למה ליטול קורה מבין עיניך? תסתתר מתחתיה - יש אזעקה

כשהתותחים רועמים אסור לה למוזה לשקוט, השתיקה היא לא רק קבלה היא גם מתן לגיטימציה. המוזה אולי רוצה לשקוט, להיאטם לנוכח האש, הלהט והסכנה, האדם רוצה שקט, אבל אין שקט. הלוואי שיכולתי למלא את האויר מסביב במילים ולמנוע את הדי הפיצוצים שאינני יודעת אם הם נפילות, התפוצצויות או יירוטים, אם בכלל אנחנו באמת מצליחים ליירט טילים. אנחנו כן מצליחים ליירט את התקווה, אבל יותר מזה את הספקנות. מי השפוי בדעתו שרוצה לכתוב נגד מלמחמה בעת ישיבה בממ"דים ובמקלטים? גם המבצע הזה, כמו רבים לפניו מנוצל בעיקר כדי להשתיק אותנו. כן, זה לא פופולארי להגיד את זה, אני יודעת. הרי זה המבצע שיביא לשקט מהחמאס, זה המבצע שיחליש את החמאס ויראה לו מי בעל הבית.

אבל ישראל היא לא בעל הבית. השטחים ועזה הם לא חלק ריבוני מישראל. אפשר כמו בנט להגיד אין פלסטינים, אפשר כמו השופט לוי ז"ל להגיד שאין שטחים כבושים. אפשר להגיד הכל, רק שזה לא אומר שזה אכן ככה. עובדתית יש ישראל ריבונית והיא בגבולות 67' כל השאר זה משאות נפש לכאן או לכאן בהתאם לעמדתו הפוליטית של הדובר. העובדה היא ש- 47 שנים אנחנו כובשים אוכלוסיה ומונעים ממנה חיים ריבוניים. 47 שנה של חיים בלימבו, לא כאן ולא שם. ייאוש שהולך וגדל, לא כאן - שם, כי היאוש גדול יותר בצד הפלסטיני. 47 שנים שמוכיחות שאין להם כלום ולכן גם אין להם מה להפסיד. מה עוד נעשה להם? רובם חיים בעוני, תחת איומים, תחת שלילה של זכויות אדם, תחת צבא, תחת אי וודאות. אבל אי אפשר לשלול את התקווה שלהם ואת התקווה הזו רובם מרגישים שגם אותה אנחנו רוצים לחמוס ולגזול ואותה הם לא יתנו, זה אנושי לגמרי, אפילו עוד לפני פנדורה. זה לא מוליד דבר מלבד שנאה וכאב. כל מבצע שלנו מוליך עוד ועוד אנשים להבין שבעצם אין דרך אחרת. להחליש את החמאס? הצחקתם אותי. הוא מתחזק מולינו ובתוך העם הפלסטיני. כל מבצע שלנו מחזק אותם יותר.

זעקות ה"להיכנס בהם" מה הן יתנו לכם? נכנסנו בהם בלי סוף. מה זה נתן? הנה מ- 2004 ועד היום, עשר שנים של מבצעים בעזה למיגור ירי הטילים על תושבי הדרום בפרט ועל ישראל בכלל: 

אוקטובר 2004 מבצע ימי תשובה
ספטמבר 2005 מבצע גשם ראשון
פברואר 2006 מבצע מכת ברק
יוני 2006 מבצע גשמי קיץ
פברואר 2008 מבצע חורף חם
דצמבר 2008 מבצע עופרת יצוקה
נובמבר 2012 מבצע עמוד ענן
יוני 2014 מבצע צוק איתן

7 מבצעים קודמים שכבר כיסחו את התשתיות, אז איך לעזאזל הם ממשיכים לירות? אולי זה פרדוקס שלא ברא זנון? אתם לא באמת חושבים שבאמת נמגר גם הפעם את ירי הקסאמים ונשב 40 שנה איש תחת גפנו ותחת תאנתו, טוב תחת עצי זית, זה קצת בעיה - אתם יודעים חישופים, שריפות, עקירות וכולי, חוץ מזה עצי זית זה כל כך רטרו. מה שכן, המוזות אולי שוקטות לאור המבצע הזה, אבל מה שעוד שותק ומוטל לפנינו זה כל שאר הפרשיות שכדאי היה שנטפל בהן, כי כמו כל דבר טיפול טוב מתחיל קודם כל מבפנים, אבל הממשלה הזו לא רוצה לתקן מבפנים, היא רוצה את היאוש שלכם והפחד, למה להתמודד עם חיצי ביקורת כשעדיף כיפת ברזל נגד טילים?

