חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות שיחה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שיחה. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 24 באפריל 2015

דברים מבפנים ודברים מבחוץ

שיחת נשים שהיתה לי השבוע העלתה נושא מעניין. האדם שאנחנו הוא תלוי אופי, נסיבות חיים ובחירות. לבחירות שאנחנו עושים יש השלכות בהמון מובנים. הדוגמא המובהקת היא זוגיות, כאדם אני מאמינה שזוגיות משמעותה שכל אחד בזוגיות עמוד בפני עצמו והבחירה להיות ביחד עושה את הבחירות האישיות ליותר מוצלחות ואת הביחד המסוים הזה נכון לשניים המסוימים האלה. ברור שזה פשטני, אבל בעיניי זה כלל מנחה, אם לכל אחד מבני הזוג טוב בנפרד וביניהם יש חברות ומשיכה, או הנאה הדדית הרי שזה בדיוק נכון. להם. זה יותר מזה, אני יודעת, אבל זה משהו שטוב לחיות באורו. הבחירה שאדם עושה להיות בזוג יש לה השפעה על התנהגות, על אופי, על בחירות נוספות, היא לא מנותקת והתיחום של כל המשתנים אינו ברור וקשה לפרוט אותו לפרוטות. אבל השינויים ההכרחיים האלה במהלך החיים, שאין אדם שלא עובד בצורה כזו או אחרת, האם הם ממשיכים להתבטא בבחירה מחודשת בכל יום בבחירה המקורית או האם הם מביאים לרגע שבו יש צורך לעשות בחירות אחרות?
Image result for Choice
קלישאה, קלישאה, אבל נכונה

רוצה לומר שדברים שהתאימו בעבר והם טובים ועדיין טובים, האם היו הופכים להיות הבחירה שלנו גם היום בהינתן אפשרות לבחירה מחודשת? וזו שאלה מעניינת וגם מאוד לא הוגנת. והיא לא הוגנת מהמון סיבות, ראשית כי מי שאתה אינו מנותק מהזוגיות אם אתה בזוגיות, כי החיים הם הרבה יותר מרצף של בחירות בלבד, כי אם לא היית עושה בדיוק את הבחירה הזו לא היית מגיע בדיוק לכאן ואם טוב לך כאן אז אולי בכל זאת זו הבחירה הנכונה. אבל היא גם נורא מעניינת, כי עשית בחירה, ובהנחה שהיא היתה טובה, אתה חי איתה ונהנה ממנה, אז למה זה בעצם שהשאלה אם היית משנה משהו תהיה עניינית? בשיחה שלנו התובנה היחידה שעשתה את השאלה לעניינית היא ההנחה שאם חיים פעם אחת, צריך לדעת להפיק מהחיים את המירב. זאת אומרת שאם בחירה הופכת לפחות עיניינית, שווה לבחור אחרת. הבעיה היא שזה אף פעם לא ממש ככה. 

אם חושבים על כל דבר אחר חוץ מזוגיות, הרי שמבחינה חברתית (זה לא שעברתי לדבר על אוכל), גם אם יש חברים ותיקים שאנחנו ממשיכים להיות בקשרי חברות טובים, הם בודדים וגם איתם יש תקופות חזקות יותר ופחות. אבל בעיקר - לרוב לכל תקופת חיים יש את החברים שלה. השינויים שעוברים עלינו בחיים גם מביאים לשינויים פרסונליים מבחינת הסביבה הקרובה אלינו. פרימה של קשרים, הידוק קשרים, שמירה על קשרים, יצירת קשרים חדשים - זה אף פעם לא נשאר אותו דבר, יש משהו מאוד דינאמי במעגל החברתי. הוא מעיד על נסיבות חיים, אבל גם על שינויים שאנחנו יוצרים כל הזמן בעצמנו, במוקדי העניין שלנו, בסבלנות שלנו, במי שאנחנו. עם זאת, זוגיות היא מוסד (איזו מילה נוראה), אליו אתה נכנס בצורה מסויימת, מתעצב ומשתנה וכמוך גם השותף/פה שלך ובכל זאת למרות שלפעמים נוצרים שינויים אמיתיים עם השנים, הביחד הזה נשמר, לפעמים. האם הוא נשמר כי באמת טוב לנו או האם הוא נשמר כי נוח לנו? והאם זה באמת חשוב? ומה זה משנה בעצם אם היום היינו מחליטים אחרת? מה שמשנה תכל'ס זה האם בכל זאת בתוך הבחירה הזאת כן טוב לנו ולא אם היינו בוחרים אחרת. המחשבה האם טוב היא תמיד רלוונטית, כמוה, אני מניחה, גם האם יכול להיות יותר טוב, אבל השאלה אם אתה רוצה טוב אחר היא בעיקר שאלה של משבר והיא לא אמורה להתעורר אם אין משבר. 

Image result for habits quotes
אמרנו רצף, לא?
הנה עוד דרך להסתכל על זה
אני חושבת שאנחנו חוששים להתפלסף ככה על החיים, כי יש בזה משום השינוי, אנחנו פחות אוהבים שינויים - הנה לכם עוד קלישאה, אם כבר יצרתי רצף - אדם הוא חיה של הרגלים. יש משהו טוב בהרגלים, כל עוד הם באמת חיוביים, יש מקור של נחמה בוודאות ידועה בתוך עולם דינאמי וגדוש אירועים. הישן והמוכר גם מביא עימו המון שקט, שלא לדבר על ההשפעה שיש לו על עוד אנשים ואגואיזם , לדעתי לפחות מוצדק רק עד גבול מסויים. וזה יותר מזה - החיים הם אף פעם לא מצב חד פעמי ונטול הקשר. אז מה בעצם צריך לעשות ואיך זה מתיישב? אין לי מושג. אני מניחה שבתנאים משתנים, הכללים משתנים. אדם טוב לו גם כשמסביב טוב לו ולכן הבחירה היא הרבה יותר מסך שאלה אחת בלבד. אולי הפגם האנושי הוא הבחירה בפנטזיה, שאפשר או שאי אפשר להגשים? לפעמים היא נשארת פנטזיה ולפעמים היא מושגת ותמיד יש לה מחיר. אנחנו נוטים לבחון דברים לפעמים בצורה פשטנית, שזה תהליך נכון אך הוא גם מוטה בשל ההשפעות השונות שאנחנו נוטים לבטל בעת חשיבה אך הם לא עומדים בפני עצמם ולבד במרחב במורכב הזה שנקרא חיים.

