חפש בבלוג זה

יום שישי, 28 בפברואר 2014

אני ותאוריות זן? לא נראה לי - פוסט אישי לגמרי בנושא זוגיות אחרי 9 ימים לבד

טוב עוד כמה שעות בנהזוג חוזר, אחרי 9 ימים, טיסה קצרה. הבכור מבקש שאכתוב משהו בנוסח "12 השעות האחרונות עם הילדים - אש הגיהנום" שיתכתב עם אחד הפוסטים האהובים עליו (12 השעות הראשונות התופת), מסתבר שאני צריכה לדבר איתו קצת יותר על סגנונות כתיבה ומערכת היחסים המורכבת עם הקורא. בכל מקרה, הטריק הזה, של עלמה במצוקה, לא יעבוד שוב וגם זה לא משהו שאני באמת מסוגלת להתחבר אליו. באפן עקרוני אני אדם שלא מבקש עזרה, מעולם לא ביררתי עם עצמי מה אני מרגישה כלפי בקשת עזרה, זה פשוט לא בלקסיקון, אם יש משהו לעשות אני אעשה אותו וזהו. יכול להיות שאני מפחדת לגלות שלבקש עזרה עשוי לפעול מצוין ואז עוד אתרגל ויכול להיות שאני לא רוצה לפתח ציפיות, יכולות להיות המון סיבות אבל העובדה היא שברפרטואר העשיר שלי, בקשת עזרה היא פשוט לא בלקסיקון. ייתכן שאני מפספסת פה משהו, לא פוסלת, אבל זה מה יש. 

השבוע היו לי כמה וכמה שיחות עם חברות, אימהות כמוני, רובן היו בנושא של מימוש עצמי, נשיות וזוגיות, לא משהו חדש. אני שמה לב ששיחות כאלה מתעוררות יותר כאשר בנהזוג בחו"ל. אני יודעת שלרבים זה נשמע ממש רע שאני מסתדרת מצוין כשהוא לא נמצא ולא רואה בזה קושי. ניסו לשכנע אותי שזה לא חיובי, אני מבינה למה הכוונה, אני מבינה איך זה יכול להישמע רע בעיני אנשים. אני מוצאת בזה יופי. זה מתיישב לי לגמרי עם התפיסה שזוג הוא שני בני אדם שהביחד שלהם עושה כל אחד מהם הרבה יותר טובים (טוב, אני לא יודעת מה בנהזוג שלי חושב על זה [סתם, סתם - ברור שקילקלתי אותו], אבל אני כן יודעת שזה נכון לגבי). זאת אומרת, לפחות מבחינתי,זוגיות היא שכל אחד מבני הזוג יכול לעשות הכל לבד, הוא פשוט מעדיף להיות בשניים וזה מה שעושה את זה יפה. אני לא נמצאת איתו כדי שימלא פונקציות יומיומיות שאני לא יכולה למלא, אני נמצאת איתו כי איתו אני רוצה להיות, כי עליו אני סומכת, אבל לא נסמכת, אבל שומרת על האופציה של כן למקרה הצורך. 

בקריאה, לא פמיניסטית יש שיגידו (אבל בעיני היא לגמרי כן משום שהיא פמינסטית במרחב האישי שלי ולא הציבורי למען נשים באשר הן), אני מאמינה שמה שאני עושה הוא הבחירה האולטימטיבית. בחרתי לקחת על עצמי את השהייה עם הילדים, הטיפול בבית ונספחיו (כן, גם הרכב), חינוך הילדים והאחריות על הכנתם לעתיד ופיתוח האדם האינדיבידואלי שהוא הם עצמם. בבחירה הזו גם בחרתי לכבד את הבחירה האינדיבידואלית שלי, שהיא שונה בנוף חיי (טוב עכשיו פחות כי אני כבר חזק בתוך החינוך הביתי וגיליתי עוד חברות שכאלה) והיא בוודאי שונה לחלוטין מהחיים שניהלתי טרום הפיכתי להורה. אני לא רואה במטלות הבית הנלוות (והן רבות) מפחיתות הכבוד. שוויון מתקיים מבחינתי לא כאשר כולם עושים את הכל יחד, השיטה הקיבוצית מבחינתי פשטה את הרגל, אלא כאשר כל אחד נותן את כל מה שהוא יכול להצלחת העניין. 

אני יודעת שאני יכולה לבוא בדרישות והודיע לבנהזוג על רשימת מטלות יומית אותה הוא חייב לבצע, אין לי ספק שעם הישלל חופש הבחירה ולנוכח דף מטלות ברור, בנהזוג ישתף פעולה, יחתור להגשמת יעדים ולא יצר על מר גורלו. אבל זו פשוט לא הנקודה. כן, לא פשוט לגדל ילדים בבית ולג'נגל בין חוגים, לימודים, אימונים, משחקים, ספרים, חברים, בישולים, הסעות, יצירות אומנות וסתם טיולים מרחיבי דעת, שלא להזכיר נקיונות, סידורים, טיפול ברכב, תשלום חשבונות ומגע הכרחי בלבד עם השלטונות. אבל הבחירה שלי, היא בחירה שלנו ולכל אחד יש תפקיד מאוד ברור וכשכל זה מושתת על אמון, אני לגמרי לא חושבת שנוצרת כאן בריחה, כי אם חיזוק משמעותי והפגת לחצים.

