חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות יוזמה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות יוזמה. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 30 בינואר 2016

כששר החוץ מריץ את ראש הממשלה, אין זמן למדיניות

שר החוץ הצרפתי לורן פאביוס הפתיע ביום שישי כשהכריז שצרפת תפעל לכינוס ועידה בינלאומית לשלום כדי לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולהגיע לפיתרון של שתי מדינות לשני עמים, ובמידה שתכשל צרפת תכיר במדינה פלסטינית. ישראל לא הפתיעה כשדחתה את היוזמה אחרי שראתה בזה איום שמרוקן מתוכן את הניסיונות להגיע לפיתרון, כיון שבכל מקרה התוצאה תהיה מדינה פלסטינית.

הדחיה המיידית של ישראל את היוזמה הצרפתית מעמידה אותה באור מעט מגוחך, בעיקר לאור העובדה שאבו מאזן נתן מיד את ברכתו. מבחינת הסברה הצד הישראלי ברור: צרפת אינה מעמידה בפני ישראל ברירה משום שהיא אינה מאפשרת שום תוצאה אחרת, לכן גם לפלסטינים אין תמריץ להצלחת הועידה כיון שדרכם למדינה תהיה מהירה יותר עם ההכרה הצרפתית. אלא שלא יתכן שבישראל לא רואים את פוטנציאל אפקט הדומינו שצעד צרפתי כזה יכול להוביל - מדינות חשובות אחרות, כן, מלבד שבדיה שכבר הכירה במדינה פלסטינית, כמו גרמניה, ספרד, איטליה עשויות לאמץ את הקו ולהכיר במדינה פלסטינית. 

איזו סיבה יש לנתניהו לדחות את היוזמה הצרפתית? הדחיה על הסף סותרת לחלוטין את טענת נתניהו שהוא מחוייב לפתרון שתי מדינות לשני עמים, כמו גם את הטענה שאבו מאזן אינו פרטנר. הרי מה יש לישראל להפסיד אם תצא לועידה בינלאומית שכזו? אם האיום המובלע הוא שצרפת תכיר בכל מקרה במדינה פלסטינית האם לא כדאי שישראל תעשה את המקסימום להגיע לתנאים מיטביים כאשר היא חלק מהתהליך ולא מודרת ממנו? אם צרפת תכיר בכל מקרה במדינה פלסטינית, האם לא ראוי שנתניהו יגיע לשם לייצג את האינטרס הישראלי או לחלופין להוכיח לצרפת באופן חד משמעי שהיא טועה? 

אלא ששוב מוכח כי מדיניות החוץ של נתניהו אינה מופנית אל העולם, היא מופנית אל האלקטורט מבית, סירובו של נתניהו גורם לו להצטייר כאדם שמונע בגופו את הקמת המדינה המדינה הפלסטינית אולם הנסיבות יוצרות מצב אחר. שוב נתניהו יכול לתלות את ההתפתחויות בגורם חיצוני שאיננו הוא. הכרה של מדינות אירופה במדינה פלסטינית תדחוק בסופו של דבר את ישראל לפינה. אם ישראל תמשיך לעמוד במריה, הלחץ הבינלאומי יגבר וזה לא יהיה נוח. האם ייתכן שעל זה נתניהו סומך?

האם למעשה מבחינה אלקטורלית נתניהו מעדיף מהלך מהיר של הכרה במדינה פלסטינית של מדינות חשובות כמו צרפת? עד שזה יקרה, נתניהו נהנה ממשלת ימין נוחה והוא אדון הטירה, אם הלחץ הבינלאומי יגבר דווקא בעת כהונתה של ממשלת ימין מובהקת ויצמיד את ישראל לפינה, הויתור על שטחים לא יתפס כהפסד רק של נתניהו, לציונות הדתית יהיה חלק לא קטן במצב. אם הבחירות יתרחשו אחרי מהלך כזה, כוחה של הבית היהודי רק יקטן כי ממילא בוחריה הלא דתיים יחזרו לליכוד, ביתם הטבעי. 

אין להניח שנתניהו מאמין שצרפת תיסוג מהכרזתה ולא תכיר במדינה פלסטינית, האם הוא סומך על הבלאגן בשטחי C שהפך את המציאות בשטח מאז הסכמי אוסלו לבלי הכר שישנה את התוואי של המדינה הפלסטינית שאולי תקום ואולי לא אחרי ההכרה הצרפתית, אם תהיה, ומה שהיא תגרור? ייתכן שנתניהו כבר מתכונן לקרב של חייו אם וכאשר צרפת תכיר במדינה הפלסטינית ותקרא לראות בהתנחלויות כבלתי חוקיות. הוא יאלץ לעשות כל שלאל ידו כדי להרחיב את שטחיה של ישראל ולהשאיר כמה שיותר התנחלויות בשטח ישראל ויתכן שפשוט נתניהו נערך לקרב המאסף הזה.

