חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות הסתברות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הסתברות. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 11 בדצמבר 2015

מילא לא לשלום, אבל לא לדמוקרטיה יפרק את את ישראל מבפנים

אי ההבנה של בצלאל "יש לי חמישה ילדים ואף אחד לא עני" סמוטריץ' בהסתברות מעידה על בעייתיות בהבנת ההגיון של הדברים ואין זו הפעם הראשונה. לכן, אין סיבה לתמוה על הסתירה הפנימית בטורו ב"בשבע" בו הוא מסביר כי תג מחיר אינו טרור, וכן שטרור יהודי לא טרור כי אסור לנו להילחם בעצמנו. זאת אומרת הרי אין כיבוש, לא מוזרם כסף להתנחלויות, אין עם פלסטיני, ובתוך המציאות האלטרנטיבית של סמוטריץ' גם אין טרור יהודי. סה"כ הגיוני.

מילא שסמוטריץ' אינו מבין בהסתברות, מסתבר שהוא גם לא ממש חזק באוצר מילים. מבחינת סמוטריץ' טרור הוא פעולה של אויב המכוונת נגדך. הגדרה מעט חסרה אם מותר לציין, ולו משום שטרור הוא בראש ובראשונה מאבק אלים המופנה כלפי אזרחים. לו סמוטריץ' היה טוען שהפלסטינים אינם אזרחים כי אין עם כזה והם לא אזרחי מדינה עוד איכשהו היה לזה הגיון פנימי, סמוטריצ'י משהו אבל לפחות עקבי.

ההסבר של סמוטריץ' בנוגע לאלימות שיוצאת מתוך ציבור המתנחלים היא אירוניה לא מודעת שכותבת את עצמה: "כשדוחקים ציבור שלם לקיר, מתייחסים אליו כטרוריסט, עושים לו דמוניזציה ורומסים את זכויותיו בלי כל עכבות, בסוף זה מתפוצץ". מתפוצץ אגב זה מילה קצת מכובסת לרצח משפחה, לפחות בעיניי. טיעון כזה על הציבור הפלסטיני לא תופס בלקסיקון של סמוטריץ' למרות שהוא מתאים לפלסטינים הרבה יותר מאשר למתנחלים. 

ציבור המתנחלים לא נדחק לקיר ולא מודר - הוא מיוצג בכנסת לפחות ע"י שמונת המנדטים של הבית היהודי ומקבל מקום של כבוד גם בממשלה. אני לא יודעת מי מתייחס לציבור המתנחלים כאל טרוריסטים אבל זו בוודאי גוזמה מניפולטיבית והיא אינה המגמה השלטת בציבור, להפך הניסיון הממלכתי מבוסס על הצגת תאי הטרור היהודיים כעשבים שוטים, משהו ספוראדי וממוקד בשוליים של ציבור המתנחלים, גם אם זה לא בהכרח נכון. דווקא משפטים כמו של סמוטריץ' עשויים לגרום לתהיה האם אלה רק באמת עשבים שוטים. יתרה, הפלטפורמה בה כתב סמוטריץ' מעידה שהדיון איך להתייחס לחשודים הוא רחב הרבה יותר בקרב הציבור היהודי-לאומני מאשר בשאר הציבור כי הם עצמם אינם יודעים כיצד עליהם לנהוג - אם להוקיע או להכיל.

לגבי רמיסת הזכויות? ובכן בוקר טוב אליהו, כלומר בצלאל. אתה מוזמן אחר כבוד להצטרף לכל עמותות זכויות האדם בישראל שטוענות כבר מזמן לאי חוקיותם של מעצרים מנהליים, חקירות, מניעת עורך דין ועוד כהנה וכהנה. אותן עמותות שטוענות שדפוסי הפעולה האלה, אם הם מקובלים כלפי אוכלוסיה מסויימת, יורחבו בסופו של דבר גם כלפי אוכלוסיות אחרות. מדהים איך שגלגל מסתובב לו.

