חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות מסכה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מסכה. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 6 בינואר 2016

אתם עדיין מתפלאים על נתניהו?

סרט שהוקרן אתמול ברשת PBS מגולל סיפור מרתק מפיו של שגריר ארה"ב בישראל לשעבר והשליח המיוחד מרטין אינדיק על תהליך השלום ועל קשרי ארה"ב-ישראל. בין היתר נאמר שם כי אינדיק זוכר שבהלוויתו של ראש הממשלה ז"ל יצחק רבין, נתניהו אמר: "תראה את זה, הוא גיבור לאומי עכשיו. אם הוא לא היה נרצח, הייתי מנצח אותו בבחירות והוא היה נכנס להיסטוריה כפוליטיקאי כושל". זו עדות מצמררת, אך אינה מפליאה בכלל. אם יש מקום להתפלא זה על העובדה שנתניהו שיחרר משפט כן בנוכחות עדים שידידותם הפרסונלית עומדת בספק.

אם בכל זאת מישהו מוצא את זה מפליא הרי שהוא אינו מחובר למציאות הישראלית כבר שלוש קדנציות רצופות וכמעט שלושים שנה. זה לא שנתניהו לא השתנה, בוודאי שכן, כוח משנה אנשים. במקרה של נתניהו זה רק עשה אותו יותר זחוח. אין לי אלא לשער מה הוא אמר מתחת לשפם אחרי שסילבן שלום הלך לביתו בבושת פנים, או מה אמר לפטרונו אחרי נאום הקונגרס שלו בו הכריז מלחמה פוליטית על הנשיא אובמה.

"חידת נתניהו" היא פיקציה, אין דבר כזה. נתניהו עקבי ביותר ואין שום צורך לתהות לגביו, הוא מגיע עם התוויה. נתניהו איש ימין מוצהר, מבחינתו קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית חשוב יותר מדמוקרטיה או שלטון תקין. חשיבות היהדות אין מקורה באמונה, מקורה במנדטים. אלוהי נתניהו הוא הכוח, השלטון וכל אמצעי כשר בשמו. לכן, אין להתפלא שהמוכתר בעיני עצמו כ"מנהיג היהודים" אוכל השרצים בארוחות עם שלדון "הדמוקרטיה אינה מוזכרת בתנ"ך" אדלסון נותן את חסותו ליהוד הדמוקרטיה הישראלית כבר 7 שנים רצופות. מטרתו להמשיך ולהיות בשלטון, הדמוקרטיה אינה נר לרגליו והוא לא בוחל בשום אמצעי. 

באמצעות מסע הפחדה הוא יוצר שיתוק ומזין אותו על ידי חיבור הנרטיב היהודי לנרטיב הציוני תוך שרבוב אידיאולוגיה ימנית, זו ביצה בה נתניהו שוחה מעולה. את ההמון הוא משיג על ידי שיח "ציוני חדש" הרואה בשמאל אם כל חטאת ובאיסלאם איום קיומי, תחת החסות הזו הוא יוצר שיתוק מדיני שמחזק את כוחו תוך ניצול מצב שהוא עצמו יצר במו ידיו ומדיניותו. ישראל במצבה היום היא פרי הגינון האינטנסיבי של נתניהו והעשבים השוטים שהיא מצמיחה והפגיעה האמיתית בדמוקרטיה הם פרי ההסתה שלו עצמו.

נתניהו של 1995 הוא אותו נתניהו של 2016. העובדה שניסה לטשטש את אחריותו למסע ההסתה והדה-לגיטימציה שעבר רבין ושזה הצליח לו מעל למשוער אינה מעידה עליו, היא מעידה על הציבור הישראלי. הטקטיקה שנקט נגד פרס בקמפיין של 1996 אינה שונה מהקמפיין בבחירות האחרונות, השחרת השמאל היא הדרך שלו לסלול את דרכו האלקטורלי ואם הדמוקרטיה נרמסת בדרך, אז זה מחיר שיש לשלם. 

קו ישר עובר בין האמירה האומללה בהלוויתו של רבין, אם נאמרה, ובין האמירה ביום הבחירות כי "שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי" - כל דבר נתפס בעיני נתניהו לפי מידת האיום שיש בו על יכולתו להרוויח רווח פוליטי. זה עובר גם חסמים של מוסר וזה מאתגר את יכולת ההתנצלות הדו פרצופית שלו, שגם היא משוללת כל כוונת אמת לבד מכוונה פוליטית טהורה.

כל ניסיון לבחון את הפעילות שלו דרך מסננים אחרים לבד משמירה על הכוח וחיזוקו יכולים ליצור אניגמה, אולם אם נסתכל על נתניהו לאורך השנים אין כאן על מה לתהות. הוא ברור ועקבי והוא מתוכנן, יותר מאשר נתניהו ראש ממשלה ישראלי הוא רפובליקן אמריקאי שהכי קרוב שהוא יכול להגיע זה להיות ראש ממשלה בישראל. אם לא יהיה ראש ממשלה, אין לנתניהו משהו אחר לעשות שיהיה באותו קליבר, הוא לא יהיה איל הון אם יפרוש, הוא יהיה בעל עמדת כוח לשעבר וזה משהו שנתניהו לא יכול לשאת. 

עדותו של אינדיק לא מביאה עימה כל בשורה חדשה, היא רק עוד עובדה שנתניהו הוא אב טיפוס של כל מה שרע בפוליטיקה, הוא ההוכחה שלפוליטיקה אין כל קשר למוסר. השאלה היא לא מתי תקרע המסכה מעל נתניהו, המסכה נקרעה כבר מזמן, השאלה היא מתי ישראל תתעורר ותחזיר את נתניהו להיות מה שייעדה לו ההיסטוריה - פוליטיקאי נכשל שהביא את המדינה לתקופה חשוכה מאין כמוה. אבל נתניהו לא מודאג מהחשכה, בבית בלפור יש מלאי נרות.

