חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות מדינה פלסטינית. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מדינה פלסטינית. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 30 בינואר 2016

כששר החוץ מריץ את ראש הממשלה, אין זמן למדיניות

שר החוץ הצרפתי לורן פאביוס הפתיע ביום שישי כשהכריז שצרפת תפעל לכינוס ועידה בינלאומית לשלום כדי לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולהגיע לפיתרון של שתי מדינות לשני עמים, ובמידה שתכשל צרפת תכיר במדינה פלסטינית. ישראל לא הפתיעה כשדחתה את היוזמה אחרי שראתה בזה איום שמרוקן מתוכן את הניסיונות להגיע לפיתרון, כיון שבכל מקרה התוצאה תהיה מדינה פלסטינית.

הדחיה המיידית של ישראל את היוזמה הצרפתית מעמידה אותה באור מעט מגוחך, בעיקר לאור העובדה שאבו מאזן נתן מיד את ברכתו. מבחינת הסברה הצד הישראלי ברור: צרפת אינה מעמידה בפני ישראל ברירה משום שהיא אינה מאפשרת שום תוצאה אחרת, לכן גם לפלסטינים אין תמריץ להצלחת הועידה כיון שדרכם למדינה תהיה מהירה יותר עם ההכרה הצרפתית. אלא שלא יתכן שבישראל לא רואים את פוטנציאל אפקט הדומינו שצעד צרפתי כזה יכול להוביל - מדינות חשובות אחרות, כן, מלבד שבדיה שכבר הכירה במדינה פלסטינית, כמו גרמניה, ספרד, איטליה עשויות לאמץ את הקו ולהכיר במדינה פלסטינית. 

איזו סיבה יש לנתניהו לדחות את היוזמה הצרפתית? הדחיה על הסף סותרת לחלוטין את טענת נתניהו שהוא מחוייב לפתרון שתי מדינות לשני עמים, כמו גם את הטענה שאבו מאזן אינו פרטנר. הרי מה יש לישראל להפסיד אם תצא לועידה בינלאומית שכזו? אם האיום המובלע הוא שצרפת תכיר בכל מקרה במדינה פלסטינית האם לא כדאי שישראל תעשה את המקסימום להגיע לתנאים מיטביים כאשר היא חלק מהתהליך ולא מודרת ממנו? אם צרפת תכיר בכל מקרה במדינה פלסטינית, האם לא ראוי שנתניהו יגיע לשם לייצג את האינטרס הישראלי או לחלופין להוכיח לצרפת באופן חד משמעי שהיא טועה? 

אלא ששוב מוכח כי מדיניות החוץ של נתניהו אינה מופנית אל העולם, היא מופנית אל האלקטורט מבית, סירובו של נתניהו גורם לו להצטייר כאדם שמונע בגופו את הקמת המדינה המדינה הפלסטינית אולם הנסיבות יוצרות מצב אחר. שוב נתניהו יכול לתלות את ההתפתחויות בגורם חיצוני שאיננו הוא. הכרה של מדינות אירופה במדינה פלסטינית תדחוק בסופו של דבר את ישראל לפינה. אם ישראל תמשיך לעמוד במריה, הלחץ הבינלאומי יגבר וזה לא יהיה נוח. האם ייתכן שעל זה נתניהו סומך?

האם למעשה מבחינה אלקטורלית נתניהו מעדיף מהלך מהיר של הכרה במדינה פלסטינית של מדינות חשובות כמו צרפת? עד שזה יקרה, נתניהו נהנה ממשלת ימין נוחה והוא אדון הטירה, אם הלחץ הבינלאומי יגבר דווקא בעת כהונתה של ממשלת ימין מובהקת ויצמיד את ישראל לפינה, הויתור על שטחים לא יתפס כהפסד רק של נתניהו, לציונות הדתית יהיה חלק לא קטן במצב. אם הבחירות יתרחשו אחרי מהלך כזה, כוחה של הבית היהודי רק יקטן כי ממילא בוחריה הלא דתיים יחזרו לליכוד, ביתם הטבעי. 

