חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות רוח. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות רוח. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 8 ביולי 2014

אזעקה באמצע ארוחה

מחוסרת אנרגיה וכוחות, ככה היום הזה מוצא אותי. כותבת ובערב אחרי הכל, מוחקת את שברי המשפטים שנכתבו בעמל כל היום. רגעים גנובים של כתיבה בין הכנות ליום הולדת - גזירת גלימות, פיניאטה ובינגו, אימונים לקראת מבחן סוף שנה בקונסרבטוריון (רק למרכזית, המורה לטרומבון האליל של הבכור הסתפק בלצלם את הקונצרט ולייתר את המבחן בעוד המורה ההיסטרית של המרכזית צילצלה ורצתה שהילדה תשהה בקונסרבטוריון על בסיס פנסיון מלא), יצירת מטריושקות, משחקים, ספרים וכל שאר נהלי הבית הרגילים ובנזוג שטס הלילה לניו יורק לקצרה. וכמובן רק כדי שיהיה ממש כיף אני גם לא מרגישה טוב ומקפיצה אופטלגינים בחינניות של עז הרים.

אז כתבתי על הקושי הזה בדואליות של החיים פה. על איך רובנו יכולים להעביר עוד יום ועוד יום במעגל החיים שלנו שהוא כאילו טוב, להתנתק מכל מה שקורה מסביב ולהתמיד אנרציונית עם השגרתי והמוכר. כמה קל להפנות את המבט ממה שרע כי זה כאילו עוד לא נכנס לנו לחיים ואפשר למדר. להפיס את הרוח הרעה שמאיימת להיכנס בסופו של דבר לאישי של כל אחד מאיתנו על ידי אמונה שהצד השני יותר גרוע, שאלה רק עשבי שוטים, שזוהי רק אסקלציה וזה עובר. אבל אלה לוקשים ולוקשים אני לא קונה, בקושי אוכלת לוקשים, מזמן כבר לא מכינה הילדים מעדיפים שקדי מרק.

ולמה מוחקת? כי באמצע ארוחת ערב היתה כאן אזעקה. אני מגייסת את כל הרוגע שאני יכולה לגייס ואוספת את הילדים לממ"ד, בנהזוג עולה מהמחסן ומצטרף. הוא כבר אוטוטו בדרכו לשדה התעופה ואני ישר מחייכת שיזכור שהכל יהיה בסדר. השכנים מלמעלה טורקים את חלון הברזל ואת הדלת והילדים בטוחים שמשהו כבר התפוצץ. מסתכלים עלינו קצת בחרדה. אני אוספת את כל הכוחות ומסבירה, הם דווקא מבינים את זה יפה. לא רוצים להלחיץ, גם לא לשקר. 10 דקות צריך להישאר בממ"ד? אז זה הזמן קצת יותר להסביר. יש קושי עצום בלהסביר את זה לילדים. הבכור אומר שזה נורא לא יפה לירות טילים על אזרחים. זה נכון, אני מסכימה, אבל צריך לראות את כל התמונה. ואני מנסה להסביר בקטנה, על הקושי האמיתי שלעולם לא נבין בלהיות פלסטיני, לא מצדיקה ירי טילים או זריקת אבנים, אבל מנסה להסביר כמה זה נורא להיות ארעי כל כך וחסר הגנה או תקווה. "צריך פה מישהו כמו נלסון מנדלה" מסכם הבכור, "מישהו שבאמת יתכוון לעשות שלום". זה סיכום מאוד נבון אני מוכרחה לציין, גם אם אתם חושדים בי ובצדק שאני לא אובייקטיבית. 

עזבו אתכם מהעובדה הברורה והשחוקה להחריד שזה מעגל אימה שלא נגמר, הם יורים טילים, אנחנו תוקפים אוירית, פיגוע רודף פיגוע ושכול רודף שכול. דווקא השכול לרוב מביא את הפיוס כי השכול הוא הדבר היחיד שמוכיח ששום דבר לא שווה מוות מיותר. זה דווקא השכול שיכול להביא את ההידברות, אבל לחכות עד שכולנו נהיה שכולים נראה לי דרמטי ודי סופני. אפשר לחכות ולראות איך הכל מתפוצץ לנו בין הידיים, בזמן שניסינו כל כך רק לחיות, לראות את המחיר מאמיר ואת התהום הולכת ומתרחבת לפנינו כמו בקלוז-אפ של סרט אימה. אבל ביננו הדבר היחיד שנשאר הוא לדבר. לא לשתוק, לא להבליג, ללכת לשולחן הדיונים עם עט ביד וכוונות חתימה. 

