"הם", "אנחנו" - ז'רגון משרטט גבולות

 הקמפיין החדש של 'הליכוד' "זה אנחנו או הם" הוא התשובה שלהם לקמפיין של 'המחנה הציוני' "זה אנחנו או הוא". לא שאני חושבת שהקמפיין של 'המחנה הציוני' הוא גאוני, אבל אין לי בעיה איתו ולא, לא בגלל דעותיי הפוליטיות, אני מן הסתם לא אצביע להם. הקו המנחה שלהם הוא שכראש ממשלה נתניהו נכשל בערך בכל פרמטר אפשרי ולכן הבחירה היא בינו לבינם, כאשר המילה "אנחנו" קורצת לא רק ללבני והרצוג אלא מתייחסת לקולקטיב שנמאס לו מנתניהו. אם יש בקמפיין הזה הדרה הרי היא הדרת נתניהו וזה לחלוטין לגיטימי, הם מנסים להחליף את השלטון להזכירכם. קמפיין התשובה של הליכוד לעומת זאת הוא קמפיין בעייתי ביותר "זה אנחנו או הם". האמירה הזו לא באה לפסול את מנהיגותם של הרצוג ולבני אלא פוסלת ציבור שלם. ואני אסביר (אין לכם מושג כמה אני הולכת לקשקש על זה - דמיינו). 

תיאוריית ה-"הם ואנחנו" היא לא תיאוריה חדשה. היא מבוססת על תחושת העצמי שנבנית על בסיס השתייכות חברתית. ככל שסוכן החיברות פועל עליך חזק יותר, היינו תחושת השייכות גבוהה יותר, כך תחושת הגאווה והביטחון העצמי שלך גבוהים יותר. כדי להגביר את תחושת השייכות, אנחנו לרוב נמצא את עצמנו מאדירים את הקבוצה אליה אנחנו שייכים וזה חיובי, אלא שלרוב זה יהיה גם על חשבון קבוצות מתחרות, שאותן ננסה "להקטין". ככל שהקבוצה תתפס כמאיימת יותר כך ננסה יותר למזער אותה ולשייך לה תכונות שליליות, בד"כ תכונות הפוכות לאלה המשוייכות לקבוצה שלנו. באופן טבעי זה יוצר חלוקה תמידית של העולם, גם אם לא מכוונת, ל"הם" ו"אנחנו", המשוייכים והמובחנים - האוייבים הנצחיים. 

בתיאוריית הייחוס החברתי, אחת הטענות המרכזיות היא שבכל קבוצת משוייכים תהיה נטייה חזקה "להשחיר" את כל מי שנמצא בקבוצה מתחרה, בעיקר אם התחרות היא על משאב חיוני. ככל שהתחרות בין הקבוצות גדולה יותר, כך תגדל האיבה וההשחרה יכולה בקלות להתדרדר לגזענות ולמשתמע מזה. קל לראות במקרה הפוליטי על איזה משאב מדובר. הקטגוריזציה הזו, שככל שתושחר הקבוצה המתחרה, ככל שנייחס לה תכונות שליליות יותר, כך באופן טבעי נאדיר את התכונות החיוביות המיוחסות לנו, היא טבעית לאדם, אלא שבפוליטיקה היא מנוצלת בצורה הצינית ביותר. הקמפיין הן של 'הליכוד' והן של 'הבית היהודי' הוא מקרה מובהק כזה, כמוהו גם העתירה המגוחכת של רונן שובל (שבית המשפט קבע שהתנועה בראשה עמד היא בעלת סממנים פשיסטיים להזכירכם) למנוע מ'המחנה הציוני' את שמו משום שאיננו ציוני. או דבריו של נתניהו אתמול במסיבת פתיחת הקמפיין ש'המחנה הציוני' הוא "אנטי ציוני". וכאן אנחנו כבר נכנסים לאזור מסוכן.

