אם זו היתה תוכנית ריאליטי נתניהו היה מודח

והיום היה יום ראשון, ערב שמיני עצרת, מטוסו של ראש הממשלה נחת, ירד ראש הממשלה בחלטיות מהמטוס ובאקט של אחריות כינס התייעצות דחופה והודיע אחר כבוד: סגרים, מעצרים מנהליים והריסת בתים. וכמובן - רמיזות על מבצע צבאי. אם רציתם לדעת מה ראש הממשלה מציע, התשובה לפניכם כלום. אין לו פתרון.

לדעת ראש הממשלה זה אמור להספיק לציבור בישראל. אלא שסגרים, מעצרים מנהליים והריסת בתים זה לא משהו שאנחנו לא מכירים, זו מציאות יומיומית. עובדתית זה לא עזר מעולם ובטוח שזה לא עוזר. מבצע? במבצע הזה כבר היינו, במקסימום זה מעניק כמה רגעי שקט במחיר לא ריאלי של חיי אדם ומחזיר אותנו לאותה נקודה ועוד קצת כעבור פרק זמן קצר יחסית. 

קראו לזה אינתיפאדה, אל תקראו לזה אינתיפאדה, כך או אחרת היאוש הפלסטיני הולך ומתגבר ולא הריסת בתים, ולא סגרים ולא מעצרים מנהליים יפסיקו את היאוש הזה. הם אולי יקשו על ביצוע פעולות טרור, אך לא ישימו קץ לא לבעיות מהן סובלים הפלסטינים וגם הישראלים ולא להתארגנויות הטרור או לפעולות מחאה. 

כל פתרון שמציע נתניהו הוא זמני ורק דוחה את הקץ. זו בדיוק הנקודה, נתניהו קונה זמן, אולי מתוך כוונה לחזק את ההתנחלויות אולי בלל שהוא חסר אונים. הערב, לא הרבה אחרי צאת החג כבר נפגש ראש הממשלה עם ראש המועצה האזורי שומרון וראש קריית ארבע. המסר שלו - ישראל תעשה הכל להבטיח את ביטחונם של "המתיישבים ביהודה ושומרון" זה המאבק שלה ובו תנצח. אם כך נתניהו אמר את דברו - בראש סדר העדיפויות מדינה יהודית גדולה, איך הוא יעשה את זה? זה נשאר לנו לגלות, בינתיים נראה שזה לא עובד. זו המחאה ללא כיסוי. אם אנשי הימין בישראל נקנים בסיסמאות ולא בהוכחות. מה טוב.

מועד הפגישה, המסר והתנהגותו של ראש הממשלה, לא רק עכשיו אלא באופן עקבי, נועדה ליצור מצב בשטח ולענות לקריאות מימין, זה סדר היום. נתניהו מנסה לחזק שליטה יהודית בשטח ולייאש את הפלסטינים. ייתכן שזה פשוט סימן לאבדן דרך והיסחפות עם הזרם. עד כה שש שנים והשיטה אינה מוכיחה עצמה, להפך היא משולה לסגירת המכסה על סיר מים רותחים - זה מבטיח בעבוע עד לגלישה. 

אלא שלא יכול להיות שנתניהו לא מבין שהוא תקוע בין הפטיש לסדן. אם הוא לא מבין את זה, הרי שהבעיה היא עמוקה יותר משחשבנו. הוא לא באמת יכול ללכת על צעד משמעותי לחזוק ההתנחלויות מבלי להסתכן בפגיעה קשה יותר במעמדה הבינלאומי הרעוע ממילא של ישראל ובנוסף גם שארה"ב לא תתערב לטובת ישראל באו"ם בנושא זה. הוא בעיקר יכול להמשיך בהזרמה השיטתית ולמצוא עוד דרכים מקוריות לתוספת תקציבים ולמלא בהרבה סיסמאות שישתיקו מעט את ציבור המתנחלים, אלה פעולות הרגעה שלא ממש ישקיטו את הקריאה לפעולה צבאית. 

