מתי הייתה כאן דמוקרטיה?

סליחה על הספויילר, אבל מעולם לא הייתה כאן דמוקרטיה כמוה גם שוויון, או צדק – לכן השקר הראשון שצריך להפסיק לשתף עמו פעולה הוא שישראל דמוקרטיה. זה לא אומר שלא יכולה להיות פה דמוקרטיה, אבל זה יתרחש כאשר שוויון אזרחי וסיום הכיבוש יהיו חלק בלתי נפרד מהאג'נדה, עד עכשיו זה לא קרה וההפגנות מעלות את התהיה אם אי פעם זה יקרה

לצטט את נימלר יהיה קלישאתי במיוחד, אם כי מתאים להפליא ובכל זאת אסתפק בריפרור ותו לא. אי אפשר להסתכל על ההפגנות ההמוניות של שלושת מוצאי השבת האחרונים ולהימנע. המרכז-שמאל היהודי, יוצא מאזור הנוחות ומפגין נוכחות חשובה, אבל זה רק בגלל שהאיום בפגיעה בזכויות הגיע עד אליו. אפשר היה שהמרכז-שמאל יבין שזה מה שקורה כשמוכנים לתחזק שקר של דמוקרטיה כשלמעשה היא ליהודים בלבד, שזה מחיר העיוורון שרוב היהודים-ישראלים קיבל על עצמו מרצון או בשתיקה.

יפים לעניין דבריו של גרוסמן מההפגנה במוצאי שבת (ה-21.1.2023) על ביאת "הזמן השחור", אלא שהזמן השחור התחיל מזמן, עם היענות לכנות את ישראל דמוקרטיה, עת נמנע במכוון שוויון אזרחי והושת ממשל צבאי. מעולם לא ניתנה אפשרות לשוויון אזרחי במדינה, לא ברמה הסמלית-חוקית ולא היומיומית, מאז ומעולם היה תחת מגבלות ולכן תמיד בערבון מוגבל. מאז 1967, נוסף רובד נוסף של אוכלוסייה – פלסטינים משוללי זכויות והכל בחסות ישראלית גורפת. משטר הפרדה דה פקטו ודה יורה, אך בעל מראית עין דמוקרטית, שהיה אינטרס לשמר תוך הנצחת העדר הדמוקרטיה.

המציאות של ממשלת נתניהו-בן גביר-סמוטריץ'-לוין אין בה כדי להפתיע, למעשה תהליך הכשרתה ערך שנים וממשלת בנט-לפיד לא הייתה שונה במובן הזה. המציאות של היום היא תמצית הביקורת משמאל, שהחלה כבר ב-1948, דרך 1967 והיום מגיעה אלה המכונים "טהרנים" או לחלופין "שמאל-רדיקלי". אלה שבעקביות מדברים בשם ערכים אוניברסליים, ערכי שמאל ודמוקרטיה, פחות או יותר הנתיב היחיד שלא נוסה באמת במעבדה האנושית המכונה ישראל.

במקום לבחון אם יש אמת בביקורת, בחר מרבית הציבור בישראל להאמין שהבעיה בביקורת משמאל, ה"תמימה" או ה"אוטופית" ולא בהתנהלות עצמה. העובדה שכמעט בכל יום נהרג פלסטיני, שמיליונים חיים תחת דיכוי, שצה"ל שולט באוכלוסייה אזרחית והמתנחלים עושים בשטח לא ריבוני, בחלקו פרטי, כבשלהם – אלה רעשי רקע, שאוזן הציבור היהודי התרגלה להם ורובו לא רואה בהם עוול. בסופו של דבר ואיך שלא נהפוך את זה, ההכחשה הפכה למודוס אופרנדי של כמעט מדינה שלמה. הכחשת הכיבוש והפשעים שנעשים בשמו, לא רק שמאפשרת אותם, היא גם הבסיס להתרחבותם והימשכם. ציבור שלם שמוכן להפנות את ראשו לעוולות שנעשות בשמו ולא מבין שהפניית הראש היא התשתית לעוולה הבאה ועכשיו העוולה לפתחו והוא לא מבין איך זה קרה.

