זה לא ספר אזרחות, זה ספר Hasbara

ההחלטה של שר החינוך להוציא לאור את ספר האזרחות "להיות אזרחים בישראל" במתכונתו המחודשת, למרות הביקורת המקצועית שספג הספר, לא באה בהפתעה. הדיון בשבוע שעבר בועדת החינוך היה הכרח לפרוטוקול, ההתעלמות היא המשך המדיניות של שר החינוך.

מערכת החינוך היא סוכן הסוציאליזציה העיקרי בכל חברה, היא מופקדת על חינוך הילדים במטרה להפכם לאזרחים טובים. במה מתבטאת אזרחות טובה? ביכולת אינטלקטואלית ורוחב אופקים, באהבת המדינה והשתלבות מיטבית בחברה כבוגרים יצרנים. זה כלל אצבע למערכת חינוך ממלכתית באשר היא.

ניתן להתווכח על הרלוונטיות של רבים ממקצועות הלימוד, אולם אזרחות אינה אחד מהם. אלא שמאז ומתמיד בישראל מקצוע זה אינו זוכה לחשיפה הראויה ואינו נלמד אובייקטיבית. הבנת מושגי היסוד הדמוקרטיים, מעבר להבנת המצב בישראל והמערכת הפוליטית הספציפית (מהם מתרחקים מורי האזרחות כמו מאש), היא נדבך חיוני בחינוך אזרחי העתיד. על לימודי דמוקרטיה ואזרחות צריכים להיות מקצוע נוכח בחיי התלמיד מכיתה א' ועד יב'.

לימודי דמוקרטיה, ערכים הומניים, זכויות אדם, זכויות קבוצה ומגבלות השלטון אינם נושאים מוטים פוליטית במהותם, הם בסיס להבנת הדמוקרטיה כמהות וכמנגנון. ככאלה עליהם להיות ערכי יסוד חינוכיים בכל מערכת חינוך במדינה דמוקרטית, זה היסוד האזרחי המשותף.

אזרחות תמיד היתה משולבת בישראליות, הקשר קיים כמובן אך החפיפה מתוחמת. בכיתה ז', לפני 30 שנה, בשיעור האזרחות הראשון אמר המורה כי זהו המשך לימודי המולדת מהיסודי. זה קו מערכתי ששלט תמיד בישראל, אלא שאזרחות אינה ישראליות. אם ההכנה של ילדינו מבוססת על אינדוקטרינציה ישראלית ובעיקר יהודית ואינה מושתתת על יסודות מוצקים של הבנה דמוקרטית מהותית ותהליכית, הרי שהמחיר, שישראל משלמת כבר היום בהעדר חברה אזרחית פעילה, רק ילך ויחריף ויעקר לחלוטין את הההגדרה "דמוקרטית" מתוכן.

ערכים דמוקרטיים אמורים להיות א-מפלגתיים ולהוות בסיס פוליטי משותף. בישראל, העדפת ערכים "דמוקרטיים" לפני ערכים "ישראליים" הפכה לא מקובלת. זו פגיעה עמוקה ביסודות הדמוקרטיים. ספר האזרחות החדש נאמן לשתי תפיסות ישראליות עדכניות: "קצת פחות דמוקרטיה זה לא נורא" ו"מה רע ביותר תכנים יהודיים?" ובכן כשמקצוע הלימוד הוא אזרחות ברור למה הקוים האלה אינם מקובלים. רוצים להחדיר עוד ישראליות ויהדות? בבקשה, אבל לא כחלק מלימודי האזרחות.

במידה רבה פורעי הקיצון, שהיום רובה של הציונות הדתית מתנער מהם, הם תולדה של אמונה בשלמות הארץ מעורבת בהרבה יהדות ופחות מדי דמוקרטיה. זו דוגמא קיצונית כמובן, אך היא מעידה על העדר תפיסה דמוקרטית בסיסית, בנט המופקד על משרד החינוך צריך להיות הראשון שמבין את זה. אלא שבנט עצמו הוא איש של דמוקרטיה ככלי ולא כמהות. היות המדינה יהודית קודם מבחינתו לזכויות אדם. בראש מערכת החינוך עומד אדם שמבחינתו הדמוקרטיה כמהות ערכית היא משנית. פני הדור כפני השר.

