חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות מחול. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מחול. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 27 ביולי 2014

מסרבת להיות אויבת או בוגדת - קיראו לי אדם

שבת של שקט. הצטנפתי לי בשישי בלילה בסלון מול סרט פעולה אידיוטי, על כתפו הרחבה של בנהזוג, דעתי נחושה שלא להתעדכן יותר באתרי החדשות, אחרי הודעת הקבינט שלא לקבל את הפסקת האש. הסרט היה כל כך מוצלח ואני כל כך עייפה שקולות הירי ערסלו אותי לנמנום ברוך וחסר הכרה. הקצתי רק כדי לצחצח שיניים ולפול למיטה. בבוקר גיליתי שבסוף הוחלט על הפסקת האש. חברים מדווחים על אלפי משפחות בישראל המנצלות את הפסקת האש ליציאות קיץ וישיבות בבתי קפה. אף אחד בעזה לא יושב בבתי קפה, גם לא אלה שאנחנו קוראים להם בלתי מעורבים, אין כרגע בתי קפה בעזה, אבל בתי קפה זו הדאגה האחרונה שלהם עכשיו. אני יודעת שאמרתם שאסור להשוות, בעיני חייבים להשוות. ומתי להשוות? להשוות כשיש סכנה אמיתית, להשוות כדי להרים מראה ולהישיר אליה מבט. להשוות לא כדי להרוס, אלא כדי לעצור ולהתחיל מחדש לבנות, לבנות את התקווה שיש כאן עוד אפשרות לחיים, לנו ובעיקר לילדים שלנו.

בטח אם הייתי פטריוטית אמיתית הייתי צריכה לחבר איזה שיר הלל לחיילי ישראל שנמצאים בעזה עכשיו ויש להם רגע מנוחה, כמו שעשה איל גולן, במבצע חזרתו לקונצנזוס בחסות רני רהב. אבל מחשבותיי נושאות אותי לעזה ולדיווחים משם. למשפחות שמגיחות מהמקלטים וחוזרות לחפש מה עוד אפשר להציל מעיי החורבות שפעם היו ביתם, לריח הכבד ברחובות, לזוועה שמתגלה תחת השמיים הכחולים האלה שכבר ראו את הכל.כן, זה אולי לא פופולרי, אבל בעיני זה אנושי ומתבקש. זה צריך להחמיץ את הלב גם לכל אלה הבטוחים בצדקת המלחמה, פשוט כי זה עצוב. עזה נראית כמו גיהנום. אבל לדבר על חמלה הופך אותי לבוגדת. אם איננו יודעים לחמול גם על האויבים שלנו, למה זה הופך אותנו? אטימות לב וחוסר היכולת לראות את הצד השני יהפכו אותנו לקהים. זה מחיר שאני לא מוכנה לשלם, גם אם הייתי בטוחה בצדקת הדרך.

כן ישראל מותקפת, כן החמאס לא עוצר, אבל אי אפשר להסתכל נקודתית על הרגע, יש כאן פרספקטיבה היסטורית שלמה שאינה מנותקת מכאן ועכשיו. החמאס מסתיר אמל"ח בבית אזרחים, גני ילדים ובתי חולים? גם כשאנחנו נאבקנו על מדינה עשינו את זה. לא משווה בין חמאס למחתרות שפעלו כאן, אבל גם אי אפשר להשוות בין מדינה לבין אנשים תחת כיבוש או סגר. כן, זה קורע לב שהילדים שלנו התרגלו לרוץ לממ"ד, תמונות של הורים מחזיקים תינוקות שאך נולדו ורצים לממ"ד, אין תמונות כאלה מעזה פשוט כי אין שם ממ"דים וגם לא 90 שניות לרוץ בהן ולתפוס מחסה. מה עושה אמא פלסטינית עם תינוק בן יומו שמקבלת כרוז או הודעת טקסט שמודיעה לה שיש לה חמש דקות להתפנות? היא קמה על רגליה ובורחת ומשאירה את כל המעט שיש לה עלי אדמות, היא יודעת שתחזור לכלום. זה משהו שאני לא יכולה לדמיין גם אם אתאמץ. 