יום שישי, 19 ביוני 2015

סיפורי אלף מייקל ומייקל

הגעתי לרגע הזה כשהפוסט כולו מסודר לי בראש בצורה די ברורה, ללמדכם שהעובדה שלא כתבתי הלכה למעשה, לא מעידה שלא הייתי מכוונת כתיבה בבלוג. התחלתי את הבלוג כשהמקלדת היתה על אנגלית. כן, ככה זה התחיל. שום דבר טוב לא צמח מזה, אם להיות כנה עם עצמי זה היה אפילו מתסכל. הזמן הפך למצרך כל כך יקר וכל בזבוז שכזה הוא מיותר. אולי בעצם היקום מאותת לי שהגיע הזמן לאיזה פוסט נוסח "יומני היקר" שמוציא החוצה קצת קיטור וקיטורים על הקושי בשילוב שבחרתי של חינוך ביתי ועבודה. נוסח "מהגיגיה של אם שהרכבת שלה שועטת על הפסים והכפתור האדום של "לחץ כאן בשעת חירום" כבר שובר את עצמו וולונטרית". מהצד השני, זה לא יעזור,זו בחירה ואופי שלי וככה אני עושה דברים ויש בעולם דברים חשובים ממני. הלאה.

חגיגת התרבות עדיין בעיצומה ואני כבר כולי תקווה שהחלטתם אם אתם קפוצי תחת או שמא בהמות הקש והגבבה. הבעיה עם העובדה שזה לא יורד מסדר היום היא שמתפקשש כאן הדיון המהותי. אני לא מסכימה שזו כסות לגזל הגז, זו בחירה. התקשורת מסוגלת להתעסק בשני הדברים, ויותר, במקביל. לא ניתן לתרץ את עושק הגז שמתרחש מתחת לאף בהסבר שזה מה שהציבור רוצה, זו בחירה של התקשורת בארץ לא לגעת באמת בנושא. אם התקשורת היתה מוצאת לנכון להעלות את הנושא, הוא היה עולה. ומהו הדיון המהותי לנושא תרבות? גבולות הדמוקרטיה, חופש הביטוי, מימון והסדרים - אלה הדברים שיש לעסוק בהם בקונטקסט הזה. אם מלחמת התרבות בישראל היא עניין של העלבת מגזרים, כנראה שבאמת אין מה לממן. מירי רגב, כמו הרבה מהחלטותיו של נתניהו, היא הסחת דעת. מעבר מהעיקר לטפל - אם מה הציבור בישראל עסוק בהטחת גינויים כנראה שמצבנו באמת יותר רע ממה שניתן היה לשער. 

ואפרופו מצב רע, זה הזמן לפרשת מייקל אורן, יחסי ישראל-ארה"ב לא בנקודה טובה מחד אבל אין זה אומר שהם אינם טובים. הבסיס לקצרים עם ארה"ב הם על בסיס אישי (פרסונלי) וכן נכנסת לכאן כמובן גם אידיאולוגיה, אבל בסיס מערכת היחסים הוא איתן ואינו כפוף לאישים. אחת הפרקטיקות היפות יותר בתרבות הפוליטית האמריקאית היא היכולת להפריד בין האדם לתפקיד. אתה יכול לא לסבול את הנשיא ועם זאת אתה תיתן לו את הכבוד המגיע לו, זה לא ככה בתרבות הישראלית. התרבות הישראלית לגמרי מערבבת בין השניים, זה גם עובד ברמה האזרחית. דוגמא מצויינת, שאינה קשורה אבל כן, היא ההתייחסות לראש הממשלה נתניהו כ"ביבי" או לח"כ יצחק הרצוג "בוז'י" וכו'. הפמיליאריות הזו היא לא בהכרח טובה בעיניי. אבל הנשיא אובאמה מעולם לא הפסיק להיות חבר של ישראל, הוא לא חבר של נתניהו והוא לא צריך להיות, זה לגיטימי. הבעיה היא שנתניהו, שמנסה להפוך עצמו לנציג היהודים עלי אדמות, מנסה להפוך את האישי למדיני ובדעת הקהל הישראלית הוא מצליח. פרשת מייקל אורן רק מדגימה את זה.

אישית, לנושא מייקל אורן, ובכן אני לא מכירה את האיש ואני מוכרחה לציין שהוא מעולם לא הצטייר בעיניי באופן, בעצם הוא פשוט לא הצטייר. אבל בואו נגיד שהוא לא ממש השאיר את רישומו כשגריר ישראל בארה"ב, בטח לא במושגים חיוביים. כך או אחרת דומה שדבר אחד הוא לקח מהשהות בארה"ב וזו ככל הנראה האמרה "אין יחסי ציבור גרועים". אני לא יודעת אם ספרו של אורן יונק את השראתו מדעת הקהל השלילית ממילא בישראל ומנסה רק לתפוס את הגל, אולי זו העובדה שגם עכשיו כחבר כנסת הוא ככל הנראה הפנים שלעולם לא ישבור את מעגל הבינוניות (אבל זו רק ספקולציה אישית לא מבוססת), אולי זה ניסיון לקרוץ לנתניהו שברצונו ירים אביון ורצונו ירמוס אותו עד דק (בהנחה שהוא יכול, זה לא תמיד מצליח - ע"ע גדעון סער, אורן חזן, רובי רבילין - רשימה חלקית ביותר). כך או אחרת מה שעולה מעל הכל מבחינתי זה ש:
  • מייקל אורן לא ממש קורא את המפה הגדולה, אבל זה לא מפתיע ולא מעניין
  • נתניהו מנסה למנף את הסיפור אך לא ממש בהצלחה, אבל זה לא משנה כי חומות ההסוואה נפלו וזה כבר צוין בפרוטוקול - ארה"ב יודעת מי זה נתניהו
  • הציבור בישראל אשכרה לא מעוניין בעובדות וזה ממשיך את הרעיון של תחילת הפוסט הזה - דומה שגזרנו על עצמנו כציבור עיוורון מרצון, העניין הוא שכפתור ההשמדה העצמית עלול להילחץ בעת הגישושים באפלה
הבעיה של אורן לא מעניינת, במסווה של עובדות שכל ילד יכול להפריך בקלות הוא מנסה לצבור לעצמו איזשהו מוניטין, אבל כמו שלא הבריק כשגריר ישראל בארה"ב, הוא גם לא מבריק כח"כ וספק אם כוכבו אי פעם ידרוך. הוא ניסה להיות שגריר פופולארי - האמריקאים שמרו אותו במרחק זרוע - כמו שהפרוטוקול מחייב ושום דבר מעבר. והם היו סלחניים כי הוא עשה אינספור טעויות. מייקל אורן הוא לא תקרית דיפלומטית, הוא עוד נקודת ציון לאמריקאים שמוכיחה את השפעת האג'נדה של נתניהו ומזל שהם יודעים להפריד בין האיש למדינה.

