חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות חמץ. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חמץ. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 8 באפריל 2015

חוק החמץ - סימבוליקה ולא אכיפה

סערה בכוס מים, מודה מראש. אתם ממש לא חייבים. אבל הציוץ האווילי הזה:

כל אבן גבירול בת״א מלא במסעדות שעוברות על החוק ומוכרות חמץ בפומבי. מי שלא מכבד את החוק בפסח לא יכול לשאת את דגל שלטון החוק בשאר ימות השנה

של עמית סגל (בעיני סמל ומופת לאינדוקטרינציה יהודית ולאומית), דווקא מצריך בעיניי מספר התייחסויות. למרות שההקש ה"לוגי" בין מכירת חמץ באבן גבירול ובין נשיאת דגל שלטון החוק הוא בהחלט גרעין קשה לפיצוח בכל קנה מידה, למעט העובדה שאין בין הדברים קשר וזו דמגוגיה זולה, אני אתאפק ואתייחס קודם ללשון החוק. 

אז מהו נוסח חוק חג המצות (איסורי חצץ) התשמ"ו-1986? הנה הוא במלוא הדרו (אל תודו לי שחסכתי לכם את החיפוש, אני יודעת שלא הייתם מחפשים, כי זה לא ממש מעניין אתכם):

איסור הצגת חמץ 1.
מצהרי יום י"ד בניסן עד עשרים דקות אחרי שקיעת החמה של יום כ"א בניסן, לא יציג בעל עסק בפומבי מוצר חמץ למכירה או לצריכה; לענין זה, "מוצר חמץ" –
(1)
לחם;
(2)
לחמניה;
(3)
פיתה;
(4)
כל מוצרי קמח חמץ אחרים.
2.
סייג לאיסור
הוראות סעיף 1 לא יחולו –
(1)
בתחומו של ישוב שבו מרבית התושבים או מרבית חברי מועצת הרשות המקומית אינם יהודים;
(2)
בתחומו של ישוב אחר – בחלקיו שבהם מרבית התושבים אינם יהודים או שבהם מרבית בתי-העסק אינם של יהודים;
(3)
בתחומו של ישוב שיתופי שבו בתי-העסק מיועדים לצרכי תושביו של המקום בלבד.
3.
עונשין
העובר על הוראות סעיף 1, דינו – קנס.
4.
מפקחים
(א)
שר הפנים ימנה מפקחים לענין חוק זה מבין עובדי המדינה ומבין מי שמונה כדין לפקח או למפקח מכוח חיקוק, וכן מתוך רשימת פקחים ומפקחים שהגישו לו רשויות מקומיות.
(ב)
למפקח כאמור תהיה סמכות לערוך חקירות על עבירות לפי חוק זה; בהשתמשו בסמכות כאמור –
(1)
יהיו למפקח סמכויות שוטר לפי סעיף 2 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969;
(2)
יהיה מפקח רשאי להשתמש בכל הסמכויות הנתונות לקצין משטרה בדרגת מפקח לפי סעיף 2 לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות)וסעיף 3 לפקודה האמורה יחול על הודעה שרשם מכוח סמכות זו.
5.
[תיקון: תשמ"ז]
הנוסח שולב בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984.
6.
ביצוע ותקנות
(א)
שר הפנים ממונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי, באישור ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת, להתקין תקנות לביצועו.
(ב)
שר הפנים רשאי לקבוע את גבולותיהם של אותם חלקי ישובים שעליהם לא חל סעיף 1, מכח האמור בסעיף 2(2).


אם תשימו לב, בעוד שהאיסור הדתי מדבר על איסור אכילת חמץ ואיסור "בל יימצא", החוק עצמו אוסר על הצגה בפומבי בלבד, זאת אומרת שהוא אפילו לא אוסר על מכירתו, אלא בעצם מתייחס רק לנקודה של "לא ייראה". כדאי לשים לב שהחוק מציין מפורשות "מוצר חמץ" ומציין לחם, לחמניה, פיתה וכל מוצרי קמח חמץ אחרים, כי החוק הזה שנעשה מטעמים דתיים הוא סימבולי בלבד וייתכן שפה נעוצה הבעיה הגדולה, ואגב המיותרת, בלאכוף אותו. בהערת אגב אציין כי חוק שאינו נאכף הוא חוק שמן הדין לבטלו. בשולי הדברים עוד שאלת תם -  החוק לא מתייחס היא שתיה אלכוהולית כמו בירה או וויסקי ועם זאת דבר היותם חמץ אינו מוטל בספק. אם כך, ניתן לסכם ולומר שהחוק מתחילתו אינו דן בכלל בסוגיית מכירת החמץ (כפי שניתן היה אולי להבין מציוצו של עמית סגל, שאינו מהווה אגב אינדיקציה לכלום) וכמובן שגם לא בדיון המהותי על אכילת חמץ. 