מסבירים לי שניסינו כבר לעשות שלום, אבל האמת היא שלא ניסינו. ההחלטה ב- 2005 להתנתק מעזה מחד ולסגור אותה מאידך היא לא ניסיון אמיתי לייצר פה שלום, היא ניסיון להתנער מאחריות ולהוכיח שאין עם מי לדבר. ככל שיש יותר ירי ומתגלות יותר מנהרות אנחנו אמורים לתת רוח גבית למבצע הזה. אני נגד המבצע הזה כי הוא משרת את מדיניות ההתעלמות של הממשלה שלנו - ממשלה שידעה על המנהרות ולא עשתה איתן כלום, לעומת המצרים שפתרו את בעיית המנהרות בצד שלהם בלי להיכנס לעזה. ממשלה שידעה על ההתחמשות המתמדת של החמאס והעדיפה מבצעים נקודתיים שרק פתרו לרגע סימפטום ולא יצרו אלטרנטיבה. ממשלה שביודעין חיזקה את החמאס, ממשלה שיכלה ללכת למשא ומתן והעדיפה שלא. ממשלה שמוכנה למחיר הדמים שחיילי צה"ל משלמים. מדינאים שנכונים להישיר מבט למשפחות השכולות בשעה שהם יודעים שדם החללים הוא קודם כל על ידיהם ופעולתם קצרת הרואי. אך המדינאים האלה, שידעו להישיר מבט למשפחות החטופים ונתנו להם תקוות שווא, מביטים עכשיו בעיני המשפחות השכולות והופכים את כאבן לעוד מנדטים על ידי משפטים חלולים והרבה מאוד פאתוס ורטוריקה בגרוש. 46 חללי צה"ל מונחים לפנינו, מעל 1,000 הרוגים פלסטינים (70% מהם בלתי מעורבים, 27 מהם תינוקות עד גיל שנתיים) והנורא מכל הוא הידיעה שכנראה זה רק עוד הדרן של מחול המתים שלא ייגמר גם הפעם.

כבר יותר מ- 24 שעות ללא אזעקה, אבל לא ניתן לבטל את תחושת הדריכות. אבל אני דרוכה יותר היום, יותר מבדרך כלל בגלל ההפגנה הערב. אין לי ספקות לגביה, אני יודעת שצריך ללכת, אבל בנהזוג והילדים - דעתם לא נוחה מזה והם חרדים. העובדה שהזכות לחופש הביטוי אינה מובנית מאליה היא אכן מפחידה בעיקר משום שהיא מעידה עד כמה הדמוקרטיה שלנו רעועה. דברו איתי עוד קצת על גבולות הדמוקרטיה ונמקו את זה בסולידריות מחוייבת המציאות. אבל סולידריות היא אינה הזדהות מתוקף השתייכות, סולידריות נובעת לא רק מאינטרסים משותפים, סולידריות גם נובעת מרעיונות של מוסר. אינני יכולה להביע סולידריות עם מהלך שנוגד מבחינתי עקרונות של מוסר אוניברסליים. אינני יכולה לתמוך בעוד מהלך שכבר נוסה כל כך הרבה פעמים ולא צלח בעוד שלא נוסו אפשרויות אחרות. את זה הדמוקרטיה אמורה לאפשר לי. 

הזמן לקראת ההפגנה הולך ומתקצר, המשטרה מודיעה שהיא אינה מאפשרת לקיים את ההפגנה, אוטובוסים עם מפגינים שעושים את דרכם להפגנה חוזרים חזרה, אנשים מבולבלים מחפשים תשובות. איזו הפרה בוטה של הזכות לחופש ביטוי בחסות הממשלה וזרועותיה השלטוניות. תרגיל מלוכלך של המשטרה שנועד לצמצם את ההפגנה. ידיעות מרובות על אנשי ימין שמתארגנים לפגוע במפגינים. מתארגנת על ליווי וסומכת על עצמי שאדע להתרחק במידת הצורך. זה לא מרתיע אותי, להגיע להפגנה הזו מבחינתי זה לחזק את המחנה הנכון, זה לתת תקווה בימים עגומים, זה הדבר המתבקש לעשות. זו לא הפגנה נגד ישראל, זו לא הפגנה נגד חיילי צה"ל זו הפגנה שמטרתה אחת - להראות שיש בישראל אנשים שבטוחים שישנה דרך אחרת, נטולת אלימות ומוות. אל תספרו לי שצריך לחכות איתה לימי שלום, האופציה השפויה הזו חייבת להישמע דווקא בימי מלחמה. זה לא הזוי, זו בטח לא בגידה, זו דיעה אחרת, אולי דעת מיעוט, אבל היא לגיטימית. אין בה קיצוניות יש בה אופטימיות בתקופה נטולת אופטימיות. 