זה נשמע מוזר? אז אסביר - אם כדי לממש את הבחירה שלנו, בנהזוג נטל על עצמו את הבחירה הלא פחות קלה של להיות אחראי על הפרנסה (מושג קצת ארכאי, אני מודה), הרי שאני יוצאת מתוך נקודת הנחה שכמו שהוא בחר לאפשר לי להיות עם הילדים על הצד הטוב ביותר, אני צריכה לאפשר לו לקיים את דרישות התפקיד ומקום העבודה על הצד הטוב ביותר. [ואל תתנו לי להתחיל עד כמה הן לא שפויות, כי הבנזוג כבר עבר מזמן את השלב של קצת אימיילים בעשר בלילה והוא עובד בלי הפוגה (אולי חוץ מכמה דקות של קריאה משותפת לפני השינה) מהרגע שהוא קם (כן עוד לפני הקפה). לפעמים הוא לא נוסע לעבודה רק כדי לא לבזבז זמו נסיעות יקר על נסיעות ולא כדי לבלות איתנו אלא כדי להיות מול המחשב אפילו בלי להפסיק לאוכל וזה עדיין לא מספיק]. אל תתחילו עם כמה לא בריא לעבוד כל כך הרבה, זה ברור וידוע. אבל מה שאני כן רוצה להגיד זה שבחרתי לי בנזוג תבוני, מאלה ה"שווים", הוא יודע לבד את מחיר העבודה שלו, הוא יודע שהילדים ואני רוצים לבלות איתו, הוא מבין את המחיר - אם כרגע הוא עובד זה בגלל שזה מה שהוא צריך והוא יכול לקבל ממני על הדרך פרצוף (מה שלא יעזור ואפילו יאט את העבודה) והוא יכול לקבל ממני חיוך ותמיכה. אני בוחרת באחרון. רוצה לומר שוויון מגיע כתוצאה מבחירה ולא כתוצאה מספירת מלאי שאתה עורך על מה כל אחד מביא וכמה זה שווה כי דווקא ספירת המלאי המנסה לאמוד כמה כל דבר שווה, היא זאת שיוצרת מתח ומנסה לשקלל דברים שנאמדים בדרכים שונות שאינן צריכות כיול, הן מתקיימות זו בצד זו.

אני לא חושבת שהגישה שלי לחיים מתאימה לכל אחד, גם לא כותבת מדריכי חיים שמנסים לשפר את החיים (גם לא צורכת כאלה). אני גם לא מנסה לשכנע, אבל אני כן מרגישה שפעמים אני צריכה להצטדק לגביה וזה מטריד אותי. ההשקפות שלי לגבי מימוש העצמי הן כנראה שונות, המחשבות שלי בנוגע לזוגיות הן כנראה גם שונות. אני בעד שזוגיות תאפשר לכל אחד מהצדדים למצות את עצמו כיחיד ולא לכבול אותו אלא רק להעניק את התמיכה המירבית. החתירה לשפר את עצמך תדיר, מצליחה בזוג וכפועל יוצא מחזקת את הזוגיות. כשאני מציעה לבנהזוג שלי להאריך את החופשה בחו"ל לטובת מפגש עם חבר, אפשר לראות בזה כאילו זה על חשבוננו, על חשבון הזוגיות והמשפחה ואפשר לראות בזה פירגון לחופש, כי רק כשאתה משתדל לתת את מלוא החופש, אתה יכול להמשיך את המחוייבות בלי להפוך אותה לכבלים שאתה חש בכובדם. 

אמרו לי שהילדים לא ילמדו מזה על שוויון בין מינים, הם לגמרי מבינים וככל שהם גדלים זה ברור להם יותר. אמא היא לא עקרת בית, היא הרבה יותר מזה ובכל משפחה דברים מתנהלים אחרת ונשים וגברים יכולים לעשות מה שהם רוצים כי הם בני אדם וככאלה הם נשפטים. זה שוויון ואין שום צורך בהעדפה מתקנת ומנגנונים שכאלה.

אז לא, אני לא אכתוב עוד פוסט מסכם של תשעת ימי נסיעה, שנון ומשעשע ככל שיהיה, כי תשעת הימים האחרונים היו שגרתיים ונפלאים. אני כן אכתוב שאני מאושרת על כך שאני מפרסמת את הפוסט הזה ויוצאת לשדה התעופה כי התגעגעתי לבנהזוג ועכשיו הוא כבר אוטוטו פה. ואני לא אצטדק ולא אנסה לייפות כי זה מה שאני. ובעוד בחיים הציבוריים אני מוצאת את עצמי נאבקת, בחיים האישיים אני משתדלת להתענג על כל רגע, גם על רגעים לא פשוטים. אני מוצאת את עצמי מתאתגרת ושואפת לקום כל בוקר בחיוך וכשאני רואה עד כמה קשה לבנזוגי לקום, אני יודעת שבדיוק בגלל זה גם היום אני לא אשלח אותו עם רשימת מטלות רק עם בקשה קטנה שכרגיל יחזור הביתה בחיוך. כל אחד תורם את מה שהוא יכול, התרומה שלו היא לא בעוד כיור נקי ומבהיק אלא במה שהוא מעניק לכולנו מעצם היותו מי שהוא. ביחד אנחנו יוצרים את המשפחה שלנו ואת אורח החיים שלנו ולא משתדלים שזה יהיה מקובל על אחרים, אלא רק שזה יעבוד לנו. אם יש משהו שלמדתי לאור כל השיחות עם החברות שלי הוא שאין מה להשוות. אני גם יודעת שכשאתה מרוצה, גם אין מה לשנות אלא רק להמשיך לעבוד כדי לתת לזה להצליח יותר. אתם יודעים - דברים טובים וגו' והדברים הטובים שמתאימים לי לא בהכרח מתאימים לאחרים. וכרגיל המשנה שלי היא "למי אכפת מה חושבים אחרים? כל עוד אתה לא פוגע באף אחד תעשה טוב לעצמך, זה מקרין על אחרים". ובקריאה כמעט זנית זו, שלא מתאימה לי בכלל, אני אפתיע וגם אסיים

יום חמישי, 27 בפברואר 2014

נוט אינפרונט אוף זה צ'ילדרן - געגועי לליאורה מ"קרובים-קרובים" בעידן נציגות פיקוד העורף במשרד החינוך