לאורך שנים, יצרו יהדות, לאומיות וציונות מסד משולש בעל מנגנון אל-כשל אתני שבסיסו הקשר בין הציבור היהודי למדינה. המנגנון הזה לא רק שיצר זרועות סוציאליזציה ואינדוקטרינציה, הוא גם הפך למכנה המשותף של הציבור היהודי במדינה והפך את הנאמנות למדינה למאפיין אתני. במקום שמכנה משותף יהיה דמוקרטיה, המכנה המשותף הוא יהדות וציונות וכך משנה לשנה ישראל הולכת בנתיב דתי-שמרני-לאומני ומתרחקת מכל רעיון דמוקרטי. אבל דמוקרטיה אינה יכולה להתבסס על דיכוי ואפליה ולכן אין מנוס אלא לצמצם יותר ויותר את הבסיס המהותי הדמוקרטי והצמצום הזה בסוף מגיע  - עיננו רואות והכל כדי לתחזק עליונות יהודית, בעידן בו כבר היינו צריכים להבין את טעויות העבר ולתחזק ערכים אוניברסליים שמאפשרים קיום וחיים. לזה הציבור הישראלי צריך לפקוח את העיניים – דיכוי מוביל לדיכוי ושום דמוקרטיה לא חסינה בפני זה, בוודאי כשהוא עטוף בלאומיות.

העניין הוא שכדי להילחם בצמצום הזה נדרשות עיניים פקוחות לרווחה וכאלה שאינן לוקות בעיוורון מרצון, אלא מאחוריהן נמצאים אנשים שמבינים שיש לקחת אחריות. כשההפגנות ל"הצלת הדמוקרטיה" מניחות מראש שקודם יש להתמודד עם מה שקורה ליהודים ואחר כך יטופל כל השאר, אנחנו מפספסים שוב את הלקח שראוי היה שיהיה נר לרגלנו. דמוקרטיה היא לכולם, אין בה חריגים, שוויון אזרחי ניתן מתוף אזרחות וללא סייגים ושלילת זכויות של אוכלוסייה אזרחית שלמה לא יכולה לדור בכפיפה אחת עם דמוקרטיה. דמוקרטיה נסמכת על פלורליזם וסבלנות, כשבהפגנות למען הדמוקרטיה מופעלת צנזורה מרצון לדעות שאין בהן פסול, הן מעוקרות מבפנים ומהוות עדות, לא ממש אילמת, להעדר דמוקרטיה, כי כאמור אין דמוקרטיה ליהודים בלבד, עיננו הרואות מה קורה כשמנסים.

דרושה פוליטיקה תואמת מציאות

לשמאל אין את הפריבילגיה להסתכל על הכאן והעכשיו בלבד, למעשה לאף אחד אין, אולי למעט נתניהו. בזמן שהוא מוביל את ישראל באמצעות כלים דמוקרטיים למודל סמכותני שכולל משטר הפרדה, הכולל סוגי אזרחים שונים ונתינים חסרי זכויות, השמאל יכול להמשיך להסתכל, או להתאחד ולפעול לשינוי המציאות, זה לא חלום - זה דורש מנהיגים

בתוך מהומת האלוהים שאנחנו מכנים בחיבה "הפוליטיקה הישראלית", קשה להתנתק משטף האירועים, שמציפים את התקשורת והרשתות החברתיות, ולמצוא את השקט להתבונן מעבר, או מעל. אנחנו תקועים בתוך סיטואציה הזויה בה אנשים מכלים שעות שלמות מחייהם בדיונים חסרי תוחלת ברשתות בנושאים כמו מינוי אסנת מארק למנכ"לית משרד המדע, או מיהו שמאלני, מה קורה עם הנפת דגל פלסטין ומי הפיל את הממשלה הקודמת? כי אנחנו עסוקים בכאן ובעכשיו ומכיוון שהמציאות כל כך כאוטית, למי יש זמן להתבונן אל העתיד מעבר למיסוך המציאות?

