אתמול בלילה (שבת) הלכתי לישון בשעדיין משתוללים ברשת דיווחים על האשה בת ה-60 שנפצעה קשה אחרי ידויי אבנים בצומת שילה והמלחמה על חייה. כשקמתי בבוקר התגלה שלא היה ולא נברא, זה לא אומר שלא יכול היה להיות, ועדיין. בשעות המועטות שהידיעה היתה באוויר ברשתות החברתיות היא קיבלה גינויים כי גינוי זה הפוליטיקלי קורקט החדש. אגב, היו אתמול המון מקרים של ידויי אבנים ובנס לא קרה כלום. כמה פעמים שמעתי אתמול את המושג אבנים הורגות. זה נכון כמעט לכל דבר שתשים בידיו של אדם, כי זה לא המכשיר - זה האדם, ברטולד ברכט כבר כתב את זה טוב ממני.
שני פיגועי דקירה היו בסוף השבוע, ועושה רושם שכולם בציפיה לגל טרור חדש. נתניהו אף פירסם ברשתות החברתיות תודה לחיילי מג"ב וצה"ל והוסיף כי המדיניות של ישראל כלפי מפגעים היא אפס וש"נפגע בכל מי שינסה לפגוע בנו". נתניהו בהחלט יכול ליצור הסלמה, החמאס גם ככה בוחן את האפשרויות, אלא שזה לא יועיל לאף אחד מהצדדים כרגע וגם באמת שנורא חם.
אבל הנקודה שבכלל רציתי לכתוב היא לא זו, גלי הפיגועים אינם תולדה אמיתית של מי נמצא בשלטון, מוכרים לנו את הנקודה הזו כמעט בכל מערכת בחירות. את העבודה למניעת פיגועים עושות היחידות השונות בזרועות הביטחון והן עושות את זה (בלי להיכנס לנושא) יומיום ובלי קשר למי נמצא בשלטון. פיגועים הם לא ממש תולדה של פעלה כזו או אחרת אם פוליטית ואם לאו, כמובן שיש דברים שמגבירים ניסיונות לפיגועים, אבל פיגועים נמצאים כל הזמן ברקע, למרות הניסיון של אבו מאזן להיאבק על עצמאות פלסטינית בדרכים לא אלימות. חופשי אתם יכולים להיות ציניים ולהביא לי דוגמאות על משפטים שהוא אמר, עם יד על הלב ובהתחשב בנסיבות אבו מאזן הוא פרטנר מצוין שישראל מפספת, נכון יותר פיספסה, למרות מגבלותיו וחסרונותיו ויש.
פיגועים קיימים כי יש דיכוי, הם יוסיפו להתקיים כל עוד הנושא הזה לא יבוא על פתרונו ואולי גם אחריו אין לדעת, אבל בינתיים 48 שנים שאנחנו חיים בצל דיכוי ופיגועים ברמה כזו או אחרת. ישראל רומסת את זכויות העם הפלסטיני מדי יום, לא רק שהיא אינה מקיימת שוויון היא לא מאפשרת קיום בכבוד. אגב, אתם מוזמנים לתת לפלסטינים כל שם שתרצו, זה לא ישנה את העובדות שיש כאן קבוצה לאומית שמבקשת הכרה בזכויותיה וזה שנגיד שאין דבר כזה לא יהפוך את זה ללא קיים. לא היו פלסטינים, כן היו פלסטינים - זה לא משנה - יש כרגע משהו ואלא אם כן עליתם על פטנט להמרה לאומית כוזבת, ביטול העובדה לא יסייע למציאת פתרון. 48 שנות דיכוי שמעולם לא הצטיינו בהומניות או הבנה לליבם של הנכבשים תהא לאומיותם אשר תהא.
במצב הזה, בו לנולדים לתוך המציאות הפלסטינית בוודאי בעזה אך גם בגדה, אין למעשה שום עתיד לשאוף אליו, אלימות הופכת לדרך חיים. מתוך ראיית הדיכוי הפוליטי כמכשיר הרסני המייצר מעגל אלימות בין המדכא למדוכא, הנה משהו שאמר נלסון מנדלה, בלי חלילה השוות את ישראל לדרום אפריקה (אם תהיתם): "אינני כופר בעובדה שתיכננתי מעשי חבלה. לא תיכננתי אותם מתוך פזיזות או משום שיש בי איזושהי אהבה לאלימות. תיכננתי את זה כתוצאה מהערכה פיכחת ושקולה של מצב פוליטי שעלה אחרי שנים רבות של עריצות, ניצול ודיכוי של בני עמי על ידי לבנים".
זה לא רק נלסון מנדלה, כל ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של אנשים או קבוצות שדוכאו מספיק כדי לאבד כל תקווה ולפנות לאלימות. לא זו לא דרכי, אני בטח לא מנסה לייצר רציונאל שמסביר את ההיגיון מאחורי מעשי רצח ואלימות, אלא שמסתבר שזה אפיק פעולה ששומש, משומש וישומש בידי האנושות. הוא גם נעשה על ידינו, כמובן בלי השוואה, כי אסור.
הניסיון שלנו להשלים עם המצב יוצר בעיות מוסר רציניות והן עלו בפסיקותיו של בג"צ בחודש האחרון בצורה ברורה. היום בישראל יש ציבור שתומך "בצדק יהודי" שגובר על שיקולי דמוקרטיה ומוסר, גובר על התנהלות חכמה במישור הפוליטי, מתכסה באיצטלת ביטחון ומעבר לעובדה שאינו מתווה מדיניות שיש בה משום להבטיח עתיד טוב יותר ויוצר סכנה אמיתית לדמוקרטיה ברמה הבסיסית ביותר של זכויות אדם ואזרח. לאן זה מוביל אותנו אינני יודעת. חכמים ממני, כמו תומאס ג'פרסון, כבר הבינו ש"למרות שרצון הכלל תמיד מנצח, רצון זה על מנת שיהא צודק חייב להיות הגיוני, על המיעוט לקבל שוויון זכויות, אשר עליהן החוק מגן בשוויון ואשר הפרתן תחשב לדיכוי". לא רוצים לקרוא לזה כיבוש? אין בעיה - תנו זכויות שוות.
כאשר מדינת ישראל מפירה מדי יום את זכויותיהם של הפלסטינים, אזרחי ישראל צריכים לחוש מאויימים. אין כיבוש/יש כיבוש, אין פלסטינים/יש פלסטינים - אין זה משנה בשטחים הלא מוגדרים האלה עם האוכלוסיה הלא מוגדרת הזאת ישראל היום עושה מעשים שאסור לה לעשות גם אם הם התחילו ואלוהים איתנו. "הוא שדואג שזכויותיו מוגנות, חייב לשמור על אויבו מפני דיכוי, אם ייכשל בחובתו זו הוא קובע תקדים שיפגע בעצמו" - זה לא אני אמרתי, זה אמר תומאס פיין והוא כבר לא יתנו מעל 200 שנה. מדינאים אחראיים צריכים לגשת לנושא הזה ולפרק אתו ולא מאהבת הפלסטינים, אלא מאהבת ישראל והרצון לחיות בשקט במדינה שלא אוכלת לא את יושביה ולא את שכניה. אבל עזבו, בואו נדבר קצת על ראש חודש אלול ועל תובנות וסליחות, את הסיפור הזה שאין לו שם אנחנו דוחים כבר 48 שנים, בואו ניתן לזה צ'אנס לראות איך זה מתפתח. עד עכשיו זה לא עובד, אין לדעת. ולא אמרתי עוד מילה על לייבוביץ'.