ביום שני ב- 10:00 בבוקר, נערך תרגיל פיקוד העורף ומשרד החינוך. חייבת לומר שברגעים כאלה, הבחירה בחינוך ביתי עושה לי עוד יותר טוב על הלב, בעיקר כאשר בעת הצפירה אנחנו עושים את דרכנו לעוד מפגש מוצלח של "שומרי הגן" ביער. אני חושבת שכבר דיברתי על זה, אבל אני באמת ובתמים חושבת שהצורה שבה אנחנו חושפים את הילדים שלנו למציאות שלנו מעידה רבות על בעיית התפיסה שלנו. אין שום סיבה ללמד ילדי גן על חגי ישראל במתכונת הנלמדת היום (ואתמול ושלשום - די התקדמנו) - להפחיד אותם למוות וליצור הפרדה ברורה שלנו כ"עם נבחר" המובדל מכל הגויים. אתם יודעים על כל מה שנראה לנו כל כך טריוויאלי - על כמה שפרעה היה מרושע, או זוועות המן (מזל שאנחנו פוסחים - לפחות בחינוך הממלכתי - על הנקמה היהודית ה"מבודחת" שלא אחרה לבוא), את הפסיקה לחיים או למוות של אלוהים ביום כיפור, את מלחמות ישראל ביום הזיכרון ואת זוועות השואה ורדיפת היהודים ביום השואה, וכן גם את רצח רבין ורצח רחבעם זאבי. הדברים האלה נתפסים אחרת לגמרי אצל ילדים והפחדים שהם מעוררים לרוב הם לגמרי לא קטנים. בכלל לא ברור לי הצורך הזה לחנך את ילדינו דרך הספקטרום של תסביך הרדיפה שאנחנו לוקים בו. בשנה האחת והיחידה שהבכור היה בגן היה לי ויכוח על זה עם הגננת שחשבה שזה פשוט הכי הגיוני שהילדים יחשפו להכל ומה שיצא זה שהבכור בילה ימים רבים בבית וקיבל חופשה מרוכזת עוד לפני פסח ועד אחרי יום העצמאות.

לא אכחד ואומר שאין לי בעיה לגדל ילדים בבועה, לא חייבים להשמיד להם את תמימותה המבורכת של הילדות כי הם הולכים לגן והם צריכים לדעת איפה הם חיים. עוד נכונו להם שנים רבות ללמוד, לדעת, להבין ולהפנים בדרכם ואין שום סיבה בעולם לפרק אותם מילדותם בעודם ילדים.

אין שום סיבה שילד בגן יתחיל להבין את ממדי השואה, גם אנחנו כמבוגרים לא מסוגלים להבין ולא משנה כמה נעמיק את ידיעותינו בנושא. אין שום סיבה שהוא יבין שבני אדם נרצחים על ידי בני אדם, יהיו לו עוד שנים רבות להבין עד כמה בני אדם יכולים להיות מסוכנים. זו לא הכנה לחיים, זו דרך להנציח פחדים ולחצים, זו אינדוקטרינציה מיותרת לילדי הגן הרכים ואתם יודעים מה? גם לילדי בית הספר היסודי. החשיפה לשלל הטראגדיות הללו צריכה להיות מבוקרת ולהתאים לגילם וצריכה להתחיל בגיל יותר מבוגר מ- 3, 4, 5, ואפילו -6 (שלא נאמר יותר). אפשר לספר את כל סיפורי החגים כמו כל סיפור ילדים ואני לא מתכוונת לסגנון אגדות עם גרמניות על זאבים שבולעים ילדות וסבתות. הם לא מוכרחים לעמוד בצפירות ואל תקראו לה זילות, זו ילדות ואלה שנות הפריוולגיה שלהם לפני שנעמיס עליהם את עול העולם אליו הכנסנו אותם בלי לשאול אותם בכלל.

אני נשברת כשאני רואה את ילדי כיתה א' מקשיבים לטקס יום הזיכרון או יום השואה, או יום הזיכרון לרבין. יושבים להם בשמש קופחת ושומעים מילות זוועה מטלטלות על מוות. אני גם נשברת כשאני שומעת שללא שום סיבה נראית לעין, ביום שני הזה, בעת התרגול של פיקוד העורף ילדי הגנים תרגלו מה לעשות במקרה של מלחמה. דמיינו לעצמכם ילד בן ארבע שהגננת מספרת לו בבוקר שעוד מעט תישמע אזעקה ויהיה רעש נורא והם יצטרכו ללכת בטור למקלט ושכולם צריכים לעשות את זה למקרה של מלחמה כי יכולים ליפול טילים מסוריה על הראש שלהם? מה עובר לו בראש (ובלי בדיחות טילים)? כמה מפחיד זה יכול להיות, בעיקר אם לא דיברו איתו בבית מעולם על מלחמה וביננו בדרך כלל אין באמת סיבה. ומה הוא יקח איתו מכל זה? לא היה הרבה יותר פשוט אם היו עוזבים אותם לנפשם ורק מספרים "שעוד מעט יהיה רעש חזק של צופר, אבל אין מה לפחד הכל בסדר"? יש הרבה דרכים ללמד אותם התנהגות בעת חירום, אין שום צורך להעמיס עליהם פחדים ממלחמה אפשרית. אני עושה את זה כך עם ילדיי שלי והחשיפה שלהם היא איטית ובריאה וזו לא פרווילגיה ששייכת לי זו פריוולגיה ששיכת לילדים שלנו שהם רק ילדים וכתפיהם צרות ואפילו אלוהים מרחם עליהם בעוד אנחנו חומסים את ילדותם. 

אין דרך ליפות את זה את העידן "כשתגדל לא יהיו עוד מלחמות ולא תצטרך ללכת לצבא" החליפה סיסמת פיקוד העורף "כשאני נכנסת לכיתה, אני יודעת שאני מכינה את האזרחים של מחר למלחמה הבאה". מה לעזאזל? רבים ציטטו את "את, אני והמלחמה הבאה" ללוין, צפוי מן הסתם לאור השימוש הזהה בצירוף המילים, מסתבר שכבר גם לילדים שלנו מגיעה ילדות בצל המלחמה הבאה, נוסח "היינו ילדים וזה היה מזמן, אני וסימון והמלחמה הבאה". אז תרשו לי לומר שאם "המלחמה הבאה" היא כבר עובדה, תנו לילדים שלנו לגדול בלעדיה כל עוד היא לא כאן, לפחות עד סוף כיתה ב', כולה שמונה שנים של תמימות בלי חשש מהמלחמה הבאה שמסתבר שהיא כבר כל כך נוכחת שהיא כבר ממש כאן, במרחק נגיעה. ואם להיות קצת יותר בוטה הסיסמא של פיקוד העורף הייתה יכולה להיות בה במידה "כשאני נכנסת לכיתה, אני מכינה את חיילי 'מגש הכסף' של המחר".

