אין איזכור של דמוקרטיה בתנ"ך

"יהודית ודמוקרטית" ככה מגדירים את ישראל, אלה הערכים המייצגים, לפחות תיאורטית, את מהותה הבסיסית ביותר של המדינה. צמד חמד שרבים חושבים שיש ביניהם איזשהו שוויון, משל היו שני עמוד אש שווים בגודלם ההולכים לפני ההמון. אובייקטיבית זהו זיווג לא טבעי, לכן, כדי לקיימו דרושה הרבה יותר מרטוריקה בגרוש. התקדים הישראלי של לאום ודת הכרוכים יחד במהות דמוקרטית הוא לא פשוט - יש קושי אדיר בקיומה של דמוקרטיה גם ללא הצביון הדתי-לאומי. כנראה שמאז ומעולם המוטו היהודי היה אין סיבה לעשות משהו קשה אם אפשר לעשות אותו קשה יותר. בין אם היה זה הגורל שייעדה ההיסטוריה ובין אם נסיבתית כך התגלגלו הדברים, השזירה של דת ולאום בתוך התנועה הציונית, ביישוב ואחר כך במדינה היתה ככל הנראה בלתי נמנעת. 

67 שנים אחרי הכרזת המדינה ויש להניח שנוסחא מתמטית היוצרת איזון בין שני המושגים האלה לא תמצא בקרוב. לאורך השנים נוצרה קשת מאוד רחבה של פרשנויות לשני המושגים ורובן אינן מסוגלות להתיישב זו עם זו והן פרי התפיסה של הפרשן הבודד למציאות הקיימת ולערכים שעל הפרק. יחסית לאתגרים שמציעה הגדרה כמעט אוקסימורונית זו, ישראל אינה משותקת למרות התמרונים הרבים שהיא נאלצת לעשות בכל פעם שהמושגים האלה באים בסתירה. אלא שמסיבות רבות יש להניח שמתישהו הבועה העדינה הזו עתידה להתפוצץ - כל עוד לא תמצא נקודת שיווי המשקל, הן תוספנה להתחרות זו בזו. בסופו של דבר יש כאן שתי גישות פרשניות שונות בתכלית - האחת מעמידה את הדת היהודית כערך עליון והשניה את הדמוקרטיה. אך אין לשגות כאן, בעוד שלשתי התפיסות יש מקום - כאשר התפיסה היא בראש ובראשונה דתית, לדמוקרטיה יש משמעות פחותה יותר, אולם בתוך התפיסה הדמוקרטית הדת אינה נפגעת משמעותית - זה הבדל עצום.

כמדינה דמוקרטית הצביון היהודי של ישראל הוא ברור מאליו - הכרזת המדינה, הדגל, ההמנון, סמל המדינה, חוק השבות, חוק יסוד: הכנסת ועוד - כולם מעוגנים עמוק בתוך הוויה היהודית של המדינה והם אינם עתידים להשתנות. אם יש הגדרה למדינת ישראל שאינה עומדת בספק היא היותה מדינה יהודית ואין כאן נקיטת עמדה שיפוטית, זה המצב. מדינת ישראל היא מדינה יהודית, היא נוסדה כזו וזה הבסיס לקיומה. אולם בשנים האחרונות ישנה היחלשות מאוד ברורה של מהות דמוקרטית. בעוד שבתחום היהודי יש התרחבות של האידיאולוגיה, בצד הדמוקרטי מתרחשת נסיגה אידיאולוגית. אפילו החוק מנוצל בצורה דמוקרטית לייצר חוקים שהם קצת פחות מדמוקרטיים. גם אם נסכים להנחה שהמצב הביטחוני מחייב את זה, כדאי גם באותה נשימה להגיד זה גבולי מאוד מבחינה דמוקרטית אם בכלל. זה שאנחנו ממשיכים להתהדר בדמוקרטיות, זה תהליכי בלבד. 

ההגדרה של מרבית הציבור הישראלי של משמעות המדינה היהודית היא אמנם לא המוגנית אך בעלת בסיס איתן, אולם ההגדרה למושג דמוקרטיה היא יותר מחלקית. בעוד שאת השורשים היהודיים ההיסטוריים שלנו אנחנו יונקים מכל דבר, את שורשי ההבנה הדמוקרטית אין מאיפה. אין חברה אזרחית, מערכת החינוך לא מקדישה לזה מספיק זמן, זה לא נמצא בשיח הציבורי כמעט בכלל ואת הפירות של זה ניתן לראות היום ואני מניחה שעוד ביתר שאת בשנים הקרובות, כאשר יוצאי מערכת החינוך היום, שמניחים שדמוקרטיה מהותה שלטון הרוב ומאמינים באמת ובתמים שהיהודים הם עם נבחר ולכן מוסריותם אינה מוטלת בספק, יהפכו לחלק מהאוכלוסיה האזרחית הבוגרת. צמצום מרחב המחיה של הדמוקרטיה יפגע במרקם החיים בישראל. התהליך הזה של פיחות בדמוקרטית וייסוף ביהודית, מאיים לשבור את מה שאנחנו מנסים לשווק כסטטוס קוו.

אין סטטוס קוו. התחרות בין שתי התפיסות האלה לא חדלה מלהתקיים בחברה הישראלית, אלא שיש לה מחיר. גמישותו של האיזון הכמעט בלתי אפשרי הזה מגיע לקצה הגבול, בעוד הסנטימנטים היהודיים גוברים על הדמוקרטיים בסיבוב הזה של הקרב שאינו נגמר בין שתי התפיסות. אלא שגל ריאקציוני אינו עתיד להתרחש בקרוב, לפחות לא בעיני. למה? מעבר לעובדה שבקרב הדורות הגדלים היום יש תפיסה מאוד מינמליסטית לגבי הדמוקרטיה, הסכסוך ישראלי-פלסטיני מייצר שיח ישראלי לאומני, דתי ויהודי. זו לא רק הרטוריקה הנבחרת של ראש הממשלה בשש וחצי השנים האחרונות, זו לא רק הפוליטיקה הדתית שכבר מזמן הפכה לחלק בלתי נפרד מהקואליציה, זה לא רק הסכסוך הישראלי-פלסטיני שמייצר חידוד של "העובדה ההיסטורית" הקושרת את העם למולדתו והופכת את הסכסוך הלאומי גם לסכסוך דתי, זו גם מערכת החינוך שמהדקת משנה לשנה יותר את טבעת החינוך ליהדות על ילדי המערכת אלא ששעות הלימוד האלה באות על חשבון שעות לימוד אחרות ולא בנוסף.

