סיפורי אלף מייקל ומייקל

הגעתי לרגע הזה כשהפוסט כולו מסודר לי בראש בצורה די ברורה, ללמדכם שהעובדה שלא כתבתי הלכה למעשה, לא מעידה שלא הייתי מכוונת כתיבה בבלוג. התחלתי את הבלוג כשהמקלדת היתה על אנגלית. כן, ככה זה התחיל. שום דבר טוב לא צמח מזה, אם להיות כנה עם עצמי זה היה אפילו מתסכל. הזמן הפך למצרך כל כך יקר וכל בזבוז שכזה הוא מיותר. אולי בעצם היקום מאותת לי שהגיע הזמן לאיזה פוסט נוסח "יומני היקר" שמוציא החוצה קצת קיטור וקיטורים על הקושי בשילוב שבחרתי של חינוך ביתי ועבודה. נוסח "מהגיגיה של אם שהרכבת שלה שועטת על הפסים והכפתור האדום של "לחץ כאן בשעת חירום" כבר שובר את עצמו וולונטרית". מהצד השני, זה לא יעזור,זו בחירה ואופי שלי וככה אני עושה דברים ויש בעולם דברים חשובים ממני. הלאה.

חגיגת התרבות עדיין בעיצומה ואני כבר כולי תקווה שהחלטתם אם אתם קפוצי תחת או שמא בהמות הקש והגבבה. הבעיה עם העובדה שזה לא יורד מסדר היום היא שמתפקשש כאן הדיון המהותי. אני לא מסכימה שזו כסות לגזל הגז, זו בחירה. התקשורת מסוגלת להתעסק בשני הדברים, ויותר, במקביל. לא ניתן לתרץ את עושק הגז שמתרחש מתחת לאף בהסבר שזה מה שהציבור רוצה, זו בחירה של התקשורת בארץ לא לגעת באמת בנושא. אם התקשורת היתה מוצאת לנכון להעלות את הנושא, הוא היה עולה. ומהו הדיון המהותי לנושא תרבות? גבולות הדמוקרטיה, חופש הביטוי, מימון והסדרים - אלה הדברים שיש לעסוק בהם בקונטקסט הזה. אם מלחמת התרבות בישראל היא עניין של העלבת מגזרים, כנראה שבאמת אין מה לממן. מירי רגב, כמו הרבה מהחלטותיו של נתניהו, היא הסחת דעת. מעבר מהעיקר לטפל - אם מה הציבור בישראל עסוק בהטחת גינויים כנראה שמצבנו באמת יותר רע ממה שניתן היה לשער. 

ואפרופו מצב רע, זה הזמן לפרשת מייקל אורן, יחסי ישראל-ארה"ב לא בנקודה טובה מחד אבל אין זה אומר שהם אינם טובים. הבסיס לקצרים עם ארה"ב הם על בסיס אישי (פרסונלי) וכן נכנסת לכאן כמובן גם אידיאולוגיה, אבל בסיס מערכת היחסים הוא איתן ואינו כפוף לאישים. אחת הפרקטיקות היפות יותר בתרבות הפוליטית האמריקאית היא היכולת להפריד בין האדם לתפקיד. אתה יכול לא לסבול את הנשיא ועם זאת אתה תיתן לו את הכבוד המגיע לו, זה לא ככה בתרבות הישראלית. התרבות הישראלית לגמרי מערבבת בין השניים, זה גם עובד ברמה האזרחית. דוגמא מצויינת, שאינה קשורה אבל כן, היא ההתייחסות לראש הממשלה נתניהו כ"ביבי" או לח"כ יצחק הרצוג "בוז'י" וכו'. הפמיליאריות הזו היא לא בהכרח טובה בעיניי. אבל הנשיא אובאמה מעולם לא הפסיק להיות חבר של ישראל, הוא לא חבר של נתניהו והוא לא צריך להיות, זה לגיטימי. הבעיה היא שנתניהו, שמנסה להפוך עצמו לנציג היהודים עלי אדמות, מנסה להפוך את האישי למדיני ובדעת הקהל הישראלית הוא מצליח. פרשת מייקל אורן רק מדגימה את זה.