הרשו לי להתעכב על נתניהו. נתניהו יודע שחבר כנסת מהקואליציה שמאשים בפהרסיה את הנשיא אובמה בביצוע טעויות מכוונות ביחסים עם ישראל זה משהו שהוא צריך להתייחס אליו. תכל'ס מה שנתניהו עשה זה תרגיל שקוף ביחסי ציבור שרק בישראל עוד מוכנים להבין. אבל נתניהו ראש ממשלה, זו קדנציה שלישית ברציפות, הוא יודע מצוין מה הפרוטוקול המצופה ממנו, מי שעושה "טעויות מכוונות" זה נתניהו, לא האמריקאים. האם המצב היום טוב? לא, אבל הוא גם לא רע. ארצות הברית של הנשיא אובמה היתה ונשארה ידידת ישראל אמיתית. המון פרשיות איימו לשבור אותה לאורך השנים - היא לא נשברת כי היא עקרונית ומייקל אורן בטח לא יהיה הקש שישבור אותה. תגובת נתניהו נרשמה, היא מיותרת כן אבל היא לא משנה שום דבר ואפילו די צפויה. גינוי של נתניהו יכול היה להיות מפתיע וזה לא היה באמת מתיישב עם הפרופיל שמאחורי המסכה.

הבעיה האמיתית היא שוב דעת הקהל בישראל, מדהים שזה חוזר שוב לאותה נקודה. אני יודעת שאני לא פופארית אבל אם לשים את הדברים על השולחן, בעיניי, הנשיא אובמה והממשל האמריקאי עושים הרבה יותר למען האינטרסים של מדינת ישראל מאשר מי שעומד בראשה. השלב הזה, בו מדינת ישראל מתעוורת עת היא נושאת כל הזמן את צדקתה ברבים דינה להיכשל. ישראל לא תוכל להתקדם ללא ביקורת, אהבה עצמית שאינה משולבת בקבלת הפגמים והניסיון לתקן אותם לא עובדת, לא ברמה האישית ולא ברמה המדינית. יואילו נא כל אלה שמדברים בגנות ארה"ב היום לעשות פעם אחת ולתמיד רשימה של כל הנזקים לכאורה שגרמה ארה"ב בזמן נשיאותו של אובמה מול כל הפעמים שארה"ב עמדה לצד ישראל ומנעה ממנה מבוכות בינלאומיות. אני יודעת שצידה השני של הרשימה יקח זמן, אין בעיה - קחו את הזמן שלכם. בלאו הכי נתניהו ינסה לטרפד כל מהלך, הבעיה מתחילה כשהוא מטרפד את יכולת החשיבה הציבורית. אבל בואו נדבר קצת על קפוצי תחת - זה תופס גם על אמריקאים?


יום שישי, 5 בספטמבר 2014

40 זה לא ה 30 החדש, זה 40 וזה טוב


40 - ככה זה נראה
זה היה קלישאתי אם הפוסט הזה היה מתחיל "בקמתי הבוקר ולא הרגשתי שונה", בעיקר כי זה היה צפוי ויותר מזה בנאלי ודי מתייפייף. אנחנו לא בעד כאלה. אבל בוקר יומולדת זה בוקר יומולדת, ולא סתם אני בת 40. והנה לכם עוד קלישאה, ועכשיו סליחה, כי ממש ברגע זה אקפוץ אסוציאטיבית לנושא אחר. 40 זה לא ה- 30 החדש, הוא לא יהיה שלושים, זה בלתי אפשרי ולא נכון. עזבו אתכם ליפייף - תנו כבוד ל- 40, הוא אחלה גיל והוא לא צריך להתחבא מאחורי מסכות. גיל 30 נפלא כשהיה, היה מוקדש כל כולו להורות, ה- 40 זה גיל שיא ושל שחרור קליל מההורות הטוטאלית. זאת אומרת היא טוטאלית, זה טבעה, אבל היא נעשית עצמאית יותר. אני חושבת שלעשור הזה ולי צפוי עתיד לא רע בכלל. ואני מסתכלת עליו מלאת ציפיות. זכיתי ב- 40 השנים האלה ביושר ואני לובשת אותן בשמחה, מצויידת בהבנה שאני אוהבת את עצמי כמו שאני בעירום הכי אמיתי, פיזי ונפשי. בלי בכלל למצמץ, אני מסתכלת לארבעים בעיניים ובחיוך. הוא הגיע בזמן. 