את הפסקת הירי המבצע הזה גם לא יביא, הוא גם לא יביא לקריסת האמונה שיש בשני העמים בשלום, הוא רק מעיד על מדיניות ממשלה. זה נחמד נורא להאמין שאין פלסטינים ואין כיבוש ואנחנו כאן בשל הבטחה אלוהית, רק שזה רק ימשיך את הבעיה. הממשלה הזו לא רוצה שלום, זה לא באג'נדה שלה. יש לה אג'נדה ברורה והיא לקבע את מה שיש מתוך אמונה שהציבור מטומטם. אם נמכור לציבור העדר תקווה בשלום, אפשר יהיה להשאיר את האליטה על כנה, את הזרמת הכספים למקומות הלא נכונים. כך ישאר מרחב תמרון אדיר לממשלה והציבור ימשיך לשאת שביב של תקווה אבל ינהה אחרי הדמגוגיה ויהיה תשוש דיו לא לעצור רגע ולחשוב. מי יטול קורה מבין עיניו כשהוא רץ לחפש קורה להסתתר מתחתיה עם כל אזעקה? למה שנשאל איך זה שאין כסף לרווחה, לחינוך, לבריאות אבל יש כסף למבצע צבאי ויירוט? יש אזעקות, יש טילים - אין ספקנות. ככה זה נוח, הכי נוח. זה לא עניין של שום דבר חוץ מסדר עדיפויות.

ראש ממשלה ששנים כבר מזין את האש ומנסה להיראות כמו כבאי ואנחנו קונים את זה. מזועזעים שיש הקוראים לנקמה? מזועזעים מאספסוף שמחפש ערבי להכות בו? מזועזעים מאנשים שלא ממש אכפת להם מנער ערבי, אגב שמו מוחמד אבו ח'דיר, ואם נשרף בחיים? זה הכל רק מכה קלה בכנף וזה הכל. וזה כבר ככה כבר שנים. משפחות שלמות נהרגות עכשיו בעזה, 3 ילדים נרצחו ואם תעז לומר משהו יסבירו לך חת'כת בוגד שכמוך שיורים עלינו טילים, טילים!!!!!! אז יש לי סיפור בשבילכם ימשיכו לירות עלינו טילים, לא משנה עוד כמה מבצעים יהיו פה, זה לא ייגמר עד שאנחנו נגיד די. עד שאנחנו נסרב אקטיבית להיות אוייבים. עד שאנחנו נסרב לתת לממשלה הזו את הלגיטימציה. נמחץ, נרסק, נפוצץ, נפגע, ניירט, נחסל, נכתר, נירה, נשבור וכל עוד נמשיך לעשות את זה, ממש כמו הידרה, הם ימשיכו לצמח ראשים. ממש כמו סיפור פרעה שאנחנו טורחים לשנן שוב ושוב לילדינו - וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ. העם הפלסטיני סובל תחת רגלינו, ידינו וגופנו המיוזע כבר שנים, הדיכוי לא יוליד דבר לבד משנאה. השנאה הזו רק תגדל אם נמשיך לענותם. כדי להבטיח את ילדינו כאן אין עלינו להסכים ולהתגייס למען עוד מבצע ולבאים אחריו, עלינו להתגייס לסרב. 

אם באפריל, ראש הממשלה היה אומר, אני לא סומך על החמאס, אני לא מרוצה ממשלת האיחוד אבל בואו נבחו את העניין וננסה לראות לאן זה יוביל, עם כל החשדנות שבעולם, אני רק יכולה לשער שלא היה צורך במבצע הזה. אבל כנראה שגם אנחנו לא הפקנו את הלקח מסיפור יציאת מצריים (לזה מותר להשוות? כי הכתובות על הקיר מוכיחות שאת לקחי השואה הטמענו פחות, אז אולי סיפור מלפני כ- 3500 שנה כבר היה סיפק בידינו להבין?). כולנו מבינים שאם לא נפנה לשלום פנינו מועדות לעבר עמוד עשן, או שמא פטרייה. אולי בעצם אנחנו רק מחכים ליום שבו המחשב הרנדומלי של צה"ל יכריז על מבצע חדש "פטריית המצדה".