ואז אני חוזרת להנחה הבסיסית שלי שאדם צריך לשאוף שיהיה לו טוב, כמו המעגליות של חברים שכל אחד מתאים למשהו מסויים, הטוב שאנחנו יוצרים לעצמנו בחיים אף פעם אין לו מקור אחד. הדברים שאנחנו נהנים מהם בחיים אינם באים אחד על חשבון השני, אלא מקורם באיזון. זוגיות איננה מקור החיים היחידי, היא מתקיימת בד בבד עם שאר הדברים בחיים, אחרת באמת אין לה הרבה זכות קיום. זוגיות היא הביטאט אם תרצו, בו יש המון מקום לשגרה של ביחד ולשגרה של לבד. כדי לבנות את ההביטאט הזה יש צורך לבנות אותו מדברים שמוצאים בחוץ ודברים שמוצאים מבפנים. זוגיות זה לא המקור להכל, אבל היא נמדדת בגמישות שלה להכיל שני בני אדם שונים ומשתנים ויכולה להתמודד עם השונה ולשמור על המוכר כמשתנה קבוע ויציב בתוך הבלאגן. 

לקח לי זמן להבין שיש דברים שאותם אני מקבלת ממקורות אחרים, כמו הצורך באימון של הגוף, שהוא מנוגד ליצר ההשרדות (כן כך במקור) של בנהזוג, שלמדתי לפנות את הזמן בשבילו כי הוא צורך שאני לא מוכנה לוותר עליו. כמו העובדה שזה שאנחנו לא מדברים פוליטיקה לא אומר שאני לא מדברת פוליטיקה רוב הזמן, קצת גם איתו עד שהוא נשבר. זה בדיוק הרעיון של זוגיות, הפיתוח האישי של כל אחד מבני הזוג ואם הזוגיות הזו נכונה, כל אחד מוצא את עצמו ואת הדרך הנכונה בשבילו, והדרך הזו משתלבת ושונה וזה לגמרי מה שזה צריך להיות. השאלה שצריך לשאול זה לא כל הזמן מה נכון לכרגע, אלא מה נכון לי לדרך הארוכה הזו שקוראים לה חיים. התשובה לזה היא גם הכוח שמאפשר לך כל יום לבחור מחדש את מה שנכון לך.

החיים הם הרבה יותר מורכבים (הסיפור הזה של הקלישאות לא נגמר בפוסט הזה), החוכמה, אני מניחה, לפחות מבחינתי ואני מבטיחה שאני לא מנסה לשכנע פה אף אחד, היא לדעת למצוא את מה שנכון לך ואת מה שעושה לך טוב (בהנחה שזה לא פוגע באף אחד), לדעת מתי לפלס לך את הדרך שלך ולצעוד בה מתוך אמונה פנימית, לדעת להתנתק מההמון והרעש שהוא עושה, לפקפק ולחשוב ולהיות נאמן לעצמך. אולי זה בדיוק מה שעושה את החיים האלה למלאים, הנאמנות לעצמך, הידיעה שאתה בוחר למענך. זה לא תמיד הכי טוב או הכי נכון, אבל זה מה שהיית עושה בהנחה שהחיים הם מוגבלים מטיבם. יש משהו בשילוב הזה של פריסת המציאות לשביבים של וודאות בתוך אי וודאות מוחלט. כנראה שזוגיות שזה המקום שבו אתה יכול לבחון את עצמך כי מה שיש בו בעיקר זה המון ביטחון.

יום שני, 16 בפברואר 2015

המקום הפיזי והמקום הנפשי - סימטריה וא-סימטריה

Image result for generally speaking
כללי אך מתמקד
כשהייתי בצבא למדתי טריק מעניין במסגרת הקורס הצבאי שעשיתי, שאני לא סגורה על זה שהוא עובד תמיד, אבל הוא בהחלט לא רע ואפילו עזר לי אי-אילו פעמים. הרעיון שעומד מאחורי הטריק הוא שלאנשים לפעמים קשה לדבר על דברים ספציפיים ולכן דווקא שאלה כללית יותר, במקום שאלה ספציפית, תסייע להם להוציא את מה שמטריד. זו פסיכולוגיה בגרוש, אבל על מרבית בני האדם היא עובדת. אם השואל קשוב מספיק הוא יוכל להבין המון על בן שיחו, כי הנקודות שהוא מתייחס אליהן בתשובה מעידות על הלוך רוח ופרספקטיבה, והבנתם יכולה לסייע רבות לשואל להתכוונן. סביר להניח שיש בשאלה פתוחה ורחבה יותר מעין ריחוק פסיכולוגי. ההרחקה המדומה הזו מאפשרת דווקא התחדדות ופוקוס, מעבר לעובדה הבסיסית ששאלה רחבה יותר מעוררת פחות אנטגוניזם. יש לה אפקט שקצת מזכיר את אפקט ה"זר ברכבת", היא פחות מאיימת משאלות ספציפיות, בעיקר אם הן נוגעות גם לאנשים אחרים, בטח כאלה ששני הצדדים מכירים.

