הדרך למטבח עוברת בפוסט לשבת בבוקר

עד לא מזמן, אם אני בת 39 שנים הרי שחמש-שש שנים זה באמת לא הרבה יחסית, אחד הבורות בהם נפלתי רבות היה תיוג. אנשים היו נופלים לתוך רובריקות כמו פרלינים לתוך החור המיועד להם במפעל שוקולד שווצרי. זה היה הנוהל לאורך ילדותי, לאורך השירות הצבאי שלי, לאורך הלימודים שלי. הרושם הראשוני יצר תיוג מיידי ולפעמים לקח המון זמן עד שהובנה טעות התיוג ובטח ישנם כאלה שפיספסתי בתהום התיוג. תיוג הוא פעולה מאוד מקלה על הסדר בחיים, אנחנו בכלל נוטים לתבניות באופן מובנה. התיוג הזה הוא מעין מיפוי ראשוני שלאחריו מערכת סינון עקבית שללא משים גם מכניסה אותנו לרובריקות. ההורות הביאה עימה תהליכי סובלימציה רבים, בהם התחלתי לתעל את עצמי אל קצוות העולם המתייג וראיתי כי טוב. אבל אז שמתי לב לתיוגים שלי בעיני אחרים. השינוי האיטי שעברתי אני כאדם השאיר אותו לא פעם במאבק איתנים מול התיוגים בהם תוייגתי על ידי אחרים בחיי הקודמים. 

שנים נתפסתי כאידיאולוגית ומכיון שניתן היה להשליך את האידיאולוגיות האלה על עוזם ועיזוזם של שנות ההתבגרות, הרי שמרבית האנשים חשבו שהרדיקאליות שאני מפגינה בחילוניותי, שמאלנותי וציניותי הם בסך הכל דעות מוקצנות שמקורן בהורמוני נעורים ונטיות מרדניות. מתבקש כי מרבית הבוגרים הסובבים אותי חשבו שדעותי הנחרצות בנושאים אלה יתעדנו וישתנו עם השנים. אבל אחרי שתוייגתי כמרדנית, לך תמצא את עצמך מסביר שאתה עדיין שמאלני וחילוני לא בגלל שזה מרדני אלא בגלל שזה תואם להפליא את תפיסת עולמך. ולך תסביר למה אתה כזה כאשר אנשים מיד חושבים שהם יודעים למה אתה כזה ומייחסים לך דברים או השקפות שלא ממש מתאימות לך. והא לכם סבך תיוגים ששום מפה ומצפן יכולים להם. 

השנים שחלפו לימדו אותי דברים רבים, בעיקר הם לימדו אותי להתרחק מאידיאולוגיות גורפות, מתמה חובקת חיים שמכתיבה לי איך לחיות ולחשוב ולנהוג, בקיצור מאמיתות מוחלטות כביכול. אני עושה דברים בדרכי שלי ובעיקר לא מטיפה לאחרים כיצד עליהם לחיות ונוהגת באחרים במידת הכבוד שהייתי רוצה שינהגו בי. זה פחות או יותר האידיאולוגיה היחידה שאני מחזיקה בה, כל השאר הן דעות ודעות מהגדרתן אינן אמת מוחלטת. אידיאולוגיות וצרות אופקים מעציבות אותי במידה רבה, הן גוזלות את הייחודיות שלי ויוצרות מתחים מיותרים. הן מוצאות עוד אחראי מלבד לגורם האנושי, הם תמיד לוקחות בחשבון שיש נתונים שהם לא ברי שינוי והן תמיד יוצרות פירוד. כך שאם רגע מסתכלים על זה הרי התהליך האישי שלי כולל שלב אימוץ אידיאולוגיות ותיוג כמרדנית ושלב ניתוק ובידול מאידיאולוגיות ושבירת תיוגים. דווקא שלב המרד שלי הוא שלב הבגרות המאוזנת, דווקא כשבחיי אני יוצאת חוצץ נגד הגדרות, אני רגועה וסבלנית יותר ומקבלת יותר. במידה רבה אני קלה יותר כי השלתי משא כבד שאין בו כל צורך, כמו עבד נרצע המשתחרר משלשלאותיו - לא סוחבת מגילת פרדיגמות לתפיסות חיים ולא קלסר טבלאות למיפוי יעיל של בני אדם.

וככה קלילה שכמוני, אעזוב אתכם בצעד מהיר ואגש להכין ארוחת בבוקר במטבח ועם קישור מפוצץ כאקורד סיום אחבר לפוסט מאתמול על פמיניזם ואציין שההליכה למטבח היא מבחירה ולא כי זה מקומי בחיים. זהו, נפרד בחיוך לעכשיו.

הבטחות, רבותי הבטחות (וגם סיכומים שנתיים ברכות ושקרים עצמיים)

הקטע הזה של סיכומים שנתיים, ברכות חגיגיות והבטחות סתומות עולה לי על העצבים. האמת שהסטייל הזה של פוליאנה הוא לא בעייתי מבחינתי כי אני באמת משתדלת תמיד להיות חיובית וברור לי שזה עשוי לעלות על העצבים. אבל ברגע שזה מתחיל להיות קולקטיבי וגם לחלוטין לא מחייב, אני מתקוממת. אז נכון, אפשר לטעון נגדי שאני מהסוג המתמרד וזה תיוג שהולך איתי שנים, אבל come on פה זה מצב אובייקטיבי שיש להתמרד נגדו. 