ספר האזרחות החדש אינו ספר 'אזרחות', הוא ספר הדרכה ישראלי, המכוון לנרטיב יהודי המתאים ל"עם הנצח אינו מפחד ואינו כובש בארצו" של בנט. הסכנה לעתיד הדמוקרטיה היא ברורה – איך יוכלו התלמידים ליישם דמוקרטיה אם אינם יודעים מהי? אברהם לינקולן אמר כי כיתות הלימוד של היום הם הפוליטיקאים של המחר.

השאלה האמיתית היא האם הספר, שנועד להכשיר את התלמידים להיות אזרחים במדינה דמוקרטית פרלמנטרית, יכול להילמד (למעט הפרקים הספציפיים על ישראל) גם במדינות אחרות? והתשובה היא לא.

הספר במתכונתו החדשה אינו ספר אזרחות שניתן ללמד בשום מדינה אחרת, הוא בעיקר נקרא כמו חלק ממאמץ הסברה. במידה רבה הוא האבולוציה של האינדוקטרינציה – תפקידו להכין את תלמידי בתי הספר להיות חיילים טובים ואחר כך אזרחים שלא מפקפקים לא במוסריות צה"ל ולא בשיקול הדעת של המנהיגים שלהם. הספר הזה אינו מסתיר את הגישה החדשה של קודם כל ישראלי-יהודי.

האם זו המדינה אליה כיוונו הוגיה ומייסדיה? לא, זו פרשנות שמובילה את ישראל על הדרך של "דמוקרטיה? זה לא כתוב בתנ"ך". תנ"ך? חשבתי שבאזרחות עסקינן.

שר החינוך? צאר החינוך

אין שום מועמד מוצלח למשרד החינוך, בואו נודה על האמת. זה לא שאין אנשים שמתאימים לתפקיד, אלא שבמסגרת המקום האפשרי במשחק קואליציוני, זה אחד התיקים שאפשר לשחק איתו ולכן משחקים איתו. בהנחה שלציבור הבוחרים בסופו של דבר לא באמת אכפת, שלתקשורת זה לא באמת משנה, שהפוליטיקאים בלאו הכי ינסו למקסם רווחים וזה בטח לא עניין אידיאולוגי ושבתוך המספר המצומצם ממילא של מועמדים מתוך המספר המצומצם של מפלגות שיכולות להיות שותפות קואליציוניות לא יצוצו פתאום שמות חדשים. אז בהינתן המצב הקיים יש שני מועמדים מסתבר, מירי רגב ונפתלי בנט, ותכל'ס זה ממש לא משנה מי מהם יהיה שר החינוך, לנסות לחפש בסיפור הזה יתרון מזכיר לי את אמרתו של פרידריך ניטשה "אני בוחן כמה כוח רצון, כאב ועינוי צריך כדי להפוך את זה ליתרון".

המחשבה שבנט יהיה שר החינוך לא צריכה לעשות לאף אחד טוב, גם לא לאדם שעונה להגדרה איש ימין, ללא ילדים, שחרד עד לרמת הטיפול התרופתי מהמחשבה שנתניהו לא יצליח להרכיב קואליציה. היא גם לא ממש צריכה לעשות רע למישהו אחר ולו משום שהוא רק עוד אחד ברשימה של אנשים שלא היתה שום סיבה שהם יקחו את תיק החינוך לבד מהעובדה שזה מה שנתנו להם בהסכם הקואליציוני, היינו ברמות המחיר הפוליטי שאפשר לשלם. תכל'ס מערכת החינוך, כבר די הרבה שנים, מהווה סוג של מטבע פוליטי סחיר, מה שמסביר הרבה לגבי מצבה הנוכחי. זו מערכת שכבר מנווטת מזמן לגמרי לבד ובאמצעות מפרשים בלבד כיוון שאין מי שעומד ליד ההגה, המצפן הגירוסקופי או המשוטים. כל שר חינוך נושב עליה מעט אולם היא נעה במין קצב משל עצמה, קצת כמו ספינת רפאים, הבעיה היא לא הפרסונה הנושבת במפרשים, הבעיה היא כבר מזמן המערכת עצמה.

