חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות סדר יום. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סדר יום. הצג את כל הרשומות

יום שני, 28 בספטמבר 2015

בואו נדבר על סדר יום ואסטרטגיה

לדיון על התפוררות מפלגת העבודה שהתחלתי אתמול חסר נדבך שיש הטוענים שיש להתייחס אליו. יש בכך מן האמת וגם לא וכמובן שאני אסביר. באופן עקרוני, וזה אינו רק נחלתה של ישראל, יש התפרקות מאידיאולוגיות גדולות בכל העולם. הפוליטיקה והמאבקים נעשים פרטניים, כל מדינה והקוים לדמות סדר היום שלה, אולם, בהכללה יש לציין, אנשים במערב (ומבלי שמדבריי ישתמע שישראל מערבית) כבר לא מצביעים עבור אידיאולוגיה גדולה מסויימת אלא בעיקר בשל נושא ספציפי ועקרוני לבוחר. זה הופך מפלגות למפלגות של רעיון אחד ולרוב גם של מנהיג אחד. זו כמובן הכללה, אולם מקומן של אידיאולוגיות חובקות הולך ומפרק את עצמו בעולם כולו ועל התהליך הזה כתבו גדולים ממני.

האם כדי להצליח פוליטית יש צורך באידיאולוגיה? אם השאלה היא לגבי אידיאולוגיה חובקת, הטענה שלי היא שלא, אבל אני גם אדם שבאופן אינסטינקטיבי מתנגד למתכוני חיים בעלי תשובה לכל דבר. אם השאלה היא לנושא תכנים, סדר יום וראיית עולם, הייתי רוצה לומר שכן, שזה בדיוק מה שצריך, אולם לצערי המציאות חולקת עליי. מסתבר שאפשר להצליח ואפילו די טוב בהדגשת אדם אחד ורעיון אחד, יותר מזה כאילו לא צריך. למה כאילו? הסבר מיד יגיע. האם צריך לקבל את זה? לטענתי לא, מפלגות שאין להן את ה"אישיות" (גם אם טיבה מפוקפק) צריכות עוד יותר את התוכן כיוון שאצלן העדר ההנהגה בולט הרבה יותר ומעבר לזה, המרחב במדיני מכיל רבדים רבים מה שמביא למעשה תכנים רבים וסדר יום מגוון שמשקף את סדר היום של המדינה. כך זה צריך להיות, אם כי בישראל של היום זה לא קורה.

את ההצלחה של נתניהו אי אפשר לייחס למהות אידיאולוגית. נתניהו הוא לא אידיאולוג, בטוח לא כרגע. אם אפשר לעשות פראפרזה על "פיגועי אווירה" שהטביע אז, להבדיל, או שלא, הוא "מנהיג אווירה". הדבר היחיד שמנחה כרגע את נתניהו זה איך להבטיח יותר שנות שלטון. בואו רגע ניקח בגדול את נושא ההסכם עם האיראן, הרי על פניו הוא אמור להיות כל כולו מלא תוכן, אידיאולוגיה ואסטרטגיה, בטח אם נסמוך על מילותיו הברורות של ראש הממשלה. אולם אם נבחן אותו מול המציאות נגלה תמונת עולם קצת שונה.

ההסכם עם איראן לא הסכם רע בכלל, כן אולי הוא יכול היה להיות עוד יותר טוב, אולם הוא עונה על הדרישות הבסיסיות של ראש הממשלה, כפי שהוא הציב אותן - סנקציות, פגיעה כלכלית, פגיעה ביכולתה של איראן להגיע לנשק גרעיני כולל פירוק כורים, חיסול מלאי אורניום מועשר וצמצום ניכר במספר הצנטריפוגות והכל תחת משטר פיקוח ואימות בינלאומי תוך קשיחות לעמודות האיראניות. לא משנה איך נהפוך את זה - הדרישות של ישראל מולאו, אולי לא בדיוק כמו שנתניהו רצה אך מולאו, נדחה אותו יום דין אפשרי שנתניהו חוזה ועצם קיומו מוטל בספק ויתרה, אם מסתכלים על האינטרסים הישראלים, ההסכם קרוב יותר אליהם מאשר לאינטרסים של איראן. זה הישג לא רע בכלל. גם נתניהו יודע את זה, אם כן למה הוא לא הכריז על עצמו כמנצח? אם האינטרסים של ישראל לנגד עיניו, בערך כאן הסיפור הזה היה צריך להיסגר.