כי זה לא רק מחיר הדמים, הוא ברור ומוטל לפנינו בשורה שהולכת ומתארכת, זה גם המחיר המוסרי שאנחנו משלמים ועכשיו אנחנו עומדים מולו קצת פעורי פה ולא מבינים מאיפה הוא בא. ובעצם כולנו יודעים שזו רק ההתחלה (לה, לה). תסתכלו רגע על הילדים שלנו שגדלים מתוך תחושה שאנחנו העם הנבחר, לומדים כמעט אך ורק על יהדות ולא על שום דת אחרת, לומדים על השואה, על פורענויות, על סיפורי גבורה, על איך ערבים תמיד רדפו אותנו, נשלחים לסיורים בעיר האבות ובאושוויץ, לומדים עד כמה צה"ל חיוני חשוב ומוסרי. רואים איך המדינה מתייחסת לפלסטינים המתגוררים בישראל, לאלה ברשות, למבקשי מקלט ואז הם נשלחים לצבא. מי שיגיע לשטחים עם המטען הזה, ויהיה במחסומים, ויחטוף גם אבנים ויישלח לדכא עוד התפרעות - הוא לא יראה את הצד השני, הוא זה שאם יאמרו לו לחפש הוא יחפש והפחד יהפוך אותו לאלים יותר, הוא זה שגם יכוון רובה. אין הרבה מה להאשים אותם, יש לרחם עליהם, המצב הזה הופך להם את החיים, הוא הופך את החיים לכולנו.

כל קריאות ה"להיכנס בהם", שנענות על סטטוסים בפייסבוק ב"אמן ואמן", מעוררות בי בחילה. אין אפשרות כזו, אין פתרון לא בפצצה ולא בעוד מבצע. כל אלה נועדו להשתיק את ההמון, להראות שעושים פה משהו. אבל המשהו הזה הורג אותנו, לאט אבל בטוח. הורג לנו ילדים, הורג לנו את העתיד ומשחית אותנו. יושבים מול מקלדת וצוהלים על "כניסה בהם" ולא מבינים שבעצם זה סוג של גול עצמי. אבל אין הערב מונדיאל. באסה.

העניין הוא שכולם יודעים שזה יסתיים או בפטריית עשן או ליד שולחן הדיונים. גם את אש"ף לא רצינו, לא היתה ברירה. זה הזמן להפסיק את רעשי השנאה והתסכול ולעבור להידברות, אין ברירה אחרת. אנחנו יכולים לגדל פה דור של שונאים, של קבוצות ווטסאפ שמתארגנות לתפוס ערבים, של טוקבקיסטים ששמחים על כל מוות ומאחלים אחד לשני מיתות משונות. הבלאגאן כבר יצא מהמקלדות לרחובות, הוא נוזל לשם וככשטח הפנים מתרחב זה נעשה עוד יותר קשה לעצירה. הדברים היו נראים טוב יותר לו היתה לנו הנהגה, אבל אין. כן זה הזמן לקחת את העניינים לידיים ולעשות כל דבר כדי לסרב להיות אויבים, לסרב להמולה הנוראית שמביאה איתה דממת מוות. המוות הוא נטול תקווה. לא מורישים לילדים מוות, לא מורישים להם שנאה וגם לא אדמה חרוכה. 

לא יודעת מה יקרה הלילה, מקווה שלא תהיה עוד אזעקה. זה לא הטילים שעלולים עוד ליפול פה, זה הידיעה שאין לי ממשלה לסמוך עליה שהיא הכי מטרידה.מוכנה לוותר על כל כך הרבה כדי לחיות פה, מוכנה בתוך השחור הזה לשמור על תקווה, אבל יודעת טוב מאוד שזה לא יקרה כל עוד נתניהו ראש ממשלה וזו המחשבה הכי מטרידה. חושבת על הילד שלי שחולם על נלסון מנדלה ויודעת שעוד לילה יעבור ויסגור על מעט התקווה שעוד מפרפרת בלב של אמא חרדה.