ההתעוררת הצרפתית לטובת סיום סכסוך היא התפתחות חשובה, ישראל נמצאת במצב בו הפגיעה של הכיבוש מבית הגיעה לשיא, המחיר כחברה שאנחנו משלמים כתוצאה מהכיבוש הוא בלתי אפשרי והוא כבר מתחיל להתפוצץ. במצב הנוכחי, הצעתה של צרפת לועידה בינלאומית היא תפנית אפשרית לעבר עתיד חיובי יותר והחלטת ממשל נתניהו לדחות אותה אינה פועלת לטובת מדינת ישראל. 

הקריאה של לפיד כי "ישראל לא תלך למשא ומתן תחת איומים" היא עוד ניסיון של לפיד לצעוד ימינה יותר מנתניהו, ואני לא בטוחה שהדחף שלו להיות שר החוץ הלא רשמי של ישראל נמצא בשליטה. החלטתו לדברר את נתניהו לא מסייעת מבחינת מיתוג, אם מותג נבחן במובחנתו על פני המתחרים, או במילים אחרות בידול. אבל זו כבר בעיה של לפיד, אלא שבמידה רבה היא מסמנת מתן לגיטימציה גדול יותר בציבור לאין מדיניות שנתניהו מציע והאין עתיד שבא בעקבותיו. נתניהו הצליח לייצר הסכמה רחבה לקיפאון והסרבנות לועידה נתפסית בישראל כעמידה איתנה של ישראל על עקרונותיה, לי זה נשמע כמו סיבוב נוסף של הכשל עם הסכם הגרעין, רק בנושא הפלסטיני.

כמעט 50 שנה ישראל מחזיקה בשטחים ואינה פועלת בשום צורה להסדרת מצבם ולעולם נמאס עם המשחק הזה - לא ייתכן שנתניהו לא רואה את זה. הסירוב שלו אומר לעולם שישראל מוותרת על ניהול משא ומתן על הקמת מדינה פלסטינית ושהיא מוכנה להתמודד עם התוצאות.

ייתכן שלמרות שזה נראה כמו סרבנות עיקשת, דווקא זה המוצא הקל עבור נתניהו - הסיטואציה היחידה בה תקום מדינה פלסטינית אך לא בלי מאבק, כזה שיצייר את נתניהו כמי שנלחם עד הסוף. בסופו של דבר אצל נתניהו התדמית קודמת, היא מכוננת מציאות ומביאה את הבוחרים לקלפי. המנהיג של עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, להפך, כל רגע הוא רגע בו ניתן לחזק את ההתיישבות למען הסכם טוב יותר. שצרפת תעבוד על הגבולות של המדינה הפלסטינית, עד אז נתניהו עם הפנים פנימה וגם זה יפעל לטובתו. בכל זאת שר החוץ הזה צריך להריץ את ראש הממשלה גם לקדנציה הבאה.


יום חמישי, 1 במאי 2014

זרקור חינוך ביתי [חלק א' - מסתבר שזה נושא מסובך]

טוב זה התחיל לפני כמה ימים כשחברה ביקשה פוסט הסברים על חינוך ביתי, הצעתי לה שתבדוק בחוזר מנכ"ל ותגיש בקשה מסודרת בשלושה העתקים, תמלא טופס פרטים אישיים, תוסיף תוכנית לימודים לשנה הבאה, דו"ח מפורט על הישגים מצופים ודרכי מדידה ואחרי שתבקר אצלה המפקחת וקב"ס (קצין ביקור סדיר) אני אדון בבקשה. סתם, לא באמת אמרתי לה את זה, אבל גם אם הייתי אומרת לא בטוח שהיא הייתה מבינה, פשוט כי זה ז'רגון ששמור למחנ"בים (מחנכים בבית) מיומנים. אז החלטתי שאולי מוטב שבכל זאת אכתוב. 