אישית, לנושא מייקל אורן, ובכן אני לא מכירה את האיש ואני מוכרחה לציין שהוא מעולם לא הצטייר בעיניי באופן, בעצם הוא פשוט לא הצטייר. אבל בואו נגיד שהוא לא ממש השאיר את רישומו כשגריר ישראל בארה"ב, בטח לא במושגים חיוביים. כך או אחרת דומה שדבר אחד הוא לקח מהשהות בארה"ב וזו ככל הנראה האמרה "אין יחסי ציבור גרועים". אני לא יודעת אם ספרו של אורן יונק את השראתו מדעת הקהל השלילית ממילא בישראל ומנסה רק לתפוס את הגל, אולי זו העובדה שגם עכשיו כחבר כנסת הוא ככל הנראה הפנים שלעולם לא ישבור את מעגל הבינוניות (אבל זו רק ספקולציה אישית לא מבוססת), אולי זה ניסיון לקרוץ לנתניהו שברצונו ירים אביון ורצונו ירמוס אותו עד דק (בהנחה שהוא יכול, זה לא תמיד מצליח - ע"ע גדעון סער, אורן חזן, רובי רבילין - רשימה חלקית ביותר). כך או אחרת מה שעולה מעל הכל מבחינתי זה ש:

• מייקל אורן לא ממש קורא את המפה הגדולה, אבל זה לא מפתיע ולא מעניין
• נתניהו מנסה למנף את הסיפור אך לא ממש בהצלחה, אבל זה לא משנה כי חומות ההסוואה נפלו וזה כבר צוין בפרוטוקול - ארה"ב יודעת מי זה נתניהו
• הציבור בישראל אשכרה לא מעוניין בעובדות וזה ממשיך את הרעיון של תחילת הפוסט הזה - דומה שגזרנו על עצמנו כציבור עיוורון מרצון, העניין הוא שכפתור ההשמדה העצמית עלול להילחץ בעת הגישושים באפלה

הבעיה של אורן לא מעניינת, במסווה של עובדות שכל ילד יכול להפריך בקלות הוא מנסה לצבור לעצמו איזשהו מוניטין, אבל כמו שלא הבריק כשגריר ישראל בארה"ב, הוא גם לא מבריק כח"כ וספק אם כוכבו אי פעם ידרוך. הוא ניסה להיות שגריר פופולארי - האמריקאים שמרו אותו במרחק זרוע - כמו שהפרוטוקול מחייב ושום דבר מעבר. והם היו סלחניים כי הוא עשה אינספור טעויות. מייקל אורן הוא לא תקרית דיפלומטית, הוא עוד נקודת ציון לאמריקאים שמוכיחה את השפעת האג'נדה של נתניהו ומזל שהם יודעים להפריד בין האיש למדינה.

הרשו לי להתעכב על נתניהו. נתניהו יודע שחבר כנסת מהקואליציה שמאשים בפהרסיה את הנשיא אובמה בביצוע טעויות מכוונות ביחסים עם ישראל זה משהו שהוא צריך להתייחס אליו. תכל'ס מה שנתניהו עשה זה תרגיל שקוף ביחסי ציבור שרק בישראל עוד מוכנים להבין. אבל נתניהו ראש ממשלה, זו קדנציה שלישית ברציפות, הוא יודע מצוין מה הפרוטוקול המצופה ממנו, מי שעושה "טעויות מכוונות" זה נתניהו, לא האמריקאים. האם המצב היום טוב? לא, אבל הוא גם לא רע. ארצות הברית של הנשיא אובמה היתה ונשארה ידידת ישראל אמיתית. המון פרשיות איימו לשבור אותה לאורך השנים - היא לא נשברת כי היא עקרונית ומייקל אורן בטח לא יהיה הקש שישבור אותה. תגובת נתניהו נרשמה, היא מיותרת כן אבל היא לא משנה שום דבר ואפילו די צפויה. גינוי של נתניהו יכול היה להיות מפתיע וזה לא היה באמת מתיישב עם הפרופיל שמאחורי המסכה.

