כיפור ואידיאולוגיה או טראומת הסטירה

התחלתי לכתוב פוסט על הורות אבל זנחתי אותו בינתיים פשוט כי משהו אחר פתאום ביקש תשומת לב, לכן שמתי את ההורות רגע בצד, עוד יהיו פוסטים נוספים (ראו בזה הצהרת כוונות ברורה מאליה פלוס אזהרה). ונכון שלא הייתם צריכים את ההקדמה הזו, אבל שיקולי העריכה כאן הם שלי, גם אם הם שגויים. בניגוד להנחה הרווחת שלהצלחה הורים רבים ולכישלון רק אחד, בספירה הזו, בבלוג הזה, ממש כאן - האחריות לכישלון, להצלחה, לכתיבה המדוייקת לעיתים ולברברת התמידית יש רק אחראי אחד. אני. עכשיו כבר אפשר לגשת לעניין?

נו? קוגל
באמת מזמן כבר לא הכנתי

כי יום כיפור היום ואני לוקחת את היום הזה נורא באיזי, הילדים עושים מה שהם רוצים ואני במנוחה. אני לא צמה. הפסקתי לצום ביום שיצאתי מבית אימי. בבית החילוני שגדלתי בו, היו מסורות שכן נשמרו, כמו בהרבה בתים אחרים מסביב. יום כיפור היה שיא. כשההורים שלי היו יחד ומהזמן שאני כבר זוכרת. ההורים צמו ואני עשיתי כל מאמץ לצום. לא הכינו לי אוכל במהלך החג. אפשר היה לאכול מה שיש ותמיד היה קוגל (יודעים - פשטידת האיטריות המתוקות עם הקינמון והצימוקים, וקוגל בכיפור זו מסורת רבת דורות במשפחתי היקית. כן, עוד בגרמניה). גם אסור היה לרכב על אופניים, כילדה מעולם לא רכבתי על אופניים בכיפור. אני זוכרת גם את הסטירה הראשונה שקיבלתי. זה גם היה בכיפור.

אבא שלי עישן קנט ארוך

ערב יום כיפור, אני בת 7 בערך. יושבת עם שתי חברות על מדרגות השיש האיטלקי הלבן בכניסה לבית, הדלת למעלה פתוחה והדירה די חשוכה. בבית שלנו ממש בכניסה היה בר, עם ארבעה כסאות בר גבוהים. אבא שלי ישב שם ועישן. ראינו את ריצודה האדום של הסיגריה בחשיכה, העשן הסתלסל מחוץ לדלת. לא ידעתי שלא מעשנים בכיפור, אצלנו גם הדליקו אור, אבל אז חברה אחת שאלה על זה. בתמימותי ניגשתי אל אבא לשאול. אני זוכרת אותו מתרומם מאחורי הבר ורוכן אלי ומשום מקום הגיעה הסטירה. מעולם, אבל מעולם, לא סטרו לי קודם. שתקתי. חזרתי לחברות שלי. לא דיברנו על זה. מניחה שהן ראו הכל. יש כאלה שזוכרים את המלחמה, אני נולדתי אחריה. אני שבויה בטראומת הסטירה. יום כיפור 1981.

שנים לקח לי עד שטעמתי
סלט הרינג

אחרי שההורים נפרדו, בערך מגיל 10, אמא ואני התחלנו לעשות את כיפור אצל אומה (סבתא שלי) בגבעתיים. ארוחה מפסקת קטנה, 4 משתתפים: אומה, אמא, דוד זאביק ואני. אחר כך הליכה נינוחה לבית הכנסת של היקים. תפילה, קצת מינגלינג של יקים בצום בחצר והליכה משותפת, סה"כ כמעט כולם גרו בשכונת בורכוב. לפעמים היינו מעיזות להסתובב גם במרכז גבעתיים אבל הרעש היה מבריח אותנו. בבית היינו קוראות, הולכות לישון וקמות לבית הכנסת שוב בבוקר. בזמן קריאת הקדיש כל הילדים היו בחוץ. אחר כך שנ"צ או ספר ושוב בית כנסת. ההליכה הביתה היתה איטית, ואז היינו שותים לאט משהו עם עוגה קלה בצד ורק אחרי עוד קפה/תה, שיחה ושתיקה עם סיגריה של אומה, ורק אחרי הטלפונים למי שצריך לבדוק שהצום עבר בסדר, רק אז היינו אוכלים. אצלנו הקפידו על ארוחה קלה כשבגרתי וגיליתי שיש בתים שבהם יש ממש ארוחה, אני זוכרת שזה ממש הפתיע אותי. הייתי בטוחה שהארוחה הצנועה הזו היא מסורת יהודית ענפה. ביצה רכה, חלה, חמאה וסלט הרינג. תמיד כל שנה. אחר כך היינו נוסעות חזרה לירושלים. אהבתי את ימי הכיפור האלה, לא הייתי מחליפה אותם גם לו היה ניתן. הם התאימו לאז שלי, הם רק לא מתאימים לעכשיו. מן הסתם גם לא למחר. 