סמוטריץ' הרחיק לכת כנראה אפילו בשביל יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט שמיהר לצייץ, בכל זאת כדור בין העיניים שמור לנתניהו לא לסמוטריצ'ים מתקומה, שזריקת בקבוק תבערה היא טרור. אבל העניין הוא שיש צורך אמיתי להתייחס לנושאים שמעלה סמוטריץ', הם דוגמא מצויינת לבעיות הפנימיות הדמוקרטיות של ישראל. סמוטריץ' כמייצג פרשנות ישראלית מאוד מסוכנת הוא לא היחיד, יש עוד רבים כמוהו. הם תולדה של כיבוש ופגיעה בקבוצת אוכלוסיה אחרת, כמו גם של חינוך המעלה את היהודים על נס קדושה ללא שיפוטיות והם גם תולדה של 7 שנות נתניהו. 

תכף 7 שנים של שלטון נתניהו ומה קורה בישראל? דעות כמו של גופשטיין והצל הן חלק מהנוף האנושי הלגיטימי, וידוא הריגה של ילדה בת 14 עם מספריים זה סנאף איכותי שווה לכל נפש, בית המשפט העליון הוא בניין שיש להרוס על יושביו, פיגוע מצדיק לינץ', שמאלנים הם בוגדים, שראש הממשלה יכול להיפגש עם גזענים אם במקרה הם מועמדים לנשיאות בארה"ב, שהכנסת לא אמורה לפקח על פעילות הממשלה אלא רק לאשר אותה, שמעצרים מנהליים זה מקובל, שאפשר למנוע זכויות של חשוד, שזכויות אדם לא עומדות במבחן הביטחון, שטרור יהודי הוא לא טרור ושמסע הפחדה הוא מדיניות מקובלת כי עם הנצח לא מפחד. 7 שנים של סאדו מזוכיזם מהסוג הטהור. סמוטריץ' ודומיו הם התוצאה, ודומה שמספרם בתוך האוכלוסיה רק הולך וגדל. אם בעינייני הסתברות עסקינן, הרי שזו הסתברות מדאיגה.

אפשר לבטל את דבריו של סמוטריץ' או לסמן אותם כעוד שוליים, ממש כמו שמסומן הטרור היהודי, אלא שהסכנה לדמוקרטיה הישראלית היא לא רק בתאי טרור יהודיים רצחניים שמאמינים שהם עושים את דבר האלוהים, הבעיה היא באנשים שמחזיקים בדעות נבערות כמו של סמוטריץ' ורואים במדינה דתית יהודית ולא בהכרח דמוקרטית את מהות הכל. המאבק בזה אינו נחלתו של השמאל, הוא צריך להיות מאבקם של כל האזרחים שמאמינים בדמוקרטיה ומבינים שללא בסיס דמוקרטי, שום מדינה יהודית לא תחזיק מעמד לאורך זמן. מילא שמחנה הימין זנח את "לא לשלום" העובדה הוא זנח את "כן לדמוקרטיה" היא הרבה יותר ממדאיגה וזה לא בשוליים הסהרוריים של המדינה, זה מתחיל כבר בראש. 




יום שישי, 4 באפריל 2014

אם פספוס הוא החמצה, זה רק בסיסי לא לבכות על חלב שנשפך

החיים מלאים פיספוסים, כל בחירה אחת היא גם אי הסתברותם של אירועים אחרים.

פיספוס הוא הבחירה שלא עשינו (ובעצם כן), ההזדמנויות שחמקו. הוא ניתן להגדרה כהחמצה או החטאה ויש שיקראו לזה גורל. כמו הבחירות שלנו, גם לפיספוסים שלנו יש השפעה על חיינו. מכיון שהמילים שאנחנו בוחרים במידה רבה מיצרות מציאות הרי שאינני מחבבת את ההחמצה, והפספוס עדיף בעיני. באופן מובהק יותר מפיספוס, ההחמצה נושאת עימה גם פן שלילי של ההפסד של כל הדברים שיכלו להיות לו רק היינו בוחרים/פועלים אחרת. אם כי גם החמצה אינה מושג חד ערכי, היא לא בהכרח רעה, היא גם יכולה להיות הזדמנות למשהו אחר. רק תחשבו על האדם הראשון שהחמיץ בטעות מללפון והחליט לאכול אותו וגילה כי טוב. החמצת מזון מאפשרת שימור והיא חיובית (בלי להיכנס לענייני טעם או ריח), אך החמצה לרוב נתפסית כמשהו שלא הושג, כאכזבה שמותירה חמצמצות לא נוחה, לעיתים אף צריבה (טוב - כימיה בסיסית). 