אז גם פתחתי פוסט ללא שהיות והקדמות מיותרות וגם השארתי אתכם תוהים לאן אני מובילה אתכם. תסמכו עליי, הכל עוד יתברר.

בשישי נהניתי משיחה ארוכה עם אחותי, שבדיוק כמו הבנזוג, הבכור, המרכזית וקטינא, זכתה לכינוי הספרותי אחותדתייה (בכל זאת אנחנו ארבע). זה לא משהו חד פעמי, אדרבא בשישי חברות הטלפוניה השונות נהנות מהשיחות הבינ-משפחתיות המרובות הנהוגות במחוזותינו. היה לי ברור שיש משהו שהיא רוצה לדבר עליו, אבל מרוב חששות לדבר על מישהו שלא בפניו או כל מיני איסורים שכאלה, היה לה קושי לבטא את עצמה. ואז נזכרתי בטריק. הפעם זה עבד. לא דיברנו על אנשים ספציפיים, דיברנו אך ורק על תחושות אישיות. זה הוביל לשיחה מרתקת לנושא המושג מקום.

אקדים ואומר (שזו דרכי להגיד, תנו לי רגע להאריך) השיחה בין שתינו לרוב זורמת, זה לא סותר את העובדה שלי מאוד קשה לבחון את עצמי שוב ושוב כדי לא לומר משהו שחלילה יפגע. לזכור לא לומר מילים מפורשות כמו "אלוהים", לא להפגין את האתאיזם שלי. לא, לא מסתירה לא משנה, אלא מתנסחת בלי להכאיב. לא אכפת לי שהיא לא משנה את הלקסיקון שלה, אני לא מחפשת כאן משוואה חד ערכית, העולם שלי יכול להכיל את העולם שלה, לעולם שלה הרבה יותר קשה להכיל את שלי, הם מתנגשים. בעיני זו סוג של מגבלה שאני לא צריכה לעמת את אחותי איתה, היא משהו שאני יכולה לעמוד בו בעצמי. אני יודעת שלמרות שהיא שמחה בשבילי, היא בטוחה שחיי יהיו עוד טובים יותר עם אכניס אליהם אמונה, בעוד שאני יודעת שעל אף אמונתה חייה מלאים בשבילה. מה שמעמיד אותי בעמדה נוחה יותר לדעתי ומאפשר לי להתחשב.

Image result for ‫עיגולים חופפים‬‎
המעגלים החופפים יוצרים מרחב משני וסימטרי
חזרה ל"מקום". זה התחיל משיחה על הבדל בין המקום הפיזי והמקום הנפשי שאנחנו נותנים לבני האדם שבחיינו. זה המשיך באופן אינטואיטיבי לזה שביהדות "המקום" הוא כינוי לאלוהים. לא סתם יש שאיפה להגיע לחיבור לב ונפש - שעולם המעשה והעולם הרוחני יגעו זה בזה. האמונה באל והשמירה על המצוות אמורות להפוך אותך לאדם יותר טוב (למי שמאמין). סליחה על ההסבר הפשטני והקצר, אבל אם נמשיל שוב למקומות שאנחנו נותנים לאנשים, הרי שהמקום האידיאלי הוא כשהמקומות לחלוטין מקבילים זה לזה ויוצרים מרחב משני שהוא סימטרי. לדעת ליצר חפיפה בין המקום הנפש למקום הפיזי זה אידיאלי אבל לדעת להבחין בין שני המקומות יכול לסייע במצבים המאתגרים יותר של מערכות יחסים, באלה הפחות מאידיאליות.


בעיני ככל שהמקום הפיזי והמקום הנפשי חופפים כך המקום שלנו במערכת היחסים הוא ברור יותר. הקושי מתחיל פעמים רבות במקום שאין קורלציה, או סימטריה במקרה האידיאלי, בין שני המקומות. דמיינו שהמקום שאתם נותנים הוא עיגול, עיגולים החופפים זה לזה בנקודות הציון אך מקבילים זה לזה במרחב הם סימטריה אידיאלית. הסימטריה גם נותנת יציבות שמעניקה שלווה, אך מה קורה במקומות שאין סימטריה ואחוז החפיפה הוא נמוך? זה מקום הרבה פחות יציב ומטיבו ייצור לחצים. מכיון שלא ניתן לבנות על שיתוף פעולה עם הצד השני במשוואה, יש להוריד באופן עצמאי כמה שאפשר יותר גורמי לחץ, אצלי זה לנסות לצמצם את המעורבות הנפשית בסיפור.

במצבים בתוך מערכת יחסים כשאני מרגישה שיש לי יותר מדי תפקידים ולא נוח לי עם זה, לרוב אני יכולה לטפל בזה לבד ו/או במשותף או לנתק את הקשר. הבעיה מתחילה בקשרים שאינך מנתק (מאלף ואחת סיבות) אך שבהם גם אין עם מי לשתף פעולה. וזה קורה. במקרה זה כמות התפקידים הנדרשת ממני יכולה להיות מציפה, קשה וסוחטת. במקום לתת לזה לשקוע בי, אני פשוט מצמצמת את המקום הנפשי כדי שזה לא יפגע בי ועוברת למוד אוטומטי לביצוע התפקידים וגם אותם אני לומדת לסנן. לא כל תפקיד שמישהו מפיל עליי, אני בהכרח מוכרחה לקחת על עצמי. 

