם השנים, לעלות במדרג האחריות שהם לוקחים על עצמם, אני מניחה שנכון הדבר גם לגבי מדינות. אנחנו כבר לא ממש מדינה צעירה, בטח לאור כל המדינות האחרות שקמו אחרינו ומצליחות להפגין בגרות רבה יותר משלנו, אם כי כמובן תמיד נוכל להגיד שלנו יש בעיות גדולות יותר. בכל זאת יש מאחורינו כמעט 66 שנים ועדיין אנחנו תקועים בתוך סלחנות עצמית מלווה בתירוצים של ילד בן 5. אז נניח שכמו שיש שנות כלב יש גם שנות מדינה, ונגיד שכל שנת מדינה היא כמו עשור בשנות בני אדם, עדיין צריך כבר לעלות כיתה, לא? ולא אני לא קורצת לקמפיין של משרד החינוך (וחבל שהכספים הללו לא הושקעו במערכת במקום בפרסום - רק אומרת). עקרונית זה כבר כיתה א', לא? כי מה שהתאים לגן כבר לא כל כך מתאים בבית הספר, אני זוכרת שזה מה שהסבירו לי תמיד. 

ואם בעצות הוריות עסקינן, אז אני די לא אוהבת השוואות, אם במדינות שלידינו קורים דברים נוראיים יותר, זה לא אומר שאני צריכה להסכים עם מה שקורה כאן, פשוט כי זה לא המקור להשוואה. רוצה לומר התירוצים האלה עלובים - אם הפלסטינים כל הזמן מסיתים, הרי שניתן לומר בביטחון שאנחנו כל הזמן מסיטים. אני זוכרת שגם אמרו לי שצריך שניים לטנגו. אם ילדים מתים בשל רשלנות אישית חמורה והעדר אכיפה זה נקרא היעדר אחריות, אחר כך אפשר גם להגיד שזה טראגי. די, לכל התירוצים האלה. אנחנו צריכים להשאיר כאן משהו טוב שהילדים שלנו יוכלו להמשיך את החיים שלנו כאן, זה לא יתקדם אם נמשיך לתרץ ולא ניקח אחריות. אין תירוצים יש בעיה אחת המוגדרת בצמד מילים הרסני - היעדר אחריות.



יום שישי, 1 בנובמבר 2013

הפוסט ה- 96

כבר כשלושה חודשים שהבוקר שלי מתחיל בכתיבה. כבר שלושה חודשים שאני הרבה יותר רגועה. לא משהו שרואים מבחוץ, משהו שמרגישים מבפנים. אמנם אני כותבת באופן פומבי, אמנם אני צריכה לצנזר את עצמי כי אינני כותבת בעילום שם וכמובן בגלל שבכורי קורא באדיקות (אם כי את מרבית הפוסטים הוא מוצא משעממים), אבל למרות כל הסייגים, אני עוברת תהליך מאוד אינטימי עם עצמי. מעין התבוננות פנימית נטולת עכבות, בוחנת נימי נפש ומשרטטת את מי שאני ואת מי שאני שואפת להיות, בוחנת תחת עדשת המיקרוסקופ, מנתחת ומסיקה מסקנות, מנהלת רומן עם עשרות מילים, בוררת, חושבת, שואלת ואז כותבת. מניחה את המילים בשבילכם - במידה ובשבילי -  במידה רבה. נותנת להן להמשיך איתי את היום ולא כצופות מן הצד אלא כמשתתפות פעילות. כותבת את המילים שמכתיבות לי את החיים.


