כשבקיץ שנה שעברה הלכתי להפגנות נגד צוק איתן, הבכור ביקש להצטרף והסכמתי. הוא ידע בדיוק במה מדובר ועשה את הבחירה שלו. אלא שההליכה להפגנות הפכה להיות מסוכנת ואז התחלתי ללכת לבד. לא יכולתי לקחת את האחריות ולתת לילד שלי להגיע איתי לפעולת מחאה שאמורה להיות לגיטימית במדינה דמוקרטית. לא רק שהדעה שלי נתפסה כבגידה, הדעת הציבורית גם לא סבלה את עצם הניסיון למחות. הסבירו לי שאלה המאיימים על חיי הם עשבים שוטים, באותה נשימה בה הוסבר לי שדעתי אינה מתקבלת על הדעת. אלא שחופש המחשבה וחופש המחאה אינם שקולים לאלימות המופנת נגד ציבור מסוים. כששמים אותם בממד אחד, זה מעיד על בעיה תפיסתית חמורה. בעוד השניים הראשונים הם זכויות בסיסיות בדמוקרטיה, כל עוד אין בהן פגיעה בנפש או ברכוש או הפרת הסדר, והם מעוגנים בחוקי יסוד בישראל, השני אסור על פי חוק. אין סימטריה בין שני הדברים ועם זאת המפגינים כונו בוגדים ואת האלימים פטרו כשוליים הזויים.
העיקרון, המיוחס לוולטר, "אינני מסכים עם דבריך, אולם אגן עד מוות על זכותך לומר אותם", הוא במידה רבה מהותי לרעיון הדמוקרטי. חלק נכבד מרעיון ההשתתפות בדמוקרטיה ושל החברה האזרחית מושתת בדיוק על זה - על פלורליזם אינהרנטי - טבעי ופנימי. גם עקרון הגבלת השלטון נועד למנוע פגיעה בזכויות הבסיסיות של האזרחים והזכות לחופש הביטוי היא אחת כזו. אלא שהניסיון להגבלת הזכות למחות לא נעשתה על ידי על ידי השלטון, היא נעשתה על ידי הלוך הרוח הציבורי, בסיוע התבטאויותיהם של פוליטיקאים רבים, ויצאה מן הכוח אל הפועל על ידי קבוצה, אמנם קטנה אך מאורגנת, מתוך האוכלוסיה. במידה רבה זה מפחיד יותר. זו מהותה של משטרת המחשבות ואין פגיעה גדולה מזה לדמוקרטיה. ביקורת היא חיונית לדמוקרטיה והעדרה תמיד מסוכן.
זה כבר זמן רב שאני מדברת על הסכנה הדמוקרטית העקרונית הרובצת לפתחה של מדינת ישראל. זה כבר כמה שנים שיש חידוד תחושות לאומיות ולאומניות בציבור בעיקר, אילו היה מדובר בחידוד עמדות פוליטיות הרי שזה היה הגיוני או ניתן להסבר. אלא שלא בזה דברים אמורים, השיח הופך להיות מגביל, דעות הופכות לחסרות לגיטימציה. אלה הם שברי הדמוקרטיה שיש לפנינו כאר אנחנו מדברים על התפוררות. כאשר ביקורת לגיטימית נתפסת כבגידה, יש משהו מאוד רקוב בתפיסת הדמוקרטיה.
אני חוזרת לתנועת ההשכלה, שוולטר היה אחד מחשוביה. תנועה זו מרדה בעולם דטרמיניסטי דתי בשם מחשבה חופשית שיש ביכולתה להתפתח ולפתח את היחיד כמו גם את החברה. במידה רבה הייתה ממשיכתה של הפילוסופיה היוונית מבחינת מוקד ההתבוננות - היינו בישמת דגש על האישי, על האדם כתכלית.
מתוך התבוננות בהיסטוריה האנושית, ואני אקצר לכם, טוען וולטר למעגליות של קדמה או נאורות ושל ברבריות ורגרסיה באופן טבעי בחברה. הוא כמובן לא היחיד שטען להתקדמות וריאקציה, אולם הטענה של וולטר היתה שהשלטון הנאור תפקידו, בין היתר, לקדם את הנאורות ולמנוע את גל הרגרסיה, או הברבריות כפי שקרא לה. הדמוקרטיה, בעיני וולטר, גם נסמכת במידה רבה על שלטון שתפקידו לשחרר את החברה מאמונות חסרות שחר ולקדם מחשבה חופשית.
250 שנה אחרי, לא בצרפת אלא בישראל, דומה שוולטר רלוונטי מאי פעם. כל המערכת השלטוניות מרוכזות בנרטיב אחד השוזר את העם הנבחר והארץ המובטחת וזהו הקריטריון המרכזי. זכויות אדם? מחשבה חופשית? ביקורת? מוסר? כל אלה משניים בעכשוויות הישראלית. נרטיב הדת והדם עובד נהדר. גם הערב תוגש חרב בארוחה ולכבוד השבת, אל תשכחו את לשים גם חרב על הפלטה. בנשיקת מזוזות ננוחם ולשנה הבאה בירושלים הבנויה.
