חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות ספרות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ספרות. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 31 באוקטובר 2015

למידה מחברת

השבוע הבכור התחיל ללמוד סדרות במתמטיקה, העובדה שהוא ניגש ללימודים במצב רוח מלחמתי ותבוסתני היא סיפור אחר, שהצלחתי (למרבה הפלא) להתגבר עליו עם המון סבלנות ומתוך מודעת שזו לא תהיה הפעם האחרונה. כשהצלחתי להגיע לשיתוף פעולה התחלנו לדבר על נושא החוקיות. זה הביא אותנו לדיון לשוני ומשם לשיחה על חוקים, חברה, פילוסופיה, זכויות, הרשות המבצעת, תקדימים, פסיקה, הפרדת רשויות, חנינה, מוסד הנשיאות וחוקי יסוד. אחר כך חזרנו למתמטיקה. הוא פתר את שלוש השאלות בערך בשניה. למחרת הוא עבר לשאלות הבאות ואמר - "אה טוב זה קל, בעצם את כבר הסברת לי את זה". 

כל ההתנסות הזו היתה רגע בוננות אחד גדול. מעבר לבריקדות הראשוניות שהוצבו מולי והיו מלאות בכעס ורחמים עצמיים ועוד כל מיני דברים שנוער לפעמים מתכסה בהם ויש לנטרל אותם בעדינות ומתוך אופטימיות חיצונית מלווה בקול ציני פנימי שמאפשר פרספקטיבה. אבל תהליך הלמידה היה נהדר בעיני, כמו גם השיחה האסוציאטיבית שגרמה לנו לנוע מנושא לנושא ולקשר בין הכל וחוץ מללמוד מתמטיקה, ללמוד עוד המון על הדרך. גם היו הרבה תוצרי לוואי נוספים כמו לייצר תהליכי חשיבה, כיצד להגיע לפיתרון, כיצד לפעול כשנתקלים בקושי ואפילו איך נרגעים כשניצבים מול אתגר. כל זה בשעה של למידה. 

אלה הדברים שאני אוהבת במיוחד בחינוך ביתי, החיבור בין דברים ויצירת דיון מעמיק שמייצר חשיבה. אחד הדברים שהבנתי כסטודנטית היה שהדברים מתחברים יחד ונותנים תמונה הרבה יותר שלמה, פתאום אסכולה פילוסופית מצאה את ביטוי אפילו במדעים מדוייקים. הרצון ללמוד היה בין היתר איזשהו ניסיון לחבר בין המון תחומי ידע יחד ולא כדי ליצור בלאגן, אלא סדר. לאור העובדה שמערכת החינוך בנויה על דיסציפלינות ושהמורים עצמם לא תמיד רואים את ההקשרים העמוקים יותר בין הדברים, התלמידים לא מגלים איך ההיסטוריה מסבירה את הפילוסופיה ואת הספרות והשירה והאומנות הפלסטית ושינויים חברתיים ושינויים פוליטיים ואלה מסבירים שוב את ההיסטוריה. והכל מתחבר. מעולם לא היתה דמות חינוכית בחיי שיצרה חיבור בין הסינפסות האלה. אבל כשראיתי את זה פתאום היה לי קל יותר להבין את הכל.

אולי אני מקרה יחיד, אבל לתחושתי מרביתנו עברנו כך את בית הספר, כשכל נושא עומד בפני עצמו. מרביתנו גם אומרים ששווה לשלוח את הילדים לבית הספר רק בשביל החברים כי ממילא לא לומדים שם הרבה, אבל מבלים את מרבית שעותינו בבית בדאגה שהילדים יעשו את כל השיעורים. אלא שבזאת אנחנו תורמים בעיקר לשינון של חומר לימודי. אנחנו מוותרים על ההבנה שלהם כל עוד הם מצליחים לפתור את התרגיל או השאלה. אלא שמה שיעשה את הלמידה שלהם אפקטיבית זה לא עוד תרגילים במתמטיקה שצריך לעשות מעמוד 76 עד עמוד 79, התירגול שלהם הוא רק חלק ספציפי וקטן מאוד מהלמידה.