כאשר החפיפה בין המקום הפנימי לחיצוני היא גבוהה יחסית, מבחינתי זה אומר שאני מרגישה נוח בתוך מערכת היחסים. ניתן להשוות את זה לקירוב מקסימלי בין שני הערכים המדידים: ככל שנמקם אדם מסוים בעולם הגשמי בחפיפה למקום שלו בנפש, יתאזן אלמנט אי הוודאות ומכאן גם את הלחץ במערכות היחסים. ככל שיותר תפקידים נכפים עליך, סביר להניח שרגשות שליליים יצוצו מתוך האינטראקציה, אם לא תגיע לאיזון מול הצד השני של מערכת היחסים הקושי של המקום בעולם החיצוני יתבטא גם בקושי במקום הנפשי. וכמובן אם נדבר גרפית חוסר סימטריה בין העיגולים (עיגול מקום הנפש ועיגול המקום הפיזי) יביא לצורה לא סימטרית ולא יציבה. יש המון דרכים להתמודד עם זה, אני למדתי שהדרך הטובה עבורי לעשות את זה, בהנחה ש"עשה זאת בעצמך" היא הגישה מחוייבת המציאות (היינו בלי שותף), היא פשוט לצמצם את המקום הנפשי, למדר ולהשאיר את הבעיה הזו של האדם האחר בצד שלו ולצמצים היקף נזקים במרחב האישי שלי.

יש בעולם יותר מדי דברים של אחרים שאנחנו מכניסים לחיינו ובכך מסבכים אותם יותר. ככל שנצמצם את המקום הנפשי אצלנו, ככה זה פחות יצרוך אנרגיה ותשומת לב ויפחית את הערכים השליליים לדעת שהמעגלים הללו של מקום ושל נפש הם נתונים לשליטתנו מקל לפחות עליי, על ההתייחסות ובעיקר על ההתמודדות. ואולי מה שרציתי להגיד זה שבעיות של אחרים, הן בעיות של אחרים ולפעמים כשאין ברירה אלא להתמודד איתן, אז הכי טוב לנתק קצת את הנפש, או כמו שקראתי לזה כשהארכתי - לצמצם את מעגל הנפש והשאיר את זה הפיזי על המינימום. בטח כבר אמרו את זה קודם, לי כידוע, זה באמת לא משנה.




יום שבת, 27 בדצמבר 2014

ידיעת גבולות היכולת, ההורה כאדם ולא כגיבור על

אני מתכוונת לכל מילה כשאני אומרת שההורות זה האתגר הכי גדול שלי אי פעם, זה גורם לי לבחון את עצמי, לעבוד קשה ולנסות כל הזמן להשתפר. לפני שאני אתחיל, סביר להניח שהרבה תובנות שלי ביחס להורות הן תוצר הבחירה בחינוך ביתי וההורות האינטנסיבית שהיא מתנה מעצם הבחירה, אבל אין בכך משום אמירה שיפוטית, הבחירה בחינוך ביתי היא לא נכונה לכל אחד, יש הרבה דרכים להיות הורה ואני לא חשובת שלמישהו ניתנה את הזכות לבקר כל עוד אין פגיעה בילדים. אני בטח לא חושבת שהיא טובה יותר, אני רק יכולה להעיד שהיא טובה לי. כל מה שאכתוב, הגם שמגיע מאמא בחינוך ביתי, לא קשור לבחירה הזו; להפך, בעיניי חינוך ביתי מקל במידה מסויימת על ההורות. קשה יותר לג'נגל הורות יחד עם עבודה, זה הגיוני ואנושי - זמן הוא ניסיון, פרקטיקה. זה תקף בכל מקצוע, ולמרות שהורות זה לא מקצוע, זה תקף גם כאן.

הורות היא הדבר שאתה בא אליו עם כל הרצון הטוב ופעמים רבות מוצא את עצמך מתוסכל וחסר אונים, דווקא בדיוק במקום שבו אתה הוא זה שאמור "לנהל את העיניינים". זה נורא מתסכל להתמודד עם זה. אני לא יודעת מה המתכון להורות טובה, אני גם נורא נגד טרנדים, אני כותבת את מה שנכון לי ומקווה שתדעו לקחת את מה שנכון לכם, אם בכלל מצאתם אמת כלשהי בכתוב. ובכל זאת זה פוסט על הורות, על ההורה שאני ולא יותר. אולי זה נכון, אולי זה ממש לא, אבל זה לא נסמך על מקורות, רק על תובנות שלי, ואולי הן גם לא תובנות.

הבכור נכנס עכשיו לתחילת גיל ההתבגרות, אני לא ממש מרגישה מאויימת, להפך אני מאוד מתרגשת לקראתו, כי כמו כל גיל יש לו את היופי שלו וגם משום שזה שלב מאתגר שבו אני צריכה להפגין הורות הרבה יותר מתוחכמת. אני עוד רק בצעדיי הראשונים שם, אני לא יודעת מה צופן העתיד, רק בטוח שזה לא יהיה מפתיע אם אכתוב על זה. מה שאני כן יודעת, במסגרת הניסיון הרציונאלי לצמצם את אי הוודאות, זה במה אני מצויידת ועל זה אני מתכוונת לכתוב. בניגוד לתיק הלידה הראשון שלי שהיה מלא בהמון דברים שלא היה לי שום צורך בהם (כאילו, מה חשבתי לעצמי - מיץ ענבים אורגני?!), הפעם אני מגיעה ללא מטען עודף ולמען האמת ללא שום חפץ פיזי. נראה לי שלמדתי משהו במרוצת השנים. מה שכן, אני מגיעה מוכנה הרבה יותר להתמודד עם אי הוודאות הזה, ובעיקר אני מנסה להגיע משועשעת ולהיות הרבה פחות רצינית.


