אתמול פורסמה במוסף 'הארץ' כתבה ארוכה למדי על ספר ש(עוד)לא יצא בעברית "אושר גדול ונטול כיף - הפרדוקס של ההורות המודרנית" (תרגום שלי ל - All joy, no fun - the paradox of modern parenting). האמת שנשמע שזה לא עוד ספר הורות סטנדרטית כי הוא נוגע בנקודה שכנראה מטרידה הורים רבים שהורות היא לא כיפית להם, אלא כנראה קושי וזאת למרות אהבתם לילדים.
למרות שנשמע שהספר מאוד מעניין ולא שופטים ספר לא על פי עטיפתו ולא על פי כתבה שנכתבת עליו, כבר למן ההתחלה אני קטגורית לא מסכימה עם ההנחה שלו. הסופרת שחקרה אמנם הורים אמריקאיים רבים לא דיברה איתי וגם לא עם הורים רבים שאני מכירה. ולמרות זאת הוכנסתי כלאחר יד לתוך קולקטיב הורי שכזה. אני לא חושבת שאי פעם הייתי כל כך לא מרוצה שבאופן לא מודע הוכנסתי לתוך "אנחנו" רחב שכזה, בעצם על מי אני עובדת? כמעט כל יום אני מוטרדת מהכנסתי ל"אנחנו" הישראלי הקולקטיבי הזה שלרוב ביני ובינו אין דבר לבד משורת הלאום בתעודת הזהות (וגם זה מעצבן אותי - לא מתחילה) - הלאה.
כך או אחרת, בעוד רבים מהנהנים למקרא הכתבה, ואכן הכתבה מעניינת, ויותר מזה הספר בארה"ב נחטף מהמדפים (אבל ביננו אמריקאים נוהים אחרי הרבה טרנדים שאני לא מתחברת אליהם וגם די אוהבים שמנפצים להם פרות קדושות ואין פרה קדושה כמו חדוות ההורות - טוב יש, אבל למי יש כוח להתייחס לסוגיות דתיות כרגע?), כמו כל דבר, זה עניין של פרזנטציה וכשאתה יוצא מנקודת מבט מסויימת, תמיד תוכל למצוא לה תימוכין. נכון שהיא תיחקרה משפחות רבות, אבל גם יש מצב שמשפחות מאושרות לא נטו להתראיין אצלה, אני יודעת שאני לא הייתי מוצאת את הזמן לזה.
הספר מתבסס על מחקרים רבים, אולם פעמים רבות צורת השאלה של המחקר תקבע במידה רבה את התשובות הניתנות לשאלות. אם ישאלו אותי מה יותר מענג נקודתית להחליף לילד חיתול או סקס - אין ספק מה תהיה תשובתי, ולא זו לא תהיה האפשרות הראשונה, אבל זה לא אומר שהורות לא מענגת אותי בדרכים אחרות. דברים רבים בחיים הם לא ברי השוואה. אבל אם ישאלו אותי על מה בשום פנים אני לא מוותרת גידול ילדיי יהיה הראשון ברשימה. אם אתה מחפש לראות האם הורות כמעשה דומה לריצה ומשחררת באופן דומה אנדורפינים, מן הסתם תוכל למצוא סיפוק גדול ואושר גדול יותר בהרבה יותר חוויות מיידיות מאשר הורות. גם אכילת שוקולד יכולה להיות באופן רגעי החוויה היומית הטובה ביותר שלך, אבל האם לזה ניתן להשוות את ההורות? אני מסופקת (כן, תרתי משמע).
לשאלה מי מאושר יותר הורים או אנשים נטולי ילדים, כמעט בכל מדד יזכו נטולי הילדים שחיים מן הסתם חיים משוחררים הרבה יותר, אבל בדבר אחד אי אפשר להשוות ביניהם בתחושות שהילד שלך יכול לתת לך, מעצם קיומו, פשוט כי על זה אנשים ללא ילדים יוותרו ללא תשובה. אני גם מבינה לחלוטין את אלה שנהנים יותר לא להיות הורים ולגמרי מסוגלת להבין את החלטתם, זה לא תמוה בעיני וזה גם לא סותר את תחושתי. יש גם הרבה אנשים שלא נהנים להיות בזוג, רק שבזוג יש תמיד פתח מילוט, בהורות, באופן עקרוני אין דרך מילוט. אתה יכול לוותר על ילדיך, אבל לעולם תהיה ההורה שלהם - עובדה ביולוגית חד משמעית.
