חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות זיעה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות זיעה. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 9 בספטמבר 2014

הנה התחלנו. ספטמבר

ככה קוראים למה שעכשיו וזה לא סתיו
אחרי שבת עצלה, השבוע הזה תפס אותי מחוסרת נשימה. כל כך חם בחוץ שיכולתי להישבע שאוגוסט (אוגוסט זה כמו להגיד חופש גדול - רק מבהירה) וזה שעולם כמנהגו נוהג והורים מטורטרים בלי הרף זה פשוט לא פייר כי כשיש לך רגע לקחת נשימה זה לא שווה כלום אם אין מזגן, אלא אם כן זה ערב ואתה חי באזור הררי. ובעצם ספטמבר ונכון שעוד לא כל הפעילות שלנו כבר עומדת על הרגליים אבל בכל זאת כבר יש המון פעילות. ובעיקר אסור לשכוח שספטמבר הוא רק עוד חודש של חום מבאס עם מיתוג לא מוצדק של סוף קיץ שלא עוזר בשיט. וכל הפעילות הזאת בחום הזה צריכה בכלל להיות אסורה על פי חוק לדעתי.


תכל'ס זה כבר יותר ספטמבר
כי בספטמבר, חוץ מהשוטף: להכין אוכל, לנקות, לכבס, לקפל, לסדר, לארגן, לנהוג, לקנות, קקי חתולים, קקי תוכית, לתדלק שזה כאילו לא נספר כי זה על הדרך, חוזרים שוב כל שאר הדברים. שני שיעורי נגינה בשבוע לכל ילד ועוד תזמורת ועוד תיאוריה, בלט וקפואירה, וזה רק אחר הצהריים ואוטוטו מצטרף לזה עוד שיעור תופים. ובבקרים יש שחמט, מפגשי חברים, סיורים במוזיאונים ועוד לא התחילו שומרי הגן, חוג המדע, סיורי יום רביעי, מבוכים ודרקונים, החוג בגן החיות, קבוצת הלמידה, סדנאות שפת התיכנות ואולי בכלל הילדים גם רוצים את שעורי הגלישה. חוץ מזה צריך להספיק גם ללמד בבית ולג'נגל בין מפגשי חברים אחר הצהריים בהתאם ללוחות של כל ילד, וגם למצוא זמן לפרוייקטים המיוחדים שלקחנו על עצמנו לשנה הזו. כן, ככה נראה היום/השבוע/השנה שלי. כן, זה מבחירה.


ספטמבר של דם, יזע, ודמעות.
טוב בעיקר יזע, כי זה מתחבר לזיעה
מתהילה ולא שובר את רצף תמונות
ספטמבר 
לא פלא שאני לא באמת מצליחה לנשום, ועוד לא העברנו להילוך מלא - מה יהיה? אם יש משהו שהבנתי מעל לכל צל של ספק זה שהבחירה שלי (מזכירה - רק על עצמי לספר ידעתי) כוללת הנחה סמויה שכזאת שיש שני דברים שעומדים בראש סדר העדיפויות - מפגשי חברים ויצירת קבוצת שווים (peer group) ויצירת הזדמנויות למידה והתנסויות. בשביל שני הדברים האלה מסתבר שאין ברירה אלא להתאמץ. כמאמר לידיה גרנט, המורה למחול ב"תהילה": "אתם רוצים תהילה? ובכן על תהילה משלמים וכאן תתחילו לשלם. בזיעה". אני מזיעה כמו חזיר שחוט ותהילה כנראה לא תהיה כאן, אבל נסגור על סיפוק. סבבה? הסיפוק שלי מחינוך ביתי נמדד קודם כל בכישורים החברתיים שלהם ובהנאה שלהם מהלמידה עצמה. כל השאר מגיע לבד, למדתי לא לקרוא לו (לכל השאר ז"א) אלא לחכות שיופיע מעצמו גם אם נראה לי שהוא קצת מתעכב. בסוף הוא מגיע. אבל חיברות וכישורי למידה אלה דברי שבכל זאת צריך להקנות והמודעות אליהם היא קריטית. כל עוד הפעילויות שלהם נושאות את שני תווי האיכות האלה אני רגועה ולכן לזה אני כל הזמן מכוונת. רק שזה אומר לא ממש לנוח, עקרונית זה מסתדר איתי יופי. זה בטח מתאים לחלוטין לרמות האנרגיה ואישית זה נראה לי מחיר קטן לשלם כדי למזער את מעט החסרונות שאני מוצאת בחינוך ביתי.