אבל יותר מזה, בעידן בו חברי כנסת ושרים משתלחים בכל העולם (האיחוד האירופי, ארה"ב, קרי, דן שפירו, מרטין שולץ, אנגלה מרקל - רשימה חלקית של ידידי ישראל בעולם) דומה שהטנגו עליו דיבר נתניהו בדאבוס הוא טנגו מוות ולא טנגו של משא ומתן, הוא טנגו עם המלחמה הבאה עד לסוף העולם. ואם כך הדבר ונפל הפור ומנהיגנו הולכים לעבר המלחמה הבאה בעיניים פקוחות לרווחה אז ניתן להבין מדוע שר החינוך החליט על שלושת ה"טאבו" בכיתה - צבא, שואה ואמונה. כי אם חלילה ניתן לילדים שלנו תקווה כיצד הם יהיו מוכנים למלחמה הבאה? אולי זה הזמן להתחיל לשנן איתם מפות מסוג אחר כמו זו לדוגמא רק כדי שיהיו מוכנים בכל מקום שלא יהיו, בכל זאת תמיד יש לצפות לבלתי צפוי ובענייני "המלחמה הבאה" הלא מן הידועים שיפה שעה אחת קודם.

האזעקה שנשמעה חדה וברורה ביום שני בעשר בבוקר היא אזעקה לכולנו - בירושלים יושבים אלה שיודעים שתתחיל המלחמה הבאה, הם חיים לאורה ומתחממים לזיוה והם לא ישאלו אותנו כי ממתי בשר תותחים מדבר? תקשיבו לבנט, ליעלון, ללוין, לליברמן, לנתניהו אין מה להקשיב כי הוא לא מדבר אלינו, תקשיבו לאזעקה שמכינה אתכם למלחמה הבאה ותחליטו אתם אם אתם מסכימים.

אני לא יודעת אם אביב גפן אמר את זה יותר טוב, אבל בעידן בו הכל נעשה "אינפרונט אוף דה צ'ילדרן" צריך להחליט לא רק למה נכין אותם אלא מה אפשר למנוע (רמז - "המלחמה הבאה"), בעיקר בשבילם:

"תאמרו שאני דכאוני ומוזר אך יום אחד גם אתם תבינו 
זה היה לנו ביד האם אתם זוכרים? זה היה לנו ביד 
אז תרדו איתי למדרכה כי כבר התחילו את הספירה לאחור 
לקראת המלחמה הבאה"

יום שלישי, 25 בפברואר 2014

נמושה? מואה? לא נראה לי. אז למרות המלצות הירידה של הפשיסט אני נשארת כאן, קצת כמו רסיס בתחת...

זה התחיל כבר מזמן, אני לא אחדש לכם וכמעט בכל פרשה עם ניחוח פוליטי היא עורבבה, גם בעבר, בטח בהווה. אבל מה שהרגיש כמו זירזופון הופך אט אט לגשם "כלבים וחתולים" כמאמר הביטוי האנגלי, בעצם למה להעליב את החיות שלא עשו דבר? אל תרימו גבה - הנה אני מסבירה. הגדרתה הבלתי אפשרית של ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית היתה תמיד חלק מהשיח הציבורי. העדר חוקה, אי הפרדת דת ומדינה, הגדרת הלאום כיהודי והיות מגילת העצמאות המסמך המכונן העיקרי השאירו את ישראל בלימבו - לא כאן וגם לא שם. מה שמכונה "המהפכה החוקתית של ברק" לא היה הפיכה, אלא הרחבת היריעה של ביקורת שיפוטית שבינתיים פיתחה פרקטיקת חקיקה עלובה ביותר. אבל מעבר לזה התגלגלנו, שלא לטובתינו, לשיח שמבחין בצורה ברורה בין ישראלי ויהודי (שלא לדבר על ערבי ואל תתנו להתחיל לדבר על החוק ההזוי שעבר היום במסגרת בית המחוקקים ה"נאור" שלנו - מי אמר אפרטהייד ולא קיבל?), בין דמוקרטי ללאומי. זה לא חדש, אני יודעת, אבל המאמר הנרחב של רונן שובל (וסליחה שאני שולחת ללינק הזה, אבל זה הנוסח המלא הכי טוב שמצאתי לבד מהעמוד שלו בפייסבוק) "נמושות רדו מהארץ", ודברי בנט על ייהוד הארץ כיעד חוקתי (לא פחות ואל תעצבנו אותו, כבר מלאי המטבעות בני ה- 2000 שנה הולך ומתדלדל ורשות העתיקות עשויה לפרסם הערת אזהרה), גרמו לי להפסיק לשאול "מה לעזאזל אני עושה כאן?" והזכירו לי בעצם למה אני מוכרחה להישאר (כן, כן, אפילו נמושה שכמותי). 

ההגדרה "מדינה יהודית" בעצם התחילה כברירת מחדל, כי איך עוד אפשר היה לקרוא לה? מה שהיה משותף אז הוא עדיין משותף היום, קמה כדי להיות בית יהודי, יהודי ברמה של השתייכות אתנית ובלי מבחני קבלה נוסח "בחן את עצמך - עד כמה אתה יהודי". מדינת ישראל הוקמה לאחר המנדט הבריטי אך בעקבות המנדט המפוקפק שהעניקה לנו השואה והוכיחה את הנחיצות האמיתית במדינה לעם היהודי (זה השם הכולל היחידי שהיה נכון, בטח עוד בטרם היות עם "ישראלי"). כבר לקברניטי היישוב היה ברור שתכנית החלוקה יוצרת מצב בלתי סביר לבני האדם שישבו פה, ערבים ויהודים כאחד. באותה תקופה מכוננת ייתכן שלא היה מנוס מלהעצים את הקשר של העם למולדתו ולעשות חיבור ישיר דווקא לגיבורי התנ"ך ולציווי האלוהי על הארץ. מכיון שנרדפנו על יהדותינו וזו האחרונה גם היתה החוט המקשר בין כל היהודים בארצות הניכר, היהדות היתה גם הבסיס לא רק לקבלת המדינה אלא לכתיבת מגילת העצמאות, המסמך המכונן של מדינת ישראל. כל החלק על הרצון של העם לחזור למדינתו כדי לכונן בה מחדש חירות מדינית ויצירת קשר היסטורי של שיבת העם לארצו הוא פירוש של הציונית המדינית למצב שלא היה קיים. לולא נרדף העם היהודי גם בארצות אליהן גלה, לא היה מתעורר בו שום צורך לחדש את הישוב היהודי בארץ ישראל. הגאולה נתפסה בקרב יהודים מאמינים לא כחירות מדינית כי אם בביאת המשיח. הציונים של מזרח אירופה לא נתפסו כגואלי העם היהודי בקרב קהילותיהם, אדרבא נהפוכו הציונות נתפסה כגורם עוין לצביון הדתי. אך בואו נזכור שהאבות המייסדים לא ממש יכלו לכתוב את זה ככה, בטח לאור העובדה שלא היה שם חמור ולא משיח בן דוד, אלא דויד בן גוריון וחבריו להובלת ההסתדרות הציונית ועליהם הוטלה משימת הבנייתו של האתוס הלאומי והשעה היתה גדולה ושעה גדולה דורשת מילים גבוהות וצידוקים רבים. החיבור במגילת העצמאות היה חיבור יהודי, אך בל נשכח שרבים מהציונים דאז היו גאים בהשתייכותם החילונית לעם היהודי, ברעיון הלאומי שהדת ייצגה עבורם ולא בקיום תרי"ג מצוות. היהודי שהם נשאו עיניו אליו הוא היהודי אותי צייר הרצל ב"אלטנוילנד", יהודי שהוא קודם כל בן התרבות האירופית, חילוני במהותו ויהודי בלאומו (אם רק היה יודע עד כמה סיבך את המדינה לבוא עם הלאום היהודי שהוא יצר במחי מילה). 