פיספוסים יכולים להיות מבדרים, לרוב למתבונן מבחוץ. למשל, תודו שיש משהו מענג בלראות את בחזרה לעתיד דווקא עכשיו, כשאנחנו בחזרה לעתיד על אמת. פיספוסים מצטלמים טוב בסרטים הוליוודיים, הם תנאי בסיסי לקומדיות, לדרמות רומנטיות ולאפוסים היסטוריים. דומה שהפיספוסים מטרידים את החברה האנושית. לאורך ההיסטוריה, לא נס ליחו של הדיון הפילוסופי במה היה קורה לו בחרנו כך או אחרת בנקודת זמן ספציפית, כיצד הבחירות שלנו משנות את חיינו. אולי בגלל שפספוס הוא החמצה, זה רק בסיסי שלא בוכים על חלב שנשפך.

אבל בעולם האמיתי הפיספוסים עלולים להיות צורבים יותר מאתנחתא רומנטית רוויות דמעות. כי עם הפיספוס האנושי, חלקנו לא יודעים להתמודד ודנים את עצמם לשנים של חיים בצילו, כך שפספוס שולי הופך לפיספוס של חיים שלמים וכידוע קיבלנו רק סט אחד מאלה כך שזה די חבל. הפיספוס או הבחירה, המחיר של ההחלטה, הם חלק בלתי נפרד מקבלת החלטות ומדרך ההתמודדות האישית עם מה שיש לחיים להציע בכלל.

Photo: ‎על התשובה הזאת - מגיע לו לקבל את כל הנקודות ;)
***           ***         ***          ***         ***
Yaki Morad: אז הבן שלי חברותי.
תאשימי אותי גבירתי המורה.
אני זה שהכין אותו למבחן...‎אתמול התגלגל לו פיספוס אל ה - feed שלי ולא עזב אותי. תמונה רצה ברשת של מבחן לילדים ביסודי (אל תתפסו אותי) כנראה שזה חלק מלימודי איכות סביבה. בקיצור הופיעה שם שאלה בסגנון: "מדוע כדאי להשתמש בפיתרון של תחבורה ציבורית?" ילד אחד ענה תשובה מלבבת (באמא'שלי אין מילה אחרת) שתחבורה ציבורית מעודדת הכרות בין בני אדם. נכון, לא תשובה נכונה, אבל איזו מחשבה מקסימה. 
והמורה? המורה ציינה X, קטלה את הילד וכתבה את הנימוקים "הנכונים" - "אין זיהום אויר, אין בעיות חניה" (עזבו כתיבה תיקנית עכשיו, הלוואי שזו היתה הבעיה כאן).  

ע כ ש י ו,

ממה להתחיל?

מהתחושה של ילד שמקבל חזרה מבחן מלא בסימני קריאה ואיקסים, שהם כידוע בעלי שם עולמי כזרזי שחרור אנדורפינים ומהווים מקור נפלא לחיזוק הביטחון העצמי?

מההתעלמות של המורה מרעיון מקסים של ילד, שנכון אולי לא הבין את החומר, אבל השקיע מחשבה בתשובה והיה יצירתי תחת לחץ (בכל זאת - מבחן)? 

שבדיוק במקום שבו הוא הרגיש שהוא לא יודע את התשובה הוא פנה לחשוב מחוץ לקופסא ויותר כנראה הוא לא יעשה את זה?

של מורה שצריך להקיף את תשובותיה בעיגול ולסמן לידן איקס כי השימוש בתחבורה ציבורית רק מצמצם את זיהום האויר וזה בטח לא יפתור את בעיית הפקקים, אז כנראה שגם היא לא לגמרי מצויה בחומר...