בת"פ 4726/07 פסקה השופטת תמר בן אשר צבן, מנסה לקבוע מה המשמעות של הצגה בפומבי, לא אלאה אתכם בפרטים של ההבחנה בין מקום ציבורי ל"פומבי", אולם אסתפק בכך שהשופטת קובעת כי מסעדה, או חנות, מהווה מקום ציבורי ואינה מקום פומבי. לכן, אין בכך משום עבירה. יתרה, בל נשכח שמי שממילא שומר על החג לא ייכנס למקומות כאלה מלכתחילה ולכן אם כבר מה שסגל מנסח פה היא קריאה הפוכה, סגל חוטא בפירוש יתר של החוק שאינו ממין העניין. אם לקרוא נכון את ציוצו, סגל מרחיב את החוק מתוך פרשנות אישית אך למעשה בקריאה זו, אם גם אני אפעל על פי עקרון "המשתמע", הוא מבקש לפגוע תכל'ס בעיקרון השוויון ובחוק יסוד: כבוד האדם ועל פניו גם בחוק יסוד: חופש העיסוק. בא לקלל ונמצא מברך - רק שאף אחד לא יעמידו על הטעות.

אם כך מיצינו את הנקודה הפרשנית של האם היתה כאן מכירת חמץ פומבית, כפי שמציע עמית סגל - הפלא ופלא בית המשפט עצמו אינו מסכים עמו ולכן סגל חוטא כאן בהנחה אישית וטעית ומטעה. יתרה לא רק שהוא טועה בהנחה שאין היענות לנוסח החוק, הוא לא מבין את החוק אלא חוטא בפרשנות אישית הנובעת מפילטרים אישיים שאינם ממין העניין. אם באדם דתי - מסורתי היה מדבר על פגיעה ברגשותיו, אפשר היה להבין אותו יותר. יותר מזה אילו הייתי קטנונית כמוהו, הייתי מציעה לכל בעלי המסעדות באן גבירול המוכרים חמץ להתאגד נגדו בתביעת דיבה, סתם בשביל הקטע.  

להמשיך עם הסיפא? סגל טוען כי מי שאינו מכבד את החוק אינו יכול לשאת בדגל של שלטון החוק בשאר ימות השנה. רוצים לקרוא את שוב? אתם לא חייבים הקפיצה הלוגית מגיעה למנעד שמרבית המין האנושי לא יכול לה. יש כאן אי-גיון בולט שמשום מה פוסח על עמית סגל, אבל אולי זו נחלתם של אנשים מאמינים בחג הפסח, קראו לזה פסיחה מתודית. מימיי לא ידעתי על הורסטיליות של בעלי המסעדות באבן גבירול - מסעדנים בפסח ואבירי פוליטיקה בשאר ימות השנה. הם כנראה פוליטיקאים בסתר ואת פועלם הגדול מכירים רק מתי מעט. כך או אחרת הניסיון פה של סגל לחבר בין המסעדנים התל אביב (של אבן גבירול, וסליחה מכל השאר שלא הוכנסו למסדר זה - בעצם במחשבה שניה, אני מהמרת שהוא אינו מהמתנצלים) לשמאל הוא כניעה נוראית לדעות קדומות, פרופגנדה מטופשת שאין בה כלום ובעיקר הוכחה שסרטוני ההיפסטר האומללים של בנט אכן השפיעו על דעת הקהל.