חזרה לבוקר הזה, למרות שתודו שהתרגלתם לאסוציאציות שלי. אם לאמץ ז'רגון מנהיגי מדינות מנוסחים להפליא או שלא, הרי שעברתי חוויה. קמתי בעשר.
נותנת לכם את הזמן רגע להתפעל.
יום שמתחיל בעשר הוא כבר יותר אופטימי, בטח אם הוא גם יום הולדת. ואני אישית אוהבת ימי הולדת.
אני לא חושבת שהעיניים שלי היו פקוחות כאשר ילדים נרגשים הובילו אותי אחר כבוד בלווית שירים וברכות לשולחן האוכל שם חיכה לי ספל קפה מושלם. הקימה לתוך ההתרגשות הזו שלהם הצריכה מעבר למצב ערני מיידי כדי להעריך את כל השמחה וההשקעה וזו היתה מהפעמים הבודדות שהוא עבר חלק ונחלתי הצלחה בניסיון הראשון לדבר ולא לנהום ולהמהם. התאוששתי, התעטפתי בחיבוק מלטף של הילדים ואז עברתי יום שאין לי מה לכתוב עליו כי פשוט נחתי כמו מלכה. לא לקחתי ילדים לחוגים, לא סידרתי, לימדתי, קניתי, בישלתי, כיבסתי או ניקית חרא משום סוג שהוא. ולומר את האמת זה היה ממש מגניב. אבל אני מכירה בחד הפעמיות או ברמת התדירות הפוטנציאלית הנמוכה שלו ומבטיחה לא להתרגל.


קיבלתי מתנות נפלאות מהילדים ליומולדת, מה שגרם לי לחשוב שוב על שלוש המתנות האמתיות האלה שהגיעו לחיי בכלל לא ביומולדת שלי וכמה החיים שלי שלמים ומשמחים. כן, זה הרגע שהפוסט נעשה קצת קיטשי. תתמודדו. הסתכלתי על הבנזוג והילדים והייתי מאושרת. ולקלישאה המודעת הגדולה מכולן - היה לי כל כך טוב. ולא אני לא מתנצלת על החמימות הזו ששטפה אותי ואני רק משחזרת אותה שוב. אדם הוא סך הבחירות שלו ובדיוק כאן במקום שאני, אני יכולה לומר שבחרתי טוב. יכולתי לעשות המון דברים, אף אחד לא היה מביא אותי לכאן בדיוק ומסתבר שכאן בדיוק אני רוצה להיות. מכיון שכבר הייתי מאושרת וכבר הייתי בעליהן של כמה וכמה מתנות מצויינות, שום דבר לא הכין אותי להפתעה הכי מטורפת. וביננו יש כאן חוסר אחריות מובנה, בכל זאת ארבעים ולהפתיע ולרגש בטח דורש נטילת אספירין איזה חצי שעה קודם. 


אז הקדמה קצרה, כי אחרת לכל סיפור המתנה יהיה אפקט פחות ברור ומיידי:
את סיפור הילדים הראשון שלי כתבתי לפני איזה 15 שנים, הוא הולך אותי מאז. מדי פעם עובר שוב תחת ידיי ועיניי ועריכתי וחוזר לנוח. אני אוהבת אותו אבל יודעת שהוא צריך עוד עבודה, שהוא חייב להיות שלם שכדי שהוא יצא, הוא יצא בבאנג. כמו שמגיע לו, שיצא עטוף באהבה, ונכון ומוכן ויתקבל באהבה. ניסיתי לאייר אותו ואני מעדיפה שלא לדבר על החוויה, גם אחרים ניסו וזה אף פעם לא הצליח, אבל זכה בהמון הערכה. ואז הגיע הבנזוג והחליט לעשות מעשה ועשה. וזה יפיפה

כן, כל הזכויות שמורות 


ופתאום כל הסיפור הזה נראה יותר מוכן ונכון ושלם.

פתאום כמו באיזו מלאכת מחשבת הלך ונרקם לו הרגע.

ואין לי מילים לתאר את ההתרגשות הזו שפרטה על נימים ששכחתי שבכלל הלב יכול להתנגן בהם, סולמות כל כך גבוהים של אושר שהלב מחשב להתפקע כמו כוס זכוכית למשמע סופרן משולח רסן.

כן, ככה אין לי דרך אחרת, זה חייב להיות מליצי ולא, גם זה לא מספיק טוב כי יש בליל של רגשות שאם ייכתב הוא יהיה כל כך לא ברור ועם זאת ינצנץ באושר טהור כמעט בלתי נתפס.


אז הנה האתגר לשנה הזו - ללטש את חללית החלומות ולשבת עם המאיירת ולסגור את הכל ואז לשבור ראש על איך להוציא את זה. אני כבר רוצה להגיע לשם. ואני כולי התרגשות כי יש עוד המון עבודה, אבל אני מרגישה שאני עוברת פה איזה הריון מטאפורי ואם יש משהו שאני ממש אוהבת זה להיות בהיריון (מודה). כי בעצם התמונה שאתם רואים פה היא רק הכריכה. כל יתר האיורים הם רק סקיצות וזה כדי שיהיה לי מקום. אני לא יודעת אם אני יכולה להעביר לכם את גודל המעשה הזה וכמה כוח ואהבה והתחשבות היו במתנה הזו וכמה פתאום הרגשתי אפילו עוד יותר שלמה.

ומכיון שתם יום הולדתי ועכשיו מתחילות להן 24 שעות לבד עם הבנזוג (לא יפתיע אתכם אם מחר אכתוב על זה) ונהניתי מכל רגע, אין לי אלא להכריז בקול רועד כי ה- 4.9.2014, יום הולדתי ה- 40, היה יום ההולדת הראשון מזה 16 שנים בו סופסוף נשברה קללת יום ההולדת. אם כי תכל'ס גם שנה שעברה היה ממש נחמד, אבל אני בכל זאת פחות טיפוס של ראש השנה. 