מנסים לצייר אותנו כמיעוט סהרורי מנותק, כשוליים הזויים. זו ההצלחה של מדיניות הממשלה, היא הצליחה להרחיק את הרצון לשלום על ידי אמונה בהכרחיות המבצע. מבצע מתגלגל עם מטרות מתגלגלות כביכול, אך המטרה העיקרית של המבצע הזה היא להרחיק את האופציה השפויה היחידה - אופציית המשא ומתן, אפשרות השלום. מנסים לייצר הקבלה בין מי שבא להפגנה נגד המבצע ובין מי שבא להפגין נגדה. אין הקבלה. מי שצריך לזעזע אתכם ולהפחיד אתכם זה לא מחנה השלום, זה מחנה האימה והפורענות מהצד השני. למחות נגד מלחמה בזמן מלחמה זו דמוקרטיה, לפגוע באנשים כי הם מביעים עמדה אחרת זו לא דמוקרטיה. לזה יש פוטנציאל נפיצות ופגיעה אמיתית בכל מה מה שנבנה כאן ובכל מה שיכול להיות.

נפרדת לשלום מהמשפחה ויוצאת להפגנה. חוברת למגן האנושי שלי, זה שיעזור לי במקרה של ניסיונות של ימנים מופרעים לעשות לי מבצע פרטני של "הקש בראש", בדרך אני פוגשת בחור ערבי, אני מציעה לו שלא ילך לבד וגם לא יעבור דרך הצד הצפוני של הכיכר כי יש שם אנשי ימין שלא יהססו לפגוע בו. הולכים יחד, שותפות של שניים שמסרבים להיות אויבים. בכיכר כבר נאספו אלפי אנשים. בצד הודלקו 1043 נרות נשמה עם הכיתוב סליחה בעברית ובערבית. מקשיבה לנאומים, מוחאת כפיים, מצטרפת לקריאות "מסרבים להיות אויבים", פוגשת חברים. יש תחושה מחזקת של שפיות בתוך הכאוס שבחוץ. אלפי המפגינים מעמעמים את קריאות הנאצה של מפגיני הימין. 

כאמצעי ביטחון, אני יוצאת קצת לפני שההפגנה לגמרי מסתיימת, אנשי הימין יוצרים שורה מאיימת בחוץ, שוטרי יס"מ ואחרים חוצצים ביננו, הם צורחים קללות ופיהם קוצף, פניהם אדומות משנאה משוללת רסן, מנסים לתקוף ומרוסנים לרוב על ידי השוטרים. אלה לא אריות זו גרסא אנושית לכלבם של בני בסקרוויל. אלה לא כלבי השמירה של הדמוקרטיה, אלה כלבי תקיפה וכשהם מגיחים מחוריהם מצבה של הדמוקרטיה הוא עגום כפניהם שטופות האלימות. לאלה אתם מבקשים שאחבור במסגרת הסולידריות של המלחמה? או שמא לאלה ששולחים אותי להיאנס בעזה על יד קבוצת חמאסניקים ולא יוצאים מהבית אלא מטפטפים ארס מאחורי מקלדת? אני מעדיפה לחבור לאנשים היפים שראיתי אתמול בהפגנה, כאלה שמול אימת המלחמה יודעים לשמור על צלם אנוש. ההפגנה של אתמול נתנה לי את הכוח לדעת שכשבעתיד אשאל מה עשיתי בתקופה כל כך חשוכה, אוכל לומר שהייתי בצד הנכון, בצד שבחר בהומניות כי אין אלטרנטיבה, בצד שידע לא לשתוק, לא להיכנע לאיומים וידע להציע דרך אחרת. אני לא יכולה להתנבא מה יהיה בעתיד, אבל ההיסטוריה מציעה לי פרספקטיבה שמעידה מה הבחירה הנכונה. אני עמדתי אתמול בכיכר, נכדה לפליט מגרמניה של עוד תקופה חשוכה, והוכחתי שלקח ההיסטוריה לא נעלם מעיני. מה אני בוחרת? להיות אדם.