הבעיה היא שאנחנו עוסקים בפוליטיקה שמצד אחד, עבר זמנה ומצד שני, היא המציאות עצמה ויש כאן איזשהו מעגל קסמים שקשה מאוד לעצור, הבעיה היא שאם לא נעצור, אנחנו צפויים להישאר בכאן ובעכשיו ולא להתכונן לעתיד. גרוע מזה, העיסוק בפוליטקה הישנה, משאיר אותנו בתוכה וגם גוזל לא מעט משאבים שבעצם היו צריכים להיות מופנים להבטחת העתיד, או לפחות להכנה טובה יותר לקראתו.

זה מלטף את האגו להגיד שאנחנו נהנים לעסוק בדברים "סקסיים" ומוחשיים ולכן נבואות זעם על משבר אקלים, משבר תזונתי ומחסור במים, הן בגדר עתיד ערטילאי שאין לו כלום עם המציאות, שדורשת התייחסות. אבל אם רגע נתפנה מבן גביר, דיסטל-אטבריאן, רגב ונת"צ, מארק ומשרד המדע ונתניהו, נראה שלא מדובר בנבואות, המשבר הזה כבר כאן והוא מורגש בכל העולם ובלי לדבר על זה עם הציבור, לחנך אותו לשינוי ולייצר שינוי מבני של סדר העדיפויות ומדיניות הממשלה, לא נגיע אליו מוכנים. 

לא רק חוסר ההיערכות למשבר האקלים צפוי להתפוצץ לנו בפרצוף, הכיבוש כבר עושה את זה וכמוהו האלימות שגואה בחברה, העובדה שבעצם רק בהבטים מסויימים ישראל יכולה להיחשב דמוקרטיה ורק לאזרחים מסויימים מוכיחה את עצמה כפצצה מתקתקת ועד שהאסימון הזה לא ייפול, אנחנו נמשיך להידרדר במדרון החלקלק, המוביל הרחק מגבולותיה האפורים של ההגדרה לדמוקרטיה. על זה יש להוסיף העדר תכנון עתידי והתאמה לצרכי גידול האוכלוסייה כמעט בכל הבט, דיור, תשתיות, בריאות, חינוך - מה לא? כל הנושאים האלה כמעט לא עולים לסדר היום הציבורי ואלה בדיוק הנושאים שהשמאל צריך לאמץ, בעיקר משום שהאידיאולוגיה הסוציאל-דמוקרטית מציעה פתרונות קונקרטיים וצודקים, שבמרכזם צדק חברתי במובן העמוק של המילה. 

הימין הישראלי היום נחלק לימין פופוליסטי שעסוק בפולחן אישיות וימין משיחי-דתי אידיאולוגי, והשניים משתפים פעולה לקידום אינטרסים צרים ובכל מקרה מובילים, כל אחד בדרכו למודל משטר סמכותני-שמרני. במקום שבו אמור להיות השמאל הישראלי הפוליטי, לא באמת צומח דבר. יש ארגונים חברתיים וחוץ פרלמנטריים שעוסקים בנושאים שונים, אבל השמאל הפוליטי אויין ומה שנשאר ממנו זה שמאל-מרכז ציוני, שממילא מקבל את הרעיון של דמוקרטיה ליהודים בלבד וחד"ש-תע"ל, שעוברות קמפיין דה-לגיטימציה שהתחיל אותו נתניהו וכיום לפיד ממשיך בשבילו את העבודה. 