יום שבת, 14 בדצמבר 2013

כולה סופה - 4 אותיות, קשור למזג האויר, בקרוב יעבור

מזג האויר הסגרירי והיפה הזו שפוקד אותנו בסוף השבוע הזה (פוקד, לא נשאר לנצח, לא מבקש מעמד של פליט, פוקד - מגיע מהמערב, עם ויזה של תייר ובלי היסטוריה בארגון שמאל רדיקאלי), צובע ערים שלמות בגוון לבן אירופאי מרנין ומפגין בנון שאלנטיות את כוחו של הטבע בזעיר אנפין. כן, זעיר אנפין, כולה מה יש כאן? טמפרטורות בין 5 למינוס 5 ולדעתי הרחבתי את הטווח, קצת שלג, קצת ברד, הרבה רוח וגשם, אבל ביננו זה לא שהתחוללה כאן קטסטרופה. כן, קצת יוצא דופן בחלק זה של העולם, כן קצת מוקדם השנה, כן סופסוף חורף. אבל אצלנו? ובכן אצלנו יש אולפנים פתוחים וחזאים נשלחים לשלג עם שלל אביזרים ואף אדום כדי להציג אותנטיות ואולי לחטוף איזו גריפה (כן, בפולניות). לא מספיק המחזה הדרמטי שבחוץ, צריך להוסיף על הדרמה ולראות איך זה מתגלגל, או קורס כמו העצים על קוי המתח והמכוניות. צריך לדבר על המשקעים, אבל לא על הכינרת, כי אם משקעי החלב בבירה הנצורה. כן, נצורה, זה תחביב ירושלמי ידוע להיות נצור. מאז ששיחררנו את העיר ה- 67' אנחנו אוהבים חורפים קשים בהם העיר שוב נצורה וניתן לדבר על שיירות. מזל שלא עשו גם תוכנית בישול לנצורים וחזרה למתכוני קציצות החוביזה, אם כי ניתן היה לפתח מזה עוד דיון עכשווי נוסח בישול טבעוני והאם ניתן לייבש קציצות חוביזה שיתאים לraw ולפליאו. 

הסופה הזו מראה את פרצופה האמיתי של התקשורת כמעוררת סערות, כשופר קורא במדינת "המגיע לי". כן, אני מניחה שניתן היה להתכונן טוב יותר עם ההתרעה לסופה ולא אני לא מתכוונת להודעת משרד החינוך שכנראה לא יתקיימו לימודים בירושלים עוד לפני נפילתו הזכה של פתית השלג הראשון. אני מניחה שחשיבה קדימה על תשתיות היתה מונעת קריסתן של חלק ולא מותירה אנשים ללא חשמל וחימום. בתכל'ס אנחנו אף פעם לא מוכנים לחורף, אולי התשדירים קוראים לכל אחד ואחת מאיתנו להכין את רכבנו לחורף, אך המדינה שלנו, בשל סדר עדיפויות מגוחך, לא מקדישה את הסכומים הראויים לתשתיות וחבל כי אנחנו אף פעם לא מוכנים לחורף, וזה כידוע מתישהו תמיד מגיע גם בשנים השחונות ביותר. אין ספק שניתן להתכונן יותר טוב, אין ספק שזה עגום שעשרות אלפי תושבים נותרים מנותרים וללא חשמל שעות ארוכות בקור מקפיא, אין ספק שזה עגום שאנשים נותרו תקועים ושהמדינה לא הייתה ערוכה לכך. אבל בל נשכח שיש לכל אחד מאיתנו אחריות אישית. סופה בקנה מידה כזה זה לא משהו שרואים כל יום, זה גם לא קורה בתדירות כזו שהמדינה צריכה להיות ערוכה לזה תדיר כי זה לא מצדיק את ההוצאות. גם אנחנו לא נצא מחר לקנות ציוד שמתאים לחורף האירופי רק בגלל שירד אצלנו שלג והשתוללנו על מזחלת שלג בגינה הציבורית (היה ממש כיף, דרך אגב, באופן פרובינציאלי שכזה). 