אני עוקבת אחר תהליך הלמידה של הילדים והוא אחר לגמרי משלי. הלמידה שזורה בכל דבר. היא בהתנהגות היומיומית, היא במציאת פתרונות, היא בבחינת דברים מכיוונים שונים תוך ניסיון להשתמש בדימיון מחד ומאידך לראות את אותו הדבר מכמה שיותר כיוונים מתוך ידע שנצבר או כתהליך לוגי של הסקת מסקנות. בשביל זה הם לא צריכים רק מחברות. יש להם גם אותן, בשביל זה הם צריכים בעיקר שילמדו אותם לפקפק, שידרשו מהם לחשוב, שיראו להם עוד דרכים לבחון נושאים. בשביל ללמוד איך לחשוב, הם לא צריכים לענות על שאלת מי אמר למי ומדוע, אבל אם הם ילמדו לחשוב הם ידעו גם את זה.

נושאים ספציפיים של תחומי ידע קל יחסית להקנות לילדים, את החומר הספציפי הנדרש מהילדים אפשר בתכל'ס ללמד הרבה פחות זמן ולהגיע לתוצאות הרבה יותר טובות, אם מקדישים זמן לא למדדים אלא לערכים חשיבתיים. כל הצורה בה לומדים ילדינו במרבית מבתי הספר השייכים למערכת החינוך היא לא נכונה והיא לא מותאמת לא לילדים ולא לקדמה הטכנולוגית. אלא שהמערכת לא תשנה יותר מדי כי המערכת פועלת משיקולים אחרים. מה שאפשר לשנות זה את מה שאנחנו נותנים להם בבית. לשבת איתם מההתחלה עם החומר שהם מביאים הביתה וליצור מזה שיחה ומחשבה שבסיסה הוא הרצון לחבר בין נושאים, לטעת ספקנות, ביקורתיות לחדד את היצירתיות. זה מחבר את חומר הלימודים, זה מחבר בין הורים לילדים, זה יוצר משהו שלם יותר בתוך עולם של סדר עדיפויות קצת מעוות. קראו לזה למידה מחברת.




יום שבת, 1 בנובמבר 2014

סתיו אהוב

סופסוף מתחילים להרגיש את הסתיו, הטבע משיר את חליפת הבגדים שלו ובני האדם עוטים על עצמם עוד שכבה. זו בשורה נפלאה לאנשים כמוני שלא יכולים לאהוב את הקיץ. הישיבה במרפסת לצורכי כתיבה נעשית נעימה הרבה יותר, אם כי היא יעילה פחות כשכל הזמן מסתכלים על השמיים ואיך אפשר שלא? המהירות בה העננים מתחלפים, המאבק בין העננים האפורים והכבדים עם העננים הלבנים שמעליהם, רצועות תכלת השמיים שמציצות לעיתים. הבטחה אמיתית לאושר קריר ולשאיפות אוויר מהולות בריח גשם. הסתיו מביא עימו הקלה נפשית ולא רק בעומס החום וכנראה גם הרבה מליצה מצידי ואני לא מתכוונת להתנצל על זה. 
צבעוניות שאין שניה לה

את מה שהטבע לא עושה בארצנו הקטנטונת אני משלימה עם הערגה לסתיו באירופה או בניו אינגלנד, בוסטון ספציפית אם תרצו. העצים שמשנים את צבעם - חום, כתום, אדום, ורוד, חיות מתפרצת שאין אצלנו. אבל המילה סתיו כל כך טבועה בי שאת מה שאני לא רואה סביבי משלים לי הדמיון. נפלאות המוח האנושי.