כנראה שאין מנוס מלהודות שהחיים שלי טובים. בנזוג משובח, ילדים נפלאים, דירה שהייתה דורשת עוד שימת לב וכסף אבל היא בית אהוב, אבל יותר מכל כבר שלושה חודשים שאני באמת יכולה לומר שגם יש אותי בתפקידי כעצמי, לא רק הורה, בת זוג וכן הלאה וכולי, אלא תפקיד שאין לו תחליף בדמות האדם שאני (לא מבחינת משמעותי הקוסמית, אלא בעולמי המצומצם בלבד). חשבתי לחכות לסיכומים לרגל הפוסט המאה, לבני אדם יש נטייה לסכם בזמנים עגולים. לאור קצב הפרסום שלי, מדובר רק בעוד 4 ימים. אבל לסכם 100 פוסטים זה אפילו קצת נדוש ודי הרבה צפוי, להפתיע בפוסט ה- 96 זה כבר משהו אחר. חישבתי לי חישובים גימטריים, אולי גם קצת בשביל ההשראה, ולערך המספרי 96 יש הרבה אפשרויות - למשל לוין שזה שם נעוריי, לגלגל - שזה פועל עגול וחביב, ככה וככה, מלאכה, מהומה, אני יהודי, ואם כבר בכיון הדתי אז גם סוד יהוה, ובחזרה לחיי היומיום - אסלה, אפודה, ליגה-ליגה, בעיטה, אלינה, אילנה, גוזלים, בוא לאכול, המלאך, דבילים, האמן, וניל, כולם, כח חיים. זה לא עושה לי את זה, כלומר ברור שאפשר לפתח מזה פוסט משעשע, אבל לא בחידודי מילים עסקינן ולכן אחזור לרעיון המקורי.

אולי זה בגלל שהשבוע יצא לי לדבר עם כמה אימהות בחינוך ביתי, כל אחת בשלב אחר של ההורות. לאלה שעדיין יש תינוקות אין כמעט זמן פנוי בידיים - מרוב שהן עסוקות 24/7 הן אפילו לא פנויות לחפש את הזמן של עצמן. אבל ככל שהילד הקטן גדול יותר, כך נותר יותר זמן למחשבות. אבל בהתחלה עוד לא משאיר יותר מדי מקום לפעילות. והמחשבות האלה מטרידות כי פתאום את מתחילה לחשוב "מה עכשיו?" וגם מחשבות בסגנון "מה איתי?" ו"איפה אני בכל הסיפור?" אבל עדיין לא הקדשת לזה הרבה מחשבה ואת בעיקר שואלת את עצמך מנקודת המבט של איפה שהיית לפני הלידה הראשונה בעוד שמאז כבר עברו ימים רבים, לכן מרבית התשובות אינן רלוונטיות. כל ההטיות החברתיות שאנו כבולים בהן מתחילות לצוץ: ההשקעה בלימודים, ההשקעה בקריירה שעזבנו, התפתחותן של חברות בקריירה שלהן בעוד את נותרת מאחור, הציפיות של ההורים, וכמובן התהייה מה היה קורה אם לא הייתי נשארת בבית? או מה יהיה עלי כשילדיי יגדלו? כל השאלות המציקות הללו, יוצרות אצל רבות מאיתנו תירוצים. התירוצים הללו אולי מסברים את אזן השומע, לעיתים אף הסקפטי ביותר, אבל הם לא מניחים את הדעת שלך. וכך מתחיל שערוך הויתור ותחושת הקורבנות לעיתים מוצאת לה מקום בתוך הספקות הללו.  את הספקות הללו אני שומעת פחות אצל האימהות ששלמות לחלוטין עם הבחירה שלהן וגם מתחילות למצוא את עצמן בתוך החינוך הביתי, בעיקר אימהות שהקטן שלהם עבר את ה- 3 וצפונה. אז גם הזמן שמתפנה משאיר גם מקום לעשייה, גם עשייה אישית. כבר סיכמנו שלכל דבר יש זמן תחת השמיים וכנראה שככל השילדים גדלים את לומדת לשלב ובעיקר למצוא. לשמחתי, שמתי לב שאני לא מתרצת תירוצים כבר הרבה זמן, ושהצלחתי למצוא את עצמי. בתוך כל הצלילים הסימפוניים הללו, ששלובים לחלוטין זה בזה, אפשר גם למצוא את הצליל הבודד. אצלי הצליל הוא תקתוק המקלדת. לשאלות רבות אני לא יודעת את התשובה, אבל אני יודעת שהיא תגיע בזמן שלה ושאני לגמרי בדרך אליה.