אבל רק תחשבו על הפיספוס ועל זה שהמורה הזו מקצצת את כנפי תלמידיה רק כדי שהתשובות יתאימו לתשובות אותן היא רוצה לקבל. לנון כבר אמר את זה קודם. 

בשבוע בו מודח צוער מצטיין מבה"ד 1 כי שרבט במחברת פרטית שירבוטים וביניהם גם את דמותו של היטלר, אני רואה חוט מקשר בין המקרים ובעיקר בדימיון הלא מפתיע בין העדר כושר שיפוט ושיקול דעת של המפקדים בבה"ד 1 ושל המורה כאחד. אנחנו חיים בעולם בו באופן מסתורי התהפכו היוצרות והטפל הפך לעיקר. אם כל התשבוחות שקצר הצוער הזה קודם לא עמדו לזכותו לנוכח שרבוט פרטי של אדולף היטלר אחד (ועוד לצד בן-גוריון ומשה דיין [!!!] אבל בלי גרמנית), אז כנראה שבמבחן הערכים כושלת החברה ולא האדם הבודד, לאדם הבודד לא נותר אלא להצטרף לעדר או לעמוד בצד ולראות את העדר שועט הלאה. כדי שכולם ישעטו הלאה בלי לעצור לרגע ולחשוב צריך את המורה. אין ספק שהמורה במקרה הספציפי הזה עושה עבודה טובה בלגדום כל בדל של חשיבה רעננה, ילד מגיע בשטאנץ אחד, הוא גדל לצורות מחשבה ברורות ואז הוא יוצא לצבא ומשרת מטרות מוגדרות ולא עוצר רגע לחשוב. 

אם זה מה שאנחנו רוצים אז אנחנו לגמרי בדרך הנכונה לקו הסיום, תרתי משמע. יש לי תחושה שזה לא בדיוק המשאלה של אף אחד מאיתנו. בתי הספר במתכונת הנוכחית לא מסוגלים להכין באמת ובתמים את הילדים שלנו לעתיד ויעידו מבחני פיז"ה (עליהם כבר דיברתי השבוע), אבל גם עוד הרבה אינדיקטורים אחרים. אנחנו שולחים את ילדינו לבתי הספר לשעות ארוכות, זה לא בייביסיטר עם חברים, אלה 12 שנים קריטיות, וברור שאני אגיד גם פורמטיביות, בעיקר כי זה נכון. לא רק שהם לא לומדים שום דבר, לא רק שהם לא לומדים לחשוב, לא רק שהם לא רוכשים כישורים לחיים, הם גם לגמרי הולכים לאיבוד בתוך המערכת. מתפוגגים במקום לספוג, ואת מה שהם סופגים עדיף היה שלא.

אנחנו כל הזמן מבקשים לילדים שלנו שיקשיבו לעצמם ויעשו את מה שהם אוהבים. איך הם יוכלו לעשות את זה אם הפידבק העיקרי שהם מקבלים זה אל תהיו יצירתיים - תהיו כמו כולם? או אל תחשבו מחוץ לקופסא - תשננו את התשובות הבאות? אם בבית הספר מצפים מהם להתמזג בתוך כל האפור הזה?

הילדים שלנו הם צבעוניים, אבל בתוכנת הכביסה של משרד החינוך הצבעים שלהם דוהים ואנחנו לא שמים לב או שפשוט מאמינים שככה אנחנו מרגילים אותם לחיים. את החיים האמיתיים אני לא מעבירה בישיבה משמימה מול שולחן, עסוקה בעיקר בדברים שלא מעניינים אותי ואני לא אצטרך לעולם, אלה לא החיים האמיתיים, אלה חיי בית הספר והם רחוקים מהחיים האמיתיים מרחק רב. 