הבעיה האמיתית היא שוב דעת הקהל בישראל, מדהים שזה חוזר שוב לאותה נקודה. אני יודעת שאני לא פופארית אבל אם לשים את הדברים על השולחן, בעיניי, הנשיא אובמה והממשל האמריקאי עושים הרבה יותר למען האינטרסים של מדינת ישראל מאשר מי שעומד בראשה. השלב הזה, בו מדינת ישראל מתעוורת עת היא נושאת כל הזמן את צדקתה ברבים דינה להיכשל. ישראל לא תוכל להתקדם ללא ביקורת, אהבה עצמית שאינה משולבת בקבלת הפגמים והניסיון לתקן אותם לא עובדת, לא ברמה האישית ולא ברמה המדינית. יואילו נא כל אלה שמדברים בגנות ארה"ב היום לעשות פעם אחת ולתמיד רשימה של כל הנזקים לכאורה שגרמה ארה"ב בזמן נשיאותו של אובמה מול כל הפעמים שארה"ב עמדה לצד ישראל ומנעה ממנה מבוכות בינלאומיות. אני יודעת שצידה השני של הרשימה יקח זמן, אין בעיה - קחו את הזמן שלכם. בלאו הכי נתניהו ינסה לטרפד כל מהלך, הבעיה מתחילה כשהוא מטרפד את יכולת החשיבה הציבורית. אבל בואו נדבר קצת על קפוצי תחת - זה תופס גם על אמריקאים?

הגנון של - משחקים בהיעדר אחריות

אומרים שבכל שפה יש ריבוי מילים לדבר העיקרי בתרבות או במקום, אחת הדוגמאות השמישות ביותר לזה הוא ריבוי המילים לשלג בשפה האסקימואית. מה קורה במצב של היעדר מילה? האם ניתן לעשות היקש הפוך ולהגיע למסקנה שאם מילה מסויימת חסרה בשפה היא גם חסרה בתרבות של דוברי השפה? אני מניחה שכן ואקח כדוגמא את היעדרה של מילה אחת מהשפה העברית לתיאור אחריות ציבורית. אותה אחריות שיש לנושא משרה ציבורית מתוקף היבחרו ונשיאתו במשרה. לא ערכתי סקר אולם במרבית השפות המערביות שאני מכירה יש לפחות מילה אחת המתארת את האחריות שיש בעצם המשרה. אם מקרה המבחן הישראלי מלמד משהו, הרי שאין מילה אחת בשפה וגם אין שום נושא תפקיד ביצועי (ממשלה) שגם מדגים את אותה ולכן אין לי אלא לשער שההיסק ההפוך עובד במקרה זה.

הבוקר שוב היה פיגוע, אולי עדיין במסגרת מה שנתניהו מגדיר "פיגוע אווירה", הפעם מחבלים נכנסו לבית כנסת עם אקדח וסכין קצבים, 4 מתפללים נהרגו ו- 8 נפצעו. מה עושה נתניהו? מאשים את אבו מאזן. מה עושה ליברמן? מאשים את אבו מאזן. מה עושה נפתלי בנט? מאשים את אבו מאזן אבל גם מחזיק תמונה של מתפלל יהודי מוטל ללא רוח חיים עטוף בציצית ותפילין, כנראה בשביל האווירה. מה עושה לפיד? ובכן, לפיד מחזיר אותנו לימי הפוגרומים ומציע אופרטיבית הוצאות להורג וענישה קולקטיבית (אפרופו אבינו שבשמיים). מה עושה יעלון? ובכן לא שמעתי ממנו יותר מדי, אבל יש להניח שהוא מחרה ומחזיק אחר חבריו. אני יכולה להמשיך ולמנות אותם אחד, אחד, אבל מה שמאפיין את כולם הוא הטלת האשמה הבלעדית והחד משמעית על עבאס. אולי הגיע הזמן שניתן לעבאס להתמודד באופן רשמי על משרה בממשלה הישראלית, אם הוא כל הזמן אשם אולי הוא גם ידע לקחת אחריות? 