אין להניח שנתניהו מאמין שצרפת תיסוג מהכרזתה ולא תכיר במדינה פלסטינית, האם הוא סומך על הבלאגן בשטחי C שהפך את המציאות בשטח מאז הסכמי אוסלו לבלי הכר שישנה את התוואי של המדינה הפלסטינית שאולי תקום ואולי לא אחרי ההכרה הצרפתית, אם תהיה, ומה שהיא תגרור? ייתכן שנתניהו כבר מתכונן לקרב של חייו אם וכאשר צרפת תכיר במדינה הפלסטינית ותקרא לראות בהתנחלויות כבלתי חוקיות. הוא יאלץ לעשות כל שלאל ידו כדי להרחיב את שטחיה של ישראל ולהשאיר כמה שיותר התנחלויות בשטח ישראל ויתכן שפשוט נתניהו נערך לקרב המאסף הזה.

ההתעוררת הצרפתית לטובת סיום סכסוך היא התפתחות חשובה, ישראל נמצאת במצב בו הפגיעה של הכיבוש מבית הגיעה לשיא, המחיר כחברה שאנחנו משלמים כתוצאה מהכיבוש הוא בלתי אפשרי והוא כבר מתחיל להתפוצץ. במצב הנוכחי, הצעתה של צרפת לועידה בינלאומית היא תפנית אפשרית לעבר עתיד חיובי יותר והחלטת ממשל נתניהו לדחות אותה אינה פועלת לטובת מדינת ישראל. 

הקריאה של לפיד כי "ישראל לא תלך למשא ומתן תחת איומים" היא עוד ניסיון של לפיד לצעוד ימינה יותר מנתניהו, ואני לא בטוחה שהדחף שלו להיות שר החוץ הלא רשמי של ישראל נמצא בשליטה. החלטתו לדברר את נתניהו לא מסייעת מבחינת מיתוג, אם מותג נבחן במובחנתו על פני המתחרים, או במילים אחרות בידול. אבל זו כבר בעיה של לפיד, אלא שבמידה רבה היא מסמנת מתן לגיטימציה גדול יותר בציבור לאין מדיניות שנתניהו מציע והאין עתיד שבא בעקבותיו. נתניהו הצליח לייצר הסכמה רחבה לקיפאון והסרבנות לועידה נתפסית בישראל כעמידה איתנה של ישראל על עקרונותיה, לי זה נשמע כמו סיבוב נוסף של הכשל עם הסכם הגרעין, רק בנושא הפלסטיני.

כמעט 50 שנה ישראל מחזיקה בשטחים ואינה פועלת בשום צורה להסדרת מצבם ולעולם נמאס עם המשחק הזה - לא ייתכן שנתניהו לא רואה את זה. הסירוב שלו אומר לעולם שישראל מוותרת על ניהול משא ומתן על הקמת מדינה פלסטינית ושהיא מוכנה להתמודד עם התוצאות.

ייתכן שלמרות שזה נראה כמו סרבנות עיקשת, דווקא זה המוצא הקל עבור נתניהו - הסיטואציה היחידה בה תקום מדינה פלסטינית אך לא בלי מאבק, כזה שיצייר את נתניהו כמי שנלחם עד הסוף. בסופו של דבר אצל נתניהו התדמית קודמת, היא מכוננת מציאות ומביאה את הבוחרים לקלפי. המנהיג של עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, להפך, כל רגע הוא רגע בו ניתן לחזק את ההתיישבות למען הסכם טוב יותר. שצרפת תעבוד על הגבולות של המדינה הפלסטינית, עד אז נתניהו עם הפנים פנימה וגם זה יפעל לטובתו. בכל זאת שר החוץ הזה צריך להריץ את ראש הממשלה גם לקדנציה הבאה.


יום שישי, 7 בנובמבר 2014

בנט נמאסת

אחד הדברים הכי קשים לי בחינוך ביתי, וסילחו לי שאני קופצת ככה ישר לנושא ללא שהיות, זה כשאני נתקלת בקשיים החשוד המיידי, גם אם זה רק בעיניי, הוא תמיד אני. קחו בחשבון שאני מסוג האנשים שתמיד לוקח אחריות, גם כשזה לא קשור לילדים שלי ועכשיו תכפילו את זה, תעלו בחזקה, תכפילו ותעלו בחזקה וככה זה כשזה נוגע ללדים שלי. כזו אני לא יכולה לנתק. זה לא שאני בנאדם שסובל ממוסר כליות, ממש לא, אני פשוט תמיד בודקת מה אני יכולה לעשות כדי למנוע או לתקן או לשנות. מאתמול אני מנסה לכתוב את הפוסט הזה וכל הזמן משהו צץ ובלילה אני כל כך עייפה שאני פשוט הולכת לישון עם הילדים, להגנתי אציין שהם לא ממש הולכים לישון מוקדם