אפרופו כספים ואלוהים

אחרי שאומה נפטרה ואני כבר הייתי ילדה גדולה, לא הצלחתי למצוא את ההגיון בלצום ביום כיפור. לא התחבר לי להיות כופרת שלא מאמינה בקיומו של אלוהים ובכל זאת לצום. גם התקופה שאני זוכרת לטובה כשלקחתי חלק מהקהילה ליהדות מתקדמת לא גרמה לי להרגיש מחוברת יותר לדת. אני מחוברת להיסטוריה שלי, זה כן וההיסטוריה הפרטית שלי היא לגמרי יהודית זה נכון ועדיין - איזה ערך יש לצום ולהתפלל ביום כיפור אם זה לא בא מבפנים? אצלי זה לא. אני לא מאמינה באלוהים ובטקסים. אני רואה את היופי בדת, אני מבינה את כוח המשיכה שלה ובעיקר אני רואה כיצד דת, מכל סוג, מבדילה בין בני אדם הופכת לאב טיפוס של מכונה מגלגלת כספים. זה לא משהו שאני רוצה חלק בו. וזה עוד בלי לדבר על זה שאני לא מוצאת בתוכי את המקום להאמין אלוהים או כל ישות אחרת.


לו דת היתה משהו פרטי, משהו שאדם עושה לעצמו היה לי הרבה יותר קל איתה. כאשר האישי הופך לכל כך חיצוני אני נרתעת. אני לא צריכה לומר שוב שאני לא אדם של אידיאולוגיות. כל האידיאולוגיות מסביב יוצרות קו כל כך נוקשה. הכל צריך להסתדר לתוך עקומות ונורמות וזה די מצחיק כשחושדים על זה כי קו מתוח שהופך לעקומה הוא כזה שמעגל פינות וזה די נוגד כל אידיאולוגיה.

אני שונאת שאימהות נמדדות בהנקה, שגברים נמדדים בכמה הם עושים בבית, שילדים שנמדדים באיזה ציון הם מביאים, ושדתיים נמדדים באורך הפאה או מידת הנענוע בעת תפילה. דברים צריכים להתאים לאדם, אין נכון לא נכון. אנחנו כל כך שבויים בקונספטים שאנחנו לא שמים לב לכבלים בהם כבלנו את עצמנו וכבלים מטיבם מצמצמים מרחב. הדרך היחידה שלי לחיות את חיי בשלווה היא לעשות את מה שאני מאמינה בו בלי לפגוע באחר ומתוך אמונה שיש ממש בכל אחר אפשרי אחר. הבעיה היחידה היא שזה פשוט ככל שזה מסובך.

אז זהו שאני לא

בכלל התכוונתי לכתוב על זוגיות וכל ההקדמה על הויתור על הפוסט שהתחלתי לכתוב על הורות נועדה להגיע לזוגיות והנה חמש פיסקאות אחרי ואני כבר נגעתי ביום כיפור והגעתי לאידיאולוגיות. מה יהיה איתי? מה? אז עכשיו אקום לי מרבצי, בין הלפטופ, הסלולארי והספר ואתפנה קצת לילדים שלי כי אם זה היה תלוי בי הייתי כותבת כל היום ואתם כבר מזמן הייתם בורחים. נפרדת מכם בקריאה נרגשת של "הלאה האידיאולוגיות" ויודעת שסתם זרקתי סיסמא לאוויר. 