לא פשוט לכתוב על חינוך ביתי זה נושא מאוד רחב ומכיון שזה הפוסט הראשון שלי שבאמת מנסה לעשות סדר בנושא, למרות שכבר כתבתי עליו בעבר, אני אתחיל בקווים כלליים מפרספקטיבה אישית. חינוך ביתי, למרות שמבחינת אחוז האוכלוסיה שמקיימים אותו הוא זניח, מכיל בתוכו אינסוף גוונים. בציבור הרחב יש תפיסות מאוד שגויות לנושא זה ורבים חושבים (לזה התייחסתי גם בפוסטים קודמים) שמדובר בילדים די מבודדים שנמצאים בבית כל היום עם אמא מרוטה שמלמדת אותם. כך או אחרת המשותף לכל גווני החינוך הביתי הוא השארת הילדים בבית ואי שליחתם למערכת החינוך.

לשאלת החוקיות, כי היא נשאלת רבות - החינוך בבית מותר על ידי משרד החינוך, הוא תלוי בבקשת ההורים ובהחלטת הגורם המוסמך. הייתי שמחה לנקוב מפורשות בתפקידו של הגורם המוסמך, אך נראה שזו סוגיה ביטחונית לא פשוטה והיא אפופה חשאיות ומיסתורין. עקרונית זו לרוב המפקחת על הגנים או המפקחת על בתי הספר היסודיים/תיכוניים בהתאם לגיל הילד. למעשה לכל מחוז במשרד החינוך בעל תפקיד כלשהו שהחינוך הביתי מסופח אליו וזה לחלוטין לא קבוע, בנוסף לכל רשות או מועצה יש גם את המפקח האחראי מטעמו והנושא לא לגמרי מסודר מה שיוצר מעט בילבול ולמען האמת גם אי נחת כי לך תמצא את האדם הנכון. למשל כשעברנו דירה מגבעתיים לרחובות, טיילה הבקשה שלי ממשרד למשרד עד שהגיעה ליעדה ונאלצתי לשלוח אותה שוב ושוב ולנהל שיחות הזויות במטרה לקבל אישור. וכן, כשאני רוצה אני נותנת דרור להפרעת ה- OCD שלי, שום בירוקרטיה לא תמנע ממני את האישור המיוחל.

מי שבוחר להשאיר את ילדיו בבית בוחר אחת משתי דרכים:

1. לקחת צ'אנס ולא לבקש ממשרד החינוך אישור, לפעול מתחת לרדאר ולקוות שלא יעלו עליו (ברור שמבחינתי זו אפשרות שלא תעלה על הדעת) ולהתמודד עם הרשויות אם וכאשר.

2. לשלוח בקשה מסודרת, בשני העתקים, הכוללת טופס של פרטים אישיים על כל המשפחה, טופס בקשה לאישור חינוך ביתי, תוכנית לימודים שמכילה לפחות 55% מתוכנית הליבה של משרד החינוך לגילו המתואם של הילד, הוכחות שלילד יש חשיפה לילדים בגילו, הוכחות לפיתוח כישורים ומיומנויות שונות, תוכנית של יעדים ופירוט תוצרים מצופים, תוכנית למדידת הישגים ודרכי הערכה, אישור הרשמה למוסד חינוכי (למקרה שהבקשה לא תאושר) והוכחה שלילד יש סביבת לימודים וגישה למקורות ידע, מרכזי לימוד ועזרים טכנולוגיים. אחר כך יגיע תור הביקורים בבית של המפקחת, מדי פעם זימון לועדה לבחינת חינוך ביתי וכתיבת דוח תוצרים מפורט פעמיים בשנה - אמצע וסוף. (די תנשמו, זהו, זה כל מה שהם מבקשים).

אודה ולא אכחד שלמרות שאני מנסה לעקוב אחר כל ההוראות (חינוך גרמני זה לא דבר של מה בכך), אני לא מביאה עדויות והמפקחות לא באמת מחפשות עדויות ויותר מזה (תופים) אני לא רושמת את הילדים שלי לשום מוסד חינוכי, זו אולי אופציה עבור משרד החינוך אבל זו לא אופציה עבורי (ואל תתנו לי להתחיל לדבר על זה שבסך הכל הנחיה זו נועדה, לדעתי, להבטיח העברת משאבים לבתי הספר, בעוד שכמובן המשאבים הללו היו אמורים לעבור אלי - אהה, כן, כאילו שזה יקרה). אפילו משרד החינוך מבין שעצם ההליכה לחוגים מוכיחה שהילדים חשופים לחברה ולילדים שלי יש חוגים בבוקר, בצהריים ובערב. ההליכה לסיורים שונים, סדנאות, מוזיאונים ותערוכות מוכיחה את הגיוון והגישה למקורות מידע. וכמובן שמספיקה גיחה אחת לביתנו כדי להוכיח שביתנו מספק להם אוירת לימודים מושלמת ואפילו לא דיברתי עדיין על הספריה הביתית.