אז למה נתניהו המשיך להתנגד להסכם? ובכן כי לנתניהו היתה אג'נדה לקדם והיא לא אידיאולוגית. שום בר דעת לא היה מעלה על דעתו לצאת ראש בראש עם אובמה במגרש הביתי סתם, אז למה נתניהו יצא? אני חושדת שנתניהו, שיודע שהנאמנות האמריקאית לישראל היא לא אישית ולכן התנהגותו אינה סכנה אמיתית לקשר בין המדינות, למעשה בחן את העניינים במפלגה הרפובליקנית ואם היו כאן אינטרסים למישהו זה לא למדינת ישראל, אלא לפטרון כזה או אחר. הוא עצמו לא ועם זאת אם תשאלו כמעט כל ישראלי שני על נתניהו בהקשר להסכם עם איראן, תשמעו איך הוא יצא גבר. למה? כי נתניהו למד את השטיק, הוא מפריח המון מילים בביטחון ומוכר אריזה שנוח לישראלים לקבל. אין תוכן - יש מסרים שפועלים מצוין על ציבור מבוהל שחושב שכל דבר עשוי להיות שואה שניה. 

וזה רק הסכם איראן, בואו לא נדבר על מתווה הגז, כלכלה, דיור, בריאות או הקיפאון המדיני. הנה עוד דוגמא קלאסית, מרבית ישראלים יציינו את הסכססוך הישראלי-פלסטיני כנושא חשוב בסדר היום שלהם ועם זאת איך זה בא לידי ביטוי במדיניות של נתניהו בקדנציה הזו? והקודמת? וזו שלפניה? זה לא, נתניהו בנה מנגנון השהיה שכולו "זה לא אנחנו, זה הם". מה קורה בשטח? השטח גועש, המצב בירושלים יוצא מכלל שליטה וראש הממשלה ממשיך לנסות להלך בין הטיפות. האיש שרץ אל פוטין כדי לחרוץ לשון לאובמה, קיבל בתמורה ועידה אזורית לעניין סוריה שפוטין מארגן עם איראן, סעודיה, מצרים, ארה"ב וטורקיה אבל בלי ישראל. אין אסטרטגיה ורואים. ובכל זאת הביקורת לא נאמרת כמו שצריך, מחכים להתחיל בקמפיין לפי הקיו של נתניהו, כשהוא יכריז על בחירות, כולם יתעוררו.

בתוך כל זה נתניהו ביודעין מצמצם את הפלורליזם בישראל ולמעשה מחזק משמעותית את הפן היהודי והלאומי על הפן הדמוקרטי ולזה יש פגיעה משמעותית לא רק בטווח הקצר אלא בטווח הארוך. ככל שנמתין עם לקרוע את המסכה מהמשוואות שהופכות אקסיומות בחברה הישראלית, כך המחיר יהיה כבד יותר. כל אלה צריכים להיות סדר היום בישראל ובאורח פלא הם לא. לכן האסטרטגיה מבחינתי היא ברורה מאליה - צריך להתעורר. מר אני רוצה אני משיג, למד את השפה והוא מוכר לישראלים דיבורים על ישראליות, אך אין בזה כלום. לא דיונים בכנסת יצילו אותנו מזה, אלא יציאה החוצה אל השטח, לדבר עם אנשים בגובה העיניים ולחבר עבורם את הנקודות. המלחמה של מפלגת העבודה צריכה להיות תודעתית - מה ישראל מפסידה עם כל יום שעובר, על מה צריך להילחם. זו האסטרטגיה מבחינתי - זה התוכן. נתניהו מוכר "אין" וזה משותף לכולנו, מימין ומשמאל.

נתניהו, ללא אסטרטגיה או אידיאולוגיה, מוביל את ישראל לשום מקום, פגיעה בנדבכים הדמוקרטיים של מדינת ישראל לא משרתת את ביטחון המדינה להפך, כאשר הביטחון מכפיף את המוסר הפגיעה הפנימית לא תאחר לבוא. הכיבוש נותן את אותותיות כרגע במדינת ישראל והוא חוזר כמו בומרנג לפגוע בנו, הפלסטינים נתונים לכיבוש צבאי ואנחנו נתונים לנמק מוסרי. אם הציבור לא חושב על זה, הרי שהוא צריך לחשוב. אם לנתניהו היה פתרון הוא היה צריך להשיג אותו. אי אפשר יותר עם העדר פיתרון. כלום אף פעם לא מגיע במחירי מבצע. אותו סדר יום עליו דיברנו מציג את עצמו מדי יום, אך נזנח על מזבח הרייטינג.