במדע המדינה נהוג להתייחס לתקופה מקום המדינה (ותכל'ס עוד לפני) ועד 67' כתקופה של קולקטיביזם ומ-67' כתקופה של אינדיבידואליזם. הקמפיינים של 'הליכוד' ושל 'הבית היהודי' מעלים את התהיה לגבי התקופה שאנחנו נמצאים בה כעת. בראייה מלמעלה, הגישה של "אנחנו" נגד "הם" היא גישה שמייצרת קיטוב. נלך מעט אחורה, בכל חברה יש ריבוי של דעות, חלקן שונות וחלקן דומות הדעות האלה משכללות את עצמן דרך כל אמצעי התקשורת והחיברות. הדעות האלה מתחרות ביניהן על משאבים (על שליטה, בין אם בפוליטיקה ובין אם באופנה). כך נוצרת אבולוציה חברתית. דרך אגב, דווקא במקרה של הציונות אפשר לראות את זה מצוין - הרעיון הציוני קיבל תפניות שונות ויצר זרמים שונים של ציונות למרות שהתחיל כמקור יחיד. לולא הזרם המרכזי (המדיני) של הציונות, אף אחד מאיתנו לא היה נמצא כאן היום. 

ריבוי של דעות הוא אחד הסממנים המובהקים של דמוקרטיה, ברור שזרם תודעה אחד שהיה מקובל על כל האזרחים יכול היה לסייע לשלטון, אבל זה לא פועל ככה בשום משטר, זה מנוגד לחלוטין לאופי האנושי. הדמוקרטיה היא כלי שלא רק מאפשר זרמים שונים, הוא מתבסס על פלורליזם רעיוני, זה חיוני לדמוקרטיה וכמו כל דבר חיובי יש בו גם שלילי. דמוקרטיה אמורה להיות כל כך מכילה שזה בסדר שבתוך דמוקרטיה יהיו גם זרמים חברתיים שיאמינו בצורך בתיאוקרטיה או בשלטון יחיד, זה הכוח של הדמוקרטיה וזה גם עקב אכילס שלה. ישראל היא מדינה שסובלת משסעים רבים, פוליטי-בטחוני, דתי-חילוני, עדתי, חברתי-כלכלי, חלק מהשסעים גם חופפים ומעצימים זה את זה. אולם לאחרונה השסע המדיני בישראל מאיים להפוך לקרע. קרע כזה בוודאי לא יועיל לחברה שעומדת בפני אתגרים רבים. כל אלה ובעיקר השסע הבטחוני-מדיני מובאים להכרעת הבוחר הישראלי כל כמה שנים ובתדירות גבוהה יותר מאשר במדינות דמוקרטיות יציבות. 

(אילוסטרציה)

שנים התמודדה ישראל עם השסעים האלה באמצעות פתרונות טובים יותר וטובים פחות, לאורך שנים רבות האיום הקיומי שישראל היתה נתונה בו הצליח להיות גורם מאחד למרות השוני בין קבוצות שונות באוכלוסייה. מ- 1967 הגורם המאחד הזה, והעובדה שישראל מתמודדת עם איומים רבים אבל כבר אינה תחת איום קיומי, הולך ויורד בכוחו. השסעים השונים הולכים ומתחדדים. המשך הכיבוש והספין היחסית חדש שבעצם זה לא כיבוש (שלמעשה הוא לא חדש אך הולך וקונה לו מאמינים) מחדדים את ההבדלים ברמה 

הפוליטית-בטחונית-מדינית בין שתי קבוצות מובחנות של ימין ושמאל, למרות שתכל'ס מחנה המרכז בארץ הוא גדול. תוסיפו לזה את היכולת המופלאה של ישראל כבר שנים רבות להתפשר על לא להחליט וניתן להמשיל את ישראל לסיר שהמים בו ברתיחה מתמדת ועל סף גלישה.

מה שישראל באמת צריכה עכשיו זה מנהיג/ה שיכריע הכרעות שכבר שנים מבקשות את פתרונן, אם מול הפלסטינים, אם בצורת הממשל, אם בנושא חוקה ועוד ועוד. 47 שנים של לא משנה איך תקראו לזה כיבוש נשאר כיבוש (כן, גם אחרי כיבוס) הן נטל אמיתי על החברה הישראלית. איך ניתן לדבר באמת על דמוקרטיה שזכויות אדם בסיסיות של מיליוני אנשים נרמסות תחת רגלינו מדי יום? איך ניתן לדבר על ביקורתיות אם ביקורתיות תשמוט את השטיח מתחת לרגלינו? ברור שמשרד החינוך יוציא הנחיות שאסור לבקר בכיתות את שלושת הנושאים הקדושים: צבא, אלוהים ושואה. ישראל היום נמצאת במצב בו היא לא מוכנה להישיר מבט למראה ולראות את עצמה במערומיה. ובמקום שהבחירות האלה יהיו באמת על הנושאים החשובים באמת, ישראל מתבקשת לצאת לבחור מי הוא האנחנו. מגוחך.