אני מתחילה עם גבולות, במפתיע דווקא לא הגבולות שאנחנו שמים לילדים, אלא הגבולות שאנחנו שמים לנו. אני לא מתכוונת לגבולות הברורים שאנחנו שמים לעצמנו שכוללים בעיקר כללי עשה/אל תעשה, בין אם קוד התנהגות חברתי מקובל ובין אם כאלה שהם אינדיבידואליים. אני דווקא מדברת על הגבולות שאנחנו שמים לעצמנו ברמה של לעצור לפני שאנחנו מגיעים לקצה גבול היכולת. פעמים רבות אנחנו יוצאים מגדרנו לעשות משהו עבור הילדים, אינהרנטית אנחנו מצפים לתגובה חיובית של הילד וכשהיא לא מגיעה - מגיע תסכול, שגם אם אינו בא לידי ביטוי מיידי, הוא עוד ימצא את דרכו לצאת, אם על הילדים ואם על מישהו אחר. כמו בכל מערכת יחסים, יש פה מערכת ציפיות שהיא גדולה יותר מסך משתתפיה - יש ציפיות שלנו מעצמנו, מהילדים ומהסיטואציה עצמה. כשמשהו משתבש בדרך, התסכול יהיה גדול, לרוב כגודל האכזבה וההשקעה שקדמה לה. אם עשינו משהו שאנחנו מרגישים שהיה סוג של מאמץ גדול או אפילו קורבן, הרבה יותר קשה לנו כשהילד לא משתף פעולה או כאשר התוצאה היא לא מה שדמיינו שתהיה. 

זה יכול להיות בדברים קטנים כמו אוכל, כשילד מבקש משהו ואת מתאמצת ומאיזושהי סיבה מטופשת, לא רק שהילד לא אוכל, הוא גם לא מרוצה. אם לא היית מתאמצת כל כך הרבה יש להניח שרמת התסכול היתה נמוכה הרבה פחות. אבל בגלל שהשקעת והשתדלת, הציפיה לתגמול חיובי היא אפילו יותר גדולה. לכן, אולי מלכתחילה לא היה נדרש מאמץ כל כך גדול ומשפט כמו: "ילד היה לי יום עמוס, עכשיו אני רק יכולה להכין חביתה או טוסט" יכול היה לפתור את כל הדרמה שאחר כך. לכן, עם כל הרצון לעשות את מה שהילד רוצה ולמרות שזו כוונה מאוד יפה ומסמלת את המוכנות לעשות יותר ולהתאמץ במיוחד, אולי זה בדיוק הרגע של "דע את גבולותיך". הרבה יותר בריא לילד, הורה שאומר לו את האמת ולא מפתח תחושה קצת קורבנית ("רק תראו את כל מה שאני עושה למענו") והרבה יותר נכון להורה, והרבה יותר שקט בתא המשפחתי, דווקא אם לפעמים לא הולכים את ה- extra mile. זו דרך מצויינת לצמצם את רמת הציפיות ולהבין שיש גבולות לכל אחד. ההורות שלי נעשתה הרבה יותר קלה שהתחלתי להנהיג את הגעתם לאזור הספר של אמא, עכשיו הולכים על קצות האצבעות שלושה צעדים לאחור. כי במקום הזה שהתפנה עם ה"צעדים לאחור", יש מקום לחיוך וזה עושה קסמים, הרבה יותר מלהגיש את מנת היום המבוקשת. נעים הרבה יותר לשבת ליד השולחן עם טוסט ואווירה טובה, מאשר מול מנה מפוארת שבסוף הילד כלל לא רוצה לאכול.


עקרונית, היכולת להבחין מתי מתקרבים לאזור שבו רמת הכעסים עולה היא קריטית בהורות. בשלב הזה אתה עוד יכול להרחיק את עצמך מ- ground zero בטרם היו נפגעים. לדעת מה גבולות היכולות שלך ולהיות כן עם עצמך ועם הילדים בנושא, זה סוד של מתכון פלאים שעוזר לי כשאני מפעילה אותו וגורם לי להצטער על זה כשאני לא. "דע את גבולותיך" עוזר לא רק למנוע את הלחץ שמופעל עליך כהורה והכניסה לשדה מוקשים פוטנציאלי, הוא גם דרך מצויינת לדוגמא אישית להתנהלות. אני שמה לב שכשאני מסבירה לילדים, כשאני מראה להם את המגבלות שלי בסיטואציה מסויימת, לא רק שהם רואים בי אנוש רגיל (ובעיניי, זה חשוב שילד יכיר בהוריו כאנושיים ולא על-אנושיים), הם גם רואים את ההתמודדות, אני חושבת שזה דבר ששני הצדדים לומדים ממנו הרבה. באופן עקרוני אני חושת שצריך לעזור לילדים להבין שההורה הוא אדם ולא גיבור על. הדברים שהורה יכול וצריך להעניק לילדיו - אהבה, נחמה, שלווה, ביטחון, חמלה, צחוק - הם לגמרי אנושיים ומצויים בכל אחד, אלה גם מניעים את העולם והם בהחלט כוחות-על אנושיים ובוודאי לא כוחות על-אנושיים. 

בכלל מצאתי שכשמדברים עם הילדים בצורה כנה על דברים, בהנחה שכבר למדת לקצר ולתמצת (מודה שבמקרים קיצוניים של הורה קשקשן, כמוני לדוגמא, דרושות שנים לתרגל את נושא התמצות,אבל זה חשוב), זה מאוד מסייע לקשר, מפחית לחצים ויוצר שותפות מיוחדת. כאשר אני מתארת לילדים שלי מאבקים שמתרחשים בתוכי בצורה פשוטה וקצרה, הם נוטים להבין את המאבק ואפילו לאט לאט הם לומדים לסייע. השיחה מראה להם במידה רבה את ההערכה שלנו אליהם כאל בני אדם תבוניים, יש בזה מסר אדיר דווקא בסבטקסט, מה שלא נאמר אלא נעשה בפועל. בה במידה, ומבלי להפחית בכוח השיחה - גם היכולת לפעמים לשמוע דברים ולהתעלם מהם או לשים אותם בצד מתוך ההבנה שתגובה הורית כרגע עלולה להעצים את העימות היא חשובה והיא גם היא חלק מידיעת גבולות היכולת של עצמך. לא תמיד טוב להכות בברזל בעודו חם, לעיתים מתוך מהירות התגובה נגלה שלהכות בברזל בעודו חם יוצר יותר כוויות ולא מביא תוצאות. לא על כל דבר צריכה להיות תגובה מהירה, לפעמים בהעדר התגובה יש הרבה יותר כוח.