הנה דוגמא - שר החינוך הוציא השבוע פוסט תגובה על כתבה בערוץ 2 בה צוין כי באחד מבתי הספר בארץ נלמדה תפילת הדרך במסגקת לימודי זהירות בדרכים. מה התשובה של השר? "כל כך נורא במדינה היהודית יגעו קצת ביהדות, יסבירו לילדים על תפילה שנאמרת בעם ישראל כבר מימי התלמוד?" (השגיאות הדקדוקיות במקור). אז זהו לא, אדוני השר, אין כל פסול שילדינו ילמדו תפילות וילמדו את התנ"ך וילמדו אמרות של חז"ל, וילמדו על חגים ומנהגים, ויהיה נחמד להכניס להם פילפולים של תושב"ע - לא רק שאין פסול בזה, זה משולב במערכת החינוך עוד משחר היווסדה. אלא בעוד שפעם, לדוגמא, היו נלמדים בכיתות גם הוגי דיעות ציוניים, היום הם כמעט לא קיימים. מערכת החינוך מנווטת כל כולה לנרטיב יהודיים המשולבים באהבת המולדת מתוך אינדוקטרינציה ברורה - ציונות זה יהדות. היהדות משולבת כמעט בכל תחום לימודי היום, וזה תהליך שמתגבר בשנים האחרונות. השורה התחתונה? שהנאמנות של הדורות הבאים היא למדינה יהודית, הרבה פחות מאשר למדינה דמוקרטית.

מרבית בוגרי המערכת היום יוצאים מבתי הספר עם ההבנה שדמוקרטיה זה "הרוב קובע". תודעה דמוקרטית נמוכה כל כך היא לא סימן טוב לבאות. אנחנו יכולים להיתמם ולהמשיך לדבר על מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, זה משהו שנעים להתגאות בו, אך מצד השני כמעט כל בעיה חברתית היום מקורה בחוסר הבנה מהותית של הדמוקרטיה. זה המקור להצהרות מטופשות של שרים המכהנים היום בממשלה ושל חברי כנסת נבחרים. זו הסיבה שמערכת המשפט נתפסית כשמאל. מערכת המשפט אינה שמאל, אך הרעיונות המרכזיים בשפיטה מחוייבים, לפחות במדינה דמוקרטית, לרעיונות של צדק ומוסר. רעיונות אלה אינם רעיונות של שמאל, הם רעיונות הבסיס של הדמוקרטיה. אלא שישראל היהודית והדמוקרטית עיוותה מאוד את המושג דמוקרטיה. וכל מה שיש בו זכויות אדם מתוייג כשמאל רדיקלי. ז'בוטינסקי, והוא לא איש שמאל, מתהפך בקברו.

זו תולדה של הרבה דברים, וצפוי שאומר שהיא תולדה של הכיבוש והנה אמרתי. 48 שנים שבחסות המדינה אנחנו פוגעים בזכויות אדם של אחרים. רוצים מדינה יהודית ודמוקרטית? באסה, היא לא יכולה להתקיים ככה. האופציה של מדינה אחת עם שני לאומים כשלאום אחד הוא אזרח מלא ולאום שני אינו בעל זכות בחירה זה אולי פתרון אפשרי (נניח) רק שזו לא דמוקרטיה.הפתרון הזה מגיע מהאנשים ששואגים על דמותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל אך למעשה אינם מציעים פתרון דמוקרטי, אלא יהודי בלבד. דמוקרטיה לא יכולה להתקיים כדמוקטיה רק בשם או כתהליך מצומצם. אבל כבר שלדון אדלסון הגדיר את זה טוב ממני - הדמוקרטיה לא מופיעה בתנ"ך.

איזון בין יהודית ודמוקרטית הוא אפשרי, יותר מזה - ראוי שיהיה איזון כדי שנוכל להמשיך לחיות פה אבל לשם כך יש צורך בחיזוק הדמוקרטיה, חיזוק הדמוקרטיה מעולם לא בא במקום ההקשרים היהודיים והציוניים, אבל הוא נותן את בסיס הקיום. אלא שחיזוק הדמוקרטיה לא יכול לדור בכפיפה אחת עם מדיניותה של מדינת ישראל כבר לפחות שש וחצי שנים. אם יהודית וציונית הן המטרות הרי שהאמצעי הוא אחד - דמוקרטיה. אבל כאשר מוסר לא מתיישב עם הנרטיב האמיץ של העם היושב בארצו, מה עושים? זה פשוט עוברים לקנה מידה אחר. לא מוסר אבסולוטי - מוסר יהודי. וכך כיבוש הוא לא כיבוש, זה מתנה שקיבלנו מאלוהים ועם זה אי אפשר להתווכח. אלוהים אמר. אבל אני בטח סתם עוכרת רואת שחורות, זה לא שמשהו מהותית לא בסדר. דמוקרטיה היא בלאו הכי רעיון יווני - ובסיפור הזה אנחנו עם המכבים - "מי לה' אליי" שולט. 

 

הכל מעורב, טוב, חוץ מאשר בנושא מגדר

כמה דברים הצטרפו להם לפוסט הזה שלוקח לו זמן להיכתב, זה התחיל עם ההיערכות ליום ההולדת של הבכור ושיחה שהתרחשה אחרי פירסום רשימת המוזמנים. בעוד שכל שנה (למעט שנה שעברה בגלל צוק איתן), כל ימי ההולדת שלו הם אצל סבא וסבתא בבריכה עם כל החברים ומשפחותיהם, סוג של משתה פסטיבלי מלא באוכל ומשחקים. השנה הוא רצה מסיבה רק עם החברים הקרובים ובלי המשפחות שלהם. אני מוצאת את זה לגמרי לגיטימי, אלא שבעוד שמרבית חבריו מהסביבה, למסיבת בריכה הם צריכים לנסוע רחוק יחסית ואם לא כל המשפחה באה הרי שאנחנו לגמרי הורסים למשפחות שלמות את השבת בשל נסיעות מיותרות, לכן נפלה ההחלטה לערוך את המסיבה בבית. בחינה של המוזמנים מראה שיש איזון די מושלם בין בנים לבנות ואגב זה היה כך מאז ומעולם.

זו לא פעם ראשונה שאני חושבת על זה שבעוד שבחברה מאוד מקובל שאיפשהו בתקופת הגן ועד כיתה ו' פחות או יותר, בנים ובנות לא אוהבים זה את זה באופן גנרי (לא בהכרח פרטני) וזה מסתכם עקרונית ב"איכס בן/בת", הילדים שלי מעולם אבל מעולם לא עברו שלב של "איכס" כזה. תמיד היו להם חברים בנים ובנות והם אף פעם לא יצרו הבחנה חברית או חברתית על בסיס מגדרי. סילחו לי על ההכללה, כי ברור לי שהיא אינה גורפת, אולם מרבית ילדי המסגרת הרגילה אני מכירה עברו את השלב הזה ואילו מרבית הילדים במסגרות האלטרנטיביות (שאני מכירה), אם זה חינוך ביתי, אנתרופוסופיה או דמוקרטי, לא הפגינו את להט המידור המגדרי.   

למה אני אומרת את זה? כי זה מצטרף לדיון ששמעתי על הסללת בנים ובנות השבוע ברדיו, על דיוני המגדר והביטוי שהם מקבלים בחברה, כי זה חובר להסללת ילדים, מה שמוביל אותי למחשבות על אינדוקטרינציה, [אגב אצלי זה מחובר גם לצילומי הילדים עם הכתובות בעד עונש מוות למחבלים על עמוד הפייסבוק של ח"כ שרון גל (לא מצרפת לינק - חפשו את הפורנוגרפיה הזו בעצמכם), אבל אני אחסוך לכם]. איך הכל מתחבר? הכל מתחבר לחינוך.