מירי רגב או נפתלי בנט? זה לא באמת חשוב. מצב מערכת החינוך, עם דרישה של עוד מיליארד או בלי, לא טוב. כולנו מצקצקים, אך ממשיכים לקבל את הקיים ולהתלונן. בשקט. אין לי ספק שמירי רגב או נפתלי בנט לא יהיו שרי חינוך טובים אבל זה פשוט בגלל שכל ניואנס שהם יביאו איתם לא ממש ישאר וטיפול אמיתי במערכת לא יהיה. לא יישפכו כספים על חינוך כי זה לא בסדר העדיפויות הלאומי, אבל גם אם היו נשפכים כספים, במתכונתה הנוכחית של מערכת החינוך זה היה בגדר עלות שקועה בלבד שלא תביא לשינוי. לכן, הנושא הפרסונלי כמו שהוא עכשיו אינו רלוונטי, בדיוק כמו שעובדת היות נתניהו שר חינוך כבר חצי שנה בפועל היא לא רלוונטית. אנחנו שוב דנים בנושא הלא נכון, מה שמעורר את התהייה אם מערכת החינוך מלמדת אותנו אכן להפריד בין הטפל לעיקר.

הדיון דווקא עכשיו צריך להיות מהותי - יש מערכת חינוך בקושי מתפקדת. חשיבות החינוך ומערכת החינוך מוכרים וידועים, עם זאת הפכנו לאומה שלא עושה דבר עם העובדה שהישגי תלמידיה נמוכים בכל קנה מידה. מזדעזעים מנתוני פיז"ה, מורידים סטטיסטית דתיים וערבים ומסבירים שמצבנו יותר טוב, מקשקשים על למידה משמעותית וממשיכים עד למבחן הבא. ושוב. מה שיש לנו כאן זו מערכת במשבר מתמשך. מערכת שהלימודים בה לא רלוונטיים, של ערכים שעברו פוליטיזציה, של צרות אופקים וסטגנציה. וזה עוד בלי לדבר על חופשים או על מורי הקבלן או על ערכים בסיסיים ותהליכי חשיבה. ההבדל בין ההכרה בחשיבות החינוך ובין חשיבות החינוך בפועל בסדר היום הציבורי הוא כמעט מקומם, רק שבפועל הוא כנראה לא, לכן כולנו שותקים. בכל פעם הנושא עולה לכותרות מסיבה כלשהי ויורד מסדר היום באותה מהירות.

נתוני הזכאות לבגרות בעיקר מעידים על חוסר שוויון, חזרתה האפשרית של ההסללה מעידה על הסכמה שבשתיקה עם הידרדרות המערכת וקיבוע אי השוויון החברתי, מיקומה של ישראל במקומות האחרונים במתמטיקה, מדעים והבנת הנקרא מעידה על כשלון, הכשלון הזה מתבטא כרגע במערכת, אך כידוע הילדים האלה יצאו מתוך המערכת וישתלבו בחברה. חברה שאינה שמה דגש על כישוריהם העתידיים של בוגריה היא צרת אופקים, אבל יש בכך משום צמצום חוסר הוודאות כיון שלרוב מדינות שאינן שמות דגש על השכלתם וחינוכם של אזרחיה הן מדינות נחשלות שממילא אינן מעניינות אף אחד. ישראל, כמדינה שמתגאה במשאב הטבע האנושי, עושה ככל שביכולתה לצמצם את המשאב, אבל אין בכך חידוש, ממש כמו בנושא הגז.