עכשיו אין לי אלא לצפות למה שתביא איתה השנה הטובה הזאת וכל אלה שאחריה. איך הפתעתי אתכם עם פוסט אופטימי, הא? תודו

יום שישי, 22 באוגוסט 2014

האמת של הכבשה השחורה שלא פועה

בעיית הסוואה רצינית
זה בוער בי ולא ממש מרפה, זה יוצא בהמון צורות, וזה נבלם תמיד. הנושא הזה שרוצה להתפרץ ואני לא נותנת לו. מרשה לו להיכתב אל עצמי בלבד ואף פעם לא אל העולם. לא כי העולם לא יבין, לא כי אני אצטער, אלא כי זה יביא למשבר וגם ככה במשפחה שלי, אצלי במשפחה, כמעט כל דבר שאני כותבת יוצר צרה צרורה. וזה מצחיק לאור העובדה שמרבית המשפחה שלי בכלל לא קוראת כי "אמנם את כותבת נפלא, אבל מה שאת כותבת נתקע בגרון". אז אני הכבשה השחורה שנתקעת בגרון ולרוב זה גם לא נוח כי הצמר נוטה להתקע בשיניים. אבל זה בסדר, אני באמת מבינה אותם ורואה בזה את הצד המצחיק. אני יודעת שאוהבים אותי כמו שאני וזה יפה כי אני לא ממש קלה. 




דווקא יין אדום מורידים עם יין לבן,
עוד דרך אפשרית - אלבוהול
הדעות שלי על העולם, פוליטיקה, מוסר, חינוך, הורות ומשפחה בכלל לא קונבנציונאליות, מעולם לא התמחיתי בלהיות קונבנציונאלית. קונבנציות עושות לי להתגרד. אני גם לא טובה בהסוואה, יש לי קטע כזה עם להיות נוכחת ולומר את האמת. שום דבר שאני כותבת כאן, בבלוג שלי הוא לא בגדר חדשותי למי שמכיר אותי מעבר לחיים הוירטואלים. הבלוג זה אני ואני זה הבלוג, רק שהבלוג מצונזר ולא נוגע בהכל. אמא שלי שאלה אותי פעם בעקבות פוסט שכתבתי על המשפחה למה אני מכבסת כביסה מלוכלכת ברבים. התשובה המיידית שלי היתה, מלבד הברור מאליו שאין טעם לכבס את הנקייה, שאת הכביסה המלוכלכת באמת אני ממש לא מכבסת מול כולם וזה נכון תכל'ס כי מן הידועים שכתמים עקשניים בכלל דורשים השרייה. אבל זה יותר מזה, המציאות והבלוג שלי הם אני ולכן הם בדיוק כמו שהם, אני. זה עלול לא למצוא חן, הייתי רוצה להיות נרקיסיסטית ולהגיד גם ממכר אבל ריאליטי צ'ק יו נואו, מי שנשאר יודע מה הוא מקבל. נושא עליו אכתוב הוא נושא שעלה מתוכי ונכתב בעצמי והביא אותי לשם בלי מסיכות, בלי לנסות ולהתחבב, לכתוב כדי לרצות להיכתב.


אני לא אוהבת מסכות, משום סוג שהוא, הן מרגישות לי כמו דרך של אדם לא להתמודד עם מה שבאמת מפריע לו. אני משתדלת להגיע כמו שאני, לא לשחק את המשחק לפי תפקיד שאותו צריך למלא. משתדלת לקבל את בני האדם שסביבי כמו שהם מבלי לנסות לשנות אותם בצורה אקטיבית ומודעת, כי תכל'ס שינוי זה חלק מדינמיקה, הפנמה של למידה. כל כך התרגלתי לטבעי שהשבוע, אחרי שהמצבר הלך כי אמרתי לילדים לא להשאיר את האור דולק אחרי שהם מסיימים לקרוא בנסיעות בחושך משום שיום אחד המצבר ייגמר והם היו זקוקים לבחון את זה וככה זה כנראה עם למידת חקר ובגלל זה מצאתי את עצמי מחפשת כבלים ואז גם קורבן להתנעה וכולי התמלאתי בגריז (שזה אחרת לגמרי מלהתלכלך מפבלובה בחניון, רק מרפררת), ובכן אז השבוע בגלל שלא ירדו כל כתמי הגריז מרחתי לק ובכל היומיים האחרונים בכל פעם שהיד שלי (כן, שלי) עברה בקו הראייה, חוויתי שנייה של דיסוננס ועוד אחת של אוריינטציה. לא שזה לא מצא חן בעיני באיזשהו אופן, אבל זה הרגיש כמו מישהי אחרת. עד לא מזמן גם לא צבעתי את השיער כידוע, דווקא לזה הצלחתי להתחבר, מצחיק שדווקא לי הרגיש יותר נוח דווקא עם המסיכה של הצבע מאשר בלי ואולי זה רק עניין של אגו כי עכשיו כולם חושבים שאני יותר צעירה ממה שאני באמת ותכל'ס זה נורא מחמיא.