לדעת לצחוק על הסיטואציה
זה בריא
ועוד דבר שלמדתי ואני מוכרחה לציין, למרות שכבר הארכתי, למדתי ואני עדיין לומדת לא לעשות דרמה, אם אפשר בכלל לא. הייתי רוצה להגיד שזה כבר טבע שני, אבל זה לא יהיה נכון, זה בתהליכי רכישה מתקדמים. למה אני מתכוונת - נניח לסיטואציה בה הילד שפך את ספל הקפה שהיה כל כך מוצדק. מבאס. זה הכל, זו אנקדוטה שולית. פשוט יותר לנגב את הקפה ולהתקדם הלאה. הרי ברור שהילד לא עשה את זה בכוונה, ברור שהקפה הזה היה מקור של נחמה, אבל גם ברור שאפשר לעשות חדש. מה שאי אפשר לעשות חדש זה את הפגיעה בילד, שבאמת לא התכוון וקיבל על זה קיטור של צעקות ועצבים. יש דברים שצריך לבלוע ולהמשיך הלאה והכי טוב, אם אפשר לצחוק על זה. זה לא פשוט, בהתחלה זה אפילו מנוגד לאינסטינקטים, אבל זה בין היכולות הנכונות ביותר שאנחנו צריכים לסגל כהורים. 
 
אז אני מגיעה לשלב הזה של ילד בגיל ההתבגרות, מצויידת אך מצטיידת בו זמנית. לומדת להכיר את השטיקים, את הגבלות והיכולות שלי. אבל בעיקר אני מתרגלת כל יום להתייחס לילדים שלי כאל בני אדם ולא כאל כפופים לי. הפריבילגיה של להיות איתם כל היום ולהכיר אותם טוב כל כך על כל הניואנסים, בהחלט עוזרת לי ואני מניחה שהיא  בכל זאת מקילה על העניין. אני גם מודה שהעובדה שהם לא הולכים למערכת מקטינה את ההשפעות הזרות ולעיתים אף מזיקות ואני מברכת על זה. ברור שלא הכל זורם, פעמים רבות יש דברים שהילד המתבגר אומר או עושה והם מדגדגים לי את הרצון לצרוח או למות או סתם לברוח באמוק מהבית רק לא להתמודד, אבל אני יודעת שאם רגע אניח אותם בצד ואקח את הזמן או אסביר, הוא ילמד גם איך להתמודד עם מה שמעצבן, גם שלוקחים אותו ברצינות, גם לתעל כעסים בצורה פרודוקטיבית וגם יבין שהפתרון נעוץ בשינוי דפוסים גם אצלו. מזמן הבנתי שאני לא יכולה לצפות שהילדים יתנהגו כמו שהייתי רוצה מבלי לתת בכל יום דוגמא וכלים.

אני לא חושבת שזה יגרום לגיל ההתבגרות להחליק עלינו משל היינו טפלון, ברור לי שיהיו המון התמודדויות, אבל כבוד הדדי, הקשבה, תשומת לב, הבחירה לפתור דברים שלא כחלק מעימות, הבנת הגבולות, אינסוף אהבה וגם קצת ציניות בריאה, הן דרך מצויינת לחיות את החיים ויש בהן הרבה תקווה לעבור את כל המכשולים שעוד בדרך בקלות יחסית או שמא פשוט תוך מזעור לחצים. לא יודעת איך יהיה, אבל אני מאחלת לחיילת בהצלחה, יש לי תחושה שהיא תצטרך את זה... 

יום חמישי, 20 בפברואר 2014

30 דקות נטו בשלושים יום - זה האתגר, אחר כך זה יבוא לבד.

אתמול בשעה שבנהזוג והבכור חגגו להם בחומוסיה ביפו (לא שצריך תירוץ בשביל חומוס, אבל זה כבר הפך מנהג שבצהרי נסיעת בנהזוג לארה"ב אוכלים חומוס - לא כדי להנעים את האוירה במטוס אלא כדי לקחת כמויות היסטריות של חומוס לחבר שיושב בנכר, מה שמביא אותנו לעוד מסורת - המסורת של בנהזוג להאריך כל נסיעה לארה"ב כדי לבלות קצת זמן עם אחד מחבריו הקרובים [לא מתלוננת, מפרגנת]), אז בדיוק בשעה הזו, מצאנו את עצמנו, הקטנטן ואני, יושבים במסדרון בקונסרבטוריון ומחכים למרכזית שתסיים את שיעור הכינור. כרגיל, מולנו ישבו אם וילדתה. האם בתוך הסמראטפון והילדה בוהה בקיר, ככה זה תמיד. אנחנו, גם כרגיל, ביצענו פרישה - דפים לגזירה, משחק מחשבה וספרים. הקטנטן גזר ואמר את שם הצורה בעברית ובאנגלית וניהל איתי שיחה ערה, אחר כך ביקש לעשות מספר אתגרים במשחק המחשבה וקינח בספרים. בזמן הזה הוסיפו האם וביתה במעשיהן - האם בתקתוק בלתי נפסק על הטלפון והבת בבהיה בקיר לבן. אין ספק זמן איכות. זה ככה תמיד וזה שובר לי את הלב. אל תבינו לא נכון, אני לא מצפה מההורים להיות צוות הווי ובידור ולסחוב את כל הציוד לפרישת תאג"ד בשטח, ברור לי שאני יוצאת הדופן וזה אף פעם לא הפריע לי. אבל נזדמנה לכם חצי שעה לבד עם הילד שלכם - מה לא תנצלו אותה לקצת צחוקים? לשיחה? לרדת לגינה בקומה התחתונה ולשחק? למגע? משהו? אז זהו מסתבר שלא. מה שכואב לי בכל הסיפור זו הילדה - בהתחלה היא עוד מדי פעם דיברה אל אמא שלה וזו ענתה לה בנהמה מתומצתת, לאט לאט פסקו השאלות (ובעקבותיהן גם הנהמות) ומאז, בכל פעם הילדה יושבת שם בלי לזוז, בלי לדבר, בלי לגעת באמא שלה, פשוט בלי. יושבת ובוהה במבט סתום בקיר, בהתחלה עוד ניסיתי לתפוס את מבטה ולהציע לה להצטרף, התייאשתי. איזה נתק מטורף ואיזה פיספוס. ועזבו את זה שכל פעם יוצאת המורה לכינור אל האם ואומרת מה על הילדה לעשות עד הפעם הבאה ובכל פעם שהמורה נכנסת חזרה, האם מסתכלת על הילדה הגדולה ואומרת לה: "את זוכרת את זה? כי אני לא עושה איתך כלום". 