משהו מהותית שגוי בחינוך הילדים, אני לא הראשונה שאומרת את זה, וזה גם די מקובל לומר את זה בכל דור. רק היום הזכרתי את הזעזוע של אפלטון מהמחשבה שקרוא וכתוב יהיה נגיש לציבור כולו. אבל נדמה לי שהחינוך, כפי שהוא לידי ביטוי בפועל ולא כמו שאנחנו מציירים אותו לעצמנו מחשבתית, הוא פרדוקסלי במידת מה כיון שהחינוך הפך ממקור של ידע רחב למקור ידע מצומצם ובמידה רבה הפך מאתגר למכשול למחשבה חופשית וליצירתיות. זה לא קרה היום, זה תהליך שקורה כבר הרבה שנים בהמון מקומות בעולם. בתי הספר הפכו לבתי חרושת המייצרים דגם די אחיד של חשיבה וצרכנות. בתחילה צומצם מרחב הידע, אח"כ צומצמו האומנויות, אח"כ צומצמו המדעים ההומאניים.מקום הסוציאליזציה הפך דומיננטי יותר, ובתי הספר הפכו גם למחוללי הערכים, מה שאומר שבתי הספר כממלאי מדיניות הפכו למקור לעיבוד תכנים ואינדוקטרינציה. 

תגידו שכך זה צריך להיות וששאר האלמנטים צריכים להיות באחריות ההורים? אני לא מסכימה לזה, מה גם שהילדים אינם יכולים לנתק ממש בין המציאות בבית והמציאות בבית הספר והם סופגים את ערכיהם מכל ההתנסויות גם יחד. אם נתייחס לעניין המגדרי, הרי שגם בבתים בהם יש התייחסות שוויונית לשני המינים בתוך הבית, רבים הילדים שיגלו את ההבחנה המגדרית בתקופת סוף הגן ובית הספר היסודי בכל זאת. הלחץ בתוך חברת הילדים לבידול המגדרי הוא גדול משום מה בתקופת הגן, אני תמיד שמעתי שזה נורא טבעי ואף פעם לא פיקפקתי בזה. אלא שאז שמתי לב שזה לא כך אצל הילדים שלי ואז התחלתי לבחון את העניין ושמתי לב שזה לא נמצא אצל ילדים בחינוך ביתי. המשכתי לבחון את העניין ושמתי לב שגם אצל ילדים במסגרות אלטרנטיביות אחרות זה לא ממש ככה ועם זאת מרבית הילדים במסגרות רגילות מפגינים בידול שכזה. מה אם כך טבעי יותר לילדים - הבידול המגדרי הזה? או אולי העדר הבידול?בעיניי התשובה מובנת מאליה - במקום אחד אין הסללה לבידול ולכן היא לא מתקיימת. 

האם זה בגלל איזושהי פרקטיקה לא מודעת של חלוקת בנים בנות בקבוצה גדולה כי זו החלוקה הכי קלה לחצות לשתי קבוצות באופן שווה? האם נוצרת דינמיקה של יש דברים של "בנים" ויש דברים של "בנות"? כן ברור, רואים את זה בכל מקום, זו הסללה חברתית, צרכנית, בית ספרית, משפחתית גורפת. כמה פעמים שמעתם אדם מבוגר שואל ילד "למה אתה צריך לשחק בבובה?" לא, כי עדיף שהוא ישחק בחייל. בנים לובשים כחול וירוק ועל הבגדים שלהם יהיו גיבורי על, כדורגל בפרט או ספורט בכלל, בנות יהיו ורודות וסגולות מלאות בפיות ונצנצים ואמרות רומנטיות ובואו לא נדבר על הבדלי הגזרות של בגדי ילדים, אפילו פעוטות. יש ספרים שמובחנים לבנים ויש ספרים שמובחנים לבנות. חינוך ביתי איפשר לי לחשוף את הבנים שלי לא רק לספרי פנטזיה אלא גם לספרים אחרים שעקרונית מוגדרים כספרי בנות [נשים קטנות, האסופית, נעלי בלט (ונעלי החלקה ונעלי קולנוע), היידי ועוד]. אותו המסר עובר גם בחוגים של אחרי הצהריים, בנים  לא ממש נשלחים ללמוד מחול, בחברה מצ'ואיסטית כמו שלנו ההתייחסות לזה היא מאוד בוטה ובולטת. אנחנו שולחים מסרים מאוד כפולים לדור הזה של מצד אחד דיבורים על שוויון ומצד שני בידול ברור של בנים/בנות. בתוך מציאות הדה פקטו והדה יורה - ילדים יעדיפו את המציאות שהם רואים ולא את המציאות הפילוסופית. 

זה הרבה יותר עמוק מזה בתחום של בתי הספר כי כל השיטה לא נכונה, היא לגמרי לא מתאימה לעידן האינטרנט והמידע הרחב והזמין ושלל אפשרויות הלמידה, היא לגמרי לא מתאימה לרעיונות של אינדיבידואליזם - הרי אם היתה כזו היתה מאפשרת למכלול של כשרונות לבוא לידי ביטוי והיא עוד יותר לא כזאת כי היא בוחנת במדדים של הישגים ורובם מוטים, והיא מייצרת תכנים, נבנית ובוחנת על סמך הישגים ממוצעים של ילד ממעמד הביניים. מערכת החינוך מתאימה את עצמה לגמרי למבנה החשיבה שמתאים יותר לבנים מאשר לבנות ולכן התוצאות בהתאם. העובדה שמחד אנחנו מנסים לחנך את ילדנו למימוש עצמי ולאמונה שהם יכולים לעשות מתנגשת מול מציאות שלגמרי מסלילה אותם ליצר הבדלים מגדריים ויותר מזה היא הלכה למעשה עומדת בפני כל מה שהם יכולים להיות לו רק ניתן היה להם חופש. זה מחזיר אותי למחשבה שבעיני היא מכוננת - החזרת הלימודים ההומניסטיים לקדמת הבמה החינוכית, בעיניי זה הפתרון הנכון היחיד למרבית חוליי המערכת. 

כן, אני יודעת תגידו שזה חלק מהביקורת שלי על המערכת, בוודאי שזה כך, אבל זו אמורה להיות הביקורת של כולנו. דברים אינם יכולים להשתנות בלי דרישה ברורה לשינוי. אנחנו מקבלים כמובנים מעליהם יותר מדי רעות חולות שבסופו של דבר אינן מועילות לנו ובכל זאת אנחנו מוותרים להם.המאבק לשוויון מגדרי לא יוכל להפסיק להיות מאבק אם לא נשנה דפוסים של חינוך מההתחלה גם בתוך המערכת, אם לא נפסיק דפוסים של צרכנות שהם מיותרים (כמו הספרים לבנות "איך להיות מהממת" ולבנים "איך להיות מיליונר" או משהו בסגנון). הרעיון של שוויון ואינדיבידואליזם הוא משהו שילד צריך לגדול אליו כבר מההתחלה כחלק מההוויה. גם פה אגב חלק מהבעיה הספציפית בישראל זה עירוב הדת. אולי צדק ברטרנד ראסל אולי האנושות אכן עומדת לפני תור זהב, אולם על מנת להגיע אליו עליה הילחם בדרקון שבשער, והדרקון הוא הדת. אבל עכשיו תגידו שאני מערבבת. ובכן, יקיריי, אסיים בזה שתמיד הכל מעורב. טוב, חוץ מאשר בנושא המגדרי במערכת החינוך. סיימתי. לעכשיו.