חזרה להתחלה - האם באופן אידיאלי היה כדאי שתקום מפלגה שתסמל מחדש את הערכים האוניברסליים של מוסר ודמוקרטיה, עם חזון כלכלי ברור, רצון ליישב את הסכסוך ותוכנית כוללת להבראת המדינה? בוודאי, האם כדאי לחכות שזה יקרה? לא. לכן, מי שחשוב לו לראות ישראל אחרת לא יכול לחכות עוד כמה שנים כדי שאז גם הליכוד יתחיל להתפרק כי זה מה שקורה למפלגות שנמצאות הרבה זמן בשלטון ושוכחות מי שם אותן שם ואז לחכות לתהליך של פירוק מפלגתי שיגרור שינויים בתוואי המפלגות בישראל. הדברים צריכים להיות עכשיו על השולחן.

לפעמים הצורך בשינוי צריך לעלות מהשטח, סדר יום חדש מעלה גם מנהיגים חדשים, לפעמים צריך לייצר להם את הקרקע. כאשר האופוזיציה היום פועלת על אדים רעילים אין פלא שלא עולה כוכב חדש. למי יש כוח לסחוב את העגלה המקרטעת הזו? לכן לפעמים יש צורך בהתנעה מלאכותית, כזו שאינה מחפשת לצקת משמעות באישיות, האדם הוא בר החלפה, אלא פונה לייצור תוכן. כאשר התוכן שולט בעולם הפירסומי, זה עצוב שהעולם הפוליטי מתרוקן מתוכן. זה מרפה ידיים, ריק מקשה על העבודה. לכן התשובה היא אינה אסטרטגיה ואישיות אלא אנרגיה ועבודה ומתוך זה אפשר יהיה להצמיח פה משהו חדש, אפשר לקרוא לזה תקווה. 

יום רביעי, 1 ביולי 2015

איפה אתם הייתם ביום שבו נעלמה המדיניות?

טווח הקשב של הישראלי הממוצע הוא נמוך, אבל הפעם זו לא תסמונת ישראלית שדורשת התייחסות מיוחדת. נדמה שזו נחלת מרבית המדינות המודרניות, אולי זו הטכנולוגיה יוצרת את הקצב - הכל בביטים מהירים. אם מסתכלים על מה שנשאר בכותרות, דומה שזה לא הרבה ומעטים הדברים החשובים באמת המקבלים התייחסות ראויה. נטען כי התקשורת מכוונת את עצמה אל הקורא הממוצע, אם כך אין לי אלא להסיק שהתעמולה עובדת טוב כי הרבה דברים צריכים להיות בכותרות ובשיח הציבורי ובכל זאת הדיון הוא בשוליים.

אני לא יודעת איך ייגמר סיפור הגז, עכשיו משלא הועבר המתווה לא בממשלה ולא בכנסת ומבקר המדינה נכנס גם הוא לתמונה ולמרבה הפליאה, או שלא, מתחילים להתפרסם סעיפים מסמרי שיער ומרחיבי מונופול. מה שבטוח שגם פה ניתן לראות מדיניות (נניח) שעל פניה היא מאוד בעייתית עוד מבלי שנדבר על שוד לאור יום של משאב ציבורי מהציבור. והנה אנחנו - אחרי הניסיון הכושל לאשר מתווה ללא פירסום מתווה, ומי שברור שאין פרוטוקולים ואין שקיפות, אבל ככל הנראה מונופול יש גם יש, אינטרסים גם וזה עוד בלי להפנות את הזרקור ליחסי שלדון-נתניהו והמכתבים הלא ממש מרומזים בין הראשון ללשכתו של האחרון ויועץ משפטי ממשלה חסר עמוד שדרה וככל הנראה קצר רואי. יש כאן את כל האלמנטים לפרשה עסיסית ומלוכלכת ובכל זאת ההד הציבורי שהיא מייצרת אינו גדול דיו, בטח לא קצה קצהו של הפונציאל שהיה לו, לו היה הציבור מבין עד כמה זה חמור.

מישור מדיני אין - רק אתמול ב- 16:30 הסביר שר הביטחון יעלון שהפיגועים האחרונים הם כתוצאה מהסתה של הרשות הפלסטינית. זה בגזרת התודעה, בגזרת הלשון (היוצרת תודעה) הוחלפו פיגועי האווירה בפיגועים עממיים. כך כינה ראש השב"כ כינה את הפיגועים החדשים, אם כי אני חייבת לציין שפיגועי ירי הם לרוב לא עממיים אלא מקצועיים ומתוכננים, אבל מה לי ולזה? אני לא ראש השב"כ. "פיגועים עממיים", קצת כמו ענישה קולקטיבית יוצרים הכללה, הכללה מייצרת תודעה. אם הפיגועים עממיים הם משוייכים לעם מסוים - הנה שוב צבענו בצבע אוכלוסיה שלמה. אבל אצלנו זה לא הסתה אצלנו כמובן זו הערכה מקצועית. רק שההערכה המקצועית הזו בעיני מכשירה את לב הציבור לעוד מבצעון. מה שמעניין יהיה זה שהמבצעון בוודאי לא יהיה בגדה, למרות שאם כבר "חייבים" מלחמה הגיוני לפעול בשטח ממנו, ככל הנראה, יצאו כל המפגעים האחרונים. יותר מזה אם הפיגועים הם תוצאה של הסתה של הרשות - איך זה מתיישב עם הניסיון של הרשות להרגיע את השטח? אבל מה זה חשוב? אמרנו לחם ושעשועים, לא?