כוונות טובות ואי הבנות גדולות

נכון שלכל דבר יש פעם ראשונה? אז הנה - זו הפעם הראשונה שאני מתחילה לכתוב פוסט ויש לי כותרת. אין לכם מושג כמה פעמים ישבתי עם פוסט גמור ושלם (מבחינתי לפחות) והתחבטתי באשר לכותרת. פעמים רבות נתתי כותרת של "אין ברירה צריך לתת כותרת וזה הכי טוב שיש", פעמים פירסמתי והכותרת באה רק אחרי הפירסום והיא היתה טובה יורת מזו שנתתי, אבל אני אשת עקרונות ולא שיניתי. אין לי ספק לכותרת יש חשיבות גדולה ובכוחה לעיתים להביא עוד קוראים, לייצר עניין ותנועה, אבל אני עדיין מתפתחת. יש כנראה איזשהו מדרג אבולוציוני בכתיבה, כך שיש לי עוד לאן להתפתח ולשאוף. אולי זה המקום להודות לכם שאתם בכלל ממשיכים לקרוא ולמצוא פה ושם ניצוץ של פוטנציאל (לא, לא ניסיתי לדוג מחמאות, הלאה). אז הנה יש לי כותרת ואני כבר מלהגת על הכותרת ומהותה במקום להיכנס ישר לעובי הקורה. ייתכן שכדאי שאמשיך עם מנהגי לכתוב קודם ולכתר אחר כך כי אחרת עוד אגרום לכם לקטר, או חד וחלק לברוח. 

הפוסט הזה מתחיל בכלל מהסטטוס הזה בפייסבוק: 'אני לא אוהבת משפטים בומבסטיים נוסח "לטעות זה אנושי, לסלוח אלוהי", למרות נכונותו. לא רק בגלל שאינני נמנית על המאמינים, אלא בעיקר משום קלישאיותו, מה לעשות לא אוהבת קלישאות, קחו אותי לכיכר העיר (כבר קיבלתי הצעות גרועות יותר לאחרונה ואני לא מחפשת מוות אלים וכמו כן סוריה אינה יעד טיולים מועדף עלי - תודה). אבל לפעמים אנשים פועלים עם המון אהבה, בתום לב וללא הבנה והם שוגים או פוגעים בטעות. זה קורה, אלה אי ההבנות הקטנות שמהן ניתן לצמוח. הן מותירות אותך לעיתים ללא אויר, ללא חיבוק וללא מרגוע. אי ההבנות הקטנות האלה מקורן לרוב בהמון כוונות טובות, הן יכולות כמו קלישאה אחרת להוביל אותך לגיהנום. הן יכולות להיות מקום אחר, טוב יותר, יפה יותר. הן יכולות להשאיר אותך חסרת מנוחה, בלי שתשימי לב שבעצם מישהו הציע לך כרית להניח את הראש ואת רק החלטת לא לסלוח. אני מטבעי מעדיפה להשאיר מקום ולקוות לצמוח. נראה לי שמצאתי רעיון חדש לפוסט. השעות הקרובות עוד יעידו. לילה טוב בינתיים ואל תשכחו שהרבה יותר טוב לראות דברים בצורה חיובית גם כשנראה שהכל די רע. לילה והחשיכה יודעת לסדר מחשבות'.

אז הפעם החשיכה לא ממש סידרה לי את המחשבות, כתבתי, מחקתי, ישנתי מעט, חשבתי הרבה ואני בכלל מעדיפה הפוך. עבר יום שלם בו היו אינסוף דברים לעשות, חוויות לחוות ותוכניות לשנות. ושוב התיישבתי לכתוב ושוב לא יצא. והכל מבולבל בכתיבה ולא סדור. והרי אנחנו היקים אוהבים כשמסודר, אבל כנראה שלפעמים הגנים הרוסיים שלי צריכים קצת לבלגן בכוונה, בכל זאת רוסיה תמיד היוותה יעד כיבוש וזה אף פעם לא צלח. אז אני מדשדשת בשלג כרגע וסטלינגרד מעולם לא נראתה רחוקה יותר. אבל אני בכל זאת אנסה לעשות כאן סדר, לפחות עם עצמי.

טוב, בעצם - קבלו תיקון, שום דבר לא התחיל עם הסטטוס חוץ מאשר הרעיון לפוסט. אהה, כמעט תפסתם אותי על חם עם אי הבנה נוספת. הכל התחיל מאי הבנה. הרבה סיפורים מתחילים מאי הבנה, זה חומר טוב לקומדיה או טרגדיה, זה חומר אנושי מהמשובחים. לאחרונה היו לי כמה אי הבנות ואני לא חושבת שזה עניין של דיקציה. זה גם לא עניין של אנשים שמכירים אותי פחות זמן מאחרים. זה משהו שקורה לכולנו והרבה. אולי הבעיה עם אי הבנה זו הפרשנות שאנחנו נותנים לה, אנחנו יכולים להבין לא נכון ולכעוס ואנחנו יכולים להבין לא נכון ולסלוח. כל התשובות בתוך הסקאלה הזו, והיא רחבה עד מאוד, הן קבילות, הן אנושיות ודורשות הבנה. אם מאי ההבנה צומחת הבנה, נוצר תיקון ומתאפשרת צמיחה מה טוב, אם אי ההבנה יוצרת גדיעה זה עשוי לפלח ולהשאיר תחושת החמצה לתמיד. אי ההבנה היא מהות הטרגדיה, אפשר לצחוק עליה, אפשר לצחוק איתה, אפשר גם לחדול.