ואקנח בסיפורון שגם יסגור לי את הקצוות ויאפשר לי לפרסם וללכת לבשל צהריים כי אנחנו מארחים את אבא שלי וזוגתו לחיים היום. יצאתי אתמול לסופר עם הבטחה למרכזית שאם אפשר יהיה אחרי הקניות לצאת לאיזור מושלג - נצא. סיימתי את הקניות לגשם-שלג באמצע רחובות. הייתי היחידה שסירבה להתרגש ויצאה החוצה לחניה (קצת שויץ, מה יש?). מכוניות תקועות ועם בעיות פחחות קלות היו פזורות לאורך החניון. התקשרתי למרכזית לבשר לה על השלג במחוזותינו. בעודה מתלהבת מהמחזה שנגלה לפניה, מתדפק על חלוני בחור מרוט ומתחיל לצעוק בהיסטריה "אל תנהגי! אני דפקתי את האוטו שלי! גם את תעשי תאונה! חכי שהעירייה תעשה משהו, אל תסעי! תאונה!" סיימתי את השיחה עם המרכזית ונפניתי לבחון את המצב. מה העירייה תעשה? אני לא שמעתי על מפלסת שלג ברחובות וגם לא על מאגרי מלח ודי בצדק אם יורשה לי. המצב ברור - אם לא אצא עכשיו אשאר, מצויידת היטב אמנם, באוטו אבל זה לא יעבוד. לאף אחד. חוץ מזה אני ירושלמית שעשתה טסט בדיוק במזג האויר הזה עם הזינוק בעליה ביציאה ממשרד הרישוי. ללא שהות, אני ממשיכה לנסוע, המטרה - הילדים (כן, קצת דרמה, מה רע?) השלג המעורב בשמן וקרח נערם וטומן בחובו הבטחה לא מענגת כלל של החלקה. אני מתקדמת לאט. מחכה בסבלנות ביציאה מהחניון שהמכונית שלפני תסיים את העלייה. מתקדמת ולא עוצרת כי לעצור יתקע אותי לנצח. נתקעת. אופסי, לא להילחץ. זוכרת איך עושים את זה? קצת אחורה, קצת קדימה. מתקדמת לאט לאט ועוברת את זה. מנופפת לאדיוט למלמטה ומחליטה לנסוע לקצב כי מי יודע מה יהיה אחר כך. ואיך זה קושר? כי האדיוט מלמטה, ולא בגלל שהוא עשה תאונה, אלא בגלל שהוא חיכה לעירייה, יכול היה לחכות עד שיגמר לו מיכל הדלק ואז להישאר תקוע יותר. די לחכות למושיע, מה עם קצת אם אין אני לי מי לי? כולה קצת סופה, 4 אותיות, קשור למזג האויר, יעבור בקרוב. באמת שום מילה רעה נגד ביבי, זה רק מזג האויר, לא יותר. במדינה דמיקולו שמעדיפה להתלונן ולראות חזאי עם עכוז קפוא על המסך מאשר לצאת קצת החוצה, לקפוא קצת מקור ולחייך. כן, להנות מהרגע, קונספט ישן שעדיין עובד (ישן לפחות כמו המנהג הבזוי של להתלונן, שעדיין לא הוכיח את עצמו - רק אומרת). 

כל האמור אינו תקף למי שסבל  מהפסקות חשמל. לכם כן מותר להתלונן, היתר - הרף. צאו קצת החוצה, חלצו הרגליים וחזרו חזרה זה מזג אויר נפלא להתפטם.