אין סיבה לשפוט מסכות של מראה אנושי, זה עניין כל כך אישי, אני אולי לא מתחברת אבל לגמרי מבינה איפור, צבע, לק, מריטות, ניתוחים, הקטנות/הגדלות, הסרות וכאלה. לגיטימי שאנשים יעשו מה שנוח להם כל עוד זה לא תוצאה של לחץ סביבתי. אבל המסכות ההתנהגותיות, איתן לא קל לי. אני לא מדברת על קודים של התנהגות או גבולות, אלא על העמדת הפנים ובעיקר זו המעמידה פנים שהכל מושלם, דווקא כשהכל כל כך סדוק ונוטה להתפרק. לרוב אלה גם האנשים שמאמינים בפתרונות של שרביטי קסם. למעשה מסרבים להבין שהפתרון נעוץ לא רק בכוונה טובה אלא בהקשבה, קבלה ועבודה אישית ומשותפת. קשים לי האנשים האלה כי הם אנשים שלא לומדים. רואים את העולם דרך הפילטרים שלהם ובטוחים בתמונת העולם האישית שלהם ובעוד הם בטוחים שהצד השני מוכרח להבין את תפיסת העולם שלהם, את תפיסת העולם של הצד השני הם לא מוכנים לקבל, אפילו עובדות נוטות שלא לבלבל אותם. להיות סובייקטיבי זה בסיסי לחלוטין, העניין הוא להכיר לא רק באמת של האדם שמולך אלא גם להכיל אותה כחלק מהחבילה.



זה לא תהליך פשוט ואם מדברים על טבעי זה נורא קשה לא להיות סובייקטיבי, רק שבתוך הקבוע הסובייקטיבי, אפשר להתאמן בהרחבת אופקים. שמתי לב לזה פחות לפני שהפכתי לאמא, ולאט לאט התחלתי לשים לזה לב, שבני אדם שלא כל כך יודעים לקבל את הצד השני כי אנחנו נורא מחנכים אותם לראות קו מסויים. כהורה, גיליתי שילדים, עד גיל מסויים, הם הקהל שהכי קל לגרום לו ליישר קו, נוסח כי "אני אמרתי ככה". אבל איך הם ילמדו לראות את הדברים גם מהצד השני אם לאורך הילדות שלהם את נקודת המבט שלהם אנחנו רואים פחות? לא שאנחנו לא מנסים לעשות את הטוב עבורם או להתחשב ברצון שלהם אבל בסופו של דבר אנחנו קובעים את הדרך. אם נציב את המשעול שבחרנו כעובדה ולא נסטה ממנו הילדים ילמדו ליישר קו (גם לשבור אותו), אבל מתוך הכמעט דיקטטורה ההורית (וזה לא משנה אם אנחנו לא "מנצלים" אותה), אנחנו יכולים להחליט על הדרך ובכל זאת לשמוע את קולם.


ניקח דוגמא ברורה - ציור על הקירות. יש הבדל עצום בין לומר "אנחנו לא מציירים על הקירות" לבין "אוקיי נניח שנצייר על הקירות, מה אז?" יש להניח שנקבל המון תשובות מ"יהיה לנו ציור על הקיר" ועד להבנה שגם יהיה לנו מאוד קשה לנקות את זה, התוצאה תהיה אותה תוצאה (קרוב לוודאי שמתישהו הם כן יקשקשו על הקירות), אבל היתה כאן דרך של הקשבה - לא נשללה האפשרות (לצייר על קירות), היא נלקחה בחשבון ונמצאה בלתי מתאימה בעליל (את זה שהם בכל זאת ינסו [ויצליחו] נייחס לבחינת גבולות. פוסט אחר לגמרי).  הרעיון ברור אנחנו לא באמת מלמדים אותם להקשיב, בעיקר כי אנחנו חושבים שאין לנו זמן לזה, אבל תכל'ס זה פותר הרבה סיכסוכים ועוזר להם להיות קשובים יותר כבוגרים. יש המון דרכים לפתרון בעיות, חלקו יצליחו וחלקן לא, אבל לחזור עליהן שוב ושוב זה כבר ממש מיותר. צריך לפעמים לקחת רגע ולדעת גם לקבל פרספקטיבה. להישאר על הנתיב שלך אבל לדעת להוביל אותו קדימה.


אני אוטוטו בת 40, עברתי תהליך של זיכוך בשנים האחרונות בתוך הבועה שלי ויצאתי לעולם שוב כשאני יודעת מה אני רוצה. אני לא רוצה מסכות והעמדות פנים ומשחקים, אני לא רוצה להמשיך לשחק את המשחק רק כי אפשר. אנשים שמוכנים לוותר עלי בגלל זה, או לנסות ולהכפיף אותי לקודים מסויימים שנראים להם נכונים, כנראה יישארו בצד הדרך. אני אוהבת את האנשים שסביבי ומוכנה להילחם עבורם ולעשות למענם הכל, כמו שאני בלי לבטל את עצמי בשבילם או לעטות מסכות שיראו יפה מבחוץ. שום מערכת יחסים היא לא מושלמת, את ההתמודדות עם זה אנחנו נוטים להחביא, בעיני הן דווקא משהו שיש לחיות איתו, אולי לא להחצין, אבל בטח לא להסתיר. בקיצור טוב לי להיות כבשה שחורה, אני רק לא הולכת כל היום ופועה.

יום שישי, 7 במרץ 2014

פוסט הכי אישי, אמנם מצונזר. וסליחה כי הוא נורא ארוך. ככה זה כשמהגגים ומצטנזרים

מערכות יחסים זה דבר מסובך, ולא, זה לא משנה באיזו גישה אתה נוקט - ביננו, גם מערכת היחסים שלך עם עצמך עשויה להסתבך מעל המשוער לעיתים. מבלי משים, את כל השנים הראשונות אתה מבלה בהבנת העולם על ידי היחסים שלך עם הסובב ואז אתה מגלה שכל זה היה רק הפתיח ופונה להסתכל בעיקר על עצמך. זה השלב בו הדברים נוטים קצת להסתבך. העניין הוא שזה גם שלב מאוד הורמונלי בראשיתו ולכן אתה מרגיש צורך לחלוק אותו עם עוד אנשים, שלפעמים מתאימים לך, לפעמים לא ובדרך כלל נוטים לשנות אותך בשלב שאתה עוד לא לגמרי מגובש על עצמך ועדיין שוקל את עצמך לפי תגובתם של הסובבים. לוקח זמן לגבש את עצמך וזה לגמרי אינדיבידואלי - זה לא חידוש שיש כאלה שמרגישים מגובשים בערך מהגן וכאלה שגם בגיל 50 הם עדיין חצי אפויים. מערכת יחסים זה דבר לא פשוט, מערכת היחסים שלך עם עצמך נדמית הקלה מכולן אך אני לא בטוחה שזה נכון. עם יד על הלב, נראה לי שכולנו משקרים לעצמנו הרבה יותר מסך כל השקרים ששמענו בחיים. אבל לא בענייני העצמי עסקינן, אם כי אני מודה שזה נושא מצוין לפוסט אחר. 