כל ה"הנהגה" שלנו מצאה את הדרך להסית ולהאשים אחרים גם באחריות וגם בהסתה. רק שאם יש משהו בעברית שאנחנו משופעים בו הוא אמרות שפר. התנהגות ה"מנהיגים" שלנו היא בעיקר דוגמא מצויינת "לפוסל במומו פוסל". כן, עבאס לא צריך לעשות הרבה דברים והוא שוגה, אך ההנהגה שלנו שוכחת לבחון איפה היא שוגה והתעמולה הבוטה נגד עבאס והפלסטינים היא הלכה למעשה המדיניות היחידה בה נוקטת הממשלה. משתמע מכך שלמקבלי ההחלטות בישראל אין מדיניות, הכל תלוי בעבאס. איך זה מתישב עם הצהרתו של ראש השב"כ שעבאס לא מעודד טרור, גם לא מתחת לשולחן? ובכן זה לא, אבל התעמולה בשיאה וזה מצליח, מה גם שהתעמולה הזו רק מנציחה את אי המעש המדיני ומסייעת בסיכויי ההצלחה בבחירות. ללמדכם שמקבלי ההחלטות בישראל לא ממש מתעניינים בעתיד המדינה, אלא בשמירת מושבם בממשלה ובכנסת. 

הפיגוע של היום בבית הכנסת שדומה שהיה מאורגן ומתוכנן כולל התחמשות בנשק חם, יוצרת מגוון פרשנויות ומעבירה את המוקד ל"מלחמת דת" - זה מתיישב טוב: יש דאעש, ויש חמאס והאיסלם הקיצוני בעלייה ברחבי העולם. רק שבדרך אנחנו שוכחים כמה דברים. למשל שעד אפריל ישראל דרשה בהכרה במדינת ישראל עד שנתניהו החליט להעלות את הרף והכרה במדינת ישראל כבר לא סיפקה אותו, הוא דרש הכרה במדינה יהודית. לסבך את האופק המדיני בדת, זה לא נחלת הצד השני, זו נחלת שני הצדדים. 

יש נטייה להאשים את השמאל בנטילת הצד המתקרבן ובראייה חד צדדית של המצב מנקודת מבט פלסטינית, אני לא חושבת שזה נכון, אבל בה במידה ניתן לומר שראייה חד צדדית היא נחלת שני צדי המפה הפוליטית, אבל יותר מזה - של ראשי המדינה שלנו. לכיבוש כבר לא קוראים כיבוש כי הרי אלוהים נתן לנו את כל השטח, עם פלסטיני אין כי הרי בתקופת התנ"ך לא היו פלסטינים ודמוקרטיה לא ממש צריך כי היא הרי בכלל לא מוזכרת בתנ"ך אז למה בכלל צריך את זה. ליברמן היום הודיע כי :אבו מאזן הופך במכוון את הסכסוך לסכסוך דתי", אני לא יודעת איזו אסמכתא הוא מביא אבל בנט הוא זה שהצטלם היום עם תמונה "טריה" מהפיגוע של יהודי עטוף טלית וציצית והודיע בפייסבוק, כמו גם ב- bbc, שהוא לעולם לא יפסיק להראות את התמונה. ספרו לי עוד איך העימות ביננו לפלסטינים הופך למלחמת דת ואיך זה אשמת עבאס. 