מכיון שאפילו את התקנות הללו אפילו לא כל המפקחות מכירות ומכיון שגם להן אין כוח לשלל העדויות, בתכל'ס נוהל הבקשה הוא לא כזה מסובך ויש דרכים רבות לעקוף את שלב ההוכחות, שלב ההערכה (נו - מספיק לנצל את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולומר את דעתך על דרכי ההערכה כדי לגרום לכל מפקחת שרוצה לחזור הביתה מוקדם להפסיק את הברברת ולחייך בנימוס), אותו כנ"ל לגבי שלב התוצרים המצופים (אני לא עושה את זה אמנם, אבל איזה מפקחת בריאה בנפשה תרצה לנהל שיחה עם אמא שמסבירה לה שהיא לא מצפה מילדיה לתוצרים קבועים מראש ומתחילה להרצות על הישגיות ומדדים והטיות המערכת ואל תתנו לה בכלל לגשת לנושא המגדרי או האתני של כל הסיפור הזה? הנקודה הובנה, נכון?).

אם לחזור שוב לאישי, אני שולחת בקשה לאישור חינוך ביתי למפקחת (שכבר יצרנו קשר נפלא ואני אישית ממש שמחה על המפגש עימה שהוא נינוח ומפרה לשני הכיוונים. הנה לכם פוסט אחד ושני בונוס) שמכיל את הנושאים עליהם אני אמורה לתת דין וחשבון, אבל מנקודת המבט שלי. איו ספק שחל אצלי שינוי גדול מאוד מהבקשה הראשונה שלי לאישור שהיתה לחלוטין מתואמת עם הדרישות ובין הבקשות שלי היום שהן מתואמות לדרישות אך הן כתובות מתוך הפרשנות שלי והראייה החינוכית שלי. מה שהתחיל אצלי כלימודים מונחים בבית בהתחלה, הפך ללמידה מסוג אחר, אבל הרשו לי רק לעורר את סקרונתכם ולכתוב על זה בפוסט הבא כי בטח כבר התעייפתם. מה שמביא אותו לנושא שאיתו אסיים את חלק א' של מילון המושגים לחינוך ביתי - סוגי חינוך ביתי.

בעיקרון יש שני סוגי חינוך ביתי עיקריים - homeschooling ו- unschooling ויש המון אינטרפטציות ביניהם. המשותף לכולם הוא שלמידה יש בכל מצב והיא אקטיבית, אבל בגדול, וכמובן יהיו שיחלקו עלי, homeschooling משמעותו למידה שנעשית בעיקר ביוזמת ההורים, הרבה פעמים בסגנון של לקחת את הנלמד בבית הספר ולהעביר אותו לילדים (אם כי ברור שיש הבדל גדול בין בית הספר ובין למידה יחידנית בבית), כאשר הלימודים נעשים ביוזמת ההורים ובהנחייתם. unschooling משמעותו מעבר היוזמה ללמידה אל הילדים, אם הילדים בוחרים ללמוד ולחקור משהו זה ביוזמתם ולא בשל הנחייה מלמעלה. בין שני אלה מתקיימים עוד סוגים רבים של חינוך ביתי.

פה אסיים להיום, כי אחרי 7 שנות חינוך ביתי (אני סופרת את הזמן מאז שהבכור היה בן 4 ואז התחלתי להבין שלדבר הזה שאנחנו מקיימים יש שם - ענין של מודעות אני מניחה) כבר הבנתי שלפעמים אחרי שלומדים כל כך הרבה דברים חדשים, צריך לנוח. אז זהו הנה פתחתי לכם חלון קטן לעולם שלי. יש מעל שלט של ברוכים הבאים, אתם לא מתבקשים להשיל נעליכם או להאמין שזו הדרך, אבל מקווה שזה היה לפחות רק קצת מעניין. אני הולכת סופסוף לישון, אמא לא רעננה זה לא פשוט ומחר יום הלימודים שלנו מתחיל ביקיצה טבעית ויציאה לים. ככה זה אצלנו בחינוך ביתי, אנחנו יודעים להינות מהחיים ובחיי שאם תקראו את הפוסט הבא תגלו שגם יציאה לים היא למידה.


יום שישי, 28 במרץ 2014

10 ימים - מאזן אישי קצרצר

11 לילות ו- 10 ימים בנהזוג בחו"ל, קלי קלות. התכנון היה שהכל יתקתק כרגיל.

10 ימים יכולים להישמע כנצח או כרגע חולף. הכל שאלה של ספירה. 