הסימון של "הם" ו"אנחנו" הוא כבר מעבר לאבולציה של שיוך קבוצתי, הוא מכיל ריח של גזענות. לגזענות יש תמיד ניחוח פשיסטי כשזה מגיע מהשלטון. דמוקרטיה שלא מצליחה להבחין בזה היא דמוקרטיה שמאבדת את צלמה הדמוקרטי. אז נכון, תמיד אפשר להשוות את הדמוקרטיה שלנו ל"דמוקריות" אחרות. תמיד אפשר יהיה למצוא ממי אנחנו טובים יותר. אבל זו לא חכמה להשוות למטה, כל חוקר ביצועים יגיד לכם את זה. כדי להתקדם ההשוואה חייבת להיות מעלה. זה גם היה חזון האבות המייסדים של המדינה הזו. דמוקרטיה חזקה ניכרת בפלורליזם של דעות. זה כבר כמה שנים שישראל ממש לא אוהבת לשמוע יותר מדי קולות, בטח לא כאלה של ביקורת. העובדה היא שהקמפיינים של 'הבית היהודי' ו'הליכוד' מייצרים מחנאות אמיתית בתוך ישראל תוך קביעת גבולות הלגיטימיות של הבעת דעות, צריכה להטריד את כולנו בין אם אתם במחנה ה"הם" (כמוני) ובין אם אתם במחנה ה"אנחנו". אני לא הייתי רוצה לחיות במדינה שמגדירה לי מהם גבולות הנאמנות והביקורת המותרים לי.

באיזו מדינה דמוקרטית יכול ראש הממשלה העומד שוב לבחירות לצאת בקמפיין שמסמן הלכה למעשה של ציבור שלם כאנטי-ציוני, כאויב מבית? איזה עם מוכן לשקול את האפשרות שמנהיג שמסמן כ"הם" יותר משליש מהציבור וארהיב ואומר שלדעתי זה גם יותר מחצי מהציבור, ייבחר ויהיה באמת ראש ממשלה טוב ל"כולנו"? אכן יש המון קבוצות במדינה הזו, אך תכל'ס כולנו שותפים בישראליות שלנו, אין "אנחנו" ו"הם", כישראלים עקרונית אנחנו "כולנו" כמשתמע מהמושג דמוקרטיה ולכן יכולים להיות המון סוגים של אנחנו. כן, אנחנו יכולים לא להסכים על המון דברים, אבל כולנו כאן מבחירה וזה מה שמשותף לכולנו. לראש ממשלה שמגדיר אותי כ"הם", כשונה, לא צריכה להיות בדמוקרטיה אמיתית אפשרות שניה. כי גם אחרי הבחירות אנחנו נהיה כאן "כולנו" ובגלל שזו דמוקרטיה אנחנו נקבל את תוצאות הבחירות. אני לא "הם" לפני הבחירות, כי אחרי הבחירות אני שוב אנחנו. אם אנחנו באמת מדינה דמוקרטית, אסור לנו לתת לראש ממשלה כזה אופציה להיבחר שוב.

אם אני "הם" בבחירות, אין לי אלא אפשרות אחרת חוץ מלהבין שכאשר אני אדרש להקריב בשביל כולנו, אני לא אשכח שנתניהו קרא לי "הם". ו"הם" לא באמת צריכים לעשות שום דבר בשביל "כולנו"