אז נתחיל בסיכומים שנתיים שאיכשהו תמיד נראים לי ורודים מדי ולא משקפים שום מציאות, אלא אם כן זו אני שחיה חייים אלטרנטיביים ואני לא מודעת אליהם. למשל המחשבה המפוצצת שיאיר לפיד בכלל מועמד לאיש השנה. אי אפשר לנתק את ההצלחה הבאמת היסטרית שלו בבחירות מההתנהלות שלו אחרי. ההצלחה שלו בבחירות לא יכולה להפוך אותו לאיש השנה היא יכולה להפוך את המהלך שלו למוצלח, היא יכולה לתת לו נקודות קרדיט בפוליטיקה ואפשר גם להגיד את זה בקול היא מעידה על טמטומו של מרבית הציבור שבחר בו (כן - המטומטם השמאלני שלא הבין שיאיר לפיד הוא איש ימין מובהק, האנשים שחשבו שזה שאדם כותב בעיתון או מנחה את אולפן שישי זה אינדיקציה ליכולות פוליטיות, מי שחשב שלפיד הוא התשובה למחנה החרדי וקיבל בהפוכה מנהלת דת ותקציבי ענק להתנחלויות, מי שחשבה שהוא שרמנטי ומי שחשב ששווה לתת לו סיכוי כי אין במי לבחור וגם כל אלה שפשוט אין להם בעיה עם להיות באמצע על כל דבר). מאז שהוא נבחר מה הוא עשה כדי להיות איש השנה? שטויות וספינים. שום פוליטיקה חדשה, רק גזירות, אטימות וזחיחות. אז תאמרו אבל סיכומים שנתיים הם פופוליסטיים ולא ניתוח מעמיק וזה נכון וזה עוד יותר מעלה לי את הסעיף...מי צריך את זה בכלל?

ואז מגיעות הברכות החגיגיות, עכשיו זה לא שזה לא יפה זה באמת יפה אבל זה גם מעיק. כיף לקבל ברכות של שנה טובה מאנשים שאתה בקשר איתם אבל לקבל ברכה מהשליח שפעם הביא לך פיצה זה כבר מוגזם ואף פוגע בפרטיות. מעבר לזה שיש אנשים שהברכות שלהם מעידות על ניתוק מוחלט מהחיים. זה שהוריד סטירה לאישה בתור בסופר כי העגלה שלה התנגשה בו, דקה אחרי זה העלה פוסט של שנה טובה לבבי ודביק ואז צילצל לחברה שלו לספר שהוא מצא תמונה מדליקה של תפוח עם דבש ושתיכנס לפרופיל שלו ותראה. סיפור אמיתי ולמען האמת די מלחיץ אם חושבים על זה. או השוטר שחמס זכויותיו של מפגין באלימות ואז מאחל לכולם שנה של שקט. או יאיר לפיד שמבטיח לכולם שיהיה טוב ושוכח את כל אלה שבקושי גרדו את החג הזה בזמן שהוא לוגם לו מהקוניאק שמחירו הוזל במאות אחוזים וכותב ברכה אטומה על קיר הפייסבוק שלו כי זה משאיר אותו עם היד על הדופק. כמה אנחנו אוהבים לשקר לעצמנו.

וזה מביא אותי להבטחות סתומות שגם מתקשר לנושא הברכות והעיוורון האישי שלנו וגם לבחירות המתקרבות. אני מבלה זמן רב בדרכים וחולפת על המון שלטי בחירות והדבר היחיד שאני רואה, למעט מקרים בודדים (ולא, אני לא אכתוב שוב על ניצן הורביץ למרות שאני לגמרי בעדו), זה משפטים סתומים שאומרים בערך כלום. סלוגנים מרוקנים מתוכן עם תמונות של פוטושופ לא מקצועי. תילי תילים של תובנות אפשר ללמוד מזה ואף אחת לא ממש מחמיאה. לפעמים זה מרגיש כאילו אוסף של אופורטוניסטים מנסים להיבחר לרשויות המקומיות ובונים על זה שהציבור די טיפש וחלול ולא ממש מתעניין. (נקודה למחשבה: אולי באמת מגיע פוסט לנושא הבחירות המקומיות). אבל איך זה יכול להיות רשימות ומתמודדים מבזבזים מאות אלפי שקלים עד כמה מיליונים על קמפיינים וכל מה שיש להם להגיד זה כלום. ניקח את "חינוך במקום הראשון" כמשל - מה לעזאזל הסיסמא המפגרת הזו אומרת? איך זה יקרה? באיזה מקום החינוך עכשיו? במקום הראשון מאיזו בחינה? מה אני צריכה להבין מזה? כל כך הרבה דברים ריקים מתוכן שניתן להסיק מכך שהם מבוססים על רעיון הטמטום הקולקטיבי ומכירת השקרים העצמיים.

די מדכא אם תשאלו אותי, אבל שמתי לב שדי הארכתי עד עכשיו והבטחתי שאני לא אעשה את זה. כמה מעגלי הפוסט הזה שגם מתחיל בהבבטחות וגם נגמר בהטחות, אבל הוא לא ממש מבטיח או עומד בהבטחותיו.