יש מנעד שלם של מערכות יחסים, אבל אני לא מדברת על סוגים שונים של התקשרויות שונות לנושאים מסויימים, יהיו אלה אשר יהיו. אני מדברת על מערכות יחסים שאנחנו מנהלים בתוך האינטימיות של החיים שלנו, ולא, לאו דווקא לאינטימיות מינית, אלא אלה שאנחנו מעניקים להם את החשיפה המקסימלית של מי שאנחנו. כמובן שזה אישי ופרטי, ויש כאלה שחושפים יותר וכאלה שחושפים פחות, אבל בתוך הנתון הקבוע של מה שכל אחד מאיתנו מרשה לעצמו להוציא ובאיזה סוג של מערכת יחסים מדובר. במילים אחרות אלו אותן מערכות היחסים שבהן אתה אמור להרגיש טוב עם מי שאתה ולהיות עם מינימום המסכות שאתה עוטה על עצמך. מערכות היחסים של מקסימום חשיפה ובהשאלה מעולם האבטחה - ההרשאה הגבוהה ביותר. 

בתוך מערכות היחסים הללו יש את אלה שנמצאים שם מתוקף התפקיד הרשמי שלהם בחייך (אתם יודעים - המשפחה), יש את אלה שאתה בוחר, ואת אלה שבחרו אותך ואת אלה שנסיבות החיים קרבו אתכם ואת אלה שאתה לא יודע איך הם הגיעו לכאן לעזאזל אבל אתה שמח לאללה שזה קרה. יש עוד המון קטגוריות שאפשר להכניס לכאן, חלק ממערכות היחסים יהיו קצרות, חלק ארוכות (כן, יש גם באמצע, תרגישו חופשי למלא), חלקן ימוצו וחלקן לעולם ישארו לא ממוצות. שלא לדבר על רמות ההדדיות ויחסי הגומלין.

ברגע שנכנס עוד אדם (ואז עוד אחד, ופתאום יש חתול, ואז עוד אחת ואז עוד אחד ופתאום גם יש אוגרים [כבר אין], ודג [גם כבר אין. שונאת דגים סתם באקווריום שגרתי. מאמלל. בעיקר אותי, עוד יותר מהדג. נסחפתי.] ותוכית. ראו בזה דוגמא למקרה פרטי ומוצלחלמשוואה דברים בהכרח משתנים. אני מניחה שזה טוב בעיקר כאשר אתה מגובש על עצמך, אחרת התוצאה היא לא צפויה שזה גם לא בהכרח טוב, אבל גם לא בהכרח רע. אז יש פה גם אלמנט של שני בני אדם וכבר סיכמנו שזה קשה עוד כשאתה אחד וגם אלמנט של זמן שמשנה הרבה פעמים גם את טיב מערכת היחסים. ויש את אלה שמתפתחים איתך ויש את אלה שמתפתחים אחרת לגמרי אבל הקשר שלכם שומר אתכם יחד למרות שאין שם כבר מה שישמור ובכל זאת יש שם המון. יו נואו, עניינים שבלב וכיו"ב.

אבל מערכות יחסים גוררות עימן מערכת ציפיות, לעיתים מסונכרנת ולעיתים לחלוטין לא. כאשר היא מסונכרנת או מאוזנת אין עימה שום בעיות, הבעיה מתחילה בחוסר האיזון. באופן עקרוני כאשר מתקיים חוסר איזון כזה לרוב זה מסמן את סוף מערכת היחסים, בעצם לפעמים גם התחלת טיפול. עד כאן אין בעיה. אך מה קורה עם מערכות יחסים שממשיכות למרות שחוסר האיזון יוצר רק ריחוק? מצבים כאלה קורים בעיקר אם אלה שהקשר עימם הוא בצורה כזו או אחרת מחוייב המציאות. לי היו שנים בהם דמות משמעותית בחיי ואני לא היינו בקשר, אבל אירועים משותפים יצרו מפגשים חטופים כואבים, עם סימפטומים לפני, בזמן ואחרי האירוע ולעיתים אפילו פוסט-פוסט אירוע. במשך שנים החזקתי בדיעה שצריך להילחם על האנשים שאת אוהבת ועל מערכות היחסים שאת רוצה. להיאחז בהם בשיניים ובקרעי ציפורניים ולא לאבד אותן גם לו יסרקו את בשרי במסרקות ברזל (בחיי שאלה היו הדימויים שלי אז, נפש רומנטית שהייתי). אחרי שהגישה הזו לא הוכיחה את עצמה (שזה בעצם להגיד שאחרי ששברו לי את הלב, דרכו עליו, רמסו אותו וגו' עד שפיזרו את אפרו לאסלת השירותים), נאלצתי להבין שכנראה יש לי בעיה בנהלים.