בממשלה יש גנון, לא אנשים שיש להם אחריות, אין בעברית את המילה אחריות ציבורית כי זה לא בא עם התפקיד, אם משהו לא מסתדר פה אפשר לטפול האשמות על הצד שכנגד, כי בגנון "הכל עובר אליך וקקי בידיך" זו דרך התבטאות לגיטימית. הבעיה היא שאין לנו מנהיגות, אם היתה גננת בסיפור הזה היא כבר היתה לוקחת אחריות, אבל אין. נתניהו מעוניין לשמור על הכיסא שלו ולכן למרות שהמוסיקה מתנגנת הוא לא קם מהכיסא מחשש שייתפסו לו אותו והוא יודע שיש כמה מתמודדים על התפקיד, רק שבגנון הזה הסיפור לא נגמר רק ב"מה היה לך היום בגן, ילד?", ההתרחשויות בגן הזה משפיעות על כל אחד ואחד מאיתנו. "מנהיגים" מדברים על תחושת ביטחון ואין להם "תחושת אחריות" והכל הוא בתחושות בלי טיפת תכלס. בפוליטיקה תחושת בטן יכולה רק לעזור אבל היא לא באה במקום המשא האמיתי של אחריות ומכיון שאין בלקסיקון שלנו מילה כזו גם אין כזו במציאות. רק את התוצאה כולם רואים, גם אלה שמאמינים למסע התעמולה הנוראי שמתרחש מתחת לאף שלנו "האגדה על אשמתו של אבו מאזן". רק שבניגוד לאגדות שמספרים בגנון לאגדה הזו אין סוף טוב ואף אחד לא יחיה כאן באושר ובעושר עד עצם היום הזה.

לא שיח של תרבות אונס, שיח של גבולות ושל שוויון שלא מסתיים בקריצה ונפיחה באולפן טלוויזיה

מוצאי שבת, זמן לימבו שכזה שבו כבר אומרים שבוע טוב אבל בתכל'ס יש עוד ערב ולילה שלמים לפני שהשבוע מתחיל. אולי זה מה שעושה אותו זמן טוב לסיכומים, קצת כמו נשימה אחת טובה לפני שמתחיל הבלאגן. יפה המשחק במוצאי שבת בין הנינוחות של סוף השבוע והדריכות של השבוע שמתחיל, בין סיכומים להחלטות, בין מנוחה והתכוננות, או אולי רק כוננות.

השבוע המרכזית חוגגת 8, צילמתי אותה לפני כמה שעות בפארק, היא כבר לא ילדה. כלומר היא כן, אבל היא מתחילה להשיל מעליה את הילדה. בלילות הקרובים, אשב ואכין לה כרטיס ברכה. אני יודעת מה אצייר, אבל אני מבולבלת מעומס הדברים שאני רוצה לכתוב לה מול ההכרה שהיא רק בת 8 ובעיקר צריכה ברכה מאושרת ולא מניפסטים. אבל בשבוע כמו השבוע האחרון והוא אינו הראשון, כאשר השיח החברתי מוכיח שלא הגענו רחוק, אני מוצאת את עצמי מדוכדכת מהמחשבה שלתוך האוירה הזו אני מגדלת עוד אישה (אבל זה בסדר כי במקביל אני גם לא מאושרת מלגדל כאן שני גברים לעתיד, אז רמת הדכדוך מאוזנת מגדרית, שנאמר שוויון בנטל).

פתאום הבנתי שהחשש שידעתי שיגיע כבר כאן. החשש האמיתי להסיר ממנה את המבט ולו לרגע, כי יש בעולם כל כך הרבה רוע ואינך יכולה לדעת מאיפה הוא צץ. רוצה לגונן עליה מדברים שהיא עלולה לשמוע, מצמרמורות של פחד, מרגעים של השפלה, מתחושת חוסר אונים, מהניסיון לבדוק את עצמה בגלל חרא של אנשים אחרים. והיא כל כך מדהימה ובוטחת, מדלגת מאתגר לאתגר ולא בא לי בכלל מתישהו (אל דאגה, בטח לא עכשיו) לדבר איתה על אתגרים שצופן לה עצם המגדר. היא גדלה בידיעה של שוויון ואין שום סיבה שמתישהו מישהו בכלל יגרום לה להטיל בזה ספק. 