אני מגדירה את גבולות הכתיבה, את גבולות העצמי ופתאום אני הרבה פחות מתפזרת. זהו, זה הפוסט ה- 96. פוסט שאומר שלפני 96 פוסטים נזרע לו זרע באדמה. הוא נובט ממש עכשיו ולמה הוא יגדל, רק עוד פוסטים רבים יגידו...

יום שבת, 5 באוקטובר 2013

"אם" ו"אז" - חלק שני

סיימתי עם אמת עירומה, אבל אל דאגה לא אלביש אותה, גם לא מטעמי צניעות או בושה. האמת מתפקדת על הצד הטוב ביותר דווקא בלי מלבושים, היא מעדיפה להתקיים במקום בו לא צריך להסתיר בעוד שאנחנו כמו תלמיד ישיבה מסתכלים אבל מנסים שלא יתפסו אותנו בזמן הזה. כמו שחלקנו לא מתמודדים טוב עם עירום מלא,  גם מהאמת אנחנו מבקשים להחליף למשהו נוח יותר כי לראות אותה על כל פגמיה ושלמותה זה לא קל. דווקא במרחבי האמת קל לנו לראות את האמת של האחר, רק לא להתעמת עם האמת שלנו. אנו משקרים לעצמנו, לחומרה או לטובה כשאנו מסתכלים על עצמנו בעירום מלא, אם פיזי ואם רגשי. אבל את האחר אנו שופטים לחומרה, מסתכלים על כל פגם. קל לנו יותר עם האמת, בין אם סובייקטיובית או אובייקטיבית ככל שהאדם רחוק יותר. דווקא ככל שאנו מתקרבים לעצמנו קל לנו יותר לשקר מבלי להבחין בשקר או לפחות להאמין בו.  אם תרצו מסכת השקרים הלבנים שלנו מסייעת לנו להתמודד עם העולם ומשאירה אותנו במקום בו אנחנו יכולים להסתדר על אוטומט. ובספֵירֹה הזו אנחנו יכולים להמשיך עם התירוצים ואז רק נדמה לנו שנוח לנו כשבעצם אנו מבזבזים המון זמן על התמודדות עם האי נוחות שזה מסב לנו ולכן מוצאים פחות זמן לאחר.

כך אני הייתי עם החינוך הביתי בהתחלה. שוב, זה לא שלא הרגשתי בטוחה עם ההחלטה אבל לא פיתחתי איתה יחסי נוחות. היו לי שלל הסברים: שאני לא מאמינה במערכת, שלילדים טוב יותר בבית, שילדים צריכים תשומת לב רבה יותר, להכיר את החיים עצמם ועוד שלל הסברים שהיו נכונים אבל כמו נעל חדשה, נוחה ככל שתהיה, היא צריכה זמן להתאים את עצמה באופן מושלם לכף הרגל. עם חוסר השלמות הזה ניהלתי מערכת יחסים מורכבת - זה התחיל בהכחשת קיומו והמשיך כשלא הכרתי בו אך נלחצתי מקיומו, משם הדרך להכרה בקיומו היא ברורה ועם ההכרות הרשיתי לעצמי לגדל לתוכו ואז למדתי לשתף אותו בתהליך שלי של גדילה. אבל עד לא מזמן חוסר השלמות הזה ביזבז לי המון אנרגיה וכוחות וגרם לי פעמים רבות לשקוע בדברים הלא נכונים, הוא גרם לי גם לקחת נתיב די חד סטרי בו לא היה הרבה מקום בחיי למשהו לבד מהיותי הורה. כל הזמן שלי הוקדש להורותי והכל הוקרב על מזבח זה וכך הייתי פחות בת זוג, בת, אחות, חברה, שותפה לקורה בעולם. לא ראיתי את זה כי לא רציתי לראות והיום שלי היה מלא כל הזמן כך שלמעשה לא הייתי צריכה להתמודד. אבל חוסר ההתמודדות רק הגביר את הלחץ שהיה חלק ממני ושאב גם הוא אנרגיה בניסיון לדכא אותו. התפנית הגיעה ביום שלחצתי לחוסר השלמות את היד והתחלתי לנהל איתו דיאלוג. את ההמשך כבר היכרתם בשיטוט בין הפוסטים שלי - התחלתי לרוץ ולעשות כושר כי זה כיף שלי, התחלתי למצוא זמן לעצמי וחזרתי לכתוב ולמדתי לדבֵּר על מה שלא מצא חן בעיני ולא להסתיר אותו, לתת לו להשתזף באור הזרקורים הפנימי שלי כי הוא נעשה קטן יותר באור. מה שהתחלי אצלי אולי באופן מלאכותי - לשנות את ההרגלים הפחות טובים, להשלים עם הבחירות של עצמי - הפך לתהליך פנימי מאוד אמיתי. ובסופו של דבר הפך למפת הדרכים שלי והחזיר אותי להיות מי שאני, יותר מהורה, למרות שיש בזה עולם שלם ונפלא, יותר אדם מודע ולומד שיודע שהדרך עוד ארוכה. 