יותר מזה אם יש כאן גל טרור חדש הרי שהוא לא נובע יש מאין הוא נובע מהעדר מדיניות. אבל אם במדיניות עסקינן, הרי שאם חלק ממדיניות ישראל היא איראן, אז כרגע זה לא ממש בידיים של ישראל, אם כי נתניהו בתעמולה. רק אתמול, בלילה של ה- 30.6, יצא משרד ראש הממשלה בציוץ שכותרתו (חוסכת לכם לינק): WATCH AND SHARE: The Islamic State of Iran: just like ISIS, but much bigger עם סרטון תעמולה שאין לי אלא להכתירו כמשעשע, כי לפעמים כל מה שנותר הוא לצחוק. אבל גם איראן לא באמת יכולה להיות המדיניות של ישראל, בכל זאת יש עוד דברים על הפרק. כלומר באופן עקרוני אמורים להיות, אבל איכשהו בינתיים בחיים עצמם, אנחנו די שקטים יחסית לכאלה שנדפקים עד העצם, אולי זה באשמת הצנטריפוגות, הן ידועות כמחוללות סחרחורת.

כך או אחרת לא נשאלת השאלה החשובה באמת - אנחנו 3 חודשים אחרי בחירות, לפי כותרות העיתונים פרשיות באות וחולפות, משל היו משאית להובלת פיתות בהן מתחבא ראש ממשלה בלווית רופא ילדים בדרך להליך פולשני אורולוגי שאינו מאושר על ידי משרד הבריאות ונמצא בשלב ניסיוני על בסיס התנדבותי, ומבוצע על ידי גניקולוג ורדיולוג ומוסתר מעיני הציבור- כי שקיפות זה לא שקיפות הפעולה אלא שקיפות הקהל כידוע. אבל מה חסר פה? ובכן, לא רוצה להיות הילד הזה שמצביע על המלך וטוען שהוא עירום, אבל אני לא רואה כאן מדיניות. מותר בבקשה כבר לשאול - מה לעזאזל המדיניות של ישראל? מה על סדר היום?

זאת אומרת ההסכם עם איראן בסופו של דבר ייחתם, מתווה הגז כך או אחרת יטופל ויש חשיבות רבה לכניסתו של המבקר לזירה, אבל מה הלאה? איזה אופק מדיני מתווה ראש הממשלה או הממשלה בכלל? 

הטענה שאני רוצה להציע היא קצת לא מקובלת - האם במידה מסויימת השיח הציבורי הרדוד הוא תוצאה של העדר מדיניות ואופק, שבעיקר מונעת מהאג'נדה של ראש הממשלה ומהאינטרסים של פטרוניו וחבריו? הרי איך אפשר לדבר על אופק אם מגבילים לך את שדה הראייה, ואם מגבילים לך את שדה הראיה הרי שמימלא תתרכז רק בצעד הבא ולא בהמשך הדרך.

אני מסתכלת מסביב ואין לי אלא להבין שבהעדר מדיניות ברורה, אנחנו כנראה עדיין מנווטים על ידי ראש ממשלה ללא מצפן ומצפון שבעיקר פועל בשלוף וממעשיו עולה ניחוח של חוסר אחריות ציבורית. עזבו ימין או שמאל, זה ספק שאמור לנקר בכולנו. ממשלה אמורה להציע הווה ועתיד לאזרחיה, זכותם של אזרחיה לדעת מה היעדים האלה ואיך נגיע אליהם. אולי ההצלחה של נתניהו נובעת מהעובדה שהוא מצליח כל כך להבהיל את הציבור בסיפורי האפוקליפסה שלו ובאפוקליפסה כמו באפוקליפסה הכלל היחיד הוא לשרוד בתוך הכאוס. עכשיו צריך רק את הילד מהמטריקס שיסתכל היטב ויגיד - הי, אבל בכלל אין כאן כאוס, זה מה שרוצים שתחשבו.