יום חמישי, 15 במאי 2014

הצד הסקסי של האזרחות - פוסט כפירה וקריאה להומאז' הורי של ליזיסטרטה

קבוצת נערות נפגשת לידי לפני שיעור מחול, הן כולן נרגשות ומספרות חוויות מבחינת הבגרות שלהן באזרחות שנערכה כמה שעות קודם. גבריאל גרסיה מארקס אמנם מרתק, אבל אני קולטת שאני כבר לא קוראת אלא מקשיבה. לא אצטט כי זה לא לעניין וגם לא תמללתי, ניסיתי להיות חרישית כמו הפנתר הורוד. הן כבר לא ממש זוכרות את החומר והמשותף לכולן הוא שכבשאלה אחת לפחות, פנו בפניה אישית ונרגשת לבודק/ת, בה הפגינו ידע הקשור באופן כללי לשאלה שמסביר מדוע השאלה היתה בלתי פתירה לאור הידע שלהן. הן ניסו להשוות, אבל עצוב היה להבין עד כמה הן באמת לא יודעות את החומר ועוד יותר גרוע כמה הן לא מבינות איך הכל מתחבר יחד והסלט שהיה להן בראש היה כמעט בלתי פתיר. קשה היה לי לעמוד מהצד ולא לגשת להסביר להן, מהקצת שהן עוד זוכרות מה המשמעות של כל זה, בכל זאת תואר שני במדע המדינה. אבל עצרתי את עצמי, אני מניחה שטוב שכך.

וכמובן שישר חשבתי על כל אלה שמאמינים שהטיעון "ומה עם בגרויות?" הוא בכלל חשוב. תרשו לי לומר שעושה רושם שבגרויות זו לא ממש הבעיה. הבעיה היא שהילדים שלנו לומדים בבית הספר בעיקר את החומר למבחנים כי הכל מושפע מרמת ההישגים שלהם, אבל חוסר המשמעות של כל זה מביא אותם להיות בעלי אופקים מאוד מצומצמים. כדי לעבור בגרות אתה לא צריך יותר ממספר ימים נקוב, כל נושא וזמנו, לרוב אתה אפילו לא באמת צריך להבין אלא רק לשנן. זו סיבה מצויינת שהלמידה היא לא משמעותית, הרבה משתנים צריכים לחבור יחד כדי שבתיכון נמשיך להתעניין במקצועות הלימודים בעוד ההורמונים משתוללים נואשות. כדי ללמוד באמת אנחנו צריכים להסתקרן מהחומר, לרצות לחקור אותו. עניין יכול להתעורר בשל הרבה גורמים חיצוניים, אבל הלמידה כשהיא מגיעה, היא מגיעה מבפנים. חשבתי קצת על הבחינה באזרחות, כולנו יודעים כמה דל הידע באזרחות של מרבית בוגרי התיכון, כמה מעט, אם בכלל, קיימת מודעות אזרחית. הרי דווקא אזרחות היא מקרה מבחן מובהק של כישורי חיים, זה אמור היה להיות הגיוני שרוב התלמידים ירצו ללמוד אזרחות כי זה חלק חשוב בחיים, או לפחות אמור להיות. אזרחות, אם תרצו, נועד להיות מקצוע בעל אחלה סקס-אפיל.
אני לא באמת צריכה להסב את תשומת ליבכם
לקשר הקלוש בין אזרחות לשאלה הזו, נכון? 