אתמול היה סיור במוזיאון ארץ ישראל ובפלנטריום ובזמן שהגדולים נהנו שם אני הצלחתי לשבור את הטיולון של קטינא שעוד נהנה ממנו בטיולים ארוכים, ללכת לשש חנויות ספרים ולצלצל לעוד שמונה עד שמצאתי ספר שהבכור צריך, לשבור את הכפתור של הרדיו ועוד עם הישבן ולקבל על זה הצעת מחיר של 950 שקלים. לאסוף את הגדולים ולחזור לרחובות, להעביר זמני מתמטיקה, לעזור לבכור ליישב סיכסוכים עם עצמו, לשחק, להקריא, לבשל, לנקות, לשמוע זמני נגינה, לקחת לקפואירה, לעשות עוד זמן לימודים, להכין ארוחת ערב ולאסוף את הבנזוג מהרכבת ואז לארגן לשינה. זה רק אתמול. היום? היום מוסך (התיקון עלה רק 11 ש"ח), לקחת לבאולינג עם חברים, לחזור, ללמד עברית, להכין ארוחת צהריים, לקחת לטרומבון, לעשות זמני מתמטיקה, לטפל בבכור שעלה לו החום, לטפל בקטינא מצונן, לטפל במרכזית עם כאבי גב שפצעה את עצמה ביד, לנקות את הקיא של החתול, לעשות כביסה, לנקות, להכין ארוחת ערב, ללוות בפסנתר את המרכזית שניגנה בכינור, להקריא ולשחק. אז לא הספקתי לכתוב. ובכלל כבר לא חמישי, אלא שישי וקמתי מוקדם בבוקר לכתוב אבל כרגיל גם התוכניות האלה השתבשו. לא מתלוננת.

ולמה כל זה? כי מאז אירעו אי אילו דברים וההקדמה על לקחת אחריות פתאום התאימה לי למה שלא עושה נפתלי בנט וכן אני שוב מעוצבנט. שנתיים כמעט שהאיש הזה שר, שנתיים שהוא משחק משחק שרק אידיוט לא יבין ועדיין הוא נמצא במקום שבו הוא יכול לשחק ושום בוגר אחראי לא נותן לו בעיטה בתחת בכיוון הדלת. יושב שר בממשלה נהנה מזרימת כספים בלתי פוסקת למגזר שהוא מייצג ולא מפסיק לתקוף את הממשלה שהוא יושב בה. הבעיה היא שבנט גוזר קופון פוליטי שנתניהו לא יכול להרשות לעצמו שבנט יגזור. אל דאגה, לא התחלתי לחשוש לאינטרסים של נתניהו, נתניהו לעולם לא יהיה כוס התה שלי, אלה האינטרסים שלנו כאזרחים שמעניינים אותי. נתניהו לא מעיף את בנט כי הוא מפחד שזה יעלה לו במנדטים, עתידה של מדינת ישראל חשוב הרבה פחות מהבחירות הבאות. הבעיה היא שאנחנו מקבלים את זה. 

איפה נשמע ששר בממשלה חושב שלממשלה שהוא יושב בה אין זכות קיום ועדיין לא מתפטר? גרוע יותר - ראש הממשלה שלו שותק ונותן לו להמשיך להינות משני העולמות. אם נתניהו לא מבין שבעצם העובדה שהוא מחזיק את הענף שבנט מנסה לנסר בסופו של דבר הוא זה שענפו יקרוס תחת העומס, אולי אין שום סיבה שאני אגיד משהו. אבל איך אפשר לשתוק לנוכח המחזה ההזוי והאבסורדי הזה?

אם יש משהו שצריך להיות ברור הוא שככל שישראל מתעכבת כך הסיכוי לשלום באזור מאיין את עצמו למוות. המחיר של שתי הקדנציות האחרונות של נתניהו הוא עוד מתים עתידיים על מגש הכסף ובנט מושך אותו עוד ועוד ימינה. נתניהו יכול להמשיך בהסתה שלו ולטעון שהפלסטינים אשמים, רק שאין כאן שני שותפים שווים, משוואה כזו מוכן רק הציבור הישראלי לקנות. לנו יש מדינה, לפלסטינים אין מדינה וככל שנקשה את עורפנו ולא ניתן סיכוי לשלום ונאשים את הצד השני, אנחנו דוחקים את הפלסטינים. דחיקת צד מדוכא ממילא לפינה גורמת להם להתייאש, היאוש הוא שמביא לאלימות. אלימות לא ניתן לפתור באלימות. אם באמת מדינה פלסטינית תוכיח שהרצון בשלום הוא שגיאה רומנטית של השמאל - למה לא להוכיח את זה? הרי בדעת הקהל העולמית יהיה הרבה יותר קל להצדיק מלחמה נגד מדינה פלסטינית תוקפנית מאשר להמשיך להחזיק בשטחים הכבושים.