אלא שהקריאות מימין לפעולה צבאית הן לא למבצע מתוחם, שזה המקסימום, אם בכלל, שנתניהו יכול לעשות מבלי לזעזע עוד יותר את המערכת המאוד לא יציבה כרגע במזרח התיכון וברמה הבינלאומית הוא לא יקבל הבנה או סימפטיה גם לזה. הוא יודע שהעולם כבר הבין את הטריק ומה שעובד ברמה הלאומית הפסיק לעבוד ברמה הבינלאומית. אפילו לפוטין לא תהיה סבלנות למפגן כוח ישראלי כרגע מול הפלסטינים. נתניהו לא יכול לתת לקולות מימין שדוחקים בו "להיכנס בפלסטינים" לגבור, הוא לא יכול להיכנע להם גם אם הוא רוצה והוא לא יכול להתעלם מהם גם אם לא. מעבר לזה שזה שגם מלחמה כוללת נגד הפלסטינים לא תמחוק את הבעיה, זה אמור להיות ברור גם לאנשי ימין. לפעמים פנטזיות, גם אם מגואלות בדם, נשארות פנטזיות ולא משנה כמה נעצום עיניים ונקרא לזכותנו בשם הבטחה אלוהית.

הצעדים שעליהם "החליט" נתניהו לא מחדשים דבר, הם מעידים שישראל חסרת אונים. שש שנים עומד ראש הממשלה הזה בראשות המדינה. השכם והערב הוא מגמד את אבו מאזן ופוגע הלכה למעשה ביכולת של אבו מאזן להחזיק את היציבות ברשות, מעצים את ההתנחלויות ומעמיק את השיח הלאומני בציבור. אולי העדר המדיניות הגיע לנקודה הרתיחה, טוב לא יצמח מזה אבל טוב לא צומח כאן כבר הרבה מאוד זמן.

אני יכולה לקוות שיום אחד נתניהו ישלם בכיסאו, זה מחיר פעוט לשלם כאשר בצד הישראלי ובצד הפלסטיני לא מפסיקים למנות מתים ולגדל יתומים. העדר המדיניות הזה הורג, הוא הורג בני אדם והוא הורג תודעה. אם זו היתה תוכנית ריאליטי נתניהו כבר מזמן היה מודח, מסתבר שבמציאות הרייטינג עובד אחרת. 

לא נוח לי

בשבוע שעבר כתבתי פוסט על ההסתה שהפכה כל כך מיינסטרימית שרבים לא רואים אותה, רוב הקוראים הבינו למה הייתה כוונתי. היו כמה שנאלצו שאחדד את הנקודה שנראתה לי כה מובנת מעליה. הקו שהנחה אותי היה ברור - חברה דמוקרטית אמורה לכבד את מגוון הדיעות, ברגע שדיעות מסויימות נצבעות בגוון לא לגיטימי העקרון הדמוקרטי מאבד את דמוקרטיותו. רוצה לומר שהגענו לנקודה בה הרעיון הדמוקרטי בו מגוון הדיעות הוא לגיטימי הפך ללא לגיטימי; קטגוריזציה בה יש דיעות מקובלות, דעות פחות מקובלות ודיעות בלתי מתקבלות על הדעת, לא מאפיינת את הרעיון הדמוקרטי, שאמור להכיל את מגוון הדיעות ולעודד סובלנות. העדר ההבנה הדמוקרטית הבסיסית הזו הוא בעוכרינו ולא משנה באיזה צד של המפה הפוליטית אתה נמצא.