אז למה להשחית כל כך הרבה מילים אם אין זה מעניין מי יהיה שר החינוך? כי זאת בדיוק הנקודה. המצב הנוכחי מעיד על מערכת חולה שזקוקה לתיקון. מכיון שתיקון זה לא יגיע בדמות אישיות כזו או אחרת, הרי שיש לחשוב מחוץ לקופסא. מה אני מציעה באופן קונקרטי? ובכן, אני מציעה צאר. צאר לענייני חינוך. ממש כמו המינוי האמריקאי שנשיא ארה"ב יכול להעניק (אגב עם או בלי תמיכת הסנאט) בתוך הרשות המבצעת. הרעיון שעומד מאחורי מהלך כזה הוא ברור - ניתוק החינוך מהמערכת הפוליטית, הרחבת דפוסי הפעולה האפשריים ויצירת תוכנית לטווח ארוך לבעיית אד הוק, הפעלה מחודשת ומבוקרת של גוף ביורוקרטי וא-פוליטי לבעיה לאומית. 

תרצו את זה בעברית? נציב הרשות הסטטוטורית לחינוך. מה זה אומר? זה אומר לנתק את משרד החינוך מהמערכת הפוליטית ולהפוך אותה למערכת עצמאית מנותקת משיקולים זרים. תגידו שמערכת מקצועית צריכה להתקיים בכל משרד ממשלתי? אתם קרוב לוודאי צודקים אולם זה תרחיש בלתי אפשרי בתוך במערכת הממשל והמשטר הקיימת. אגב ייתכן ששווה לחשוב בצורה הזו גם על בעיה לאומית נוספת - התחבורה, אך זה כבר עניין לפוסט אחר. אינני מציעה מהפכה או מעבר לשלטון פדרטיבי. אולם הצורך בהבראת מערכת החינוך הוא קריטי והשנים האחרונות מעידות שהרפורמות השונות אינן יכולות לפתור את הבעיה. 

מינוי נציב לענייני חינוך ויצירת רשות חינוך חדשה בעלת מבנה סטטוטורי תנתק בראש ובראשונה את החינוך מהפוליטיקה ותבטיח הזרמת משאבים לתוך מערכת מקצועית וביורוקרטית הצמאה לשינוי מהיסוד. מינוי נציב לתקופה של חמש שנים והגבלת המינוי לשתי קדנציות תבטיח תוכנית פעולה לאומית ואוטונומית לגוף נטול החיים המכונה מערכת החינוך, שכבר מזמן אינה נושמת באופן עצמוני. מערכת החינוך אינה צריכה להיות כפופה לפוליטיקה, היא לחלוטין סוגייה לאומית שאינה קשורה למדיניות (בניגוד לחוץ, ביטחון, אוצר, ואפילו רווחה שקשורה קשר הדוק לאידיאולוגיה הפוליטית של הממשל וכו'). מינוי ועדה מקצועית למינוי הנציב, הייתי אומרת כמו הועדה למינוי שופטים אבל אז שוב אפול לקלחת פוליטית, שתגיש את המלצותיה לראש הממשלה, שתציע מועמד ואף תנסח את סמכויות הרשות החדשה, תציע תקציב ותקבע יעדים הוא לא בשמיים. הוא רק מצריך את הוצאת החינוך מהמגרש הפוליטי. אם החינוך הוא אכן במעלה סדר העדיפויות הציבורי, המשבר המתמשך הנוכחי מחייב פעולה שמעידה על מנהיגות, חזון והבנה כי יעדי החינוך בישראל הם לחלוטין סוגיה אסטרטגית מהותית לקיומה של מדינת ישראל ועתידה. אך עם מנהיגים הדואגים בעיקר למורשת שלהם, לאינטרסים ולתגמולים פוליטיים נגזר עלינו לחזות בעוד "רפורמות" שאינן משנות דבר. 