שר החינוך? צאר החינוך

אין שום מועמד מוצלח למשרד החינוך, בואו נודה על האמת. זה לא שאין אנשים שמתאימים לתפקיד, אלא שבמסגרת המקום האפשרי במשחק קואליציוני, זה אחד התיקים שאפשר לשחק איתו ולכן משחקים איתו. בהנחה שלציבור הבוחרים בסופו של דבר לא באמת אכפת, שלתקשורת זה לא באמת משנה, שהפוליטיקאים בלאו הכי ינסו למקסם רווחים וזה בטח לא עניין אידיאולוגי ושבתוך המספר המצומצם ממילא של מועמדים מתוך המספר המצומצם של מפלגות שיכולות להיות שותפות קואליציוניות לא יצוצו פתאום שמות חדשים. אז בהינתן המצב הקיים יש שני מועמדים מסתבר, מירי רגב ונפתלי בנט, ותכל'ס זה ממש לא משנה מי מהם יהיה שר החינוך, לנסות לחפש בסיפור הזה יתרון מזכיר לי את אמרתו של פרידריך ניטשה "אני בוחן כמה כוח רצון, כאב ועינוי צריך כדי להפוך את זה ליתרון".

המחשבה שבנט יהיה שר החינוך לא צריכה לעשות לאף אחד טוב, גם לא לאדם שעונה להגדרה איש ימין, ללא ילדים, שחרד עד לרמת הטיפול התרופתי מהמחשבה שנתניהו לא יצליח להרכיב קואליציה. היא גם לא ממש צריכה לעשות רע למישהו אחר ולו משום שהוא רק עוד אחד ברשימה של אנשים שלא היתה שום סיבה שהם יקחו את תיק החינוך לבד מהעובדה שזה מה שנתנו להם בהסכם הקואליציוני, היינו ברמות המחיר הפוליטי שאפשר לשלם. תכל'ס מערכת החינוך, כבר די הרבה שנים, מהווה סוג של מטבע פוליטי סחיר, מה שמסביר הרבה לגבי מצבה הנוכחי. זו מערכת שכבר מנווטת מזמן לגמרי לבד ובאמצעות מפרשים בלבד כיוון שאין מי שעומד ליד ההגה, המצפן הגירוסקופי או המשוטים. כל שר חינוך נושב עליה מעט אולם היא נעה במין קצב משל עצמה, קצת כמו ספינת רפאים, הבעיה היא לא הפרסונה הנושבת במפרשים, הבעיה היא כבר מזמן המערכת עצמה.

מירי רגב או נפתלי בנט? זה לא באמת חשוב. מצב מערכת החינוך, עם דרישה של עוד מיליארד או בלי, לא טוב. כולנו מצקצקים, אך ממשיכים לקבל את הקיים ולהתלונן. בשקט. אין לי ספק שמירי רגב או נפתלי בנט לא יהיו שרי חינוך טובים אבל זה פשוט בגלל שכל ניואנס שהם יביאו איתם לא ממש ישאר וטיפול אמיתי במערכת לא יהיה. לא יישפכו כספים על חינוך כי זה לא בסדר העדיפויות הלאומי, אבל גם אם היו נשפכים כספים, במתכונתה הנוכחית של מערכת החינוך זה היה בגדר עלות שקועה בלבד שלא תביא לשינוי. לכן, הנושא הפרסונלי כמו שהוא עכשיו אינו רלוונטי, בדיוק כמו שעובדת היות נתניהו שר חינוך כבר חצי שנה בפועל היא לא רלוונטית. אנחנו שוב דנים בנושא הלא נכון, מה שמעורר את התהייה אם מערכת החינוך מלמדת אותנו אכן להפריד בין הטפל לעיקר.

הדיון דווקא עכשיו צריך להיות מהותי - יש מערכת חינוך בקושי מתפקדת. חשיבות החינוך ומערכת החינוך מוכרים וידועים, עם זאת הפכנו לאומה שלא עושה דבר עם העובדה שהישגי תלמידיה נמוכים בכל קנה מידה. מזדעזעים מנתוני פיז"ה, מורידים סטטיסטית דתיים וערבים ומסבירים שמצבנו יותר טוב, מקשקשים על למידה משמעותית וממשיכים עד למבחן הבא. ושוב. מה שיש לנו כאן זו מערכת במשבר מתמשך. מערכת שהלימודים בה לא רלוונטיים, של ערכים שעברו פוליטיזציה, של צרות אופקים וסטגנציה. וזה עוד בלי לדבר על חופשים או על מורי הקבלן או על ערכים בסיסיים ותהליכי חשיבה. ההבדל בין ההכרה בחשיבות החינוך ובין חשיבות החינוך בפועל בסדר היום הציבורי הוא כמעט מקומם, רק שבפועל הוא כנראה לא, לכן כולנו שותקים. בכל פעם הנושא עולה לכותרות מסיבה כלשהי ויורד מסדר היום באותה מהירות.

נתוני הזכאות לבגרות בעיקר מעידים על חוסר שוויון, חזרתה האפשרית של ההסללה מעידה על הסכמה שבשתיקה עם הידרדרות המערכת וקיבוע אי השוויון החברתי, מיקומה של ישראל במקומות האחרונים במתמטיקה, מדעים והבנת הנקרא מעידה על כשלון, הכשלון הזה מתבטא כרגע במערכת, אך כידוע הילדים האלה יצאו מתוך המערכת וישתלבו בחברה. חברה שאינה שמה דגש על כישוריהם העתידיים של בוגריה היא צרת אופקים, אבל יש בכך משום צמצום חוסר הוודאות כיון שלרוב מדינות שאינן שמות דגש על השכלתם וחינוכם של אזרחיה הן מדינות נחשלות שממילא אינן מעניינות אף אחד. ישראל, כמדינה שמתגאה במשאב הטבע האנושי, עושה ככל שביכולתה לצמצם את המשאב, אבל אין בכך חידוש, ממש כמו בנושא הגז.

אז למה להשחית כל כך הרבה מילים אם אין זה מעניין מי יהיה שר החינוך? כי זאת בדיוק הנקודה. המצב הנוכחי מעיד על מערכת חולה שזקוקה לתיקון. מכיון שתיקון זה לא יגיע בדמות אישיות כזו או אחרת, הרי שיש לחשוב מחוץ לקופסא. מה אני מציעה באופן קונקרטי? ובכן, אני מציעה צאר. צאר לענייני חינוך. ממש כמו המינוי האמריקאי שנשיא ארה"ב יכול להעניק (אגב עם או בלי תמיכת הסנאט) בתוך הרשות המבצעת. הרעיון שעומד מאחורי מהלך כזה הוא ברור - ניתוק החינוך מהמערכת הפוליטית, הרחבת דפוסי הפעולה האפשריים ויצירת תוכנית לטווח ארוך לבעיית אד הוק, הפעלה מחודשת ומבוקרת של גוף ביורוקרטי וא-פוליטי לבעיה לאומית. 