שאריות השמאל היהודי ממשיכות לעלות על המגרש הפוליטי שעיצב נתניהו, הן חבוטות, עיניהן מפלבלות מרוב ניסיונות לקרוץ למרכז והן ממשיכות לוותר על כל ערך שאי פעם שייך אותן לשמאל והכי חשוב - אין להן תשובה שמאלית ניצחת, הן בעיקר מגמגמות סיסמאות מרכז נבובות. על המגרש הזה אין להן סיכוי, מי שנמצא עליו עושה את העבודה טוב יותר והן חוטאות לערכים שהן אמורות לשקף ברגע שהן מוותרות על חלקים מהמאבק לזכויות אדם ושיוויון. 

מעבר לצורך של השמאל להתאחד ולהשתמש באנרגיה שמושקעת באופן נקודתי לטובת מאבק משותף, השמאל גם צריך לייצר את האג'נדה שלו ולהתחיל לדבר על הבעיות הבוערות באמת. הציבור צריך לשמוע על הבעיות שעומדות לפתחו, על כולן ולשמוע תשובות ותוכניות לגבי מה יש לעשות כדי להתמודד עם האתגרים האלה. אפשר להמשיך ולהתקוטט על אשמה וסטריאוטיפים, רק שזה לא הוביל מעולם לתיקון ולא נראה שעומד להשתנות.זה אולי לא מגנט אלקטורלי מיידי, אבל לפעמים פשוט צריך לעשות את הדבר הנכון, כי לטווח ארוך הוא גם מביא תוצאות.

התארגנות מחדש, דיון על הבעיות הקיימות והדרכים לפתור אותן במסגרת הכלים הסוציאל-דמוקרטיים, זה מה שצריך לעשות עכשיו וזה מה שהציבור צריך פחות, גם אם כרגע זה לא נראה כך. השאלה היא לא מי לוקח את הבחירות, אלא מה אנחנו עושים כדי לאפשר חיים במדינה הזו. בסופו של דבר משבר האקלים לא מבחין בין פלסטינים וישראלים, יהודים וערבים, חילוניים או דתיים, להטב"קים או סטרייטים, או כל קבוצה אחרת - המצוקה תהיה משותפת ותפגע בעיקר בשכבות החלשות אך לבסוף תגיע לכולם. 

בזמן שנתניהו עסוק בניסיון לאלף את הנמר היהודי-לאומני-משיחי, ניסיון שכולנו מבינים שלא יעלה בהצלחה, השמאל צריך לפעול יחד ולייצר אלטרנטיבה סוציאל-דמוקרטית. הרבה מעבר להפגנות, יש לפעול יחד על בסיס של ערכים משותפים ולהקים צוותי חשיבה שיבנו תוכניות לאתגרים הניצבים מול ישראל ולהציגם לציבור - משבר האקלים, כולל היערכות של כל משרדי הממשלה ובניית צוותי משימה, תכנית ביטחון תזונתי, פתרונות דיור ותחבורה ציבורית, צמצום פערים בין מרכז ופריפריה, שיפור מערכת הבריאות, הבראת מערכת החינוך, חיזוק חינוך אזרחי, חיזוק קשרי קהילה ויצירת תשתית דמוקרטית שאינה מבחינה בין אזרח לאזרח ולא מחזיקה מיליוני אנשים ללא זכויות אדם. 

במצב הנוכחי, החזון הזה נשמע הזוי ובלתי בציע, אבל בעיניי הוא הכרחי ואפשרי. הדרך לשם יכולה לעבור בכל מיני דרכים, למשל דרך כנס שמאל שכולל את כל הגופים, המפלגות, הארגונים והיחידים שמבינים שכדי להפסיק את הסחרור הפוליטי הישראלי, נדרש שיתוף פעולה למען יצירת אג'נדה צופה פני מציאות ועתיד. זו קפיצת אמון, שנראית מטורפת כרגע, אבל היא דרך פעולה שפויה בתוך מציאות הזויה. ערכים כבר יש, המציאות לא מחכה לאף אחד ובינתיים לנו אין מנהיגים שמוכנים להסתכל לעתיד בעיניים ולהכיר בצרכי השעה.