מדהים אותי לקרוא את דברי השטנה של רונן שובל, המסיטים נגד ציבור שלם, ולא בגלל שאני חלק מהציבור הזה, להפך אני גאה בהשתייכותי לכל אלה הבזויים בעיניו של פרוק הרגליים הזה. מפתיעה אותי השנאה האמיתית שעולה מדבריו (נסו לדמיין אתכם קוראים את זה נניח [ועוד] בגרמנית). שימו לב לסטריאוטיפים החשוכים שלו - אלה שמבקרים במנהטן יותר מאשר בירושלים (בלי לבדוק אני מוכנה להתערב ששובל ראה את ניו יורק יותר ממני ב- 10 השנים האחרונות), אלה שלא מלים את בניהם (לצערי דווקא מלנו אבל בואו לא ניכנס לזה) ואוכלים חזיר (אשמתי, חטאתי ואני אף רחמנא ליצלן מחטיאה את ילדיי) לא יוכלו לאלה שדומעים ליד הכותל, אומרים קידוש בשישי, חוגגים את הפסח וגאים בסמלי המדינה. חבל ששובל לא מזכיר את ההבדלה - לא זאת שהוא לא מקיים עם צאת השבת, אלא ההבדלה בין דם יהודי ימני לדם יהודי שמאלני. דרך אגב מעניינת העובדה ששובל לא אמר דבר על שמירת השבת - עוד נכס צאן ברזל יהודי - רק אללי שובל לא מחזיק בו אז למה סתם לזרוק אותו לחלל האויר? אשכרה בני האור מול בני החושך של מי שהוא עיוור לחלוטין.

הנה צו הפיוס המתבקש של מי שמתעקש שלא יקראו לו פשיסט (למרות שבית המשפט דווקא נתן גושפנקא לקרוא לו כך) - לכו לכם יפי נפש לא ראויים והשאירו אותנו לייהד את העם והמדינה עד שנוכל לממש את חזון מצדה השנייה המוקמת (באיך הוא קרא לזה? אה כן) ב"חפירות חיינו" (דמעות! - שזה, אגב, מסתבר המקבילה של שובל ל"כפיים" של רגב אבל יותר רגיש וכחול עיניים). הרעיון בהקמת מדינת ישראל היה בקיומה כבית לכל יהודי באשר הוא בלי להיכנס למידת דתיותו, להיות עם חופשי בארצנו זה בראש ובראשונה חופשי מכפייה דתית, בזה חוזקנו. אם נמשיך לייהד את הארץ במנהלת דת למינהן, מדריכים רוחניים ומיני מרעין בישין שכאלה, נישאר רק עם "תורתם אמונתם" ואז באמת יהיה שוויון בנטל כי אף אחד לא ישא בו, כולנו נהיה צבאות ה' (אנשי חב"ד בטוח ישמחו על צירופו החדש של המסיונר שובל) אבל נבכה ליד הכותל (טוב אנחנו די נהנים כנראה להידחק לקיר). 

העיוות ששובל מנסה לייצר זועק לשמיים - השמאל מנסה להתנתק מהדמוקרטיה? כל הנאום שלך הוא נאום על הדת היהודית (שדרך אגב מאופיינת בהיררכיה ברורה בכל המוסדות הדתיים המודרניים ואינני בטוחה שהיה זה רצון האל להפכה לכלי פוליטי, אבל מכיון שאינני מאמינה בקיומו של האל ][כזו אני - נמושה שמאמינה במדע] גם לא אטען בשמו) וכמה צריך לייהד ולייהד ואז אתה מסביר שהשמאל בישראל הוא אנטי דמוקרטי? אותן "זכויות אדם וערכים מהוללים" הם אלה שהביא לנו את המהפכה הצרפתית, את החוקה האמריקאית, את הרעיונות הנשגבים שעלינו כבני אדם לחיות לאורם, אבל שובל רואה בהן פונקציות בטלות. אך שוכח שובל שבפונקציה, אם מבטלים את התנאי הראשון תתקבל רק פונקציה חלקית...

מר שובל, אני כאן בשביל כל ה"פונקציות" האלה כי רק בזכותן אתה יכול לשבת בנוחות ולומר את דברי הבלע שלך. אני כאן כי אם לא ישמע הקול השפוי והאוניברסלי הזה אנחנו דנים את עצמנו להיות מדינת אפרטהייד ובקרב האומות בעולם, אין מקום למדינה שכזו ותעיד על כך ההיסטוריה האנושית. אני אולי נמושה, אבל הנמושה הזו לא מתכוונת לרדת מכאן גם אם לך יהיה יותר נוח. אין יהודים שמנצחים ישראלים או ישראלים שמנצחים יהודים - אלה הפונקציות שיש במוח שלך הבעיה היא שגם במתמטיקה אתה לא ממש מבין. במדינת ישראל יש מקום ליהודים - חילונים ולא חילונים ואין שום צורך בהגדרה המטופשת הזו, הדבר היחיד שיש צורך בו הוא להפריד דת ממדינה כדי שחילונים כמוך לא יוכלו בשם הדת לשאת נאומים ריקים אך מלאי פאתוס ודמעות בעיניים.  