בנט הוא רטוריקן מסית והוא מסוכן גם למי שמחזיק בדיעות ימניות. בנט מציע עכשיו להפוך את ירושלים לג'נין שניה - לפעול ביד קשה, להרוס בתים, לעצור ולייצר מבצע מתגלגל. נורא קל ללכת שבי אחרי דמגוגיה שכזו, רק שבנט מציע לנו לחזור אחורה בזמן ולא מציע שום פיתרון מלבד כוח. הציונות החדשה שבנט מבקש להנחיל לכל בית בישראל היא לא ציונות, הוא מציע דת לאומית. קל לפרוט על נימים כאלה ברגעים של משבר, זה עלול להרגיש כמו פיתרון, אך פונדומטליזם לא פותרים בפונדומנטליזם נגדי, ההיסטוריה מלמדת שזה אף פעם לא עבד. במאבק התמידי בין ערכים אוניברסליים ובין אידיאולוגיות אחרות, עד עכשיו אלה הערכים האוניברסליים שיצאו וידם על העליונה גם במחיר של מלחמות ארורות ומליוני מתים. 

קל ללכת שבי אחרי שכרון הכוח, הוא רק זמני ולא יכול לפעול לאורך זמן. כבני אדם אנחנו יודעים שבשום מצב של עימות אין צד אחד שהוא לגמרי צודק, גבירת הצדק החמקמקה אף פעם אינה בבלעדיות של צד אחד, הכל שאלה של איך מניחים את העובדות. בנט מניח את "העובדות" שלו בנחישות ובבוטות ולציבור קל להיסחף איתן ולראות את ההיגיון שלהן, גם אם ההגיון הוא חד צדדי ולא משקף נכונה את המציאות. בנט מציע לנו כוח - בואו ניכנס בפלסטינים ונראה להם מאיפה משתין הדג, נחזיר לעצמנו את ירושלים (שאגב דה פקטו היא בידינו), נתקוף ולא נגן, נהיה נחושים ולא חכמים. במצב של סיכסוך כל כך סבוך זה עלול להישמע כמו פיתרון, במבט מלמעלה כל בר דעת יכול לראות שזה לא יביא לפיתרון. בנט רוצה שהפלסטינים יוותרו על השאיפה שלהם לא כי היא לא צודקת אלא כי אנחנו יותר חזקים ואלוהים איתנו, ככה לא פותרים סיכסוכים ככה מביאים סיכסוכים לידי רתיחה.

בנט חושב שלממשלה הזו אין זכות קיום? אם כך שיקום ויעשה מעשה ויתפטר. בנט לא מתפטר כי זה נוח לו והוא שאוחז בחבל משני קצותיו מבקש מהפלסטינים לוותר על הצורך שלהם במדינה משלהם כי הוא חושב שלא מגיע להם - הגישה האדנותית הזו קונה אחיזה בישראל. ישראל לא צריכה מנהיגים שמסתמכים על העבר כדי לפתור סוגיות עכשוויות, ישראל צריכה מנהיגים אמיצים שלא מתחבאים מאחורי קלישאות. ראש ממשלה חזק היה מעיף אותו מכל המדרגות. אבל זה מה שיש לנו ראש ממשלה חלש, נטול חזון או אופי. ממשלה שהורידה אותנו כל כך עמוק שאולה שאנחנו אפילו לא יוצאים לרחובות להגיד די. די לאוזלת היד המדינית שמתרגמת ליד חזקה, זרוע נטויה ועורף קשה. רק שכרגיל זו לא הממשלה שמשלמת את המחיר, אלה אנחנו. 