כך או אחרת, אין זה משנה אם הספר מתאר את מרבית ההורים או את חלקם, הוא בהחלט שופך אור על בעיה קיימת - הורות היא לא דבר קל. אני יכולה להתפלסף ולומר שאין הרבה דברים שהם קלים בחיים, זה גם יהיה נכון, אך גם בתוך אלה ההורות היא מקור תדיר של תלונות ומירמור ולעיתים אף חוסר סיפוק. אבל הורות היא גם מקור של סיפוק, גאווה ואהבה. אבל כל אלה לא מחדשים דבר כי זה נאמר גם בכתבה ומן הסתם גם בספר.
אבל מה עולה מבחינתי מהכתבה? מה שעולה בצורה מובהקת היא בעיית התקשורת בין הורים לילדים. חלק שלם בכתבה מתאר את הנידנוד שהוא מנת חלקם של רוב ההורים. הנידנוד קשה לנו ובצדק, בעיקר משום שאנחנו רואים את התמונה המלאה ופונים אל הילדים עם כל הרצון הטוב וכל הכוונות הטובות ובכל זאת מִשֶהֵם לא מבינים אנחנו נוטים להמשיך ולנדנד, עד שזה מגיע לכעס, לפסק זמן או לענישה - זה עושה רע לכל הצדדים.
זה מביא אותי לנקודה שעליה גם כתבתי אתמול - כמעט בכל דבר שאנחנו עושים, אנחנו לומדים את השפה ועם זאת את השפה הנכונה, המתאימה לילדים שלנו, אנחנו לא ממש לומדים - אנחנו מצפים שהם ילמדו את שלנו וינהגו בהתאם. למעשה, אם נתבונן טוב בחיים שלנו, אנחנו לומדים ליישר קו בלימודים, בעבודה, בזוגיות, ובמערכות יחסים אחרות, אם כך למה אנחנו לא עושים את זה עם הילדים (ולא, פיתוח טון ילדי לא נחשב)? כדי שהם יגדלו להיות בוגרים עצמאיים. זה עיקרון מאוד יפה, אולם יתכן שעל מנת שהם יגדלו להיות כאלה, אנחנו הם אלה שצריכים דווקא לראות את העולם מהכיוון שלהם. הדוגמא שניתנת בכתבה על השבלול בדרך מהגן הביתה, כאשר הילד רוצה להתעכב רגע ליד השבלול ואתה רוצה כבר להגיע הביתה היא מצויינת - הנדנוד והכעס לא שווים לדעתי את שתי דקות העיכוב הטמונות בלעצור עם הילד ולהתבונן בשבלול. בכלל, לא יזיק לנו קצת לראות העולם דרך עיניו של ילד - העולם שהוא רואה הוא יפה הרבה יותר. כן, לא תמיד יש לנו זמן, אבל לפעמים יש לנו, ואם אנחנו נדע לעצור ליד השבלול, גם הילד ידע לא להתעכב כשאנחנו מסבירים שצריך להגיע הביתה מהר והופכים את ההגעה הביתה לאתגר משותף.
לא משנה כמה זמן אתה הורה, לא משנה כמה סבלני אתה עם הילדים, בסופו של דבר הנידנוד מחרפן. אין מה לעשות - להגיד את אותו דבר, גם אם בורסיות שונות זה בלתי נסבל וזה מנגן על כל עצב אפשרי ובסופו של דבר (בין אם אחרי 3 פעמים ובין אם אחרי מאה פעמים) מגיעה האסקלציה על גווניה השונים. האם אנחנו מנסים לשנות את השגרה הזו? רוב ההורים שאני מכירה לא עושים זאת, ההפך הוא הנכון - הם מצפים שהילד ילמד את השפה ויישר קו. מרבית ההורים לא מבינים שהילד באמת פשוט לא דובר את השפה כי הוא לא מסוגל קוגניטיבית להבין אותה, ראיית העולם שלו היא שונה לחלוטין. לכן עיקר המאמץ הוא עלינו ההורים, העניין הוא שאנחנו פעמים רבות כל כך שבויים בדפוסים רגילים שאנחנו פשוט ממשיכים מכוח האנרציה ולמען האמת זה שובר אותנו, זה יוצר מירמור והאחרון כידוע הוא הנמסיס של האושר. הורים רבים אכן לא ידווחו על אושר, אולי על תחושות חיוביות אחרות, אבל לא על אושר. ביננו, אם אני אעבור עכשיו לסין (תנובה עשתה לי חשק) ולא אלמד את השפה, גם אם חיי יהיו טובים בכל קנה מידה יש להניח שלא אהיה מאושרת. זה עובד אותו דבר עם ההורות.