במקום זה הפך מקצוע האזרחות למקצוע שלא הרבה תלמידים רוצים ללמוד, אבל הוא חלק מלימודי הליבה אז לומדים ונבחנים ושוכחים. יש המון שיטות ללמד אזרחות, אחת הבעיות העיקריות בלימודי האזרחות היא שמשרד החינוך שם דגש גדול יותר על אינדוקטרינציה של התלמידים, על אתוס יהודי וציוני ועל מדינת ישראל כמקרה יחיד. זו לא מהות האזרחות, ברור שיש ללמד על ישראל. אבל אזרחות היא נושא נרחב הרבה יותר -פילוסופיה מדינית, סוגי משטר, זכויות אדם וכיו"ב. שיעורי האזרחות היו אמורים להיות חשובים, לא כדי לעשות עוד נפשות לרעיון הציוני אלא דווקא להציג את המושג אזרחות בראש ובראשונה במושג הרחב שלו לאזרחי העתיד ולציבור הבוחרים הצעיר. אבל לא את זה הם לומדים לעומק, אלא עוד נדבכים של ההיסטוריה הישראלית - זה לא שיעור אזרחות, זה שיעור מולדת מורחב. החשיבות שיש לבית הספר כמעצב התודעה של אזרחיה הצעירים של המדינה היא אדירה, אי אפשר להתלונן על ציבור רחב שהוא חסר תודעה אזרחית. זה לא יכול להיות אחרת כל עוד הם נשארים בבורות אזרחית שמסתכמת במשפט האקסיומי "מדינת ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון וצה"ל הוא הצבא הכי מוסרי". והנה לכם פרשת אדם ורטה all over again. חיפוש קצר בבלוג שלי ייתן לכם מספר פוסטים בעניין הזה ואני אואיל לתת לכם בחן גם קישור לאחד מהם

אני זוכרת שכסטודנטית בחרתי קורס של מדע המדינה וכבר אחרי השיעור הראשון לא הבנתי איך מה שלמדתי בבית הספר נקרא בכלל אזרחות וכמה היה לי עצוב על כל הזמן הזה שלא חיברתי כל כך הרבה דברים שהיו צריכים להיות לי ברורים מאליהם. אני ממש זוכרת את הרגע, שבו באופן קסום פתאום הכל התחבר לי בראש ונראה כאילו זה לא היה יכול להיות אחרת וכמעט דפקתי ת'ראש כשחשבתי כמה בקלות זה היה יכול לעשות לי את כל ההבדל בבית הספר. אחר כך כאמא בחינוך ביתי, חזרתי לרגע הזה והבנתי שכהורים יש לנו שתי אפשרויות, האחת היא להבין את הטעויות שהמסגרת עשתה איתנו, לדעת שהיום המצב חריף יותר ולכן לנסות לתת לילדינו את התיקון שמגיע להם במציאת אלטרנטיבות (בתי ספר דמוקרטיים/אנטרופוסופיים/מונטסוריים/פתוחים, חינוך ביתי וכיו"ב) והשנייה היא להמשיך לקבל את זה ולקוות שמה שאתה נותן מהבית יאזן. טוב, אני לא צריכה להזכיר לכם מה אני בחרתי. אני באמת חושבת שלילדים שלנו מגיע יותר ושאסור לנו להסכים, כהורים, לקבל את מה שהמדינה נותנת. זה לא המורים שצריכים לשבות, אלא ההורים. רפורמה במערכת החינוך היא לא שינויים קטנים, היא לא בואו ניקח ריטלין לפני כל ישיבה של שלוש שעות ומעלה (ואם צריך אז גם פחות), היא לא קמפיין יקר ומיותר שנועד לשפר תדמית מבלי באמת לשנות יותר מדי. אנחנו באמת צריכים לדרוש יותר עבור ילדינו והוא לאו דווקא מצריך יותר השקעה כספית, אלא אם כן יוחלט על קמפיין (הייתי חייבת).  