כשכתבתי שלא בא לי להשתייך למשפחה שלא מוכנה להכיל את הדעות שלי, היו אנשים שהציעו לי ללכת מכאן. זו לא פעם ראשונה, כבר נשלחתי לסוריה פעמים רבות ויש כאלה שהציעו לי דווקא את מדינות המערב או להשתמש בדרכון הגרמני שלי. זה נורא נחמד מצד אנשים לאחל לי חופשות בחו"ל, אבל זו בדיוק הנקודה - אני מעולם לא שלחתי אף אדם למקום אחר - זה לא עלה על דעתי וזה לא לגיטימי. אבל לשלוח שמאלנים לכל מיני מקומות הפך לברכת שלום או שמא לטיעון פוליטי ואלידי. זה ולקרוא לשמאלנים בוגדים, או לאחל להם מוות בייסורים, או סתם שיאנסו אותם/יענו אותם/יעלו אותם על טיל הפכו לחלק אינטגראלי מהשיח הפוליטי. נגד זה אני יוצאת. לא בגלל שאני לא יכולה להתמודד עם הטיעונים התקפים המרמזים על יכולת ויכוח יוצאת מן הכלל ואינטלקטואליות מהסוג הנעלה, אלא בגלל שזה אומר מבחינתי דבר אחד מאוד ברור הדמוקרטיה זולגת לנו מהשיח והופכת ללא רלוונטית. הרבה יותר מדעות ימניות קיצוניות, העובדה שהשיח הדמוקרטי הולך ומצטמצם מפחידה אותי יותר מכל איום אחר. זו היתה המהות של הפוסט, לשם כיוונתי והעובדה שיש אנשים שאפילו לא הבינו את זה היא מדאיגה, חשבתי לתומי שלפחות מי שקורא אותי שותף למחשבה שהשיח הדמוקרטי חשוב יותר מכל דיעה פוליטית לכאן או לשם.

זה הביא אותי לחשוב על המקומות השונים שבהם אני לא מרגישה נוח במרחב הציבורי ואז הבנתי שלכל המקומות האלה יש מכנה משותף שנוגע במקום של מוסריות בסיסית שאמורה להיות משותפת לכולנו ואיכשהו היא לא. הנה כל מיני דברים שלא ממש נוחים לי וגורמים לעקצוץ, בסדר רנדומלי ואסוציאטיבי ולא בהכרח כזה שמקיף את הכל, רק מספר דוגמאות שקשה לי לחיות איתן, אבל כמו כולם, אני כנראה מקבלת וקצת שותקת ומנסה לפתור את הדיסוננס ובעצם מקבעת אותו, בצורה כזו או אחרת, גם אם בתוך ביתי אני מנסה לשנות.

לא נוח לי במקום שבו הגברת הראשונה קונה רהיטי גן למעון הרשמי ואלה מוצאים אם דרכם לביתה שבקיסריה, בעוד הישנים עוברים למעון הרשמי.

לא נוח לי במקום שבו יש אנשים שטוענים שהמתנחלים הביאו על עצמם את החטיפה כמו שלא נוח לי לשמוע על מדינת תל אביב המנותקת.

לא נוח לי במקום שבו בני נוער מזמינים חברים לאנוס, לעשות מעשי סדום, לשבור חפצים ולהרביץ לאישה ספוגת תלאות.

לא נוח לי עם הורים שמגדלים ילדים שעושים דברים כאלה ואחר כך תובעים את הנאנסת.

לא נוח לי עם הסברים על נורמטיביות כשמדובר בהורים ששוכחים את ילדיהם באוטו, שנוטלים את חייהם או "רק" מתנהגים באלימות.

לא נוח לי במקום שבו פירסומות של נשים חצי ערומות נראה טבעי אבל מצקצקים כאשר אישה מניקה בפומבי.

לא נוח לי כשנכנסים לאנשים לצלחת ולא משנה מאיזה צד.

לא נוח לי כשאוסרים על מילים או מחשבות או כשמציעים להחרים/לשרוף ספרים של סופר שאמר מילים לא נוחות.

לא נוח לי עם השקרים של דובר צה"ל שמתקבלים כאורים ותומים על ידי הציבור גם כשיש הוכחות שמפריחות את זה.

לא נוחה לי הזילות בחיי אדם, ולא משנה מי הוא הוא קודם כל אדם.

לא נוח לי עם גירוש, עוצר, מתקפות אוויריות וענישה קולקטיבית.

לא נוחות לי הצדקות מיותרות בשם קדושה מזוייפת.