בא שובל ובא בנט וצאן מרעיתם, משתמשים ב"פונקציות" הדמוקרטיות כדי לנגח את הדמוקרטיה שמאפשרת להם בכלל להתבטא כך ומנסים למכור לנו שהדמוקרטיה כמו שהשמאל רואה אותה היא אם כל חטאת. אבל דמוקרטיה, היא דמוקרטיה ותכונותיה ברורות מאוד וכאשר מצמצמים אותה זה לרוב לא נגמר טוב. כבר נשמעו טיעונים כאלה בעבר, חלקם אף הביאו למלחמות עולם. נראה שבשם התפל (גודל הארץ) ולא העיקר (קיומה הדמוקרטי לצד שכנותיה כולל המדינה הפלסטנית שעוד תקום לצידנו) מוכנים שובל וחבריו לימין הקיצוני למכור את כולנו עד שלא ישאר פה כלום. אז תודה לך רונן שובל שהזכרת לי למה אני כאן. אני כאן כי אנשים שחשבו בדומה לך רק בגרמנית רדפו את סבא שלי והביאו אותו לכאן והוא ציוה לי במותו לזכור תמיד מה זה להיות פליט, מה זה להיות אדם ורק אחר כך כל שאר ההגדרות כמו אישה, יהודי וגו'. אני אשאר כאן, במחילה מכבודך, כי אני צריכה לדאוג למען ילדי היהודיים אך החילוניים שמדינת ישראל "תהא מושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."




יום ראשון, 23 בפברואר 2014

לא חתולתלה, לא על גג הפח אלא בתוכו ודווקא כן לוהט כי 28 מעלות בחוץ ובכלל עדיין פברואר

אז שוב נסע הבנזוג לחו"ל, את הטריק של הקושי להישאר לבד עם הילדים כבר ניסיתי בעבר (הא לכם הקישור אם ברצונכם לרענן את זכרונכם בפוסט הקודם שהיה לדעתי משעשע ביותר) ולכן לא אעשה זאת שוב. לא נותר לי אלא לשים לב שבכל פעם שהוא נוסע (ועם יד על הלב בעבודה החדשה התדירות נמוכה) אני נעשית יעילה הרבה יותר. אולי זה איזה מנגנון פיצוי, אך גם זה משעשע כי בתכל'ס עם שעות העבודה הבלתי נגמרות שלו שזולגות לכל שעה נורמלית ולא נורמלית ובקושי מאפשרות לו לישון, הרי שאין כמעט הבדל בין אם הוא בארץ ובין אם הוא בחו"ל בהתנהלות היומיומית שלי ושל הילדים. בקיצור - הוא נוסע, אני נעשית עוד יותר יעילה, הכל מתקתק מצוין ובכל זאת הנוכחות שלו בבית עדיפה הרבה יותר. אולי זה בגלל שכשהוא מגיע אני עוברת חזרה מטורבו למצב תקין ורמת הכוננות יורדת משמעותית ויש בכך משום הקלה נפשית שאין להקל בה ראש. אולי זה הגעגוע לרגעי השקט המשותפים בערב? אולי זו הידיעה שהוא קרוב שעושה את הכל קל יותר? אני באמת לא יודעת את התשובה. כך או אחרת זה מה שזה ולמרות סגידתי ליעילות, כאשר בצד השני של המשוואה נמצא בנהזוג, שיקול היעילות בטל בשישים. זהו אמרתי.

היום התחוור לי ביתר חריפות עד כמה בנהזוג יקיר לי חסר ועד כמה הוא מיטיב להכיר אותי. הסיפור הבא יאיר אותי באור אחר לגמרי ויש סיכוי שלא תסתכלו עלי שוב באותה צורה, אך מכיון שאינני יודעת איך רובכם מתייחסים אלי, אקח את הסיכון. ובכן, יש לנו בבית סכיני מטבח שקנינו במינכן כשנסענו להתחתן (יותר - 13 שנה - כבוד). הסכינים הגרמניים האלה הם בבת עיני, אתם יכולים לצחוק עד מחר, אבל זר לא יבין זאת. העונג בלטול את הסכין ליד, להרגיש את משקלו וחדותו ואם להסתכן בלהישמע כמו אייל שני להתענג על החיתוך המדויק המהול בחרדה הקיומית לקצות אצבעותיך שהורגלת להשתמש בהן מימים ימימה. וכמובן יש את כל הריטואל של תום השימוש - ניקוי יסודי וניגוב, החזרתו למקומו והנסיגה לאחור ללא הפניית האחוריים המסמלת את הכבוד שאתה רוחש לסכין ואת ההודיה החרישית שנותרת בריא ושלם. אז יש את הסכין, המכונה בפי כל "סכין שף", מבחינתי הוא האולטימטיבי, אבי כל הסכינים, המושלם והראוי מכל. זה שחוץ מבנהזוג לאף אחד, אבל לאף אחד אין אישור לגעת בו ויגידו תודה שאני נותנת לבני תמותה רגילים לשזוף את עיניהם בו. אז הסכין הזה, הסכין בסכינים, זה שאפילו רק קשר עין חטוף ומקרי איתו יכול להעלות את המוראל שלי גם ברגעים הכי קשים (טוב נסחפתי), נעלם. (טה-טה-טה-טה).

אין לכם מושג איך הפכתי את כל הבית ולא מצאתי אותו, כמה היה קשה לעצור את רטט השפה התחתונה והעיניים שנמלאו דמעות (בכל זאת צריך ללמד את הילדים לא להיקשר בצורה לא בריאה לחפצים [כן, זה מצחיק אותי]). חיפשתי אותו בכל מקום, הגיוני ולא הגיוני ואין לכם מושג עד נטרדה מחשבתי. יוק, נאדה, זילץ', כלום - אין סכין. לילה קשה עבר על כוחותינו. בשיחה עם בנהזוג, הוא ניסה להיות תומך, אך אבוי לאוזניים ששמעו את פליטת הפה שלו שבטח זרקתי אותו לפח. אה-הא העלבון המשתמע במחשבת הכפירה הזו היה קשה מנשוא. אבל אין ספק שזה טרד את מנוחתי, אוהו כמה שטרד. ולמה אני אומרת את זה? כבר בניתי מספיק מתח ועכשיו לשורת המחץ.