תרצו את זה בעברית? נציב הרשות הסטטוטורית לחינוך. מה זה אומר? זה אומר לנתק את משרד החינוך מהמערכת הפוליטית ולהפוך אותה למערכת עצמאית מנותקת משיקולים זרים. תגידו שמערכת מקצועית צריכה להתקיים בכל משרד ממשלתי? אתם קרוב לוודאי צודקים אולם זה תרחיש בלתי אפשרי בתוך במערכת הממשל והמשטר הקיימת. אגב ייתכן ששווה לחשוב בצורה הזו גם על בעיה לאומית נוספת - התחבורה, אך זה כבר עניין לפוסט אחר. אינני מציעה מהפכה או מעבר לשלטון פדרטיבי. אולם הצורך בהבראת מערכת החינוך הוא קריטי והשנים האחרונות מעידות שהרפורמות השונות אינן יכולות לפתור את הבעיה. 

מינוי נציב לענייני חינוך ויצירת רשות חינוך חדשה בעלת מבנה סטטוטורי תנתק בראש ובראשונה את החינוך מהפוליטיקה ותבטיח הזרמת משאבים לתוך מערכת מקצועית וביורוקרטית הצמאה לשינוי מהיסוד. מינוי נציב לתקופה של חמש שנים והגבלת המינוי לשתי קדנציות תבטיח תוכנית פעולה לאומית ואוטונומית לגוף נטול החיים המכונה מערכת החינוך, שכבר מזמן אינה נושמת באופן עצמוני. מערכת החינוך אינה צריכה להיות כפופה לפוליטיקה, היא לחלוטין סוגייה לאומית שאינה קשורה למדיניות (בניגוד לחוץ, ביטחון, אוצר, ואפילו רווחה שקשורה קשר הדוק לאידיאולוגיה הפוליטית של הממשל וכו'). מינוי ועדה מקצועית למינוי הנציב, הייתי אומרת כמו הועדה למינוי שופטים אבל אז שוב אפול לקלחת פוליטית, שתגיש את המלצותיה לראש הממשלה, שתציע מועמד ואף תנסח את סמכויות הרשות החדשה, תציע תקציב ותקבע יעדים הוא לא בשמיים. הוא רק מצריך את הוצאת החינוך מהמגרש הפוליטי. אם החינוך הוא אכן במעלה סדר העדיפויות הציבורי, המשבר המתמשך הנוכחי מחייב פעולה שמעידה על מנהיגות, חזון והבנה כי יעדי החינוך בישראל הם לחלוטין סוגיה אסטרטגית מהותית לקיומה של מדינת ישראל ועתידה. אך עם מנהיגים הדואגים בעיקר למורשת שלהם, לאינטרסים ולתגמולים פוליטיים נגזר עלינו לחזות בעוד "רפורמות" שאינן משנות דבר. 

אז, לא, לא מעניין אותי באמת מי יהיה שר החינוך הבא, במצב הנוכחי הוא ימשיך לנשוף על ספינת הרפאים. בכל כמה חודשים נחזה בהתגלות מבושיה של הספינה הזו נצקצק ונתלונן שהכל עניין של תקציב. זה לא עניין של תקציב - זה עניין של פוליטיקה. פוליטיקה לאומית ופוליטיקה תוך משרדית של ארגון מסואב. לפעמים, ממש כמו אלכסנדר הגדול בשעתו, יש צורך במישהו שינתק את הקשר הגורדי הזה. ככלות הכל, מטרת החינוך, כפי שאמר מרתין לות'ר קינג ג'וניור, היא "ליצר אדם החושב כל הזמן ובאופן ביקורתי. ידע ואופי - זו המטרה של חינוך אמיתי". כל עוד בניית הידע והערכים היא משחק פוליטי, כל שר חינוך שהוא איש פוליטי, יהא אשר יהא, ראוי או לא ראוי, לא יוכל לממש יעדים שכאלה. רגב או בנט? זה באמת לא משנה. אוטונומיה חינוכית היא האפשרות היחידה טרם תצא הודעה על זמני הלוויה. ראו, הוזמנתם.

מערכת החינוך ליהדות

הבחירה שלי בחינוך ביתי ממצבת אותי כמשקיפה מהצד על מערכת החינוך. לא רק שכף רגלם של ילדיי לא דרכה מעולם כתלמידים מהמניין בבתי הספר או בגנים, הם גם לא רשומים אליה למרות שעקרונית אני מחוייבת לרשום אותם למערכת כתוכנית גיבוי במידה ולא אקבל את אישור משרד החינוך לחינוך ביתי. אני לא מתכוונת לרשום אותם למערכת ואין אף אחד שיוכל לאלץ אותי. אם נחליט ביום מן הימים שחינוך ביתי אינו נכון לנו, נמצא אלטרנטיבה. האלטרנטיבה לא תהיה ממסד חינוכי רגיל. בבית המשפט האישי שלי מערכת החינוך יצאה אשמה. אני יודעת שהרוב המוחלט של קוראי הבלוג שלי לא יסכימו איתי ואני חייבת לציין שזה ממש לא מפריע לי. מה שכן בכל פעם שאני כותבת על מערכת החינוך אני מרגישה שאני חוצה איזה קו אדום. כאילו שאם אני לא משתתפת במשחק אז גם אסור לי להביע דיעה. לא שזה משנה הרבה כי בכל זאת אני כותבת.

גם אני תמיד חשבתי שהמערכת לא כזו גרועה, הרי גם אני יצאתי ממנה. רק שאז נזכרתי איך נפקחו לי העיניים באוניברסיטה לגבי דברים שהייתי צריכה לדעת מזמן. אז גם נזכרתי בכל הדברים שלא אהבתי במערכת אבל למדתי לסנן. אחר כך נזכרתי בכל האנשים שלא אהבתי לראות בבית הספר. אחר כך כשכבר הייתי בסגל האקדמי גם הבנתי כמה לא מלמדים את יוצאי המערכת לחשוב. רק הרבה אחר כך הבנתי כמה המערכת השתנתה מאז שאני הייתי קטנה, ולא, לא לטובה. כשהחלטתי על חינוך ביתי, עם כל אלה אנשים הסכימו איתי אבל אז שאלו אותי מה עם הנושא החברתי, אז כבר עניתי על זה, הנה כאן.

אבל לא על כל אלה רציתי לכתוב היום. יש המון דברים שמטריפים אותי במערכת החינוך, אני מודה, אבל אחד הדברים שהכי מטריפים אותי הוא הנושא הדתי. המערכת כולה קורסת, ההישגים של התלמידים בארץ, בטח בהשוואה לתלמידי מדינות OECD אחרות אבל גם בהשוואה לכלום, הם מחפירים, ובכל זאת התוכניות האופרטיביות העיקריות שנכנסות למערכת הן בנושאי דת. והנה התבשרנו ששר החינוך מכניס עוד תוכנית ללימודי דת לבתי הספר היהודיים הממלכתיים. יש נסיגה כוללת בערכים דמוקרטיים אבל לילדים שלנו מגיעות עוד שעות שבועיות של קירוב דתי וזהות יהודית. מרוב זהות יהודית כבר אין מקום כמעט לשום דבר אחר. טוב, כבר אמר אדלסון שהדמוקרטיה לא כתובה בתנ"ך.