אפילו הסתיו בארץ עייף, העצים הופכים חומים, השלכת לא ממש שלכת והוא קצר כל כך ולא החלטי והגשם הוא מתעכב ואז ניחת כמו מבול קצר. יוצר שלוליות מים על כבישים שלא היו מביישות מאגרי מים בצפון ונעלם. ובכל זאת זה הסתיו שיש לי והוא מסמן שהחורף תכף מגיע ולכן אני שלו בכלל בלי היסוס ובלי תלונות. ואם נדמה לכם שהתלוננתי אתם טועים, זו רק לא אהבה עיוורת, רואה את פגמיו ואוהבת בכל זאת. 

הפכפכות מזג האויר, בין חום נעים לגשם מטורף לא מכניסה אותי ללחץ. מה לובשים? לרוב קצר. מה קורה אם יורד גשם? כנראה שקצת נרטבים. מה עושים בערב במרפסת? לובשים קפוצ'ון דקיק ועוטף ומתפנקים עם אלכוהול ובנזוג. הייתי רוצה שהסתיו שלנו יהיה יציב יותר, שלא ירגיש כמו מאבק בכורה של הקיץ שממילא נמצא פה רוב הזמן ומרגיש כאילו הוא לא רוצה לוותר על יום אחד, בלי ימי שרב, עם שמיים אפורים, גשם קבוע ושמש שמדי פעם מפתיעה.

אבל הסתיו שלנו הוא אחר, הפכפך ועצבני. זה מצחיק אותי כי בתודעה שלנו סתיו תמיד נראה כמו משהו מאוד הוליוודי, רומנטי, נוגה, אולי אירופאי, מעט דכאוני. אין באמת הקבלה בין הסתיו כמו שאנחנו חווים אותו כאן והסתיו בשירה הישראלית או בספרות. לא רק ביאליק גר בתל אביב וכתב על סתיו אירופאי, גם עמיחי שהיה ישראלי הרבה יותר ממנו והסתיו שלו היה ירושלמי, כתב על סתיו וחרז עם חצב. רק שהופעת החצב לא מסמלת את בוא הסתיו, היא מכריזה על תחילת סוף הקיץ כבר כתבתי על זה, כאן). היא לא מביאה עימה רוח סתיו, גם לא ימים של גשם, היא רק מודיעה שאוטוטו השרב יהפוך לספוראדי עד שיעלם לקצת מהנוף האקלימי.

ובכל זאת סתיו. הוא כבר כאן. אותי זה משמח וקול הגשם מצהיל אותי וגורם לי להרגיש אנרגטית אחרי קיץ שמאיים על מלאי האנרגיה שלי ועל כוחותיי הנפשיים. הסתיו כבר ממש כאן, אני יודעת שעוד יהיו ימים שמשיים, אני שמחה גם עליהם, למרות שהייתי מעדיפה אותם גשומים. הסתיו כבר כאן ואו שאתה אוהב אותו או שאתה מדוכא ממנו, אבל בטח שאתה לא יכול להישאר אדיש אליו. והוא כבר ממש כאן.

תקשיבו לגשם, נספג באדמה שכמהה אליו, מרווה את צמאונה, מטשטש את היובש, שוטף את הדם. יש בו הבטחה לא ממומשת לשקט אנושי שמפנה מקום לרעש של הטבע. הגשם הזה, בעיקר אחרי קיץ של מלחמה, יש בו משהו מרגיע, משמח ובטח לא עצוב. סתיו הוא לא עונה לדיכאון, הוא עונה להתחדשות. סתיו הוא הפוגה מרעננת במקום שכוח האל הזה שכל כך הרבה אנשים רואים בו קדוש. הסתיו הוא מנגינה מאושרת שחוגגת את החיים, אפשר קצת להיסחף איתו ולהרגיש שוב קצת כמו ילדים.


"שוב חצב. אתה מביט בו  
במבט חטוף, כאדם בשעונו  בלי שהתכוון לכך. יפים המקומות הקדושים  בהרי יהודה שעננים באים להם ממערב.  עננים כאלה הופכים אותך לנביא – יהיה גשם  לשעת נבואה קלה, בלי יסורים"

יהודה עמיחי מתוך "סתיו בהרי יהודה"