מנוחה גם בספטמבר
בכל מקרה אני בונה על זה שאחרי החגים, ההקלה במזג האוויר תבוא יחד עם השקיעה הנינוחה בשגרה. אז גם יהיה לי קל יותר למצוא את הזמן הנכון לכתיבה, עכשיו אני עדיין בשלב שלנסות למצוא איפה כל דבר נכנס במשך היום וצריך לחזור ולתרגל דברים שעוד חודש כבר יבואו די באוטומט (כן, זה היה סוג של תירוץ עכשווי ללמה אני לא מספיק לפרסם כל יום). וזה לא רק האוטומוט שלי, זה גם האוטומט שלהם. הם נכנסים בהתלהבות לשנה החדשה, אבל את המומנטום הזה צריך לשמר מחד כדי להיכנס לשגרה ולאזן מאידך, כדי להשאיר גם מקום למנוחה. כי תכל'ס בלי להישמע כמו איזה גורו ניו אייג'י המנוחה חשובה לא פחות. היא גם מחדשת כוחות וגם נותנת פרספקטיבה. כך שכניסה מדורגת לשיגרה הופכת את כל הסיפור הזה לקצת יותר קל, לפחות בשבילי ואז כשאני כבר ממש נכנסת לשגרה, אני גם מוצאת את ההפוגה. 


רציתי קצת לספר על התיכנונים לשנה החדשה וכרגיל הארכתי בדבריי (לא שהיו לכם ציפיות אחרות. כן, שוב מתאמת). אבל בינתיים הדברים מסתדרים לי בראש אז הנה פוסט פתיחה, ככל הנראה, מחר יגיע פוסט קצת יותר רציני שעיקרו האחד בספטמבר. יש שיראו בזה אזהרה. אחר כך אתפנה קצת לעשות סדר עם כל הדברים שצופנת לנו השנה החדשה.

לסיום אסכם - יש ירח מלא יפהפה בחוץ, אין ספק שמה שנשאר לי לעשות זה רק לצאת למרפסת להעריך אותו. אבל למי יש כוח? מאמינה לכם שהוא מהמם אבל לי יש מעט שעות שינה. יהיה גם בחודש הבא. ספטמבר הוא חודש עמוס ואמרתי כבר - גם חם.

דרך אגב מחר, 

יום רביעי, 4 ביוני 2014

איזו עונה אני שונאת במיוחד? העונה שיש כאן רוב השנה

שונאת את הקיץ, לא לא אוהבת, שונאת לגמרי שונאת, 
זה הדבר היחיד שאני לגמרי שונאת בעולם
ולא לא יעזור שיש פירות מופלאים
ולא יעזור שאפשר ללכת לים, בים חם ויש המון חול
ובים צפוף ורועש ואם משחקים מטקות לידי הכדור תמיד יתקע לי בראש
ואם מחט מתחבאת לה היא תדקור, לא לא בתחת, יותר סביר שברגל
ובואו לא נשכח את המדוזות
ואם יוצאים ליער הכל מלא קוצים
ואם יש מעין הוא יהיה מטונף
ואם יהיה שם גזלן הוא יהיה יקרן והקרטיב יטפטף עלי
ואז יבואו זבובים
ואפרוו זבובים בקיץ יש ג'וקים
ואפרופו ג'וקים, בקיץ השכנים שלי מתעצלים לזרוק את הזבל לפחים
אני שונאת את הקיץ
ולא לא יעזור שיש בריכה כי זו רק הקלה רגעית
אפילו קרטיב אפשר לאכול רק במזגן
שונאת את הקיץ
כשבחוץ זה מרגיש כמו כבשן
ודווקא בקיץ צריך לצאת כל הזמן
וכולם עצבנים עוד יותר
וזה לא ברור איך כי המדינה הזו מזמן היא מדינה של עצבנים
והקיץ מוציא את כולם עוד יותר מהכלים
ושום פעילות היא לא ממש כיפית בקיץ
ובכל זאת הילדים רוצים לצאת כל הזמן
אפילו השמיים פחות יפים כאן בקיץ
מאבדים את הצבע ונראים כאילו הם עומדים ליפול
כן, ממש כך על הראש ולא יהיה שם שום ענן שיהיו בו טיפות רטובות
ועוד לא התחלתי לדבר על מדד הלחות ועל הזיעה
ועל הגברים שרצים אפילו בלי גופיה
וכל פעילות תהיה הומה מאדם
וכל תערוכה תהיה במחיר מופקע
וכשאצא למרפסת לרגע
ישחקו למטה הילדים של השכונה והם יקללו יותר מרגיל והמילים שלהם ישבו לי על הנשמה
אני שונאת את הקיץ, הוא עושה לי כל כך רע
והכי נורא זה שיש כאן קיץ רוב השנה

יום ראשון, 15 בספטמבר 2013

פוסט על ריצה ועל תיכנונים

מוצאי יום כיפור, כל המשפחה שלי צמה ואני יודעת שלאף אחד מהם אין כוח לשיחת טלפון שבודקת מה קורה איתם והם עדיין מתכנסים בתוך עצמם לשבירת הצום. הילדים והבנזוג יושבים לאכול בלי קשר לסוף הצום כמובן ואני יוצאת לריצה. במוצאי שבת יש לי תמיד בת זוג, אבל הפעם היא בחו"ל ואני יוצאת לבד. מצחיק  - אני אוהבת לרוץ לבד, יצא לי לרוץ יחד לפני אבל תמיד העדפתי לבד ואז התחלתי לרוץ איתה ופתאום גיליתי כמה כיף למצוא את האדם הנכון לרוץ איתו. מבחינה טכנית, הכי כיף לרוץ לבד, אבל לרוץ עם מי שכיף לדבר איתו ולהקשיב לו זה כבר משהו אחר לגמרי.