הדיווח על האונס של הילדה בת ה- 13 על ידי מספר לא מבוטל של ילדים בני גילה פחות או יותר, העלה בעיה חברתית חמורה שנמצאת מאחורי כל אונס שכזה. הראיה המקלה שלנו את הגברים האנסים, את הנטיה החברתית הלא ממש סמויה אך מקובלת שלנו למצוא את התשתית שיצרה הקרבן לתקיפתה. יש לנו בעיה אינהרנטית בתוך כל השיח הזה של אלימות מינית (ודי כבר לקרוא לזה תרבות האונס, זה הופך לנבואה שמגשימה את עצמה, אונס הוא לא חלק מהתרבות. נקודה) כי בתוך חברה מצואיסטית כמו שלנו, לא השכלנו למתוח את הקו האדום לפני שנעשה קצת מאוחר מדי. לא צריך להיות ויטגנשטיין כדי להבין את משמעות השפה והשיח וחילחולם להתנהגות החברתית וקביעת נורמות. שימו לב לראיונות עם הורי התוקפים ואחרים מטעמם שבעודם קוראים לתוקפים ילדים, קראו לקרבן נערה וזו לא סמנטיקה. נערה מתוחכמת הרבה יותר מילדים תמימים. איזה איפון שפתי מחריד - הרי אם היא נערה, קל וחומר שתוקפיה נערים, אך אם הם ילדים קל וחומר שהיא ילדה. כשהשיח הציבורי משנה את ההקבלה הזו, נוצר סוויטצ' ולו גם קטן בתוך הסיפור הזה והסוויטצ' הזה אסור לו שיקרה. 

בעידן של גבולות כל כך רופפים, לשיח הציבורי יש משמעות נורמטיבית וערכית חשובה, לא רק מבחינת תכנים אלא גם ברמה המילולית. המילים שאנו בוחרים להכניס או להדיר מהדיון הן במידה רבה מושפעות מנורמה. אין שפה מקלה לתוקף בעבירות מין ושפה אחרת לקורבן. לא ייתכן שהתוקף הצעיר יזכה לשיח של תיקון עוד בטרם נענש, בעוד שאת נפשה של הילדה המותקפת מי יודע אם אפשר יהיה לתקן והמילים שאחרי לא נחסכות ממנה ואף מזיקות עוד יותר? השיח היום הוא עדיין במידה רבה גברי וסחבקי. מעשים מגונים והטרדות מיניות הם קו אדום, אבל הם משהו שגברים יכולים קצת לצחוק עליו ואיכשהו כאן נוצר איזושהו טווח אפור די רחב ולגמרי לא נכון. 

כשהשבוע ישב לו ירון לונדון ונפח את דעתו לחלל האויר בנושא פרשת התלונה על ההטרדה המינית נגד סילבן שלום, הבנתי כמה לא התקדמנו. אני מודה שהעיתוי לא נראה טוב והוא בטח משחק לידיהם של המלעיזים, אבל זו ממש לא הנקודה. אנחנו שופטים בלי שנבין מה אנו שופטים. אבל התנהגות כמו זו של לונדון צריכה לגרום לנשים להבין שלא משנה כמה זמן עבר, כל מקרה של הטרדה מינית צריך להיות מדווח. הכוח שלנו נמצא במקום שבו זה יוצא החוצה וכבר אי אפשר להחביא את זה. הכוח שלנו לא נמדד ביכולת שלנו להתמודד עם זה לבד ולהתקדם הלאה, למרות ההישג האישי שבזה כי יש לנו חובה חברתית. כי אם לא נתלונן ולא נעלה את זה לסדר היום, אנחנו משאירות את החברה מאחור, במקום שבו נשים לא מתלוננות על זה וגברים לא מתלוננים שנשים מתלוננות עליהם כי פשוט שותקים ונותנים לזה להמשיך הלאה. ואפילו צוחקים על זה. בטלוויזיה. השתיקה הנשית נגד העוולה הזאת לא יכולה להימשך, בייחוד לא מול ניסיונות הגחכה שכאלה. השתיקה והנכונות לקבל את השיח הכל כך גברי הזה (וסליחה על הכללה) רק מכין את הקרקע לקורבן הבא. תגובות כמו של לונדון מוטב להן שלא יהיו בשיח הציבורי גם אם התלונה הספציפית הזו תתגלה כשקרית. 