אז, לא, לא מעניין אותי באמת מי יהיה שר החינוך הבא, במצב הנוכחי הוא ימשיך לנשוף על ספינת הרפאים. בכל כמה חודשים נחזה בהתגלות מבושיה של הספינה הזו נצקצק ונתלונן שהכל עניין של תקציב. זה לא עניין של תקציב - זה עניין של פוליטיקה. פוליטיקה לאומית ופוליטיקה תוך משרדית של ארגון מסואב. לפעמים, ממש כמו אלכסנדר הגדול בשעתו, יש צורך במישהו שינתק את הקשר הגורדי הזה. ככלות הכל, מטרת החינוך, כפי שאמר מרתין לות'ר קינג ג'וניור, היא "ליצר אדם החושב כל הזמן ובאופן ביקורתי. ידע ואופי - זו המטרה של חינוך אמיתי". כל עוד בניית הידע והערכים היא משחק פוליטי, כל שר חינוך שהוא איש פוליטי, יהא אשר יהא, ראוי או לא ראוי, לא יוכל לממש יעדים שכאלה. רגב או בנט? זה באמת לא משנה. אוטונומיה חינוכית היא האפשרות היחידה טרם תצא הודעה על זמני הלוויה. ראו, הוזמנתם.

כן, אדוני השר - קצת מייגע כשזה לפיד ולא האקר, ופלוג ולא סייר האמפרי אבל עדיין שווה צחקוק

אז לפיד מנסה למכור לכם דירה ראשונה מקבלן בעלות של עד 1.6 מיליון ש"ח ב- 0% מע"מ? אכן אבל זה לא לכולם - אם אתם זוג נשוי (אופס, נפרדנו מקהילת הלהט"ב וגם מרווקים, גרושים וכל מי שלא התחתן דרך הרבנות או לא הצהיר על חתונה אזרחית בחו"ל), ואם אחד מבני הזוג שירת בצבא (אופס, נפרדנו מערבים ומחרדים), אם יש לכם ילד אחד לפחות (אופס, ככה נפרדנו ממי שעוד לא רוצה ילדים, מי שמנסה להביא ילדים וגם ככה הטיפולים עולים לו הון, אבל לעומת זאת מצבת כוח האדם העתידית של צה"ל מובטחת), אם במקרה קניתם כבר דירה אז אכלתם אותה כי לא מגיע לכם (בישראל לא צריך לשפר דיור, זה לא חשוב כנראה). ואם כבר עניתם על כל הקריטריונים וגם עמדתם בתנאים לקבלת משכנתא (כי צריך מקורות מימון, לא?!), אז לא תשלמו מע"מ אבל תתחייבו להחזיק בנכס 5 שנים. אחרי כל ההתקזזות הזו בעצם לא נשארנו עם הרבה כל כך מ"אנחנו" אזרחי מדינת ישראל, נכון? 


זה בלי לדבר על המשקל העודף שזה מטיל על ציר מרכז -פריפריה, וגם על ההנחה המושכלת שאם תכנס שליפתו זו של השר לתוקף, יכנס ענף הבניה לקפאון ואחר כך, בגלל שהביקוש יגבר אך ההיצע לא, עוד נחווה עליית מחירים. אה, וכמעט שכחתי, זו יוזמה של התאחדות הקבלנים והם די מרוצים ממנה, אולי כי אופציית גילום ההנחה כל כך קורצת? מבריק. הנה לכם עוד שליפה ממשלתית גזענית שמקדמת אפליה. אבל זה כבר לא חדש... אני מניחה שאם אתם זוג נשוי, סטרייטי, צעיר עם ילד/ים, עם בנזוג ששירת בישיבת הסדר ורוצים לקנות דירה חדשה, פרי תנופת הבנייה בשטחים הכבושים - לגמרי שיחקתם אותה. כי הימין הלאומי הפך להיות המרכז החדש.