לפני שנתיים כשעברנו לרחובות, עברנו לדירה בתוך שכונת מפלצות אבן ענקיות. זה אמור היה להיות זמני עד שנמצא בית קרקע (רבים כתבו לפני על קביעות הארעיות אז אין לי מה להוסיף), אבל אחד הדברים שתיכננתי לעצמי זה לרוץ בפארק של השכונה. דיברתי ודיברתי על זה עד שבסוף הצלחתי לקדם את היוזמה. התחלתי לרוץ לפני שנה ושלושה חודשים (כן, לקחו ל 9 חודשים לבצע)  ואחרי כל כך הרבה שנים של הפסקה זו באמת התחלה מחודשת, כי אי אפשר לדבר על חזרה לריצה אחרי יותר מ- 15 שנה, חלה על זה התיישנות, אולי אפילו התנוונות. לבשתי טייץ רגיל וחולצת T, יצאתי לאיזו חצי שעה ואני בספק אם היו שם שני קילומטרים. חזרתי ממוטטת אבל עם הרבה מוטיבציה. שבועיים רצתי כל יום. עד שחברה הסבירה לי שאני לא עושה לעצמי טוב ועברתי ליום כן יום לא. החלטתי לקבוע אתגר - ריצת הלילה של תל אביב, היו לי בערך 4 חודשים אבל המטרה סומנה. כשאני מסמנת מטרה זה לא משאיר לי יותר מדי ברירות. תוך חודש כבר רצתי שישה ותוך חודשיים שמונה. השרירים התחילו להתעצב, הגוף לא רק שהגיב אלא רק רצה עוד. כנראה שיש דברים שמחכים לזמן שלהם. עם הזמן עברתי לרוץ על הכביש העוקף וגם הציוד הלך והשתכלל - בגדי ריצה, מודד דופק, נרתיק לסלולארי, באף לשיער, אוזניות ספורט. 

ההתרגשות לקראת מרוץ הלילה, שלי ושל הילדים, הייתה גדולה. הריצה שלי הייתה נושא שיחה קבוע וההתלהבות של הילדים רק הגבירה את המוטיבציה. רצתי את המרוץ אבל גיליתי שנחיל רצים מיוזעים ומרעישים זה לא הקטע שלי. לא כיף לי לרוץ בדבוקה - זה אכן דביק וזה מגביל ותחושת הניצחון בסיום לא הייתה שונה מתחושת הסיפוק אחרי הריצה לבד. גם המדליה בסיום התפלקה לי, אפילו לא ראיתי שמקבלים אחת ונאלצתי לחזור לקו הסיום כדי להביא מדליה לילדים. הגעתי למסקנה שאחרי שהמטרה סומנה ואף הושגה אין לי יותר צורך בזה. המשכתי לרוץ לבד ולהתעלם באלגנטיות מכל המיילים השבועיים שמבשרים על עוד מרוץ. ריצה בשבילי היא לעצמי. לא הפסקתי, להפך, האימונים נמשכו אבל לא כדי לסמן עוד מטרה אלא כדי לעשות לעצמי טוב. ואז הגיעה לפני כחודשיים השותפה החדשה שלי ואנו רצות יחד פעמיים בשבוע ושתינו מחוייבות לריצה המשותפת. אני משתדלת לרוץ לפחות עוד פעם אחת בשבוע לבד. עם העבודה החדשה של בנזוגי, עוד לא הצלחתי לפתח פרקטיקת ריצה אבל אני מתכווננת לריצות בוקר ויש לקוות שמרוב כיוונונים זה גם יצליח. מסתבר שבכל זאת זה כיף כשיש מישהו לרוץ איתו.

התכוונתי בכלל לכתוב היום על השיחה של אמא שלי ושלי אתמול אחרי הריצה ועל השיר שכתבתי ב- 1995 ונתתי לה עם הקדמה מרגשת עם מחשבות על ספר שירים שאוציא עוד לאור. מסתבר שגם אצלי לפעמים תיכנונים לחוד ומעשים לחוד... לפחות את הריצה הצלחתי להגשים, אז כנראה שהכל עוד אפשרי.