משמעות - פרולוג אפשרי או סיום - לא חד משמעי

זנון כמשל

הבעיה הכי גדולה עם יאיר לפיד היא קודם כל יאיר לפיד, זה ברור אבל לא לזה התכוונתי. הבעיה בה התמקדתי היום היא הציטוטים השגויים והמבולבלים שלו בכל הפוסטים והנאומים שהוא משחרר לטובת (או שלא) הציבור והן מקור בלתי נלאה לסיבות ראויות לדפיקת ראש בקיר או לחלופין מחבת ברזל בהתאם לזמינות. ולבד מהברור מאליו, נניח שאני לא הייתי רוצה לחלוק מקום במשפט הכולל אותי עם יאיר לפיד (שיט, נדמה לי שהרגע עשיתי את זה ועוד בעצמי) או שבכל פעם שאני קוראת שליפה כזו שלו (שנכתבת בסגנון הנונשלנטי הבלתי ניתן לחיקוי של "בטח זה טיול אוורירי לעת ערב בפארק ולא שעות של מאמץ לשימור תדמיתי המזוייפת, תשאלו את מי שבא לכם אני תמיד זורק שמות של פילוסופים ומתמטיקאים, הלא שמותיהם חקוקים בבסיסי ג'ל [הג'ל שלי]") משהו בי נשבר מכל כך הרבה בחינות. אז, לא, לא רק אלה - המשמעות העיקרית היא שבכל פעם שאני חושבת על ציטוט או דוגמא לבלוג אני עורכת את מבחן לפיד. שזה כמו מבחן בוזגלו אבל בכתיבה. היינו אין הבדל בין פוסט לפוסט וכל פוסט נבחן לגופו, למותר לציין שזה מצער אותי שלפיד עוד לא פיתח טכניקה כזו. הלאה.

"על מה שעליו לא ניתן לדבר,
אודותיו יש לשתוק. ויטגנשטיין

ולמה אני בכלל אומרת לכם את זה? חוזרת למסלול- ובכן, ניסיתי לברר לעצמי את המושג משמעות. ובאחת התמלא הדף בהמון ציטוטים וזה הביא אותי ללפיד וגם לעריכה אינטנסיבית.

משמעות - מחד הרי זה ברור כשמש מהי משמעות וביננו זה מושג כל כך אמורפי וסובייקטיבי שרק הגדרתו היא אובייקטיבית. כך שלא יהיה זה בלתי משמעותי אם אומר שמשמעותה של המשמעות היא בעצם משמעותה למשתמש. אבל חסל פילוסופיה בגרוש. הגדרה מילונית של המושג משמעות היא מובן או כוונה. לא אכנס לויטגנשטיין כי זה יוביל לדיון ארוך (כולל ציטוטים), לנושא המשמעות והשימוש במילים ליצירת שיח שיוצר משמעות ושחשיבות השיח היא במילים המנסחות אותו ובמשמעותן ואופן שימושן. מכאן, שלא נוכל להתקדם הרבה אלא אם נסכים שפוסט זה שהוא לא פוסט אלא מסה שלמה - זה לא יקרה, אל דאגה, לנשום. אבל המשמעות לדידו של ויטגנשטיין, בהנחה שהבנתי נכון, היא מה שיוצר את המובן ואת אופן שימושן של מילים והשימוש בתורו מעניק להן את המובן שיוצר את המשמעות - מעגלי משהו, אך למעשה גלי כי השפה היא לחלוטין דינמית. מכאן שהמילים עשויות לא להשתנות אך משמעותן ומובנן עלול לקבל תפניות מעניינות בתכלית.

אבל זה יותר מזה כי מלבד המשמעות החברתית המגולמת במילים ומתקדדת בנו באופן רציף לאורך תהליך החיברות היומיומי שלנו, לכל מושג כזה מתווספת הפרשנות האישית. עקרונית אנחנו מקטלגים דברים לפי המשמעות שלהם ובעצם גם לדברים מוסכמים יש בכל זאת דקויות של הבחנה שיוצרות הבחנות מאוד משמעותיות במשמעות, אם תרשו לי להתפלפל. ואז נכנסתי לעומק הקורה (ללמדכם, שלפעמים פוסטים מצריכים עבודת הכנה וזה לא סתם שאני לא מפרסמת, זה חלק מכללי המניעה הבסיסיים כדי לא להפוך ליאיר לפיד - תחקיר. אבל זה לא משהו שאתה מצפה שאיש טלוויזיה לשעבר יעריך, אהממ, אהממ) וחזרתי לקרוא מאמרים וספרים רלוונטיים שעלו במוחי. במידה מסויימת יש לי התניה שכזו לחשוב על "האדם מחפש משמעות" (ויקטור פרנקל) בכל פעם שמועלה המושג משמעות (מעניין למה, ייתכן שהתשובה בשם הספר, אבל זה קל מדי). ספר, שמבוסס על ניסיונם של ניצולי מחנות הריכוז מנסה להתחקות אחר המכניזם של המשמעות ועצם הקריאה בו נותנת פרספקטיבה (יופי כי ניצולים ופרספקטיבה שולח אותי לאיילת שקד אחרי נסיעתה לאושוויץ וזה ממש לא האימאג' שאני צריכה עכשיו). אבל מעבר לזה, עמדתו האקזיסטנציאליסטית ומסקנתו העיקרית, לפחות מבחינתי ובהנחה שניתן להתיימר ולסכם את הספר הזה במשפט יחיד, שבעבור כל אחד מאיתנו המשמעות היא אחרת, ואת התכלית הזו נגזר על האדם לחפש כדי להצליח ולהתעצם כאדם, היא מלאת תקווה בעיני.