אכן לא כל הטרדה היא הטרדה וכבר הבנו שיש שופטים שבטוחים שיש נשים שזה הקטע שלהן, וכבר הבנו שאנחנו צריכות לשים לב ללבוש שלנו ולשמור על הכוס שלנו ולא ללכת לבד וכל הזמן לקחת אחריות כי אי אפשר כנראה לסמוך על גברים שיעשו את זה. אבל אנחנו כן יכולות לשנות את השיח. לשיח מעצים ומחנך שמותיר לבנות שלנו אדמה בטוחה יותר לדרוך עליה ולבנים שלנו את לקיחת האחריות. בהקשר הזה דחקות שכוללות מילים כמו מציצות וקולות של פלוצים יוצרות בועה של תרבות אונס, זה שיח שלא צריך להיות לו מקום שכן הוא מתיר את הפגיעה באישה הבאה. ירון לונדון התגלה כאירופאי מעודן בערך כמו שרה נתניהו. אבל ירון לונדון פה הוא רק המשל, קצת מפליץ אולי אבל מה זה חשוב? 

שולץ ה"שקרן" - אגדת עם ישראלית על מנהיגים דוברי גרמנית שבאים לכלותינו

עזיבתם של חברי הכנסת מהבית היהודי את המליאה היום, הפוסט האומלל והמתלהם (כרגיל) של בנט וגינוי הנאום על ידי נתניהו מוכיחות רק דבר אחד שולץ נגע בדיוק בנקודה הכואבת של מי שחי על שקריו. אדם שמאמין לשקרים שלו יכול להתמודד עם המון דברים, אך בנקודה אחת הוא תמיד יתפרץ - כאשר הוא נאלץ להתמודד עם האמת החושפת את התשתית הרעועה של שקריו. ואז איך הוא יגיב לעובדות? בהתלהמות, אדמומיות יתר של עור הפנים והקצפת רוק בזוויות הפה וכמובן בצרחות ש"הכל שקרים", אבל הוא לא יתן תימוכין לטענותיו - פשוט כי אין. הרי לא בנט, ולא נתניהו ולא אורית סטרוק ולא אף אחד אחר מעדת "האחים היהודיים" שבינתיים רק צועקים, אף אחד מהם לא הביא עדויות (אם אפשר במספרים) להוכיח אחרת. הרי אם היו להם מספרים כדי לתמוך בצרורות השטויות הטוקבקיסטיות האלה, הם כבר היו מביאים אותם מזמן.