במקרה הבוקר קיבלתי מחבר את הסרטון הבא על מיזם בית ספרי אמריקאי שנשמע לי כמו בית הספר האולטימטיבי של ההווה (אני לא אוהבת את ההגדרה "עתידי", זה לגמרי כאן) alt school. ברמה מסויימת אני יכולה להזדהות עם מה שקראה לו המרואיינת "זה כמו חינוך ביתי קבוצתי", בטח מבחינה רעיונית של מהי למידה. ועכשיו אני חוזרת להתחלה, למידה חייבת לבוא מתוך עניין וגירוי, אחרת היא מתרחשת באופן מלאכותי בלבד. וכן, ברור שגם במערכת משהו נקלט, אבל האם זו באמת הנקודה? הקלישאה החבוטה אך הנכונה ש"חיים רק פעם אחת" מתנגנת בחיינו כמו מנטרה, אבל לתת לילדים שלנו 12 שנה שרובן המכריע משעמם ומייבש רק כדי שמשהו ייקלט לא נשמע לכם מעט כמו אוקסימורון? (יו נואו, נגיד "שפל צמרת"). וזה שבדרך הם יכנסו לאמ-אמא של הקופסא ולא ילמדו לחשוב מבחוץ?הבעיה לא בחינות הבגרות, את זה פותרים בקלות, הבעיה היא שבית הספר לא רק שלא מלמד אותם מספיק, הוא משניא עליהם את הלימודים ועל זה הם עוד אמורים לקבל ציונים.

לא יודעת, זה לא ממש נראה לי נכון. אנחנו אחראיים על הילדים שלנו והידע שנלמד בבתי הספר זה לא הידע שכדאי היה שיירכשו ולכן הגיע הזמן שנפסיק לנסות, כל אחד בדרכו, לתקן את מה שהם מקבלים מהמערכת אלא לדרוש מהמערכת לקחת אחריות. זה לא באמת המורים או המנהלים, זה סדר עדיפויות מדיני מעוות, אנחנו משלמים עליו מחיר ונראה שאם נמשיך ככה הילדים שלנו ככל הנראה ישלמו מחיר גדול עוד יותר. את המועדון הזה אני לא קוראת לשרוף, אבל יש שתי אפשרויות או שמתישהו יגיע בדרך פלאית איזה שר חינוך חזק ובעל אג'נדה ברורה ורצון להפוך את הסדרים כדי להתאים את מערכת החינוך למאה ה- 21 (תסתכלו מסביב, אין פרסונה כזו בשטח) או שההורים יבינו שזה הזמן שלהם ליצור את השינוי, המורים הם השותפים הטבעיים למאבק הזה ושני אלה יחד יכולים לכופף את המערכת. כן, זה תיאור נאיבי, כן יש המון אינטרגות היסתדרותיות ומאבקי כוחות, הכל טוב ויפה, אבל אי אפשר ליצור את השינוי הזה בלי מהפכה אמיתית בתודעה ההורית. לא יודעת אם אני באמת מציעה להורים לקום בבוקר ולבצע הומאז' לליזיסטרטה של שביתת תלמידים עד לרפורמה כוללת של מערכת החינוך, כנראה שלא, אבל מישהו בוודאי צריך לקחת את הכוח האדיר של כל ההורים גם כצרכני משרד החינוך וגם ככוח במשק ולהבין שעם מיליוני הורים לא מסתבכים.   

יום שני, 16 בדצמבר 2013

החיים על אוטומט בלופ ההאדרה

היה יום מלא וגדוש אתמול אז לא יצא לי לכתוב בין היציאה בבוקר לחוג ההעשרה שהיה הפעם על "מלכים ומלכות" וגם על "חשיבה מחוץ לקופסא", לנסיעה חזרה הביתה, לאירגונים ולאוכל ולקונסרבטוריון, חוג קפואירה ואחר כך סדנת מחול וכבר  הגיע הערב, ארוחה, מקלחות, ספרים ואמא ממוטטת שקרסה למיטה ולא כתבה. 

רשימת הנושאים עליהם לא כתבתי אתמול הולכת ומתארכת ולכן אנסה לקצר:

1. לא כתבתי על הכמעט פרוייקטור להרחקת פליטים למרות שיש פה חומר טוב - הרעיון הגזעני, המשכורת השערורייתית, האישור של האוצר, הפתרון היצירתי של גירוש תמורת עמלות. באמת חבל שזה לא יצא לפועל, היינו יכולים גם לדרוש את שיני הזהב של כל פליט שעוזב "מרצון" ואולי אף לעשות ערימה נאה של שיני זהב בכניסה לבן גוריון למען יראו וייראו. יפה לנו.