התלמיד הזה לא ידע את החומר או אולי הוא ידע ושכח, ובתוך כל הלחץ הזה כשמסביבו ילדים אחרים יושבים וכותבים הוא ניסה לחשוב מעצמו על תשובות אפשריות ולא ויתר ובכל זאת כתב. איזה יופי של יצירתיות, של פעולה תחת לחץ, של חשיבה, ביד זדונית אחת היא גזמה ניצנים של פוליטיקאי חדש? סמנכ"ל כספים? עיתונאי? או אולי מג"ד? אפשר לקוות שהערות המורה האלה יחלפו מעליו, יש לשער שמורה אחר מורה אחר מורה כמוה לא ישאירו הרבה מניצוצות האישיות האלה וזה די עצוב שרוב הנוער יוצא מבתי הספר הממלכתיים כבוי, לגמרי לגמרי כבוי. 

פספוס. 

הצרה היא שיש לי עוד הרבה דוגמאות. הנה עוד אחד (בקצרה) לקינוח

פיספוס זה גם מה שקורה כרגע בחזית המדינית, טוב ברור שחזית כי משא ומתן זה לא, וכן, גם קרב אגודלים הוא לפעמים חזית. גם אחרי פירסום תוצאות הבחירות האחרונות אפשר היה ליצור קואליציה אמיתית שתקדם את הנושא הזה, ראש הממשלה שלנו תמיד אוהב לדבר על "גודל השעה" אבל הוא רק מדבר על זה. הפיספוס העיקרי הוא שהיתה אפשרות אמיתית להשיג שלום, אבל כשראש הממשלה הוא האיש הלא נכון זו היא כרוניקה של פספוס ידוע מראש. מי יודע אולי הפספוס האחרון הזה שלו, בתוך כל ההזדמנויות שניתנו לו, הוא זה שגרם ללעבאס להבין שכנראה גם במקרה המבחן הפלסטיני "אם אין אני לא מי לי?" אבל רציתי פוסט נטול פוליטיקה, עד כמה שניתן (במגבלות). כנראה שהתפספס לי (אבל לא הוחמץ).

יום שלישי, 1 באפריל 2014

בדיקת מציאות דווקא באחד באפריל

ה- 1 באפריל מציע הזדמנות בלתי חוזרת למשך שנה למתוח עוברי אורח ולצחוק על המון דברים. בצעירותי (בכל זאת שנתי ה- 40 תסתיים בתרועה עוד מעט, אני מסתגלת), היום הזה שילהב ואיתגר אותי בניסיון למתוח כמה שיותר פתאים ולנצל את היום הזה וכל מה שהוא מציע עד תומו. עם השנים הוא איבד מהאדג' שלו ולפעמים היום הזה חלף בלי מתיחה הגונה אחת ורק לקראת חצות הייתי נזכרת בכל המתיחות שתיכננתי לעשות. לא זכורה לי מתיחה שנפלתי לה אי פעם, אולי אני טועה. סקפטית יומיומית שכמותי לא תיתן ליום אחד להפילה, במיוחד לא יום שנקרא "יום השקר" או בתרגום מאנגלית "יום הפתאים של אפריל"?

היום, האחד באפריל (תרתי משמע) עבר לבלעדיות של הילדים, הם ממציאים שיגועים מתוחכמים (אמא נפלה לי השן) ואני נופלת לכל פח במקצועיות אמיתית. למתוח אותם ממש אני עוד לא מעיזה, לשם כך צריך שהם או א. יגדלו או ב. שיהיה מספיק כסף בקופת החיסכון לפסיכולוגים (כרגע הקופה ריקה מתוך שאננות והיעדר יכולת). היום כשניסיתי משהו קליל זה לא עבד טוב - בסך הכל הצהרתי שאני יוצאת לחופש קצר, הם לקחו את זה קשה, לבד מהמרכזית שלקחה בשאננות את תפקידיh משל היו נעליי קטנות עליה עוד טרם הפשילה שרוול. מסקנה הבנים לא בשלים למתיחות ואני לא בשלה לעובדה שהמרכזית מחזירה לי באותו מטבע.

פעם עוד אפשר היה למתוח אותי רגעית עם כל מיני דברים גרנדיוזים, והיום? ובכן היום היה לי רגע של בוננות סביב הנושא הזה. מה המסקנה? ובכן כל העניין הוא המסקנה ולכן במקום לומר אותה כאן ועכשיו (מה שאולי היה הופך את הכתיבה שלי לאפקטיבית יותר) אבקש שתעקבו אחרי. 