מה שמדהים עוד יותר בכל הסיפור הזה, כי הגזענות כבר מזמן לא מטרידה כנראה יחד עם מדיניות התעדוף האזרחי והשליפות מהמותן, זו המתקפה על נגידת בנק ישראל קרנית פלוג. לא מוצא חן בעיני לפיד שקרנית פלוג ופקידות האוצר לא מרוצים מהשליפה החדשה שלו? אל דאגה, עדת מעריצות מהמפלגה שלו חותמות על מכתב מלא תמיהה כיצד פלוג לא מצטרפת להחלטה ה"האמיצה של שר האוצר", טוב הן מצפות מפלוג שתעשה כמעשה קול - לא תתמוך בהצעה כי זו הצעה טובה, אלא שתתמוך בגלל יאיר. מה קורה שם ב"יש עתיד"? מה מכניס להם צוות יש עתיד לשתיה שהם כולם מתנהגים כמו חבורה בכת הזחיחות הסוגדת לג'ל ולזה שמחובר אליו מלמטה? 

אבל גם יועץ שר האוצר לענייני דיור תוקף את הפקידות ומסביר (בהמון מילים) שבעצם הם לא עשו את העבודה שלהם כראוי וטוען שמשבר הדיור הוא בגלל הפקידות והיא בכלל הבעיה. אני רגע עוצרת, נותנת לכם גם זמן לקרוא את זה שוב. אני לא בטוחה שהבנתי - פקידות משרד האוצר ובנק ישראל היא הסיבה למשבר הדיור? אני צריכה רגע להבין - אם הבנתי נכון ואני מבטיחה לקצר:  יש חברי כנסת - הם נבחרים בבחירות ארציות ושוות וכו', מתוכם על ראש המפלגה בעלת הסיכויים הגבוהים ביותר להרכיב ממשלה מוטל התפקיד להקים ממשלה ולעמוד בראשה. מו"מ קואליציוני וכו' - יש ממשלה. עכשיו - לממשלה הזו יש מדיניות, לא? הפקידות נועדה רק לייעץ וליישם לא? אז איך הפקידות הזו אשמה בדיוק בבעיות שהמדיניות הממשלתית יצרה? ומי ממנה את הפקידות הזו? והאם לא תפקיד הפקידות הזו להיות אנשי המקצוע שהמדינה סומכת את ידיה עליהם? אז מה לעזאזל פיספסתי פה? אבל אפילו מירי רגב הצליחה לומר היום "כשהשר רוצה אז הפקידים הם לא אלה שקובעים" (ויסלחו אלות הגורל שהשתמשתי בה כדוגמא, אבל אם רגב הצליחה להבין...) זאת אומרת שהפקידות פועלת בתוך המתווה של מדיניות השר. נראה לי שהנקודה הובנה. 

אז לגבי קרנית פלוג המצב ידוע, לפיד בעצם לא ממש רצה אותה מההתחלה, תהליך המינוי שלה היה מבזה עד שלהזכירכם 4 ימים לפני מינויה ישב שר האוצר ואמר בטלויזיה שהיא אדם מצוין שלא תהיה נגיד כמו רבים אחרים. כך שכמו כל דבר תקוע בגרון, כך גם יאיר מקיא אותה מיד, קלי קלות. אבל זה הרבה יותר מזה. הדברים שנשא שר האוצר בארוע הפתיחה של מכון אהרן למדיניות כלכלית זה אך לפני יומיים, מצטרפים לכל הכאוס הממשלתי-פקידותי הזה.