יום שני, 7 באוקטובר 2013

סוף הקיץ

בוקר וקריר לי על המרפסת, שהיא חדר העבודה שלי בשעות בהן כל בני ביתי עוד נמים את שנתם. הקפה שלי מאבד מחומו במהירות. התעטפתי אחרי הריצה בקפוצ'ון ועדיין לא הורדתי אותו למרות שהשרירים שלי כבר נרגעו כי הרוח עודנה קרירה קצת. גם השמש זורחת מאוחר יותר ותחילת הריצה הייתה מעורבת ברעידות קלילות של קור. עכשיו אולי כבר אפשר סוף סוף להכריז על סופו של הקיץ. אף פעם לא אהבתי את הקיץ, למדתי להינות ממנו כי קיומו לא היה תלוי במידת הסכמתי איתו. כשהייתי קטנה פשוט רבצתי בבריכה מבוקר עד ערב, כשגדלתי התחפרתי במזגן ולא הוצאתי את אפי החוצה שלא לצורך. כהורה אין לי ברירה אלא להיות פעילה בקיץ, בחוץ כמו גם בפנים כי הקיץ זו העונה של הילדים. והאין ברירה אלא לצאת לפעילויות לתוך החום, אדי הלחות, הצפיפות, השמיים החומחומים-צהבהבים שנראים כאילו הם מטים ליפול, העננים המרוטים, השמש החזקה מצליחים לסחוט ממני את כל האנרגיה בגוף ואני משוועת למנגנון וויסות אנרגיה שישאיר אותו במצב של תרדמת קיץ (יש דבר כזה, הוא נקרא בלעז אסטיבציה והוא היפוכו של ההיברנציה הלא היא תרדמת החורף), שיצמצם למינימום את פעילות הגוף שלי ורק יעביר אותי את הימים האלה שכאם בישראל הם עורכים כחצי שנה. אכן כן, אפשר לדבר כמה שרוצים על ארבע עונות אבל בישראל מאפריל מתחיל החום הקשה והוא לא מסתיים עד אוקטובר. אין לי בעיה עם העובדה שיש בכל זאת ניואנסים בין אפריל לאוגוסט ובכל זאת הם שוליים בעיני מי שהקיץ לדידו הוא סוג של קץ. אז חזרה לתרדמת הקיץ - הרי ממילא אין חשק לאכול לכן חילוף החומרים יורד פלאים, אין אנרגיה מרובה ולכן את מנסה לצמצם את פעילות הגוף שלך וכל כך חם שמימלא הפעילויות הקוגניטיביות שלך מבולבלות וחסרות היגיון כי המוח שלך מתבשל לאיטו ולכן יהיה זה אך הגיוני להיכנס לתרדמת קיץ ולהתעורר מאוששים ומלאי אנרגיה לקראת הסתיו. באופן כללי, ניסוי אנושי שכזה יכול לסייע מאוד לתוכנית החלל ולאפשרויות המסע הבינ-כוכבי, אז בכלל זה למען המדע ולא מסיבות אוגיאוסטיות בעליל. 

כך או אחרת, אין לי אלא להודות שסיומם של הימים הארוכים והחמים מסב לי אושר אין קץ. מבחינתי הקיץ מתחיל את סיומו הארוך גם כן ברגע שיש שלושה ימים רצופים שבהם השמיים מרגישים כאילו הם התרחקו מעט, נתמלאו חיוניות תכלכלה נקייה ומרגיעה, העננים מקבלים חזרה את צבעם הלבן שהולך ומסגיל עם התקדמות היום, הרוח נושבת בעדנה, הירוק מתחיל לזהור מחדש וכשאתה יוצא החוצה אתה מתמלא אפילו בחיוניות כי הכל נראה יפה יותר. כן, עכשיו כבר אפשר לראות את הסוף וכמה הסוף הזה של הקיץ הוא נפלא כי הוא מלווה בציפיה נרגשת לגשם שעוד מעט קט יפליא בנו את טיפותיו. 

שלושה ימים כאלה כבר עברו, כשאני יוצאת לריצה בערב כבר יש בריזה נעימה לרוץ איתה, כשאני רצה בבוקר כבר יש קרירות נעימה שמחדדת את החושים, ולאורך היום אני נהנית מכל פעילות בין אם היא בחוץ או בפנים, הקלת סוף הקיץ הברוכה. הקפה שלי כבר קר לגמרי, הילדים שלי התעוררו ואין לי ברירה אלא להמשיך את היום - הבוקר נצא לחברים, בצהריים נקרא קצת בספר בראשית ונתרגל קצת חשבון. אחר כך יש בלט וגם קפואירה וחוץ מזה יש המון ספרים לקרוא ומשחקים לשחק וננסה שוב את מעגל הריפוי הזה שהמצאתי למרות שהילדים לא מבינים מה נפל עליהם.