הגישה המתנשאת שישראל תציב את התנאים לקיומה או אי קיומה של מדינה פלסטינית חייבת להיפסק. בין אם אתה מחזיק בעמדה ימנית או שמאלנית הדרך הנכונה ביותר בעיני לפעולה היא לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית - זו בכלל לא שאלה אם ישראל מסכימה או לא וגם לא אם אלוהים ציווה לנו את הארץ. אם זה הצעד הנכון זה יוכיח את עצמו, אם לא ישראל היא מדינה שיכולה להגן על עצמה ולפחות לומר ניסיתי, השעטנז הזה של להחזיק בשטחים הכבושים, להגיד שזה שלנו והפלסטינים צריכים להתקדם וללמוד בטרם תהיה להם מדינה זו גישה אדנותית שלא מביאה לדבר מלבד להעלות את השטח עליו אנחנו יושבים באש. אם המדינה הפלסטינית תתקוף את מדינת ישראל תהיה לנו הגושפנקה להגיד שאנחנו מגינים על עצמנו. אבל בישראל כמו בישראל, אין הגיון יש רק צדק חד צדדי וכבר שנים הצדק הזה לא עושה עימנו חסד.

יום שני, 28 באוקטובר 2013

כולם מדברים על בנט - גם אני

מרוב צעקות והתלהמויות של בנט קשה לשמוע משהו היום. זה לא שמשהו פה מפתיע. בכלל, בחינה כללית, ובטח ובטח מדוקדקת, תעלה שכנראה הפוליטיקאים היום די בטוחים שהציבור פשוט טמבל (לא שאין להם סיבות ע"ע ההצבעה ללפיד כמשל לתבונת הציבור). אבל הדרמה שהוא מחולל היא מכוונת והיא לא נועדה לסכל את שחרור המחבלים, היא נועדה למצב את בנט. כי בנט בוחר את קרבותיו בקפידה, הוא לא ימנע את השחרור אבל הנאום שלו היום בפתח ישיבת הסיעה עוד יכלל בקמפיין של הבחירות הבאות, הוא לא קורץ לקהל בוחריו, הוא מעמיד אותם כניצבים לבחירות הבאות. הוא מקרבן את עצמו ובכך מגן על מתקפותיו הנלוזות על שרת ממשלה (יעני קולגה), אבל בעצם בנט פשוט מסמן מטרות - לבני זה קל, את לפיד הוא ישמור לסוף. בינתיים אף אחד לא עוצר אותו למרות שכולם כבר מתחילים להבין את הנזק (אני חייבת לקוות שיש כאלה שמבינים, אחרת מה נשאר?). 

יש כמה דברים שמלחיצים אותי במצב כרגע, מלבד יאיר לפיד: הראשון שבהם הוא שבנט ולפיד וחבר מרעיהם (נו, האחים שלהם, יו נואו) כל כך נוראיים שהם מצליחים לגמד את נתניהו (טוב, לא ממש אבל יחסית) וזה לכשלעצמו יוצר תחושה של חוסר נוחות אצלי כי גם את נתניהו אני באמת לא סובלת אז ההבנה שבנט ולפיד מגמדים אותו יוצרת חוסר נעימות בלשון המעטה. השני הוא שבנט מסמל מהפך אמיתי ורע בפוליטיקה הישראלית. החזירות הפוליטית שלו יוצרת מידתיות חדשה בפוליטיקה הישראלית. הוא יעני האח מהצבא, הישראלי המצליח אבל הוא חרא של חבר. הוא לא מוכן להקמת מדינה פלסטינית בתוך מה שהוא מכנה גבולות ישראל, אבל נכנס במודע לממשלה שאחד מקווי היסוד שלה הוא בכל זאת הגעה להסכם (על הנייר, עזבו כרגע מציניות). מה הוא חשב? שהוא יוכל להשיג תקציבים לכל המטרות שלו (ע"ע התנחלויות ומנהלת דת ) אבל לא לתמוך בממשלה בנקודות בהן היא נדרשת למחוות (ועזבו את העובדה שזו פסבדו-מחווה לאור תג המחיר הלא הכרחי - הרחבת הבנייה בהתנחלויות)? זה גם לא שהוא לא יודע שהשחרור יתבצע בכל מקרה הוא פשוט מנסה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, אבל למעשה הוא יודע שהוא כל פעם מחליף את העוגה, רק שאף אחד לא אמיץ דיו כדי להצביע על הבלוף ולהראות לו את הדרך היחידה שמתאימה לו - הדרך החוצה. בעוד בנט עושה קולות של יעני גבר (אוי, השובניזם), בעיני ציבור הבוחרים שלו הוא יוצא המנצח ובעיני אלה שממילא לא יצביעו לו הוא יוצא נקניק ( שנאמר אם כבר התחלתי ב"גבר", אסיים ב"נקניק" - כן, זה מתבקש). אבל הקטע הוא שממש לא אכפת לו שהוא יוצא בעיננו נקניק, ואתם יודעים למה? כי בנט נושא עיניו לעתיד והעתיד הוא באוכלוסיה הדתית-ציונית, הם יכתיבו את הטון ובנט, כהרגלו בקודש, מכשיר את הקרקע.