להיות עם חופשי בארצנו, למעט אתאיסטים

אני אישית לא הייתי צריכה עוד הוכחה שלפיד אדיוט, רק אומרת. ערב פסח תשע"ד ושר האוצר, יו"ר המפלגה שחרטה על דגלה את ייצוג החילונים, אבל כנראה שזה חרוט בג'ל, וג'ל כידוע נמחק בקלות, מעלה סטטוס בעמוד הפייסבוק שלו שנועד לרגש את כולנו סביב מה שכנראה בעיני לפיד הוא קונצנזוס - "אבינו שבשמיים". זה סטטוס כל כך גרוע מכל כך הרבה בחינות שקצרה היריעה מלקטול אותו ברמת הידע, הדקדוק, המלל, הבנת ההיסטוריה, הדימויים והניתוק מהמציאות. אבל בקצרה - נתחיל מזה שהוא מכנה את הסטטוס "תפילה פרטית" - תפילה פרטית בעיני היא אישית ולא לפירסום, אבל מה אני מבינה בלפידית? לא מתקטננת, ממשיכה. חשוב מזה, שר האוצר מודה קבל עם ואלוהים שקצרה ידו וידיי אלה היושבים איתו בממשלה - כל כך רע לנו כאן עד שאנחנו יכולים רק לפנות לאלוהים ולבקש ממנו התערבות ניסית. בנאדם, במקום תפילה אישית הייתי מסיקה מסקנות אישיות ומתפטרת. לפיד בסטטוס הזה מגלה אוזלת יד ואוזלת שכל, עם רמת דימויים מביכה, אבל היא חשוב שהוא פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר שיכול להעלות על הדעת ראש מפלגה חילונית  - הוא פונה לאלוהים אחד, לאלוהים יהודי. 

אישית נמאס לי מהפנייה הקולקטיבית לאלוהים. מה אומר שהבקשה שלו למציאת נפט במדבר יהודה (עזבו שטחים כבושים) היא כמו לחפש את קדרת מטבעות הזהב בקצה הקשת בענן? שבקשתו להעלים את הפלסטינים היא בגדר משאלת לב להשמדת עם ובעיניו אלוה רחום יסכים לזה בטח אם נזכיר את אבא שלו בגטו? איך ייתכן, לעזאזל, שאיש חילוני שמשחק אותה נאור, בעצם אומר שהמצב כל כך חרא ששום דבר לא יושיע אותנו חוץ מאלוהים. אם ללכת על קלישאות - יש מצב שהגשם של אתמול היו הדמעות של טומי לפיד על טמטומו של בנו. שלא לדבר על חוסר יכולתו של לפיד להסיק את המסקנות המתבקשות שהבעיה היא לא אלוהים אלא מדיניות הממשלה ואוזלת ידם ומחשבתם של היושבים בה. "אבינו שבשמיים" הוא רק דמגוגיה, עוד דרך לסחיטה רגשית, כזו שאפשרית במדינה שהופכת מיום ליום ליותר ויותר פונדומנטליסטית. 

לא אני לא מתכוונת להמשיך לכתוב פה על לפיד, באמת למי יש כוח? גם ככה כבר הקדשתי לו יותר מדי זמן ומלל. אז למה הזכרתי אותו? כי מה שהכי עיצבן אותי זו הפניה הקולקטיבית לאלוהים שטומנת בחובה את המחשבה שמה שמשותף לכולנו פה במדינת היהודים הוא אלוהים. כמה שהוא כיוון גבוה - ככה זה נמוך. לא שאני מצפה מלפיד למשהו, ברור שלא, אבל התודעה החילונית המעוותת שבכל זאת יש אלוהים לכולנו מרתיחה לי את הדם. אלוהים לא משותף לי, כלל וכלל לא ועדיין יש לי פה מקום, הבעיה היא שהמקום הזה הולך ומצטמצם. 

אין לי בעיה עם העובדה שיש אנשים שמאמינים באלוהים, ברור שיש לי טיעונים שמנצחים לוגית כל טענה שגורסת שיש אלוהים, אבל אני לא מרגישה צורך לדחוף אותה לאנשים בפנים. זה לגמרי לגיטימי להאמין באלוהים, בעיקר אם זה עושה לכם טוב. הבעיה מתחילה במקום שבו אין כבוד הדדי. לא ייתכן שציבור שלם שלא מאמין באלוהים לא יכול לדבר עכשיו וגם לא יכול לדבר אחר כך, הוא מצווה לסתום את הפה ולהתחשב. התחשבות פועלת לשני הכיוונים. אבל אין התחשבות בציבור החילוני הוא אנוס, כמו הפלסטינים, להכיר במדינה יהודית אבל לא ברמה האתנית, אלא ברמה הדתית. פעם הוקמה פה מדינת ישראל, ביתו של העם היהודי אך גם מדינת כל אזרחיה, היום השיח אינו ישראלי אלא יהודי בלבד. אלוהים צריך להיות אינטימי, בטח לא ציבורי. את הדרת האלוהים מהשיח הציבורי אני מבקשת, את הפרדת הדת מהמדינה, אך במקום זה אני, החילונית, מודרת. 