בראשית דבריו מטיל שר האוצר את בעיית יוקר המחייה על ועדת טרכטנברג ומסביר שבעצם המדינה עשתה מיקור חוץ לעצמה - רוצה לומר נתנה את הנושאים שעליהם היא מופקדת לידיים אחרות. אבל זו דמגוגיה, הרעיון של ועדות מקצעיות הוא לשפר את יכולותיה של המדינה בעזרת ועדת מומחים (זה שבארץ זה כבר לא ממש נעשה כך זה נכון, אבל הרעיון עצמו אין בו פסול). הרי פוליטיקאים לא בהכרח מבינים יותר מדי בתחומי העיסוק של המשרדים שלהם. למשל, ניתן לדמיין מצב בו כותב טורים, סופר ומגיש טלוויזיה הופך להיות שר אוצר לא? ואז מה הוא יעשה? יכתוב בפייסבוק כל היום? לא הוא צריך להחליט על מדיניות. ואיך הוא יחליט על מדיניות אם זה לא תחום עיסוקו, הוא הרי רק פוליטיקאי? או, בדיוק בגלל זה יש לו פקידות וגם את האפשרות להקים ועדות מקצועיות. הדבר היחיד שאפשר לקוות זה שהוא לא טיפש והוא יוכל ליישם מדיניות ראויה לאור חוות דעתם של המקצוענים. זאת אומרת שבעצם מתפקידו פשוט לבחון את העניינים הקשורים למשרדו ולהפעיל שיקול דעת. אין ספק שעם הכניסה לתפקיד, כבוד השר ילמד את החומר ויתחיל להבין בו יותר, אבל לכל הצדדים המקצועיים יש לשר קודם כל יועצים. אם כך זהו תפקידו כפוליטיקאי, להקיף עצמו במומחים מטעמו, להקשיב, לשקול, להחליט ולשאת באחריות, רק את הביצוע הוא משאיר לפקידות. אם כך, איך הפקידות היא המקור לכל הבעיות, בהנחה שהיא רק מיישמת מדיניות? ואיך האחריות הפכה לפונקציה פקידותית?

אז עזבו את זה שלפיד מסביר שהוא (ממרום מושבו) צמח כפוליטקאי מההפגנות ברוטשילד (אה-הא, כן. אבל עזבו אם זה נכון או לא כי הזמזום האופורטוניסטי הזה מאוס עלי, הוא גם מגלה את טירוניותו הפוליטית והופך אותה למעין אפוס היסטורי רחב יריעה בעוד ניתן לספור את השנים להתגלמות הפוליטית שלו על יד אחת מבלי להשתמש בכל האצבעות). אבל אחרי שהוא שפך קיטונות על ועדת טרכטנברג הוא הסביר שהוא מסכים למסקנה שיש לקצץ בתקציב הביטחון ולהעביר את התקציבים לשירותים החברתיים, רק שהוא צריך לשאת באחריות. ועל זה אני אומרת - "אוי, אוי, אוי, מסכן לפיד, הוא גם שר והוא גם נושא באחריות... אנשים טובים, קצת רחמים". אני לא מבינה אם הוא פוליטיקאי הוא נושא באחריות לא? ואם הוא נושא באחריות באיזו אחריות הוא נושא? באחריות למדיניות? באחריות ליישום המדיניות? באחריות על כשלון/הצלחת המדיניות? 

בכלל אני לא מבינה את הנאום שלו, כל הנאום שלו מתנדנד בין מצד אחד למצד שני, כמו ספין מקולקל על ה"כן ולא" של פרס (שזה כל כך שנות ה- 80 וגם לא עקבי) - בלי להגיד דבר רק עם הרבה יותר מלל והרבה אפשרויות להסתבכויות מילוליות ורעיוניות. למשל- מצד אחד הוא אומר שלפוליטקאים יצא שם של לא רציניים (מעניין למה? הרגע ביקשת רחמים על זה שאתה צריך לשאת באחריות,... או שאולי נדמה שהם לא רציניים כי הם נראים כמו אופורטוניסטים שרוכבים על גל הצלחה בועתי להחריד המוחזק על ידי טיפות ג'ל שמחליפות אידיאולוגיה ברורה?) מהצד השני הוא פוליטיקאי (מה לא?) אבל הוא מנסה להיראות רציני, בעיקר משום שהוא מנער את האחריות לפתחה של הפקידות - עליה הוא לא אחראי. הוא אחראי על המדיניות - זוכרים?