טוב זה בוודאי מקרה מעט קיצוני של חוסר אכפתיות. וגם למדתי לאורך השנים לא לשפוט בני אדם אחרים לפי הסטנדרטים שלי, אבל זו לא הפעם הראשונה שיוצא לי לקלוט את ההבדל. במשחקיות, אם חלילה יצא לי ללכת עם ילדיי תמיד הייתי בפנים, איתם, משחקת ומשתוללת. אני זוכרת פעם שאמא אחת אמרה לסבתא לידה - "את רואה למה צריך לצאת לעבודה ולהשאיר אותם גם בצהרון? כי אז מגיעים אחרי הצהריים ויש כוח לשחק איתם..." לא טרחתי לתקן, בשביל מה?! אבל זה נכון, גם בגן המשחקים, בעוד ההורים יושבים על ספסלים ומקשקשים ביניהם, אותי אפשר למצוא לרוב עם הילדים על המתקנים, אלא אם כן הם משדרים לי שהנוכחות שלי אינה רצויה ואז אני נחה לי על ספסל. ברור לי שגם אני מקרה קיצוני, אבל תהרגו אותי אם אני מבינה איך מזדמן לך זמן איכות עם הילד שלך ואתה מעדיף את הסמארטפון. אחר כך לא מבינים למה כשהם מקבלים את הסמארטפון שלהם, הם שקועים בו לגמרי. כי גם אנחנו כאלה. ככה מתחיל הנתק. זה הסבר פשוט וכדרכם של הסברים פשוטים, הם גם לרוב מאוד נכונים.

זה פשוט נראה לי מאוד מוזר בנוף החברתי שלנו, במקום בו הרצון להיות הורים עדיין שולט ואף נחשב כמו סוג של הגשמה כמעט הכרחית, שאחרי כל המאמץ המושקע בלהיות הורה, ברגע שסימנו וי על המטרה, אנחנו פונים לחפש מטרות אחרות. אל דאגה, זו אינה מנטרה שמטרתה להביא עוד הורים לבחור להיות עם ילדיהם מבוקר עד ערב, זו רק תהיה איך יכול להיות שאנחנו כל כך מתאמצים להביא אותם ועובדים כל כך קשה כדי לקיים אותם ובסוף שוכחים שהדבר שהם הכי צריכים זה בעצם אותנו. יש לי תחושה שאם נדע גם לשים את המושג כיף יומי עם הילדים באג'נדה הצפופה שלנו, נוכל די מהר להבחין בשינוי לטובה בדינמיקה בבית. אני נמצאת כל היום עם הילדים, אבל לאורך כל היום אני מנסה לגזול פה כמה דקות לאחד על אחד, זמן של אמא אחת וילד אחד והמון תשומת לב, אני גם מנסה ליצור תמיד גם זמן של כולנו ביחד. אם יש משהו בבחירה שלנו שמשמח אותי יותר מכל זה כמה כל אחד במשפחה שלנו יודע שהוא נאהב וחשוב. 

אז בקיצור (ואם תרצו ארחיב) מה אני מציעה? אני מציעה אתגר, למרות שלרוב אני נמנעת מעצות - קחו לכם עכשיו 30 יום ובכל תמצאו חצי שעה שהיא נטו אתם והילדים בלי שום דבר אחר. זה אולי נראה לא ישים, אבל אין באמת דבר כזה - הכל שאלה של החלטה ותרגול, מרגע שזה הופך לשגרה זה פשוט כבר שם. לדעתי גם אם אתם משפחה מאוחדת שכזו, חצי שעה כל יום תעשה הבדל ענק. לא הזמן של להכין שיעורים, לא הזמן של לעשות סידורים, אלא זמן של ביחד וכיף ושיתוף ועניין. בעיני עדיף שילכו לישון מאוחר יותר, אם אתם עובדים בשעות מטורפות, אבל שתהיה להם את החצי שעה של מבט מרוכז של הורה בלי סמארטפון, בלי לשפוט, בלי לחקור, זמן שמוגדר כזמן הנאה. ספר, משחקי צלליות בחושך, הכנת ארוחת ערב משותפת, רגע קצר של משחק קופסא, סיפור על מה שקרה לנו היום, כל מה שתרצו. אם אני מנחשת נכון, ואם לא תשברו ולא תוותרו אף יום, אין לי ספק שהשינוי כבר יורגש הרבה לפני תום 30 היום ולדעתי הוא יעשה לכולם רק טוב. 

*ואם החלטתם שכן, מה אכפת לכם לכתוב לי (בפרטי) אם אתם מרגישים את השינוי?