לו סגל, כעיתונאי דתי, היה אומר שקשה לו לראות אנשים אוכלים חמץ בפסח, הייתי יכולה להבין לליבו, הוא לא. הוא משתמש בדמגוגיה שאין מאחוריה כלום ובעיקר מעידה על חוסר מקצועיות, אבל זה יכול להפתיע רק את מי שמראש היו לו איזה שהן ציפיות. בכל מקרה לפני שאתם יוצאים להגנתו - שימו לב שאתם מגינים על דעתו האישית אן על הפגיעה ברגשותיו, אבל כל מה שהוא כתב, בין אם זה לנושא העבירה על החוק ובין הקשר הקלוש לשמאל, כל אלה באמת סתם מלל שאין מאחוריו כלום לבד מפרופגנדה זולה. תל אביב לא אסורה לדתיים ובוודאי שאני לא אציע שדתיים ימנעו מלבקר בה, אולם הצורך לכבד אמונות של בני אדם שונים, מחייב שכל מי ששומר על הכשרות בפסח, או בכל זמן אחר, יבין שהחוק מעגן גם את זכותי לא לשמור. כבוד האדם פועל לשני הכיוונים, אבל אני כפופה להרבה יותר איסורים הנוגדים את אמונת או העדרה מאשר אלה השומרים על הדת, לא התלוננתי על זה ואני לא אתחיל להתלונן גם עכשיו.      



יום שלישי, 15 באפריל 2014

הסדר בסדר, אבל איך מבכים על מורה דרך שמצא את מותו טרם עת?

יום אחרי הסדר נותן משמעות יתרה למשפט "עברנו את פרעה - נעבור גם את זה". לא, עזבו אתכם רגע מפוליטיקה, למרות שכמובן אפשר להיכנס לפינה הזו, בטח לאור הנוצה והנר של ביעור החמץ מאתמול, אבל לא לשם כך נתכנסנו. כמה לחצים מביא עימו הסדר, לפני במהלך ואחרי. כל התיכנונים של אצל מי עושים את החג, איפה היינו שנה שעברה, מה מזמנת השנה הזו,  מי נעלב ומי לוקח הכל בקלות. כל הצעידה על קצות האצבעות כדי לא להעליב אף אחד ולצאת לגמרי בסדר ומכל ההתכווננות הזו תמיד יצא מישהו פגוע, כי זה פשוט חלק מאווירת החג המכוננת. 

ואחרי שנקבעו הסדרים להזמנות, מתחילים התיכנונים, מי מביא מה, מי אחראי על מה, אילו מתנות לקנות, איך מתארגנים, מה לובשים (טוב את האחרון באמת אפשר לדחות עד הדקה התשעים, בטח היום כשכולם בצימצומים). ויש את כל המנקים והמהדרים, מאווררי הארונות, מסדרי הבגדים, נועלי החמץ בארון, מוכרי החמץ הסימליים - ברוך שעשאני אתאיסטית (כן, הבדיחה עלי). 

שלא לדבר על הטלפונים של לפני, הודעות הטקסט, הסטטוסים והציוצים ותמיד יהיה זה ששכחת לשלוח לו הודעה וייעלב לנצח משל היה קרובת המשפחה הרחוקה ב"סיפור על קדרה ומצקת" למיכאל אנדה (רציתם היפיפיה הנרדמת, אבל שידרגתי אתכם - אם אתם לא מכירים, רוצו לחפש - תודו לי אחר כך).

והיציאה לסדר - פקקים או בלי פקקים - זו השאלה, וזה לא פוסח גם על המארחים שמכינים הכל בזמן ותמיד יהיה זה שמאחר וכולם יחכו לו במבט נוזף - "איך לא לקחת בחשבון את הפקקים?!" ויש את כל המתנות וזה בכלל יכול להיות חרב פיפיות עם כל הכוונות הכי טובות, אתה מגלה שכמה שניסית אתה בחצי הדרך לגיהנום. וכולם כל כך מחוייכים, אבל אין משפחה בלי אלפי זרמים תת-קרקעיים. ולא משנה מה יש את ההערות שבאות מדאגה - עם בן/בת זוג או עוד פעם בלי ומה עם ילדים? ואם יש ילדים אז למה זה ככה ולמה זה לא? ואיך הכלה? ואיך החיים? "יהיה בסדר" - מה יהיה בסדר, שום דבר לא בסדר ב"סדר" והכל לגמרי בסדר ב"סדר" כי זה משחק סאדו-מאזו מלא אהבה יהודית.