ובתוך כל זה למדתי דבר אחד חשוב שבלעדיו דבר לא יוכל להתקיים וזה להיות רכה, או אדיבה אל עצמי ולסובב אותי. קורט וונגוט אמר את זה טוב יותר There's only one rule that I know of, babies -- 'God damn it, you've got to be kind.'"  הוא כותב את זה בספרו God Bless You, Mr. Rosewater  ובעצם זהו חלק מנאום להולדת תאומים, אולי התינוקות לא מבינים את מה שהוא אומר, אך המסר ברור - מכל התורות והכללים שיש בעולם, אם צריך לתמצת הכל לכלל בוהן אחד הרי שזה זה. בלי סיסמאות נבובות, בלי תנאים מיותרים, בלי לשקר לעצמכם, להתעטף ברכות הזו ולדעת שלפעמים גם בה מרגישים דקירות של פינות קיימות. 

אם לא הסכמתם איתי אז זה בסדר. זה תנאי שאין לי בעיה לחיות איתו. אני יודעת שהיום אני הורה הרבה יותר טוב מאשר הייתי פעם (אל דאגה תמיד יש מקום לשיפורים). אני יודעת שיש לי עוד הרבה מה ללמוד, אבל אני יודעת שאני במקום שבו אני שלמה עם עצמי ולכן אני נחמדה יותר לעצמי ולאחרים ויש לי הרבה יותר זמן לגעת בדברים שבעיני הם הרבה יותר חשובים. ואז כבר צריך הרבה פחות את ה"אם" וה"אז" שתולים את יהבם בפעולות חיצוניות כי בעיקר יש את הדרך שאתה מסמן לעצמך והיא מהסוג הפנימי. אם קראתם עד אז בטח עכשיו מגיעה לכם קצת מנוחה. אם יצא לי אז מחר אני אמשיך, בהנחה ולא יצוץ לא משהו אחר. והנה לתנאי הזה כבר נכנס החבר "אם וכאשר"...

יום ראשון, 29 בספטמבר 2013

שגרה וחזרה לחגים במכבסת המילים העכשווית

"אחרי החגים" ו"חזרה לשגרה" הם שני הביטויים הכי שחוקים כרגע ובטח יאריכו עוד לפחות 24 שעות עד שיוחלפו על ידי הדבר החם הבא. אבל שניהם שייכים לאותה משפחה - משפחת המילים המכובסות. הם גם תמיד הולכים יחד - אחרי החגים מגיעה השגרה.