כשבנט פתח את קמפיין הבחירות שלו "משהו חדש מתחיל", הוא ידע על מה הוא מדבר. כי בנט ומרעיו מצליחים לדברר את הפוליטיקה החדשה כמו שאף אחד אחר לא עשה זאת לפניהם. כמו חבורת טוקבקיסטים אלימים. הם מייצרים "כאילו" מתקפות עליהם ויוצרים שפה פוליטית מתלהמת ואלימה. הם צובעים בצבע של בוגד את מי שרק אפשר, היום זה לבני, מחר לפיד. אני מניחה שלפיד עדיין לא הפנים, הוא עדיין קונה את עניין האח'שלו למרות שבנט רק מורח אותו עד שיתפנה לטפל גם בו. בנט עסוק בהפחדה כי הוא יודע שזה עובד לטובתו. הוא תוקף כבר יומיים, תקע סכין בגב הממשלה שהוא מכהן בה אבל טוען כי הוא מותקף וממצב עצמו כמגנה של מדינת ישראל, הוא ומפלגתו הם היחידים שרוצים בטובת ישראל בעוד כל האחרים מקבלים תכתיבים מבחוץ ורק הוא נשאר נאמן. אבל הנאמנות שלו הוא מופע חמקנות מהסוג המקצועי ביותר. בנט פועל לקבל לגיטימציה בשני מישורים, האחד הממלכתי כחבר בכיר בממשלה והשני מהציבור ולכן הוא פועל כך, הוא חבר בממשלה ולכן האחריות היא עליו, אבל הוא מתנער מהשחרור כדי לקבל לגיטימציה מהציבור. הוא ימשיך בזה כי זה עובד, המשחק הדואלי הזה הוא מתוחכם אבל הוא ברור והדרך היחידה היא להוציא אותו החוצה כי אחרת הוא יפגע במעוז הימין של הליכוד, אם נשאר כזה ויהפוך את מפלגתו ממפלגה דתית-ציונית למפלגת הימין היחידה וככזה, אין לי ברירה אלא להודות, שסביר להניח שכוחו יגדל. 

בנט יודע שאין אופציה אחרת מלבד הסכם שלום שיכלול חלקים מישראל שהוא לא מוכן להיפרד מהם, הוא רוצה למשוך זמן כי הזמן משחק לצידו, המריחה של הסכם השלום היא עוד זמן וזמן הוא עוד כסף להכניס להתנחלויות וגושי התנחלויות זה עוד בטוחה מבחינתו להחזרת פחות שטחים ולקבלת יותר קולות. אם בנט יהיה באופוזיציה הוא יפגע הרבה פחות בנתניהו ובלפיד, בנט בממשלה משמעו לשחק לידיים שלו, משמעו בסופו של יום חיזוקו של בנט על פני נתניהו ולפיד. בנט באופיו הוא מגלומני, הבעיה היא שהוא מכריח את כולם לחשוב שהוא כזה בעוד שביננו כל מה שצריך זה קצת אומץ כדי להחזיר אותו לממדיו המקוריים. אם נתניהו היה חכם הוא היה זורק את בנט על רקע התנהגותו העכשווית ומכניס את מפלגת העבודה ובכך היה מחזק את התהליך שמתפורר, זוכה באהדה גדולה (לצערי) מבית ומחוץ וזה עוד בלי החיזוק החיובי שהיה מקבל משרה, כי כידוע בנט הוא לא ממש כוס התה שלה.   

אבל בנט מעצבן אותי עוד הרבה יותר מזה כי בכלל רציתי לכתוב על ההצעה של חופשת הלידה לגברים שעברה אתמול ברוב גדול בועדת השרים לחקיקה, ולא רק שהייתה מאפשרת לי לרדת עוד קצת על לפיד (שזה תמיד טוב) אלא גם פותחת צהר לנושא חשוב באמת. ועכשיו אין לי זמן בכלל לכתוב על זה וחבל כי זה נראה לי מבורך.