רוצים עוד מצד אחד? אז מצד אחד, הוא מסביר שפוליטקאים עסוקים בלהיות פוליטיקאים והם לא מנהלים את העסק (לראיה הוא מביא את הירידה של ישראל מהמקום הראשון בעולם בחינוך לאחד האחרונים - א. מתי היינו במקום הראשון? ב. הפוסל במומו פוסל? ג. איפה לעזאזל הוא חי? או מה לחלופין הוא לוקח כי זה נראה לי לא רע), אבל אתה פוליטיקאי ואפילו לא באופוזיציה אז מה בעצם את אומר עכשיו? ומצד שני הוא תוקף את הפקידות כאם כל חטאת ומקור החטא הקדמוני, אבל אם הפוליטיקאים לא מנהלים את העסק, אז מי מנהל? אז על מי האחריות? והאם מדובר על אחריות מדינית או אחריות ביצועית? 

ואז הוא אומר את המשפט האלמותי "יש פוליטיקאים טיפשים, יש פוליטיקאים חסרי יכולת, יש פוליטיקאים חסרי עמוד שדרה וחלשים. אך מה לעשות? כך עובדת הדמוקרטיה...". אוקי, אז אני רק שאלה - על הסקאלה הכל כך חיובית הזו - איפה אתה שם את עצמך? ובתוך זה - האם זו לא ראייה חותכת שיש צורך דווקא בפקידות אם אלה הפוליטיקאים שלנו?

רגע, יאיר לא סיים: "...אם הציבור בחר בהם, הם אלה שנבחרו". קודם כל וואו, איזה מנעד חשיבתי מטורף (!). אם הציבור בחר בהם, הם אלה שנבחרו. יש מצב שלפיד אומר בעצם, שהבעיה שהפוליטיקאים שלנו כל כך חדלי אישים (והוא בתוכם) זה בגלל שהציבור כזה? כך או אחרת כל הנאום הזה לא מאיר אותו באור יפה במיוחד וגם מעורר מחשבות לגבי שכירת כותב נאומים טוב אפרופו שימוש נכון במשאבים. אבל זה כן משאיר אותי עם תמיהה - אם שר האוצר שלנו היה לפני כן כותב טורים אז לא יותר הגיוני שהוא יבין יותר בכתיבת נאומים מאשר במדיניות מוניטרית? אבל אם הנאומים שלו כל כך לא מוצלחים אחרי כל כך הרבה שנים של כתיבה אז איך הוא מתיימר להיות כזה שפיץ בנושאים כלכליים אם בסה"כ עברה שנה ממינויו? לא יודעת, אבל אם אני הייתי שר האוצר הייתי נשענת הרבה יותר על הפקידות ולא הייתי מנסרת את הענף שהפקידות מנסה להחזיק כל כך הרבה זמן בעוד אני יושבת עליו. אבל אולי זו רק אני.

מכל האחריות הביצועית והאחריות המדינית וטיפשותם של פוליטיקאים, הנאום של לפיד, הכל כך אומר הכל ולא אומר כלום הזכיר לי נשכחות. אחת הסדרות האהובות עלי ever היא "כן אדוני השר" והנה קטע קצר בביצוע הרבה יותר טוב משל יאיר על אחריות מדינית ואחריות ביצועית ובעיקר איך באמת מתחמקים באלגנטיות שאין לך מה להגיד ויש לך מה להסתיר. שנינה כזו לא רואים כל יום אז הרי היא לפניכם בלחיצה על הקישור הזה. נראה לי שלפיד יכול ללמוד דבר או שניים בעמימות וחלקות לשון, למרות שבבריטית זה נשמע יותר טוב...