פעם הייתי הרבה יותר כועסת, פחות מקבלת, יותר בועטת, אי הבנה פעמים רבות היתה מביאה לסגירה מוחלטת. היום אני אחרת, בעוד שאצל אחרים זה עשוי להיתפס כניו אייג'יות מעצבנת, הרי מי שמכיר אותי יודע שאני מתרחקת מתיאוריות כאלה כמו מאש. ההתבגרות והאימהות  לימדו אותי להרחיב את הלב ולבטל גבולות במקום שבו אני אוהבת. לאהוב את מי שאני אוהבת ולהיות מוכנה לספוג במקום שפעם במקרה הטוב הייתי ממרפקת. אם פעם הייתי סוגרת את הספר, רק לא בספרים אמיתיים כי עוד לא נולד הספר שלא אתחיל ואגמור גם אם כל שניה היא סבל, היום אני מדפדפת. אולי כי פעם נכנסו לחיי המון אנשים והיום הם מעטים. מי שנכנס לחיי והופך עצמו לחלק, הוא גם מי שאני רוצה שיישאר שם, לכן אני מוצאת את עצמי מוכנה לוותר, לא כמו אסקופה נדרסת אלא כמו אדם אוהב. כי אי ההבנה היא רק טיפה בים, עוד משוכה שיש לעבור ולצאת ממנה חזקים יותר. לפעמים המוכנות הזו שלי מתקבלת באהבה, לפעמים היא מתקבלת כעוד פיצ'ר של אמא שתהיה מוכנה לעשות הכל ולתקן ובמקום להתמסר לה היא יוצרת אנטגוניזם וכעס. "די להיות הפסיכולוגית/די להיות האמא/די להכיל/די עם הלתקן כל דבר". אבל אני לא יכולה להפסיק, אני מוותרת רק כשזה לא חשוב או כשברור לי שהצד השני לא רוצה ואין טעם להשקיע אנרגיה כשמישהו לא רוצה. כאדם שידע אכזבות וכעסים, שידע פעם לבעוט ולצעוק, אני בוחרת היום במוסיקה אחרת, ואני יודעת שזה יכול לעלות על העצבים - זה סיכון שאני מוכנה לקחת.

אי הבנה היא, כמו כל דבר החיים, בחירה. אפשר לבחור להתכנס בה כמו גם לצאת ממנה. אני פוקחת את העיניים, משתדלת להיות ברורה ועם זאת אי הבנות נוטות להגיע תמיד, במוקדם או במאוחר, במנות גדושות או אחת לכמה זמן. השאלה היא אם אנחנו יודעים למוץ את הבר מן התבן, לבדל בין הדברים, לבחור בתמונה הגדולה. כן לטעות זה אנושי, גם לסלוח זה אנושי, זה עניין של בחירה. האם אני נמדדת באי ההבנה או נמדדת במי שאני, על כל הרע (ויש) ועל כל הטוב (אפשר לקוות)? אני כותבת ופינק פלויד מתכתבת איתי ברקע. 

So, so you think you can tell Heaven from Hell,
blue skies from pain.
Can you tell a green field from a cold steel rail?
A smile from a veil?
Do you think you can tell?
And did they get you to trade your heroes for ghosts? 
Hot ashes for trees?
Hot air for a cool breeze?
Cold comfort for change?
And did you exchange a walk on part in the war for a lead role in a cage?

זו תמיד בחירה, לפעמים לרגע צריך לשפשף את העיניים. להכיר במציאות בה שני אנשים עשויים לראות סיטואציה אחרת ולהחליט אם זו רק סיטואציה או שמא זה גדול הרבה יותר. עם האנשים שאיתי אני מעדיפה את האפשרות הראשונה, עם אלה שמסביבי - נו אז באמת למי אכפת? אי הבנות יכולות לשטוף אותך כמו גשם, בגשם אני אוהבת לצאת החוצה ולפרוש ידיים ופשוט להירטב ולדעת שאחרי כן גם אפשר להתנגב. כנראה בתוך האדם הציני שאני, כל הזמן, עמוק בפנים נמצא לו אדם אופטימי שגם מחזיק מגבת