2. לא כתבתי על אישור ועדת השרים לענייני חקיקה את נוסח הצעת החוק לפגיעה בעמותות שמאל שהוא בלתי חוקתי בעליל ונועד כביכול לצמצם מעורבות של ממשלות זרות בספירה הפוליטית בישראל אך למעשה הוא עוד צעד בהגבלת חופש הביטוי וזכויות האדם בישראל, ה"פסבדו" דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. כל שמונת השרים שאישרו אותו כולם יודעים לספר בשבחי הדמוקרטיה בזמן שהלכה למעשה הם מצמצמים אותה במו ידם. ולא כי במו יד מזכיר מועל יד, אלא כי המשחק הזה שלהשתמש בדמוקרטיה כדי לנגח את הערכים עליהם היא מבוססת היה מה שלימדו אותו מאז ומעולם על השנים הראשונות של המפלגה הנציונל-סוציואליסטית בגרמניה. שוב ושוב הסבירו לי עד כמה הדמוקרטיה פגיעה וכמה קל לכרסם אותה בעזרת הכלים שהיא נותנת. אני לא משווה חלילה אבל אותי זה מפחיד בעיקר בימים בהם פוליטיקאים מתייחסים לזכויות אדם כעוד רסיס תקוע. בעיני הדמוקרטיה מהותה הוא בכך שגם אם אינני מסכים לדעותיך אלחם עד חורמה להשמיע אותן. זה עובר לו איכשהו בשקט כי זה משחק דמגוגי מובהק, למרבית הציבור זה נראה בסדר ליבש עמותות שמאל שקוראות, לא עלינו, להעמדתם לדין של חיילי צה"ל בגין פשעי מלחמה, או לקריאת חרם על ישראל, או למשיכת השקעות או להטלת סנקציות זה בסדר כי ממילא מבחינתם הן לא לגיטימיות, אבל הנקודה אינה אם הן לגיטימיות בעיניך אלא אם הן לגיטימיות בדמוקרטיה והתשובה היא כן וזה בלי קשר לעמדותיי השמאליות. כי הדמוקרטיה מתבססת על מערכת עדינה מאוד של איזונים ובלמים, החוק הזה פוגע במערכת הזו, עכשיו זה רק שמאל, אפילו אבל מחר זה כבר יכול להיות משהו אחר, תקדים הוא תקדים הוא תקדים. נורמות הופכות לאיטן לכללים מחייבים. אפשר להתעלם ולחשוב שזה שולי, אני מאמינה שבחוקים כאלה מתחיל השבר. אני הייתי בצד הנכון ביום שבו הצרה ישראל שוב את הדמוקרטיה, רק שלצערי אין לזה כלל חשיבות.

3. לא כתבתי עוד על הסופה - האמנם מחדל? מי האחראי ואת מי יש לתלות בכיכר העיר, אם בכלל? לא דנתי בזוועות הניתוק מהחשמל וגם לא באחריות האלוהית והסיבות הדתיות לכל זה? מה עוד? על קרי שחזר לארץ ובאמתחתו שק תמריצים ושלל מתנות, על החייל שנהרג בגבול לבנון, על המהגרים ממתקן חולות ששובתים רעב בבאר שבע, זכויות הלהט"ב (הקישור למאמר דעה מצוין ומומלץ של פרופ' אייל גרוס), על זה שעוד לא שוחררו חלק מהעצורים שנעצרו ביום הזעם, על פרשת הדם החדשה של הקהילה האתיופית, על זה שמדיניות כלכלית פושעת הביאה אנשים רבים לקפוא מקור בחורף הזה? 