לא יודעת אם זה מתפקידי לספר לכם, אבל מרבית ההורים בבתי הספר הממלכתיים אינם דתיים ובכל זאת הם מקבלים את הדין. יותר מזה, הם מקבלים את העובדה שהחינוך שהם מעניקים לילדיהם הוא פלורליסטי וחילוני ולא חושבים לרגע אחד שהסוציאליזציה הדתית הזאת בתוך בתי הספר יוצרת אצל ילדיהם דיסוננס רציני. לצערי מערכת החינוך אינה מציגה תמונה מאוזנת - היא מציגה תמונה מאוד ברורה בה הערכיות דתית והאתנוצנטריות חשובות יותר מערכים אוניברסליים. הבריאה חשובה יותר מהאבולוציה, עשרת הדיברות חשובים יותר מזכויות אדם, ויהודי זה הכי טוב. זה סט ערכים מאוד בעייתי בלשון המעטה. ילדים נוחים להתרשם, אנחנו שוכחים את זה, ולכן הניואנסים הלא דקים האלה משפיעים עליהם יותר ממה שנראה לנו, המבוגרים שגם יודעים לסנן. בתחום הזה האינדוקטרינציה הדתית חוגגת במערכת החינוך, זו לא ערכת כלים להשתלבות בחברה - זה סט ערכים מקובע שהופך את היהדות למרכזית בהגדרה האישית של ילד בשנים בהן הוא לומד להגדיר את עצמו. וזה לא נגמר באישי, זה משתקף בחברה. הבעיות שאנחנו רואים היום צפויות להחמיר.

אני זוכרת את עצמי בבית הספר מקווה בכל מאודי שלא יבקשו ממני ביס מהסנדוויץ עם הנקניק שלא היה מרוח במרגרינה, או מסבירה למרות התדהמה שלא אנשק ספר תנ"ך שנפל. ואז עוד היו לנו רק שעתיים תנ"ך בשבוע. מאז הדברים רק התחדדו. היום המערכת מעודדת כפיה דתית שלא היתה מביישת תיאוקרטיה ואין איזון, יתרה הדברים רק מתחדדים בחטיבות הביניים ובתיכונים. כאשר בחברה הישראלית רק מתעצמות המחלוקות וההבנה של מהי דמוקרטיה רק הולכת ומתרופפת, הערכים שמערכת החינוך מעבירה לילדים שלנו, אותם ערכים יהודיים, רק יחריפו את הבעיות שכבר עכשיו ישראל לא באמת מצליחה להתמודד איתן - העדר ערכים אוניברסליים, גזענות ואלימות ואלה לא דברים של מה בכך. מערכת החינוך היא המערכת האמונה על הערכים של הילדים שלכם אבל היא מסתבכת כנראה עם המילה אמונה ומבלבלת את האמון שאתם מביעים בשליחת ילדיכם למערכת עם האמונה באלוהים. מערכת החינוך אמורה לחנך את ילדינו להיות בני אדם, לחשוב ולפקפק. אבל אם אותנו, יצירי המערכת, מה שקורה לא מצליח לערער, מצבם של ילדינו יהיה רק גרוע יותר.

לא ייתכן שהתשובה ההורית תהיה "מה רע בזה?" המון דברים רעים בזה - שעות רבות מוקדשות גם כך לנושא הזה וזה בא על חשבון דברים אחרים. אני לא יודעת מה איתכם אבל מדעים, ספרות, פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה נראים לי לא פחות חשובים, רוצה לומר הרבה הרבה יותר חשובים, למען עתידם של הילדים שלנו כאינדיבודואליסטים וגם כפרטים בחברה. הפיתרון לא יכול להיות לשלוח את הילדים לבתי ספר יחודיים או פרטיים, הפיתרון צריך להגיע בהתערבות אקטיבית של ההורים במערכת התכנים הזו, בהתנגדות לרפורמות הדת האלה, שהן לחלוטין לא מסמלות רפורמה כי אם רגרסיה. 

אז כן תמשיכו להסביר שלא נורא שההשכלה של הילדים שלנו הולכת ומצטמצמת, העיקר שיש להם חברה; שזה לא נורא כי את הערכים האמיתיים הם לומדים בבית; תמשיכו לתת תירוצים ולא לפעול כדי שדברים ישתנו. את התוצאות אנחנו רואים היום. פרשת ורטה היא רק עוד פרשה, העיקר שאת פרשת השבוע הם יפנימו טוב טוב. אבל פרשת ורטה, שטוטאה זה מכבר, הביאה נהלים חדשים - נהלים של הימנעות מדיונים על הדברים החשובים ביותר ותוספת על תוספת של עוד שיעורי העצמה דתית. הצילצול הזה הוא לנו, רק שאנחנו באמת לא יכולים יותר ללחוץ על הסנוז. לא יתכן שנקבל את המצוי ונוותר על הרצוי. מערכת החינוך כושלת כישלון חרוץ בחינוך הילדים שלנו ובכל זאת אנחנו ממשיכים לקבל את הדין ולשלוח את הילדים לשם ולקוות לטוב. התקווה הזו לטוב הביאה אותנו למקום הזה וזה מקרין על החברה, זה יחמיד כשהדור שנמצא כרגע במערכת יתחיל את חייו הבוגרים בחברה. צריך להפסיק ללחוץ על הסנוז ולהתחיל לבוא בדרישות. 

לאלה שהקימו את המדינה היה חזון ציוני-חילוני שמתבסס על המכנה המשותף היהודי אבל רוצה לראות בישראל מדינה ככל העמים, דמוקרטית ונאורה. עם הגל הדתי-לאומי ששוטף את מערכת החינוך אנחנו רק יכולים לראות את החזון הזה מתמוסס כמו קצף גלים, זה שאין לו זוכר. 

 

נראה לי שצריך לעשות היכרות בין שי פירון לשר החינוך

אני אמא בחינוך ביתי, ילדיי אינם במערכת מבחירה (כיתה ה', כיתה ב' וטרום חובה). הבחירה שלי היום היא שונה מהבחירה שלי בתחילה, היא מודעת, מגובשת ושלמה יותר. פעם הסיבות היו חיצוניות - טיבה של המערכת בעיקר, היום הסיבות פנימיות יותר - השהיה עם הילדים, המשפחתיות, האחווה, ההתאמה, החשיפה, הרחבת האופקים, תשומת הלב. מקומן של הסיבות החיצוניות לא נפקד ולצערי ככל שאינני זקוקה להן כך המערכת מוסיפה לספק עוד ועוד סיבות. יש שיגידו שעצם העובדה שהידרתי את עצמי מהמערכת מותירה אותי מחוץ למשחק ולכן כמו שיפה השתיקה ליורדים כך יפה השתיקה גם למחנכים בבית. אבל לא יפה השתיקה לאזרח באשר הוא אזרח ולכן לא אשתוק, למרות שלשר החינוך, שכמותי גם הוא אזרח, החמיאה השתיקה הרבה יותר מהמלל. 