הרשת החברתית היא מקום נוח למתיחות, לכן לא התפלאתי לראות שכמה מחבריי נפלו בפח של הסטטוס הפיקטיבי שלא כתב יאיר לפיד אבל כאילו יצא בשמו והרי הוא לפניכם:

חברים,

אחרי התלבטויות רבות החלטתי, בניגוד לדעת ראשי משרדי המאיימים להתפטר בעקבות כך, לבטל את עסקת וודסייד, ובמקום זאת להלאים את חלקה המיועד במאגר הגז "לוויתן". הטבות המס אותן דורש התאגיד האוסטרלי הן שערורייתיות ועוד עדות לכך שהפכנו דה-פקטו למדינת כל תאגידיה, מקומיים וזרים, כשאלו דורש באדנותיות פטורים ומענקים כאילו הציבור הישראלי נולד בכדי לשרתם. 

כניעה לעסקה פרושה להכביד עוד יותר את הנטל על מעמד הביניים שגם כך סבל מספיק בשנה החולפת. מעמד שישלם את מחיר המונפול ל-30 הקרובות במידה ועסקה כזו תיחתם, אשר ה"רגולטור" קבע כי אינו הסכם כובל (אשמח אגב אם יואיל להסביר שאם זה איננו הסכם כובל, הסכם כובל מהו? וחשוב מכך איפה הוא מתכוון לעבוד אחר-כך..). מעמד שישלם על מונופול ההולכה, על העלמות האנרגיה הזולה והנקייה לטובת רווחי יצוא לא ממוסים, ועל גלגול מחירי האנרגיה היקרים לכל תחומי חייו, מהבית אותו יקנה (ללא מע"מ ;-)) עד העגבנייה אותו הוא אוכל.

לכן הוריתי לעובדי משרדי להכין תוכנית חומש לניהול ממשלתי של המאגרים, שיבטיח אנרגייה זמינה וזולה לכל עם ישראל, והקמת קרן להשקעת הרווחים העצומים שנפיק מכך בחינוך, רווחה ותשתיות.

עבדים היינו, אך לא עוד, חג חירות שמח



לא היה מצב שאאמין שיאיר לפיד הוציא תחת ידו סטטוס כזה, למרות שהייתי שמחה אם כן. ואז חשבתי לעצמי מה הם הנושאים שהייתי רוצה לשמוע עד שכמעט הייתי משתכנעת שהם נכונים. כאן עליתי על משהו, להלן רשימת 5 הגדולים (הרשימה ארוכה הרבה יותר מן הטעם הפשוט - אין הרבה מה לעשות כשבונים פיניאטה בצורת כינור):

* נתניהו מכריז על הליכה למשא ומתן, מעיף את בנט, מכניס את בוז'י, עושה שלום ועל הדרך מפריד דת ומדינה. נסחפתי, מה?

* גדעון סער מכריז שהוא מבטל את מתקני הכליאה ומתחיל הליך בו היקף ייבוא העובדים הזרים קטן ובמקומם תימצא עבודה למבקשי המקלט שאף יקבלו אשרת עבודה. משתיקתכם אין לי אלא להסיק ששוב הלכתי הרחקתי.

* יעל גרמן תצא בהצהרה שמשרדה, בשיתוף עם משרד התמ"ת, פותח בחקירה לגבי נסיבות מותם המיסתורי של 120 העובדים הזרים מתיאלנד בחמש השנים האחרונות

*בוגי יעלון פונה למפקדי בה"ד 1 ומחזיר את הצוער ששירבט את דמותו של היטלר לקורס וכבר מעניק לו חניך מצטיין וכמובן מחזיר גם את הצוערת המשת"פית. 

* בנט ודנון מתפטרים עקב כוונתו של נתניהו לקבל את הסכם פולארד ולהפסיק את הבניה בהתנחלויות וגם לשחרר אסירים, כולל אסירים מישראל. 