לא כל כך ברורה לי ההתלהמות הזו שאפילו יולי אדלשטיין מגנה (ואני די מתחלחלת מהמחשבה שאני מביאה דווקא אותו לעזרי), כי בסך הכל יו"ר הפרלמנט האירופי התחיל את הנאום בכנסת בזחילה ובעדנה כמי שיודע שהוא חייב להיזהר בכבודם המופלג של מארחיו, הידועים בחוסר סובלנותם. כל הפתיחה המרוככת שלו והמאוד ברורה, שהעלתה את כל הנושאים שהמנהיגים הנוכחיים שלנו רוצים לשמוע: שואה - לקיחת האחריות הציבורית והאישית (בהיעדר מילה שניתן להשתמש בה בעברית ל- accountability והיא בהחלט חסרה בנוף הפוליטי [אפרופו נתניהו, בנט, לפיד, פרופ' מור יוסף וכיו"ב]) ולמידת הלקחים והרכנת ראש בפני הנרצחים (מזל שעוד אפשר לומר נאצי במדינה המתוקנת שלנו), המשיך לנושא איראן (מחוסרת גרעין), התנגדות לחרם, הבטחה שהאיחוד האירופי יעמוד לצד ישראל (טוב הוא לא אמר לימין ישראל אבל רק בגלל שזה לא ביטוי שגור בגרמנית). מה שעוד היה חסר זה שהוא ידבר על מוסריותו העליונה של צה"ל ובכלל הוא כבר היה מקבל את פרס ספיר סבח (אה, עוד אין?).  קראתי את הציטוט המלא של שולץ ואני חיייבת לומר שאפילו בגין לא היה קם ויוצא מהמליאה, למרות הסתייגויותיו הידועות מגרמניה, כי שולץ אמר את כל הדברים הנכונים כדי לשאת חן בפני האפנדי.

הנה הציטוט המלא של מה שאמר שולץ ועיצבן את האחים היהודיים: "לפני יומיים דיברתי עם צעירים ברמאללה, היתה לי הזדמנות לדבר אתם וזה היה מעניין ביותר. כמו כל האנשים הצעירים בעולם, הרי יש להם רק רצון אחד: הם רוצים השכלה, הם רוצים ללמוד, הם רוצים לנסוע, הם רוצים למצוא עבודה, הם רוצים למסד משפחה. אבל יש להם חלום, שלגבי רוב האנשים בעולם זה דומה: הם רוצים לחיות בארצם עם חופש תנועה ובלי מגבלות. העם הפלסטיני, כמו העם הישראלי, רשאי להגיע לכלל מדינה בת קיימא ולהגשים את חלומו. גם לפלסטינים יש זכות להגדרה עצמית ולצדק. היתה שם שאלה שריגשה אותי, מבלי שאני יכול לוודא אם הנתונים נכונים. אני רוצה לשאול אתכם, האם זה נכון מה שהם אמרו? צעיר אחד שאל אותי, איך זה ייתכן שלישראלי מותר להשתמש ב-70 ליטר מים ולפלסטיני רק 17?" בעיני לא היה פגם בשאלה שלו גם אם הנתונים היו לחלוטין מפוברקים או תמונת ראי למצב בשטח (היינו מכסת מים נמוכה הרבה יותר ליהודים מאשר לפלסטינים [כאילו זה היה קורה]). הדבר היחיד שהראנו לו היה ש"על ראש הגנב בוער הכובע". לא דימוי טוב? אז "שהמלך עירום" גם לא טוב? אז הראנו לו שכל מה שהוא חשב עלינו נכון, שאנחנו יותר גזענים ממה שהוא חשב וכנראה שאפילו יותר גרוע כי גם תרבות אין לנו.

מה כן יש לנו? יש לנו מנהיגים כל כך מנותקים מהעם, שכבר סיימו התמחות בנושא ועברו לשלב הבא הניתוק מהמציאות. כבר עדיף היה שמנהיגינו ההזויים היו עושים כמעשה פייגלין ופוסחים על ההגעה למליאה בתואנה האומללה שאין לנאום בגרמנית בכנסת ואין לדבר עם רוצחים  ויורשיהם כי אסור למחול על השואה (אבל כן לקבל שילומים וצוללות - רק בשקט). ככה לפחות היו חוסכים לנו את ההתבזות הנוספת קבל עם, עדה ומדינה. כי בזמן שהם צורחים שכל מה שאמר שולץ ("האיום"?!) הוא שקרים ואין מכסות מים ואין סגר על עזה, יוצאת לשכת נתניהו בהכרזה שהסרת הסגר על עזה לא באה בחשבון, אף לא כתנאי לפיוס עם תורכיה. איך הסרת הסגר על עזה לא באה בחשבון אם אין סגר על עזה? אני לא יודעת אבל שולץ יצא מה זה שקרן.