ומי יושב ליד מי ואיך מתארגנים ויש ילדים. והאם לקרוא הכל? האם לקרוא אלטרנטיבי? האם להוסיף? ומה פה לעזאזל סיפור יציאת מצריים? זה הכל התפלפלויות של חכמים. שולחן ערוך, משפחה שלמה רעבה ועל קוצים ותמיד, חותמת שאין משפחה שזה לא ככה אצלה, צוחקים על מי שנופל על הקטע של הרשע (השנה זו הייתי אני) - ממש קארמה.נפילת מתח קטנה וממשיכים. וכל כוסות היין שחלקו גם נשפכות, ומזל שיש יין כי זה נורא משחרר וחבל שיש יין כי זה ממש משחרר (את חלקנו יותר). וכל אחד מושך לדרך שבה הוא מכיר מהבית - עם סילסולים/בלי סילסולים, עם שירה/בלי שירה, מקפידים/מדלגים וכולי. ומה בסך הכל רצינו? להגיע אל האוכל בשלום. 

ואז האוכל - יש גפילטע וגם דג מרוקאי וכבד קצוץ וחזרת, ומרק וקניידלאך (ברור, זה פסח) ובשר ועוף וחזה עוף ותפוחי אדמה ואורז וסלטים. וכל אחד עשה משהו אחר - "את חייבת לטעום" , ו"אני עושה את זה אחרת, אבל אל תביני לא נכון גם שלך טוב" - כן, אה? ואת כל ה"מה שמת בפנים? זה מרגיש קצת שונה?" שמגיע בהמון ורסיות חלקן מתוחכמות וחלקן שקופות. והדחיסה הגדולה כדי לא לפגוע באף אחד והחיוך כבר הופך לעווית כי כבר גם בגרון אין מקום. והילדים כבר עייפים, אבל צריך להמשיך. עוד כמה כוסות ונגיע לשירים. 

ואז זה נגמר ופתאום כבר כולם מתגעגעים כי בסך הכל ולמרות הכל הסדר הזה הוא אנחנו. אבל זה לא נגמר לפני ששולחים לכולם הודעות של תודה ולמרות היין אין תירוצים. סדר ישראלי, הוא סיבה נפלאה לבלאגן אמיתי.



את כל זה כתבתי בבוקר. אחר כך יצאנו לנמל תל אביב. בדרך קיבלתי הודעה שראובן פדהצור נהרג הלילה בתאונת דרכים. הכל מתגמד מול מוות סתמי ונורא שכזה שהביא לקיצו של איש שהיה בעיני רבים אגדה בחייו. הייתי סטודנטית בשנה ב' בתל אביב, לקחתי את הקורס שלו כי כולם אמרו שכדאי, נרשמתי מהר כי הקורסים שלו מתמלאים במהירות. הגיע מרצה עם קסדה, גבוה חתיך וכובש. 5 דקות לתוך השיעור וכבר היה לי ברור שמכאן חיי האקדמיים יראו אחרת. הגיע המרצה הכי חתרן, הכי ספקן והכי בועט שראיתי אי פעם וכבר בכלל לא זכרתי שהוא נראה טוב כי רק רציתי להקשיב למה שיצא לו מהפה. "לפקפק, לפקפק, לפקפק", לא ליפול לשום פרדיגמה, לשאול ולחשוב ולא לחשוש. הוא היה מרצה פורץ דרך, נחוש, ציני ומבריק. הייתי הולכת אחריו בעיניים עצומות, אבל הוא הורה לי לפקוח אותן, להתווכח ולדרוש מעצמי עוד. לא יודעת מה עוד לכתוב כדי להסביר כמה מותו מדכא עד עפר. שנים עקבתי אחריו בהארץ, בגל"צ. מילותיו חכמות ונוקבות ולא מתנצלות.

זה אחד מהסטטוסים שהקדשתי לו היום: "מאי 2013 טסים עם הילדים לאמסטרדם, ראובן פדהצור היה הקברניט, רגע אחרי ההמראה אני בקוקפיט עם פדהצור. מדברים המון, צוחקים כאילו לא עברו שנים. "מה חינוך ביתי?" הוא שואל, "תמיד ידעתי שאת לא נורמלית - צדקתי. אז אולי תשבי כאן כבר כל הטיסה, בטח מגיע לך חופש.." ככה אני אזכור אותו, חייכן, מבריק, אנושי, ספקן, דעתן, בועט וחכם. אשרי שלמדתי ממך כל כך הרבה. תחסר לכולנו. איש שלא הותיר אדם אחד אדיש. נשבר לי הלב". תנוח על משכבך בשלום, איש יקר, ותודה שהארת לנו את החיים באור המופלא שזרח ממך. לנצח אהיה תלמידתך.