יום חמישי, 14 בנובמבר 2013

נסיכה שולטת

מה שהכי מפחיד אותי כל נסיעה של בנהזוג לחו"ל זה כמה קל לי לתפעל את הכל בכוחות עצמי, לא בגלל שאני לא עושה את זה כל הזמן אלא בגלל שאני כל הזמן מקבלת טלפונים שבודקים אם אני עדיין בחיים (שזה אומר לא ברור לי למה דווקא כשבעלי בחו"ל כולם נזכרים, אפשר לחשוב שכשהוא בארץ המצב אחרת). הנה אנחנו שבוע אחרי הנסיעה, 4 ימים לפני החזרה והכל זורם והכל ממש טוב (שזה אומר שלילדים יש פעילויות מבוקר ועד ערב, הם אוכלים, לומדים, משחקים ונהנים והבית נקי ומסודר). אני יודעת שאני אמורה להיות מרוצה מזה, סך הכל זה אומר עלינו רק דברים טובים (שזה דרך מנומסת להגיד שאני ממש מופלאה והילדים ממש מוצלחים) . אבל אני מרגישה כל הזמן איזשהו צורך להקטין את ההצלחה (שזה אומר בלי סופרלטיבים ועם דיווח לאקוני). בכל שיחת טלפון מגיע הרגע הזה שמי שאני מדברת איתו מתנצל שהוא לא עוזר, וזה מצחיק אותי כי באמת שלא ביקשתי עזרה, אבל זה גם מלחיץ אותי קצת כי זה כל הזמן חוזר על עצמו. וזה גורם לי לתהות - האם אני צריכה להפגין יותר חוסר אונים? האם מה שמצופה ממני זה באמת לא להסתדר? אבל אני מסתדרת כי אני תמיד עושה את זה לבד, אני מתורגלת בסדר יום של פעילות עם הילדים ותקתוק הבית תוך כדי (ולא, זו לא דרך נוספת לסחוט מחמאות).

בנזוגי עובד כל הזמן, גם כשהוא בארץ הוא עובד כל הזמן. לכן אני מתורגלת לעשות הכל בלעדיו (שזה אומר שהמצב די עצוב אם חושבים על זה). לצערי הכל אפילו קל יותר כשהוא לא בארץ (שזה לא אומר שאני לא מתגעגעת לנוכחות שלו), בעיקר כי אני לא בלחץ שהילדים יצליחו לראות את אבא ברגעים שהוא מתפנה מהעבודה (שזה אומר שזה חשוב לכולנו הרגעים האלה של הביחד - הורים וילדים). כל פעם אני אומרת לעצמי שזה בגלל אורח החיים שלנו (שזו דרך יפה להגיד שזה בגלל שאני לא עובדת בעבודה מכניסה, כי ברור לכולם שאני עובדת קשה). העבודה שמשתלטת על כל הזמן שלו, יום ולילה, ולא אני לא מגזימה, נדמית בעיני ככורח המציאות, לא רק בגלל המציאות הכלכלית העגומה בישראל אלא בעיקר בבית שבו הוא המפרנס היחיד. אבל עם יד על הלב (שזה אומר היכונו לאמת הצרופה) גם אם הייתי עובדת בעבודה מכניסה, זה לא היה משנה בפסיק את סגנון העבודה שלו. כי תעשיית ההיי-טק יצרה עבדות חדשה, בה השעות בכלל לא מהוות איזשהו גורם. עובדים כי יש עבודה, ממשיכים לעבוד כי יש עבודה ועובדים גם בלילה כי אז גם השוק האמריקאי עובד. כל הזמן עובדים (שזו דרך נוספת לתאר מציאות עגומה מאוד). 

זה עצוב לי כי אני יודעת כמה בנהזוג שלי, שהוא אבא ובנזוג מופלא, רוצה להיות איתנו יותר. זה עצוב לי כי אני במילכוד ולא יכולה לנסות בכלל להגביל את שעותיו כי העבודה שלו היא שמאפשרת לנו את הבחירות שלנו בגידול הילדים, אבל העבודה שלו היא זו שמותירה אותו יותר משקיף ממשתתף. אז ברור שאני מעדיפה שהוא יהיה בארץ איתנו (שזו דרך נוספת להתוודות על כמה אני אוהבת שאנחנו חולקים את אותה המיטה ולו רק למספר מועט של שעות כי לא חולפות הרבה שעות מרגע ההירדמות שלו לרגע היקיצה שלי) וברור שאני מעדיפה לראות אותו גם אם המסך מסתיר את רוב חלקי פניו (שזו עוד דרך להתלונן על זה שהוא כל הזמן עובד), וברור שאני מעדיפה שהוא לא יטוס יותר מדי (למרות שבכל טיסה אני מפרגנת לו עוד כמה ימי חופש אצל חבר, שאמנם גם בהם הוא עובד אבל גם מצליח להינות). אבל אני גם מסתדרת כשהוא לא כאן ואני בסדר גמור (שזו דרך נפלאה להגיד שאין לי בעיה שאני לא מתנצלת על זה שהכל בסדר). ואם מישהו חיפש סיפור על נסיכה במצוקה שמחכה לגאולה בדמות נסיך על סוס לבן, זה לא הפוסט בשבילו. במצודה הזו יש נסיכה שולטת והנסיך שלה כבר הגיע (הוא רק יצא לגיחה קצרה) והממלכה על כל נתיניה שוקקת חיים והדבר היחיד שצריך בה זה להפסיק את הגעגוע ולזה יש רק תרופה אחת שתרד מהמטוס כבר עוד 4 ימים (שזו דררך מצויינת להזכיר שתמיד אפשר לקנות עוד מתנות).

יאללה, לנו יש יום מוזיאון, צריך לעלות לירושלים (שזו דרך נוספת לומר שהפוסט הזה לצערי הסתיים ואני צריכה לחזור לעמלי)...