אכן, לא כתבתי, mea culpa, מודה ועוזבת - אנוחם? פשוט היה לי מן יום כזה של המון פעילות עם הילדים ואתגרים משפחתיים שכאלה. ולמרות שהיה מן יום שהגיש לי על מגש של כסף המון תפוחי אדמה חמימים ששיוועו להתייחסות, אני הייתי צריכה קצת להתמקד בבית פנימה. אולי באמת הפוסט הבא צריך לחזור קצת לנושא ההורות הישן והטוב. כל הפוליטיקה הזו, בטח אחרי שפרשתי אותה ככה, עושה לי טעם נורא לא טוב. מרגישה כאילו אנחנו נכנסנו קצת לאפטיה מובנית לתהליך ההידרדרות שלנו. החיים על אוטומט בלופ של ההאדרה - בואו נראה רק את הטוב ונמעיט בערכו של הרע. כי בסוף שכבר לא יהיה מנוס ולא נמצא את מה להאדיר, התחושה שלי היא שאז, בדיוק אז זה כבר יהיה הרבה יותר מאוחר.

יום ראשון, 1 בספטמבר 2013

בנים כן יכולים לרקוד

כשגרנו בגבעתיים, הבכור בין שלל עיסוקיו רקד בחוג מחול כללי כזה עם קצת ג'אז וקצת התחלה של קלאסי והרבה כיף. הוא שאל מיליון פעמים לפני כן אם זה לא רק לבנות ואני שלפתי: נוראייב, ברישניקוב, גודנוב, פרד אסטר, ג'ין קלי, ניז'ינסקי, מייקל ג'קסון, אוהד נהרין, עידו תדמור. סיפרתי על התפקיד החשוב שיש לגברים בהיסטוריה של המחול והזכרתי שלפעמים בחברה שלנו אנשים רואים דברים קצת עקום אבל צריך להקשיב למנגינה שבלב. הוא היה הבן היחיד בקבוצה אבל הוא היה מלך. המורה המדהימה שלו נתנה לו להרגיש טוב עם עצמו והיו לו תפקידים מיוחדים וחוץ מזה (ונכון שאני לא אובייקטיבית, אבל במחול לא מעגלים פינות) הוא ממש רקד טוב. זה בא לו מבפנים, הקצב זורם לו בעורקים (בטח מאבא שלו), הוא עולה על הבמה כמו כוכב, נהנה מעצמו ומהריקוד - בקיצור רקדן בנשמה. 

כשעברנו לרחובות, כל מיני סיבות חברו אצלו להחלטה שהוא לא ממשיך לרקוד. לא לחצתי. גם שנה אחרי זה הוא לא רקד, אבל להופעת המחול של בית הספר למחול של המרכזית הוא הגיע. הוא היה בקהל אבל הוא חי את ההופעה, הרגליים שלו נעו בקצב, הגוף שלו הגיב והוא לגמרי נזכר מה הוא אוהב. בתום ההופעה הוא החליט שהוא חוזר לרקוד.

בעלון של המתנ"ס המקומי פורסם שתהיה השנה קבוצת היפ-הופ לבנים. הגדול התלהב ונרשם (האמת שזה היה או זה או בלט שכנראה לא בא בחשבון או ג'אז שנפסל). כבר כמה ימים שהוא מחכה וסופסוף הגיע היום. ואז שעה וחצי לפני החוג קיבלנו הודעה שהחוג מבוטל כי לא נרשמו מספיק. אכזבה. בכל מקרה הצעתי שילך וינסה את החוג של הבנות שלא התבטל. המזכירה אמרה שזה למתקדמים הוא החליט שמנסים. respect. 

למרכזית היה חוג שחיה והוא נשאר לבד במתנ"ס לפני חוג רק עם בנות שאמור להיות למתקדמים והוא לא רקד כבר שנתיים. ראיתי את הנחישות והייתי רגועה. חזרנו. קיבל את פני ילד מאושר שהסביר שהיה לו כיף, המדריכה מגניבה והבנות לא משהו. סיבה לחייך, לפחות בעיני. חוץ מזה שזה עושה טוב, בונה את הגוף, מלמד משמעת עצמית ומחוייבות וכל אותם הדברים הבאמת חשובים - לילד שלי זה עושה כיף והוא לומד לשמוע את הקול הפנימי שלו ולפעול לפיו. וכשזה קורה גם מסביב אפשר לשמוע את המוזיקה (כן, גם אם זה היפ-הופ).