בבואנו לבחון משמעות, אנחנו יכולים למצוא מכנה משותף למשמעות שאנחנו מעניקים למושגים, אך למעשה כל אחד מאיתנו עוד מלטש את המשמעות הזו עד שהיא מתאימה לחלוטין להיכנס לקולטן הפנימי של הנפש ולכייל את האדם מחדש. ברמה האישית זוהי סינרגיה דינאמית ושברירית בעדינותה, ברמה החברתית זה גם עוד סנן (פילטר) שלא מאפשר לך למעשה לבחון אובייקטיבית את המשמעות של אדם אחר לאותו מושג ובאמת לקבלה. כל משמעות היא כל כך אישית ולכן גם אם היינו מגדלים אנשים בתנאי מעבדה שווים מכל בחינה, אופיו של כל אחד מהם וחוויותיו היו מעצבים לו משמעות שבהכרח לא היתה כמו של תאומו לניסוי. אם תרצו זה כמו מן מצפן בסיפור אי-גיוני שמכייל כל אחד מאיתנו אבל כל אחד בשדה מגנטי אחר.


אם תחשבו על זה, גם הדברים הכי בסיסיים שהגדרותיהם ברורות לכולנו הן למעשה לחלוטין סובייקטיביים. גם אם המילה בית (וסליחה מראש מאל-על ותנובה שאני לוקחת להן את המיתוג ומחזירה אותו למרחב הפרטי, אם כי השימוש של שתיהן בקמפיין שלהן במילה בית הוא בדיוק ההוכחה למשמעות הקולקטיבית) תתואר על ידי מרביתנו דומה, עדיין הבית האישי של כל אחד מאיתנו גם ברמת ההגדרה הוא שונה לחלוטין. המשותף יכול להיות מאופיין על בסיס תחושת שייכות אמיתית המתבקשת מתוך המושג המובע בקונטקסט של נרטיב חברתי ברור ומבוסס. אבל אם מושג יחסית ברור כמו בית נתון לאינטרפטציות שונות ומקבל משמעות שונה למרות הבסיס המקובל, הרי שלמושגים "גדולים" יותר גם מנעד פירושים רחב יותר, לדוגמא: אהבה, חיים, זוגיות, הורות. ולמעשה למרות שהמושגים בהגדרתם ברורים הפרשנות שלהם משתנה ואינדיבידואלית ויחד עם זה כפופה למה שמקובל חברתית.

דוגמא לקומוניזם ושברו?

היופי במשמעות האישית הוא זה שמונע ממני להיות אדם שיבחר לקבל אידיאולוגיה גורפת. אידיאולוגיה גורפת מכתיבה לרוב את המשמעות של הדברים ומצמצמת את האפשרות לפירוש אישי וחופשי, עד כמה שהחופש קיים רק שזה דיון אחר. אידיאולוגיה חובקת, כמו דת אם תרצו אבל גם ספרים כמו "תורת הרצף", נותנת מתכון מאוד מסויים של איך צריך לחיות ודרך איזו פריזמה לראות את הדברים ולמעשה להעניק להם משמעות. הן בנויות על זה שההגדרות למושגים ועל כן גם המשמעות שלהן ישרתו את הפונקציה לשמה הם נוסדו וייצרו קו מחשבה דומה לכלל האנשים. זה עבד הכי טוב עם דת, קומוניזם הוכיחה שזה לא עובד תמיד, ייתכן, ואני רק מעלה השערה כאן, שללא גורם מעניש קוסמי וכל יכול זה פחות משכנע ולכן מרבית האידיאולוגיות החובקות, לבד מהדתות, הן במידת מה אופנתיות, גם אם האופנה הזו מחזיקה מעמד כמה מאות שנים. למעשה מי שבוחר שלא להאמין באידיאולוגיה חובקת על שמגדירה לו את המשמעות, הרי שהמשמעות שיתן לכל דבר היא במידה רבה תולדה של בחירות. כמובן שבחירות הן גם פונקציה של אופי וסיפור חיים והרבה עובדות נסיבתיות ובכל זאת הן מתמצות לנושא הבחירה שלנו ואיך אנו מעצבים את חיינו בהתאם.