לקח לי זמן להבין שאדם שיש לו תפקיד במבנה החברתי שלימדו אותנו להאמין בו, לא חייב לשאת בתפקיד שלו. זה שהגדרת התפקיד היא כזו או אחרת לא אומרת שהאובייקט הספציפי רוצה את התפקיד ולצערי הבנתי שגם אי אפשר לחייב אותו, גם לא אם ממש, אבל ממש, רוצים. לקח לי זמן להבין שבאופן אקזיסטנציאלי משהו במערכות יחסים תמיד יש לנו בחירה והיא נטולת הקשרים חברתיים והיא כולה בריאה עצמאית של עצמך כאדם. לא רוצה, לא צריך. למדתי שלפעמים הקושי הוא דווקא בלהיות יחד והנתק שנדמה כמו הקורבן המקסימלי הוא בעצם פעמים רבות הדבר הנכון לשיפור איכות החיים. ומה שנראה בלתי נסבל ואף בלתי נתפס, מסוג הדברים שהחברה מנסה לומר לנו שאל להם להיאמר או להיחשב אפילו, יכול לפעמים להיות שינוי לחלוטין מבורך. במקרה הספציפי שלי רק הויתור הצליח ליצור הזדמנות מאוחרת ליצירת קשר מחודש.

אין אדם בעולם הזה היום שמחוייב להיות בקשר איתי - קשרי דם, קשרי חברות, קשרי נישואין, לא משנה איזה קשר ואיזה קישור - אף אחד לא חייב לי דבר. [טוב, למעט שלושת ילדיי אני מניחה, אבל יכולה לקוות שהם היו נשארים גם היום בהינתן הבחירה, אני בהחלט משתדלת בכל יום להיות ראויה לתפקיד הזה שהופקד אצלי עם לידתם, בעצם עם התעברותי אם רוצים לדקדק. ואני מבטיחה לא לפרוע שום שטר חוב עם הגיעם לבגרות וכמובן מחזיקה אצבעות שזה לא יהיה מבחן המציאות שלי (ימים יגידו. בטח גם פסיכולוג אחד או שניים).] הלאה.

אני לא רוצה להגיד בזה שמי שנכנס לאינטימיות של חיי הוא לא כזה שאני מוותרת עליו, ממש לא. להפך, אני אעשה הכל, במסגרת מגבלות אופיי כמובן, כדי להשאיר אותם לצידי. הרי בסך הכל למה להתאמץ ולהסיר את על המסכות ולהיות הכי פגיעה אם אני מתכננת לעזוב? מכאן שאם חזרנו למערכת הציפיות אזי אני מצפה מעצמי לתת את המקסימום שאני יכולה בשביל מערכת היחסים ולקוות שזה יספיק (שוב, במסגרת המגבלות האובייקטיביות, היינו אני). אבל לגבי מערכת הציפיות שלי מהצד השני? בינגו. בעיה.  

פוסט שלם כתבתי היום על אכזבה. אם הוא היה על נייר ניתן היה להבחין פה ושם בכתמים עגלגלים שהותירו משקעים מלוחים בטיבם. גנזתי אותו. פעם שניה בשבועיים שזה קורה לי. שונאת את הצנזורה העצמית הזו שנובעת מהפומביות של הכתיבה הזו והעדר האנונימיות. בעולם המקביל שלי אני לא מצנזרת. פה אני כן. סליחה. 

שנים חשבתי שאני לא מצפה ולכן אני לא מתאכזבת, אבל האמת שהתאכזבתי. רוצה לומר שיקרתי, כי התאכזבתי והמשכתי כשרציתי להפסיק. לקח לי המון זמן לבנות את מנגנון האין ציפיה ובמקרים מסויימים הוא עדיין לא עובד טוב ואני צריכה להזכיר לעצמי שאני לא מתאכזבת כשאני עמוק בתהומות האכזבה וקולטת בעצמי עד כמה זה פתאטי. אבל בתוך המנגנון הזה משהו כן קרה. בין אם במערכות רשות ובין אם במערכות חובה, אני ויתרתי על השקר. זאת אומרת, אני כבר לא מצפה מעצמי את מה שאני לא יכולה. לא מעמידה פנים שהכל בסדר, אם לא נוח לי אני ממשיכה, נפגשת כשיכולה ונותנת רק את מה שיש לתת, בלי חשבונות ובלי משא ומתן ובלי ציפיה להחזר. 

אולי זה עניין של בגרות, אולי זה שלב הכרחי בקבלה עצמית, אין לי מושג. אבל אני יודעת מי אני היום כאדם ואני באה כמו שאני בלי מסכות, מישהו קרא לי השבוע 'ילדת טבע' וזה די מצא חן בעיני למרות שאני לא ממש ילדה וזה לא הדימוי החביב עלי אבל ביננו אשת טבע באותה מידה יכול להיות אשת מערות. לא טוב. די רע בעצם. אבל זה בדיוק העניין. אין לי כוח למסכות. ועדיין אני מצנזרת את עצמי. משעשע.

אבל זה בדיוק העניין זה החלטות שהחלטתי עם עצמי, אני לא משקרת לעצמי יותר ואני לא מצפה מעצמי לעשות יותר ממה שאני יכולה ולהרגיש כמו איזו ישות נשגבת שמקריבה את עצמה. זה חוסך לי הרבה זמן, דרך אגב גם זה שאני לא מתאפרת חוסך לי המון זמן - אפרופו מסכות. מי שרוצה אותי נשאר. מי שיש לו בעיה, אני מוכנה להקשיב. אני אוהבת את מי שנמצא לידי ולכן אני בדיוק מי שאני. זה הכי פשוט שיש. בתכל'ס זה מה שיש. ומה שנחמד זה שזה מוריד המון לחצים. דברו איתי על זה פעם. 

אם קראתם עד כאן, אז עכשיו גם לנו מסתבר יש סוג של מערכת יחסים. ראו הוזהרתם, אני באה טבעי ;)