לא נוחה לי השנאה.

לא נוחה לי משטרת ישראל (שלא לוקחת ברצינות הודעה על חטיפה, שעוצרת בלוגרית שכותבת על שחיתות, שקלה במעצרים ובהפגנת אלימות, שיודעת לתרץ ולא לעבוד).

לא נוח לי עם מי שמגדיר מה נורמטיבי ומה נכון, מה פוליטי ומה לא.

ומה שהכי מדכא אותי זה שהכל קשור לגמרי לחינוך, אבל לא לאינדוקטרינציה ש"מדינת ישראל זה מעל הכל" (כן, אני משווה), אלא דווקא ל"דברים הקטנים" של חינוך לערכים, של מהי דמוקרטיה ומהו מוסר ולעוד קצת זמן איכות שאפשר לתת אבל זה לא בסדר העדיפויות, לא הפרטי ולא הציבורי.

ומה שהכי מדאיג אותי זה שמפה זה עוד עשוי להתדרדר למרות שכבר עכשיו זה נראה כמו תחתית של בור די אפל. לתפארת מדינת ישראל. 

גירוש לא מתכווץ בכביסה

לא בא לי שהבלוג הזה יהיה פוליטי, כלומר כבר קצת נגעתי ואני לא מבטיחה שלא יהיו נגיעות פוליטיות. אבל באמת שאני משתדלת שהבלוג יהיה בפוקוס על חוויית ההורות שלי וגם עלי, נו טוב זה תמיד אני ואני ואני. אבל אם הילד שלי ישאל אולי עוד לא הרבה זמן למה לא כתבתי על הגירוש המחפיר שלפתחנו, מה אני אגיד לו? הצטדקות נוסח זה לא בלוג פוליטי היא התעלמות והתעלמות אומר שלא אכפת ואם כבר לא אכפת אז בעצם בשביל מה? אל תדברו איתי על התייפייפות שמאלנית כי זה לא העניין, העניין הוא בני אדם שסובלים מרדיפה פוליטית בארצם תוך חשש אמיתי לחייהם ומדינה שמפרה בזלזול תהומי את המחוייבויות שלה ואזרחיה שמסבירים שבסך הכל אין שום בעיה עם גירוש הפליטים כי ממילא הם כולם רק אנסים.

בחייכם, ואני באמת אנסה להימנע מאיזכורי שואה, גם אם ישראל לא הייתה חתומה על סדרה של הסכמים שאוסרים עליה לגרש אנשים למקום בו חייו של אדם או חירותו יהיו מאויימים (והיא חתומה), הרי הדעת האנושית נותנת שיש לקדש את חייו של אדם. ועוד לקרוא לזה עזיבה מרצון. מחזיקים אנשים כלואים במצב בלתי אפשרי, מסרבים להכיר בהיותם פליטים ואז מתפתלים איכשהו תחת מעטה של "עזיבה מרצון" וחושבים שאף אחד לא רואה את הבלוף. אם הייתי מספרת לכם על אנשים שברחו ממדינתם כדי להציל את חייהם, ביקשו מפלט ממדינה אחרת והיא בתמורה שלחה אותם חזרה מרצון הרי שהייתם מתפחלצים. אבל בישראל אוכלוסיית המהגרים עברה כזו דמוניזציה שמרבית האזרחים דווקא לוקחים את זה בסבבה. הקומץ שמתקומם נחשב הזוי וזכויות אדם נרמסות ביד גסה בלי טיפה של מחאה. זה לא נראה טוב פשוט כי זה לא טוב זה נוגד כל אמת מוסר אנושית וזה עוד בלי לדבר על היעד - אוגנדה. אז היה לנו הרצל, והיה לנו יוני נתניהו ואידי אמין ועכשיו יש לנו נתניהו וסער שבלי למצמץ הפכו את אוגנדה לחלום ביעותים מחודש לכל כך הרבה אנשים "שעוזבים מרצון" כי וואלה למות באוגנדה כנראה נשמע ממש טוב במכבסת המילים שלנו.