"אחרי החגים" הפך לתירוץ או לשם קוד לזה ששום דבר לא קורה בזמן החגים, אחרי החגים זו הדחייה האוליטימטיבית, זו הדחיה עם הצידוק הלאומי שכמובן זה שווה הרבה יותר ממערכת הצידוקים האישית של כל אחד. זה לא ה"מחר, מחר" הרגיל והאישי, זה "אחרי החגים" הקולקטיבי, זה שכולם מבינים (wink, wink, nudge, nudge) כי כולם בתוך ה"בְרוֹך" הזה יחד. אחרי החגים זו גם התחלה חדשה, "אחרי החגים יתחדש הכל, יתחדשו וישובו ימי החול" במילותיה של נעמי שמר שהצליחה לקדם את מיקום "אחרי החגים" בפנתיאון הלאומי. אבל ההתחדשות הזו היא לא אמיתית, היא מהפה לחוץ, כמו הרבה מהסליחות של יום כיפור שאנשים רק מבקשים שיסלחו להם אך לא עושים שום תיקון אמיתי. אז אפילו בפן ההתחדשותי "אחרי החגים" הוא שחוק ומכובס ובסך הכל אומר "זה כנראה לא יקרה אף פעם". וזה מצחיק שמושג כאילו ברור "אחרי החגים" בעל תאריך תפוגה ידוע מראש הופך לכל כך ערטילאי. אפרים קישון הכניס את צמד המילים ללקונה הפרטאצ'ית הישראלית ולא בכדי. לא מגייסים עובדים עד אחרי החגים, לא יוצאים עם אסטרטגיה עד אחרי החגים, לא מתחילים דיאטה עד אחרי החגים ואז כשאחרי החגים כבר מגיע מתחיל תהליך יצירתי חדש של מציאת תירוצים אחרים עד ל"אחרי החגים הבא". וביננו אף פעם לא עוברת תקופה ארוכה בין החגים ויש כל כך הרבה חגים שצריך לציין.

ועם "אחרי החגים" יש את "החזרה לשגרה". לילדים זו החזרה לבית הספר, להורים החזרה לעבודה וחגיגות השחרור מהעול ההורי ולכולם זה פטור מארוחות משפחתיות ענקיות וחזרה למכסת קלוריות יומית שפויה. החזרה לשגרה מעולם לא צרמה לי כמו שהיא צורמת לי היום. כשעל הקיר שלי ברשת החברתית מופיעות תפילות הודיה, חלקן חרישיות וחלקן קולניות של הורים שסוף-סוף החזירו את המנדט על הילדים לבית הספר, לפחות לכמה שעות יומיות. אני מבינה את הקושי בריבוי החופשות וזה שזה לא מסתדר עם ימי העבודה ההוריים. לצערי אני גם מבינה את ההקלה ההורית שיש להם כמה שעות בלי הילדים ושהם יכולים לעבוד כרגיל כי בתכל'ס החגים והחופשות האלה אכן משבשים את השגרה. את הכל אני מבינה אבל אנחת ההקלה הזו והיא ברובה קולקטיבית, מחמיצה לי את הלב. גם כשאנחנו היינו ילדים להורים שלנו לא היה כוח לכל חופשות בית הספר, אבל לא היה פייסבוק שהפך למעין כותל פומבי עם פתקים גלויים ובכולם אותה תפילת הודיה. ומה שמפריע לי אלה חגיגות הניצחון בנוסח "עברנו את פרעה", זה בסדר לשמוח על החזרה לשיגרה, אם כי אוטוטו גם עליה נלין בקרוב, אבל העליזות על הפתרון לילדים נוסח "ברוך שפטרנו" הוא שצורם בחדות. זה לא מצחיק. ברור לי שלהיות עם הילדים בבית שבועות כי המערכת בחופש היא סוגיה לא קלה, הניסיון למצוא פתרונות ולעניין את הילדים ולשמור על שפיות הוא לא פשוט, ברורה לי השמחה לחזרה לשיגרה, ברורה לי עד כמה ההחלטה להישאר בבית היא יוצאת דופן בנוף שלנו. ועדיין לא ברור לי איך בחברה שלנו, בה מקדשים את פרת "הבאת ילדים לעולם", השמחה על החזרת הילדים למערכת (שברובה היא כל כך חולה) היא  כזו קולקטיבית. כי ברוח שמיני עצרת "הרי שמי שלא ראה שמחת החזרה לבית הספר אחרי החגים של הורים שכמעט יצאו מדעתם לא ראה שמחה מעולם". 

ובתוך כך, גם אני חוגגת את החזרה לשיגרה כי התערוכות, הפארקים, המוזיאונים, חיק הטבע ואפילו הסופר חזרו לימי השקט והילדים שלי ואני יכולים סופסוף לחזור לשגרה שלנו. השיגרה בה להישאר עם הילדים ולגדול ולגדל בבית היא ברוכה, בה להביא ילדים לעולם אומר להיות איתם כל הזמן, עם כל האחריות שזה מביא איתו.