יש הרבה סיבות למצבה של המערכת - סדר עדיפויות לאומי משובש, מערכת ביורוקטית מנופחת ולא יעילה, דגש על ציונים ומדדים, כיתות גדולות, תשתיות גרועות, זילות בתפקיד המורה ועוד. תוסיפו על זה שכל המוסד נראה מיושן להחריד לאור העידן הטכנולוגי הזה שבו אנחנו חיים בו למידה ממש יכולה להתרחש בכל מקום - ילדים ממשיכים להגיע לבית הספר, חווים הוראה פרונטלית שלרוב אינה מעניינת ונדרשים להקיא חומר, הם לא נבחנים אינדיבידואלית, כישוריהם השונים אינם מקבלים התייחסות אמיתית בתוך המסגרת, הם עוברים סטנדרטיזציה ושום דבר לא נעשה כדי לעורר בהם עניין. לרוב הם יוצאים מהמערכת עם עולם צר אופקים, ללא ההשכלה אמיתית, ללא ערכים, ללא כישורי חיים שמכינים אותם לחיים המודרניים או לחיים בוגרים בכלל. תחשבו איך אנחנו למשל מכינים אותם לאזרחות דמוקרטית? האם אנחנו יוצרים מודל של התקרבות קהילתית? האם אנחנו מאפשרים להם מידת בחירה אמיתית לאורך מרבית שנות חייהם? לא, יש להם קצת שיעורי אזרחות, כמה פרויקטים ספוראדיים לאורך 12 שנים ובעיקר התנסות בלהיות צד נשלט. מרבית כבר השכלו להבין שבית הספר הרגיל של המערכת הוא מעין שרות שמרטפות יחסית מסובסד המאפשר אולי התפתחות חברתית, אך לא הרבה למעלה מזה. אך המקום הזה הוא גם סוכן הסוציאליזציה המרכזי בחיי ילדינו ולזה יש השפעה מכרעת.

פרשת אדם ורטה, שאינה מרפה ממני מוכיחה פן נוסף במערכת החינוך ששורתו האחרונה היא כישלון לדעתי - הכישלון בהנחלת ערכים. אני לא יודעת אם בכל נקודה ונקודה בסיפור ורטה פעל נכון, אני גם לא בטוחה שצריך את המדידה המיקרוסקופית הזו, אני כן יודעת שהקו המנחה שלו הוא נכון נקודה ולזה היה צריך להתייחס שר החינוך. אבל ראשית מרבית הציבור לא ממש מתייחס לפרשה הזו ולא רואה בה קו פרשת מים וזה מעיד המון על עור הפיל החברתי והבלתי רגיש בעליל שפיתחנו. אנחנו רוצים שהנערים והנערות שיוצאים ממערכת החינוך יהיו בוגרים שלמים ומתפקדים אך אנו בוחרים במודע שלא לתת להם תמונה שלמה. הרי איננו רוצים שהם יאהבו משהו בלא יכולת לשפוט ולבקר, אנחנו לא רוצים שהם ישתו אלכוהול מבלי להבין את המשמעויות של שתיית אלכוהול לא מבוקרת, אנחנו לא רוצים שהם ינהגו מבלי להבין את הסיכונים שיש בכביש, אז למה לעזאזל בדברים החשובים באמת כמו המדינה בה הם חיים אנחנו לא חושבים שזה חשוב שהם יראו את התמונה המלאה? אנחנו מדרבנים אותם להתגייס לצה"ל אבל מבקשים את נכונותם להקרבה בעיניים עיוורות - זה הרי נוגד את ההיגיון. אם אנחנו רוצים צבא מוסרי וחברה מוסרית עלינו לחנך אנשים מוסריים. אנשים מוסריים הם אלה שיש להם כושר שיפוט, שיכולים לראות את התמונה בכללותה, כי אם לא נעשה זאת אנו דנים אותם לפונדומנטליזם, להיות אחים כמו כולם בבית היהודי. טוב לא יצא מזה. 

ובתוך כל זה שר החינוך שותק, מעלה קמפיין על למידה משמעותית, אבל שותק משמעותית בנושא מהותי, שמוקדו הוא לב ליבה של העשייה החינוכית. איזו למידה משמעותית הוא רוצה שהמורים יגשימו כשהוא עצמו אינו נותן להם גב? כשהוא מחליט סופסוף לשבור את שתיקתו, הוא נוזף במורים שכתבו עצומה מכבדת, אך לגופו של עניין ולמרות תגובתו הוא עדיין שותק. למה הוא מתמהמה? כי אולי סוף סוף הוא מבין לאן הוא הכניס את עצמו. התבטאות כנה שלו תוכיח עד כמה הקמפיין החדש של משרד החינוך הוא קמפיין סרק ששוב נועד לסבר את האוזן אך לא לעשות דבר כי הכל זה עניין של פרזנטציה. אבל הצלצול הזה הוא לא רק לנו, הוא גם לשר החינוך ונדמה לי שמה שעוצר את שר החינוך מלהיות נאמן למהפיכה שהוא מיטיב לשרטט זה שי פירון ואינני בטוחה שבין השניים נעשתה היכרות. הוא רוצה לדבר רק אחרי השימוע? לא ברור לי למה הרי דעתו כבר מגובשת, הבעיה היא שמה שיש לשי פירון להשמיע, שר החינוך מעדיף להשתיק.

פיז"ה חלש? צה"ל חזק! אבל צה"ל מופיע רק בכותרת סתם בגלל הקמפיין המעצבן שלו

אף אחד לא ממש אוהב כשמותחים עליו ביקורת ולא משנה מה הדרך, זאת אומרת אנחנו נהיה פתוחים יותר לשמוע ביקורת שנאמרת מתוך יישוב דעת ומתוך רצון לשפר, אך בין אם הביקורת חיובית או שלילית, הרסנית או בונה, אנחנו באופן עקרוני לא ממש מאוהבים בקונספט הזה הנקרא ביקורת. לעניות הבחנתי והיא איננה נתמכת במחקרים אמפיריים, בישראל, עוד יותר ממקומות אחרים, אנחנו לא אוהבים ביקורת ממי שנמצא בצד. רוצה לומר אם אתה יהודי שחי בגלות - אנחנו נשמח לקרוא לך אח ועוד יותר נשמח על כל תרומה אך מילה אחת של ביקורת ומיד נשלפות הטענות שמי שלא גר פה לא יבין את זה; אם אתה יורד אז עדיף שתשתוק ולא משנה מה כי ירדת ולא נשארת פה אז אסור לך לומר את דעתך ובטח שאסור להתערב, וזה מבלי לדבר על חוסר הסבלנות האינהרנטי שלנו לביקורת גם מאלה שנמצאים בסירה אחת יחד איתנו אבל חושבים אחרת. ברור שזו הכללה גורפת, ויש את יוצאים מן הכלל (שמעידים על הכלל) וכולי וכולי. ולשם מה כל ההקדמה הזו? כדי להתנצל על כך שאני מתעתדת לדון בנושא מבחני פיז"ה ולנטרל מראש כל התייחסות לעובדה שילדי בחינוך ביתי. וזאת משום שאצלי הסיבה העיקרית שהובילה להחלטה לגדל בבית את ילדיי (ולא נניח גידולי שדה) היתה כשלונה החרוץ של מערכת החינוך, זאת אומרת שבתחשיב סכמטי בו נכללו כל כל הפלוסים והמינוסים בשתי האפשרויות, ילדיי יצאו נשכרים מהישארות בבית. תוצאות מבחני פיז"ה רק מאששות מחדש את ההחלטה הזו. 