אני נותנת לכם מספיק קרדיט שהבנתם את העיקרון. אז היכתה בי העובדה המצערת שכל הדברים שהייתי רוצה לשמוע הם בדיוק מסוג הדברים שההסתברות שלי לשמוע אותם במצב הנוכחי היא אפסית והיא עולה מעט ביום השקר. זה לא מצחיק, זה די מדאיג. מדאיג לא פחות מהנתונים העלובים שהציגו תלמידי ישראל והפערים המטורפים בין המצטיינים לחלשים במבחני פיז"ה. כי אולי בעצם, ממש כמו הסיסמאות של משרד החינוך על צלצולים ולמידה משמעותית, אנחנו בעיקר עושים רוח ומשמיעים צלצולים (אבל מולטי-טסקינג לפעמים זה הישג בפני עצמו). דווקא בבעיות המצריכות הסקת מסקנות וכישורי חיים אנחנו מגלים שאנחנו מתקשים ונשארים מאחור. 

כי מה הנושאים האלה מייצגים? שאיפה שמדינת ישראל תפסיק לחיות על חרבה ותקיים דמוקרטיה אמיתית, כזו שגם מאפשרת סדר עדיפויות לאומי המבטיח קיום בכבוד לכלל אזרחיה? בתכל'ס כל אלה הם בגדר דברים שניתן לבצע רק שצריך ראש ממשלה עם חזון וקצת כישורי חיים, אבל בכישורי חיים כבר היינו היום, אז אין מה ללכת סחור-סחור. רק אומרת שבתכל'ס זו לא דרישה מי יודע מה ואתם מרימים גבות כאילו ביקשתי את הירח, ואני רק מבקשת שלילדים שלי יהיה פה מקום גם עוד 20 שנה. אבל מה לנו עם העתיד לבוא? אפילו פיז"ה מראה שקצת נכשלנו. (אופס, אני שוב חוזרת).

חזיונותיי הורודים ביחס לסער, גרמן ויעלון הם בגדר משאלת לב - אין סיכוי שיקרו וחבל שכך כי אלה לא דרישות גבוהות במיוחד וההתנהלות הנוכחית של שלושתם היא בגדר פגיעה אמיתית בדמוקרטיה הישראלית ובזכויות הפרט. ואל תתנו לי את יוון כדוגמא, כמו שאני לא אוהבת שזורקים לי את סוריה - אני לא משווה אותנו לאומות אחרות, אני מאמינה באמת ובתמים שכמו שבאופן פרטי, כך גם באופן לאומי, יש צורך למדוד את עצמך באמות מידה אובייקטיביות וללא השוואות אלא אם כן הן מול טובים ממך.

אז עם מה נשארנו? בנט ודנינו מתפטרים. זה התרחיש היחידי שאולי עוד יכול היה לקרות, אבל לבד ממאמצי נתניהו שזה לא יקרה, בא עכשיו עבאס ואומר שיפנה לאו"ם... אז הנה אפילו זה לא יקרה ולחשוב שכבר הייתי קרובה. 

בקיצור אם דווקא ביום השקר אני בוחרת לעשות בדיקת מציאות כנראה שהמצב עגום, אבל הי, תמיד טוב להיות עם היד על הדופק. לפחות אני לא עושה שקר בנפשי ואוכל להסביר את המצב לאשורו לאלה עם החלוקים הלבנים שבטח בדרכם לאסוף אותי על חתירה תחת אושיות הדמוקרטיה היהודית-הישראלית בשל הזיות שווא על דמוקרטיה (אם מדיחים על שירבוטים פרטיים, אז על הגיגים פומביים בטח מגיע משהו). לא סתם מתעקש נתניהו על הכרה במדינה יהודית כי באמת דמוקרטית אנחנו קצת חלשים. והנה אני מוכיחה שלא צריך את פיז"ה למדידת הפערים, גם בדיקת מציאות ככה סתם ביום השקר מראה מצוין את הפערים. אשכרה, ביום היחיד שמותר לשקר והמציאות שוב טופחת על הפנים. כבר לא ממש אוהבת את יום השקר.