תוסיפו לזה את העייפות שהיא מצב טבעי לכל מי שמנסה לגדל ילדים וגם לחיות וקיבלתם תחושה עמוקה מאוד של תסכול. לא ממש גיליתי לכם את אמריקה נכון?
יש עוד המון דברים שאני רוצה לכתוב בנושא, אבל אניח לכם הערב, מה גם שהשעה כבר מאוחרת ולי יש יום שלם של הורות שמתחיל כבר בעוד כמה שעות. גם הפעם אסתפק באיום מרומז שהנושא עוד לא נגמר, כי בכל זאת עולים עוד נושאים בכתבה הזו. אבל לעניין התקשורת אוסיף ואומר - להמשיך לנדנד זה בדיוק איך שסיימתי את הפוסט של אתמול - זה לדפוק את הראש שוב ושוב בקיר וזה לא עושה טוב לשום צד, לא המנדנד ולא המנודנד. אנחנו צריכים ללמוד שפה אחרת, שפה שתוביל לתקשורת טובה יותר עם הילדים, לזרימה בזמן של הביחד ולהפגת מתחים. אני יכולה לנדנד לילדים מבוקר עד ערב להתאמן על הכלים שלהם אבל אז אני מעבירה את האחריות אלי, אני יכולה להתנות זמן מסך בזמן אימון ולהגיע לתוצאות טובות יותר ואני יכולה למצוא את הדרך להגיע לילדים שלי כדי שההבנה שהם צריכים להתאמן תבוא מעצמם. אני מאמינה בדרך הזו, היא לא תמיד קלה והיא דורשת לפעמים יצירתיות וכושר אילתור והרבה סבלנות אבל היא דורשת פחות סבלנות מנידנוד בלתי פוסק ולכן גם יוצרת פחות נזקים ומתחים.
אז מה אני מציעה? ובכן בתור אחת שלא חושבת שיש ביכולתה להדריך הורים, אסתפק רק בלומר שהילדים שלנו צריכים שנראה את העולם מהצד שלהם ולא רק משלנו ולכן, כשאנחנו רואים שאנחנו מתחילים לנדנד, זה הזמן רגע לעצור ולחשוב שניה איך אפשר להגיע אליהם טוב יותר. זה בטח חוסך זמן ועצבים. תקשורת טובה בין הורה לילד היא הדרך הטובה להיות הורים יותר מאושרים.
אני לא יודעת מה איתכם. הערב שכבתי לצד קטינא וחיבקתי אותו עד שהוא נרדם, את התחושה הזו של החיבוק המשותף, של האהבה ההדדית, של להחזיק אותו, ולראות אותו נשמט אט אט לתוך שנת החלומות המתוקים שלו, אני יכולה לתאר כרגע עצום של אושר. אחר כך עברתי לגדולים. הבכור כבר היה עייף וסיים לקרוא, נכנס למיטה והקשיב לאבא שלו מקריא למרכזית. אני הצטרפתי למיטה שלו וחיבקתי ולחשתי מילות אהבה והרגשתי איך הוא צונח למחוזות השינה ולמרות שתקראו לי סנטימנטלית, הרגשות העצומים שגאו בי העלו בי דמעות של אושר. כשהמרכזית סיימה לקרוא, נכנסתי למיטה שלה, חיבקתי אותה, עניתי לכל השאלות שהיו לה וכל מה שיכולתי ללחוש זה כמה אני אוהבת אותה ומאושרת מזה שאני אמא שלה (וכן זה אחרת מזה שהיא הבת שלי,תחשבו על זה). חצי שעה של אושר שאין דומה לו. אחר כך התחלתי לכתוב ועל מה כתבתי? על הורות. אין דבר בעולם שאני שלמה איתו יותר מאשר היותי אמא (טוב, גם בת זוג). מה עושה אותי מאושרת? להיות הורה, אין לי צל של ספק. כן, זה קשה ומאתגר ולפעמים מתסכל, אבל זה מקור אמיתי של אושר. וכמו כל דבר מאושר זה בהחלט עניין של תקשורת טובה שפועלת לשני הכיוונים. אפשר להיות הורה מאושר, כל מה שצריך זה למצוא את אבן הרוזטה שבעזרתה ניתן לתרגם את הדברים בין עולם הילדים לעולם המבוגרים.