מכאן שאם אני מסכמת את המושג משמעות לגבי, הרי שמשמעות היא הפירוש האישי שהוא תלוי חברה ולכן משמעות היא חלק בלתי נפרד מהבחירות היומיומיות שלך שהן כמובן גם חלק מהמהות שלך וההגדרה שלך. כך שבעצם להגדרה העצמית שלך את עצמך יש הכי הרבה משמעות והמשמעות הזו תקרין על המשמעות של שאר המושגים לגביך. שמתי לב לזה בצורה מאוד אינטנסיבית דווקא בויכוחים ברשת בזמן המלחמה בעזה ודווקא הקמפיין של וואלה "קודם כל ישראלי" היה הכי מובהק. למי שמגדיר את עצמו קודם כל כאדם, השגותיו לגבי המבצע והרג האזרחים היו מאוד ברורות כי הרג הוא מיותר, מי שמגדיר עצמו קודם כל כישראלי מצדיק את ההרג גם אם אחר כך הוא מצר על ההרג וגם אם לא. זו אמנם הכללה גסה, אני לא מכחישה, אבל בכללי זה מעיד משהו על משמעות ההגדרה האישית והחברתית ובהתאם גם על הדינימיקה של יצירת נורמות. אבל אני רוצה להישאר דווקא באישי.

מדוע אנחנו? מדוע כל דבר? מפני שרגע זה פשוט קיים.
האם ראית אי פעם חרקים לכודים בענבר? קורט וונוגוט

אני מצהירה על עצמי שאני אדם חופשי מאידיאולוגיות בעל תפיסה סמי-אקזיסטנציאליסטית שאני מאמינה ברעיון שאנחנו סך הבחירות של עצמנו ושבכל נקודת זמן אנחנו יכולים לבחור מתוך אינסוף אפשרויות. המשמעות בעיני היא בדיוק המקום בו העולם אינו רק רצף של תכונות מתמטיות המצטרפות לכדי כללים בפיזיקה, העולם עוד רצף של שפה סימבולית שאתה האדם שואף להבין ולזאת מתכוון בחיפוש אחר משמעות. החיים האנושיים המוגבלים, בסופו של דבר, במוות שהוא מוחשי ואמורפי כאחד, נדמים בעיננו כמשהו שיש למצוא לו תכלית - התכלית הזו היא המשמעות. הניסיון להבין את החיים הוא המעניק לכל זה משמעות, וכשאתה מבין כמה החיים הם ארעיים אתה חייב לכוון את חייך ככה שהבחירות שלך יובילו אותך להרגיש שאתה אכן חי את החיים. שבכל יום אתה חי ולא מתקרב אל מותך, וכשאתה מצליח להגיע לכל ערב בחיוך, יש בכך, לפחות לדעתי קצה קצהו של גירוד המשמעות של החיים. אם תרצו, החיים הם למעשה התנגדות לאותו קבוע שבואו ודאי אך ללא השערת זמן.

Carpe Diem אם כך יכולה להיות הסיסמא של הפוסט הזה, אבל זה יותר מדי פשטני. אין לפוסט הזה באמת סיום, הוא בא רק לדון על משמעות ולכן סופו בכלל אינו משמעותי כי ייתכן שבכלל אני אמשיך אותו אחר כך ויתכן שהוא סיים את משמעותו בחיי ועליו לפנות לדרכו העצמאית.

מפרסמת. שזה דוגמא לפעולה שהייתה ברורה לכם ולסיום חסר משמעות