כי 10 ימים הם גם (רשימה בסיסית בלבד): אינסוף ספרים להקריא, מאות הודעות טקסט טראנסאטלנטיות, מינימום 100 כוסות למלא רק לקטינא, 91 ארוחות ביתיות, מינימום 60 פעמים של פיקוח צחצוח שיניים, 30 נסיעות לפחות ליעדים משתנים, מינימום 20 פעמים לעזור לקטינא להתלבש, מינימום 30 מקלחות ילדים, 10 פוסטים, 20 אימוני נגינה, זמני לימוד, זמני יצירה, 8 שיעורי קפואירה, מינימום 7 מכונות כביסה (בהנחה שהחתול לא מקיא), ואפרופו חתול גם 6 ניקיונות של חול ועוד פעמיים לתוכית, 5 ריקוני פח, לקחת לחברים, לארח חברים, מינימום 7 אסיפת שיער לקוקו, 6 שיעורי מוסיקה, 3 שיעורי בלט, 2 שיעורי שחמט, 2 סיורים, שומרי הגן, מבוכים ודרקונים, שיעור היפ-הופ, קניות ואם אפשר 3 שיעורי התעמלות שלי ומינימום 3 ריצות.

10 ימים בנהזוג בחו"ל, יכול להיות קלי קלות אבל זה תלוי גם בנתוני הפתיחה. כאן היה הפספוס הראשון כי אני בכלל עוד סחבתי כאב אוזניים בשלהי מתקפת סינוסיטיס. ובאחת אתגר פשוט הפך לאתגר למתקדמים.

מחר בנהזוג חוזר וזה הזמן לסיכומים:

הטיפול בילדים היה משביע רצון כמעט שבוע ימים, עד שקטינא התעורר בלילה ה- 9 במתקפת שיעולים נבחנית שהדבר היחיד שהביא להרגעתה היה נשימות איטיות ומרגיעות בתוך הפריזר כשאמא מהווה מגן מפני הקור. בבוקר ה- 10, בעודי מנסה להתאושש מ- 3 שעות שינה ולהפשיר את הגב תוך שיחה ערה עם מזכירת הרופאה, החלה המרכזית לחוש מחושים בגרון. קפיצה קלה לרופאה ולה יש דלקת קלילה, לו יש זיהום במערכת הנשימה. לא אשמתי, מודה, אבל בכל מקרה אני לא מחזירה את הילדים באותו מצב בו הם עברו זמנית לחזקתי הבלעדית לפני 10 לילות. עמידה ביעדים? חלקית - 49.95% (היינו שליש חולֵה ושישית חולַה), נחשב? מצד שני, אם הבריאות היא לא פקטור, אז לגמרי שיחקתי אותה עם הילדים.

החתול לא עמד ביעדים, אבל כן בציפיות, והקיא (3 פעמים, אבל רק אחת על המיטה - אז למה להתלונן?)

התוכית לא הטילה בינתיים שום ביצה - שזה בכלל לא רע, אפילו מעל המצופה. 

אבל יש נקודות בונוס - פעמיים ים, קרקס, מוזיאון, תפירה של דברים שכבר הייתי צריכה לתפור מזמן, תשלום חשבונות, וגם להתחיל להתארגן על יום ההולדת של המרכזית שיחול בשבוע הבא. אבל הכי טוב - הבית נקי. הבית לגמרי נקי. לדעתי מגיעות פה נקודות על יוזמה ונחישות, חוצמזה שהפאנלים סייעו בהפשרת הגב... 

מה שכן ברמת העמידה ביעדים אישיים - טוב פה אני מקבלת נכשל, 33.3% (ריצה אחת, שיעור אחד). אבל כן כתבתי כל לילה, או בוקר הכל כל כך מטושטש, אז אולי נסכם על עובר. 

אז מה אנחנו לומדים מכל זה? שהכי חשוב שבנהזוג יהיה כאן בשבילי, עזבו אתכם מילדים מתגעגעים, מזמן איכות עם אבא, מזמן איכות עם בנהזוג. שיבוא כבר ואפשר יהיה לחזור לעשות ספורט. (כן, בכל צחוק יש שמץ של אמת, אני יודעת)

10 ימים שהבנזוג בחו"ל מסתיימים מחר, נראה לי שבבוקר עוד נצליח לדחוף עוגה לתנור לפני שניסע לשדה התעופה (נקרא לזה שיעור בישול כמובן). נחזור, נכניס כביסה למכונה, נושיב את כולם לאכול ת'עוגה ואני אצא לריצה. מזל שהבנזוג חוזר, אני אומרת לכם...