ברוח הדמוקרטיה אלחם על זכותו של כל אדם לבטא את דעותיו, בעיקר אם הן מנוגדות לשלי, אבל פה בארץ חמדת אבות אי האמונה באלוהים היא סיבה להרכנת ראש וסתימת פיות. הקשר בין אדם למקום הפך לסמל אחד בלבד - המצוות שבין יהודי לאלוהיו, רק שהקשר שלי למקום הוא אינו אלוהי כלל ועיקר וכמוני יש עוד רבים. רצונו של אלוהים שאינני מכירה בו אינו שיקול בהחלטות שלי, אך לי אסור לומר זאת מחשש שאפגע באחרים שחושבים אחרת. זה שזכויותי נרמסות זה בהחלט לא חשוב מסתבר, מה שחשוב הוא שלא אפגע בציבור שחושב אחרת. כל אלה מעידים על אי שוויון, אי שוויון שאנחנו מסכינים עימו בשם הנאורות ובשם הדמוקרטיה. אי שוויון שהולך ומתרחב בשם האלוהים והאמונה. אי שוויון שמחירו כבד והולך ונעשה מכביד יותר ויותר עם מדיניות ממשלתית מייהדת ומנהלת דת משתוללת. זה תמיד המתחשב שמשלם את המחיר.  

לא ברור לי איך אנשים שכל כך בטוחים באמונתם לא יכולים להתמודד עם אלה שחושבים אחרת, הרי אם אמונתכם כל כך גדולה אינכם צריכים גם אותי כדי לחזק אותה. אני אינני זקוקה לאחרים שיאמינו כמוני שאין אלוהים, אז למה לעזאזל דתיים כל כך מתערערים ממחוסרי האמונה? אני לא צריכה הסבר באמת, אני לגמרי מבינה. די להכניס לי את אלוהים לצלחת, לתאונות הדרכים, למצב הכלכלי, לשואה, לשירתן של נשים, לשוק העבודה. אלוהים הוא עניין פרטי. אני לא צריכה עוד משהו שיבדיל ביני ובין אחרים. כולנו בני אדם ומה שבלב טוב לו שישאר בלב ולא יכנס למרחב הציבורי. כניסתו של אלוהים לשיח הכללי, היא פגיעה אדירה בדמוקרטיה ובחיים המודרניים. הכניסה הזו של אלוהים, אם יורשה לי, מרגישה לי כמו בעילה אסורה ושלא בהסכמה. כן, אני בוטה, אבל אני רוצה לצעוק לשמיים, רק ששם יושב כנראה אבינו והוא לא אוהב כופרים. ובעצם הבעיה שלי היא בכלל לא עם אלוהים, אלא עם בני אדם.

יש מקום לכולם תחת השמיים, אבל בעיקר אם אתה מסכים שיש אלוהים בשמיים. אם אינך מסכים מוטב שתשתוק ותקבל את הדין. קבלי את זה שכל המוצרים כשרים בסיבסודך, קבל את זה שלהתחתן זה תמיד שלושה - את/ה, את/ה ואלוהים, קבלי שאין תחבורה ציבורית בשבת ובחגים. הרשימה ליהודים היא ארוכה, ללא יהודים היא ארוכה עוד יותר, אבל קבל את הדין, גם אם הדיין מוטה. 

אתה חילוני אז קצת יהדות לא תזיק לך - אין לי בעיה עם זה, להפך אני נהנית להבין יותר את המקורות שלי, אדרבא זה עושה את אי האמונה שלי שלמה יותר, מתוך היכרות והבנה, מתוך חיבור שמתאים לי והוא לא קשור בשום צורה לאלוהים. לא מרגישה צורך להתנצל, רק רוצה להיות חופשיה, בינתיים אני רק אזוקה. מנצלת את הפירצה לפני שגם הזכות לצעוק נגד אלוהים תהיה בארץ הקודש אסורה.