היום יום ראשון, היום השלישי למניין האבדה שאין שניה לה, שוב רוקנתי את הפח. הפח הענק בחדר האשפה היה ריק לבד מקרטון הפיצה ושקית הזבל שלנו. החזקתי את מכסה הפח לעוד כמה שניות והחלטתי שראיתי ניצוץ. שביב התקווה הקלוש שהתעורר בי (הרי את הפחים כולם רוקנו ביום שישי ואני את הזבל זרקתי בחמישי, אז אולי לזה התכוונו בלימונים ולימונדה וגו') מחק כל היגיון פנימי שניסה עוד להחזיק אותי. תוך שניה כבר הייתי בתוך פח הזבל ואחרי לא יותר מחמש שניות החזקתי בידי את הבן האובד. האושר. הייתי קופצת משמחה לולא מכסה הפח היה תקרת הזכוכית שלי. הר הבית בידי, מצאתי את אררט, אני ברקיע השביעי רק שהוא עמוק בתוך פח זבל ירוק ומצחין ועכשיו אני צריכה לצאת ממנו. מזל שאני בכושר. רצתי הביתה מניפה את סכיני אל על ומודה לאלוהי הסכינים שהביאני הלום וגם למזל הממוזל שמנע את ריקון הפח (שזה למעשה פועל יוצא מהעובדה שהשכנים שלי ממשיכים תמיד למלא פחים שגם שהם מלאים ולכן אני תמיד זורקת את שקית הזבל שלנו לפח הרחוק ביותר - הו, אודה לסיכון מחושב).

רק כשסגרתי את הדלת מאחורי ופצחתי בריקוד ניצחון, הבנתי שאם היה שכן שראה אותי בריצת האמוק עם הסכין החד בטירוף הזה שועטת מחדר האשפה לעבר חדר המדרגות, הוא עשוי היה ללא שהיות להתקשר למשטרה ולהודיע על אישה שאיבדה את זה ומתרוצצת עם סכין משל היתה פרדי קרוגר בסרט ההמשך החדש. לא אכפת לי. תחושת האובדן היתה קשה יותר מכל ליכלוך שנדבק אלי בתהליך וכל פגיעה אפשרית במוניטין. בינתיים הסכין כבר נוקה באלכוהול, נשטף במים חמימים והוחזר אחר כבוד במקומו כדי להוסיף ולשלוט שוב ביד רמה במטבח. ואני אפילו לא מתלוננת על החתך שעשה לי סכין הלחם בזמן שהתגעגעתי לאהובי מפלדת האל-חלד המופלא שמאיר את חיי.

לבנהזוג עוד לא סיפרתי, אבל יודע צדיק נפש בהמתו גם כשהיא מלאה ברפש ונראית די פאטתית בגרסת פרדי קרוגר שלה לחתלתולה על גג פח לוהט. לא לוהטת, כבר לא מסריחה, אבל עדיין נרעשת מגלי האושר. 

ולחשוב שרציתי לספר לכם על התקרית הדרמטית בשעת לילה מאוחרת שהיתה מנת חלקי בשישי בשעה שישבתי לי וכתבתי (דווקא לא לבלוג, אלא יותר להארד דיסק) ולפתע בתוך הדממה החריד אותי קול של יריה. ועוד איזה שתיים. לא קרוב מאוד, אבל קרוב מספיק. אבל די עם הדרמה ליום אחד, הנה הלינק של מה שקרה אחרי שבבוקר מצאו גופה של שומר ברחובות, חצי קילומטר מהבית שלי. משם רציתי לדבר על הגל העכור המכונה התעצמות הפשע ומשם על אוזלת ידה של המשטרה. אבל עזבו אתכם, אני הולכת לסכין שלי ואני עוד אמצא מה לחתוך (די, נודניקים, רק ירקות). חוצמזה אני צריכה לחזור - אנחנו עכשיו לומדים על מצרים העתיקה והילדים יוצרים פירמידות. לו הייתי מלך מצרי אני יודעת מה הייתי לוקחת עמי אל הקבר...

יום שישי, 21 בפברואר 2014

הורות לכל ילד

כבת זקונים אמיתית עם הפרש גדול ביני ובין האחות שהכי קרובה אלי בגיל (11 שנים) והפרש כמעט דורי ביני ובין אחותי הבכורה (כמעט 18 שנים), תמיד הסברתי שלא רק שגדלתי לבד אלא גם גדלתי עם הורים אחרים לגמרי. אחיותיי גדלו יחד לאמא ילדונת שהיתה בבית ולאבא ילדון שהיה שוער כדורגל מפורסם, אני גדלתי די לבד לאמא עובדת ולאבא שפרש לקריירה עצמאית ובגיל די צעיר מצאתי עצמי מסובכת בתוך מערכת גירושין מורכבת. הדימיון בין הבית בו גדלו אחיותיי והבית בו גדלתי אני קיים אך גם ההבדלים רבים. תמיד חשבתי שזו תוצאה של מציאות אחרת, היום אני מבינה שגם באותה מציאות הורות לכל ילד היא הורות שונה. לבד מהעובדה שמציאות משתנה תדיר, להבדל בהורות לכל ילד יש המון הסברים שרק יחד יכולים לחבור להסבר ממצה של למה זה קורה - לכל ילד במשפחה יש איזשהו תפקיד שהוא נושא עימו מתוקף מיקומו במשפחה, כל ילד הוא אדם בפני עצמו בעל תכונות אופי ואישיות ברורה, ואתה כהורה הולך ומשתכלל עם השנים ועם כל אחד אתה מפתח מערכת יחסים מעט שונה. 