נושא חשוב שעולה מהמבחנים הוא נושא הפערים בין קבוצות אוכלוסיה שונות, שזה בשפה יפה להגיד שוב שאם אתה ערבי אתה נדפק ואם אתה עני אתה נדפק ואם אתה גר בפריפריה אתה נדפק ואם אתה על הגרף שמצטלב בין כל אלה, ורוב הסיכויים שכן, אתה נדפק עוד יותר. אבל לא בזה רציתי לעסוק ולא בתקצוב דיפרנציאלי ולא בהגדרה מחדש של יעדים במגזרים השונים. על כל אלה יכתבו רבים וטובים ממני וגם די נמאס לי מהמדיניות הזו שדומה ששואבת את כוחה מגזענות אינהרנטית וחשיבה כלכלית קפיטליסטית ימנית ועוד יותר נמאס לי לכתוב על המדיניות הזו, זה מתכון בטוח לדיכאון ושום אנדורפינים משוחררים, גם אם ארוץ בכל יום, לא יוכלו לעצב הקיומי של החיים במדינה הזו, שרק אהבה מופרעת מעט בנפשה עוד מספקת תירוץ להישארות שלנו כאן ועימה איזושהי תקווה לא ברורה לשינוי. אז לא, לא על זה אשחית את זמנכם.  

מבחני פיז"ה בשונה ממבחנים אחרים בוחנים משהו עמוק הרבה יותר מידע, הם בוחנים מיומנויות חשיבה. ופה אנחנו נכשלים. למה? כי לאורך כל 12 שנות הלימוד של הילדים שלנו הם מתבקשים לקבל ציונים טובים על ידיעת החומר הנלמד בכיתה. הבעיה היא שהחומר הנלמד בכיתה הוא משעמם, מבוסס על שינון במקום על הבנה ועל דחיסת עובדות במקום על תהליכי למידה. ברור שהילדים שלנו נכשלים כישלון חרוץ במבחנים אלה - רובם לא קוראים להנאתם, רובם אינם משחקים מספיק בחוץ ובפנים ואין הכוונה למשחקי מחשב למיניהם, רובם אינם לומדים חשיבה מתמטית, רובם אינם מאזינים למוסיקה מגוונת (ולא, לא רק מוסיקה קלאסית), רובם אינם מתעניינים באומנות ולמרות שמקורות ידע רבים זמינים למגע אצבעותיהם, הידע שלהם מצומצם, מוגבל ולא מספק. כשהם יוצאים מבית הספר לאחר 12 שנות לימוד האם הם מבינים קצת בכלכלה? האם הם חונכו לצרכנות נכונה? האם הם ביקורתיים? האם הם יודעים כיצד לנהל משק בית? האם הם רחבי אופקים? האם הידע הכללי שלהם מינמלי? וזה בלי שאלות קשות הנוגעות לערכים כמו האם הם יודעים לחמול? לכבד? לקבל את השונה? ללחום למען הצדק? כי התשובה לכל אלה היא לא ממש, לא בישובים המבוססים ולא בפריפריה. נכון זו הכללה גסה מאוד (פעם שניה היום - אני סופרת), נכון יש כאלה שכן. אלא שבהתבוננות כוללת ולא פרטנית, בדיוק כמו שאופן הסתכלותו של משרד החינוך, כי אז התשובה היא יותר שלילית מחיובית. התלמידים שלנו נכשלים, הגישה נכשלה.

דווקא אחד הדברים שאני גאה בו בארצנו הקטנטונת זה היצירתיות המחשבתית שיש לאנשים. לא, לא קפצתי נושא, להלן אני מקשרת. זה הזמן ליצירתיות בנושאי חינוך כדי לעצור את ההידרדרות הכוללת, יש כאן אנשי חינוך מופלאים וצרכנים שלא מרוצים מהסחורה שמספק משרד החינוך. איך מתוך הואקום הזה לא מתעוררת התשובה? הרי אפשר לצאת מהקופסא ולראות מה לימדה אותנו ההיסטוריה ואילו אפשריות מאפשר ההוה ואילו אתגרים מציע העתיד. למשל - להחליט שבבתי הספר היסודיים בשנים הראשונות המורה בעיקר מקריאה ספרים, שהילדים בעיקר מקשיבים לסיפורים, בכל שיעור, אפילו בשיעורי חשבון. וחוץ מזה אפשר להחליט שבבתי ספר יסודיים אפשר לשחק, כל מיני משחקים, בחוץ ובפנים. ואפשר לעשות חוגי דרמה ושיעורי מוסיקה ולצאת ליותר ימי שדה גם בסביבה הקרובה וגם למוזיאונים ומרכזי הדרכה ואפשר להחליט על נושאים אישיים. בקיצור להפוך את שנות בית הספר היסודי לשנים קסומות שבלי משים יצאו מהם ילדינו עם כל כך הרבה כלים וידע, הרבה יותר מאלה שניקנים היום ביסורים (אם בכלל) וגם עם אהבה ללימודים וסקרנות לא חנוקה. כמה נעים יהיה להם לא לעמוד במדדים, לא להיבחן אלא רק לאגור ידע בדרך הכי טבעית שיש. ילדים מועסקים בעניין, הם לא ילדים שנאלצו לשבת שעתיים בשקט מופתי ולשנן ואז בהפסקה הם יוצאים להוציא תיסכולים. משחקים משותפים יוצרים תחושת ביחד בתוך הכיתה, גם הביחד הזה מוריד את רמת האלימות. והלמידה? באופן טבעי הלמידה במקרה הזה היא מובנית, תהליכי חשיבה מוטמעים ולא השינון ומדדי הצלחה במבחנים. חטיבות הביניים יכולות לשלב כבר יותר לימודים פרונטאליים ולימודי מעבדה ויותר חוויות מחוץ לבתי הספר ואילו התיכון יכול להידמות לטרום לימודים אוניברסיטאיים - בחירת הקורסים, יחד עם תוכנית ליבה, אבל כזו שיש בה היגיון. הרי מה שיש היום זה לימוד ושינון ולימוד ושינון שיוצא להם מהאף ומרבית הידע נשכח לאחר המבחן, אז אם נשנן איתם יותר זה כנראה לא יעזור ובשביל מה? בשביל בחינות בגרות? הרי אם תושיבו חמור לקורס אינטנסיבי של שלושה חודשים הוא יעבור כל בגרות שתתנו לו, זו לא חוכמה. לילדים שלנו מגיע קצת יותר קרדיט, הם לגמרי מסוגלים להגיע להישגים בכל מבחן שהוא, הם רק לא יכולים לעשות זאת בתוך מערכת שמותה הקליני נקבע זה מכבר.