דברים שנראים לנו ברורים בתוך מערכות יחסים אחרות, איכשהו נשכחים לפעמים במערכת היחסים עם הילדים שלנו ואני בטוחה שזה לא מסייע לנו כהורים. כמה פעמים אתם חושבים לעצמכם על הילד שלכם (המדהים, המדהים) שחבל שהוא לא קשוב יותר (או כל דבר אחר - מלאו את החסר כיד הדימיון, למעשה המציאות) כמו הילד האחר שלכם (שגם הוא מדהים - לא קשור)? האם אתם גם עושים את זה לגבי חברים שלכם או קולגות שלכם לעבודה? לא ממש כי אתם יודעים שזה לא מציאותי. יש המון דברים שאתה לומד במערכות יחסים עם הזולת ובכל זאת אנחנו מתייחסים אחרת לילדים שלנו. אולי בגלל שאנחנו כל כך רוצים שהם יצליחו, אולי בגלל שאנחנו חרדים להם, אולי בגלל שזו פרקטיקה שהשתרשה עם השנים, אנחנו לפעמים חוטאים עם לא להשלים עם מה שהם. ייתכן שזה אולי בגלל שבכל אחד מהם אנחנו רואים משהו מעצמנו  ולא מבינים שבעצם הם לא, הם אדם שלם, שונה, מיוחד וקורן בפני עצמו שצריך את התמיכה שלנו, את הדוגמא האישת וכמו כל אדם אחר ממש לא צריך את התוכחה (ביקורת בונה היא נהדרת במידה), בטח לא מאלה שהוא כל כך אוהב. 

כמה פעמים ביום אנחנו חוקרים אותם? מלמדים אותם? משנים אותם? כמה פעמים אנחנו נותנים להם את התחושה שאנחנו לא כל כך מרוצים? אנחנו שכל כך אוהבים להגיד "שרק מילה טובה או שתיים - לא יותר מזה" כמה מילים טובות אנחנו נותנים להם ביום? אני לא אומרת שתפקידנו הוא רק לקבל אותם, ברור שאנו רוצים שהם יהיו הכי טובים שאפשר, אבל לפעמים אני תוהה אם במידה מסוימת בתחילת חייהם, אלה לא אנחנו שחוסמים אותם מלהיות מה שהם, בעיקר בגלל שאנחנו רואים בעיני רוחנו איך היינו רוצים שהם יהיו. אז הכוונות שלנו טובות, אין ספק, רק שהן פחות קשורות לילדים ויותר קשורות אלינו. אנחנו לא כל כך שמים לב לזה אבל זה כל הזמן שם וזה יוצר עוד נדבך אחד של לחץ שהוא לפעמים בלתי מובחן ולפעמים מובחן ביותר. 

מערכת הלחצים הסמויה והגלויה שאנחנו מפעילים על כל ילד אינה נעלמת מעיניהם של ילדינו. הדינמיקה עם הילד הבכור תקבע במידה רבה את סגנון ההתנהגות של הילד השני ותחייב התייחסות אחרת שלנו אליו וכך עם כל ילד נוסף. אנחנו בדרך כלל לא שמים לב לשוני בהתנהגות שלנו, אבל כן מתייחסים לשוני בהתנהגות שלהם ורואים אותה כאילו היא מופנית כלפינו ובעיקר כושלים בראיית החלק שלנו ותמיד יש לנו חלק. כמה פעמים אנחנו כושלים בהשוואה ביניהם שהיא מיותרת לחלוטין, כמו שלא נשווה בעבודה בין שני קולגות ולא נמצא את עצמנו אומרים (בלב או בקול) אבל למה אתה לא כמו? אז עזבו את אלמנט התחרות וההשוואה המיותרים הנכנסים לכאן, אם אנחנו כל כך רוצים שהילד שלנו יהיה מי שהוא, צריך לדעת לשחרר ולסמוך עליו, מה גם שאף פעם לא שמעתי על משהו טוב שיצא מההשוואות האלה. ויותר מזה לכל ילד יש לא רק אופי אחר ותפיסה אחרת, לכל ילד יש גם זמן אחר.

תמיד מדהים אותי מחדש איזו הורה שונה אני עם כל אחד מילדיי (כן למרות שאני נמצאת איתם 24/7). זה לא רק עניין של המיומנות ההורית שמתפתחת מילד לילד, זה גם העובדה שמה לעשות כל ילד הוא אחר ולכל אחד מהם מגיעה ההתייחסות שמתאימה לו. כדי לעשות את אותה המשימה עם כל הילדים, אני צריכה לרוב להפנות כל אחד למשימה ממקום אחר, כל אחד בהתאם לאופיו. שיחה עם כל אחד מהם תתנהל אחרת, את אותו משחק עם אותם כללים כל אחד ישחק אחרת. בתוך כל זה אנחנו לרוב לא באחד על אחד אלא ברביעיה או בחמישיה. אז נכון הדינמיקה בבית יוצרת ניגון אחיד של כולנו, אך בתוך הניגון הזה יש אצלנו חמישה כלים שונים וכל אחד מהם נשמע חד וברור גם בתוך ההרמוניה ועוד יותר ברגעי אנדרלמוסיה ולפעמים גם כלי אחד מזייף. לא יעזור אם נצעק, לא יעזור אם נחשוב שזה נגדנו - אלה רק יגבירו את הצרימות. אבל כן יעזור, אם נאסוף לרגע, נתקן - לרוב ביחד ולפעמים לחוד ונמשיך הלאה. 

כל זה מתקשר לפוסט של אתמול על זמן איכות. זמן האיכות הוא לא רק זמן שמיועד לכיף ומנותק מלחצי היומיום האובייקטיביים והפחות אובייקטיביים, הוא נטול שיפוט ונועד לתת לנו להכיר יותר את הילד/הילדים, לוותר על ההררכיה המשפחתית לטובת מגע בלתי אמצעי. אין לי ספק שהצורך בזה הוא לא רק שלנו אלא גם של הילדים. כי בסך הכל, למרות גודלם היחסי והצורך שלנו לשייך אותם לנו (דרך אגב אני משתדלת להמעיט ב"אתם שלי" ולהרבות ב"אני שלכם"), אין לנו אלא להכיר ביחודיותם במופרד מאיתנו. כל ילד שלנו הוא שונה, עם כל ילד אנחנו שונים ואם נהיה יותר ביחד אפשר יהיה להתכוונן על זה ביתר קלות.

אני שמה לב שכבר נסחפתי ואני צריכה לתת לכם לנוח - אז קחו עוד 5 דקות זמן וצפו בקליפ הזה - על האינדיבידואליות של הילדים שלנו וזה תקף בתוך המערכת וגם בבית. המשך כמובן עוד יבוא :) 

סוף שבוע נעים

יום חמישי, 20 בפברואר 2014

30 דקות נטו בשלושים יום - זה האתגר, אחר כך זה יבוא לבד.

אתמול בשעה שבנהזוג והבכור חגגו להם בחומוסיה ביפו (לא שצריך תירוץ בשביל חומוס, אבל זה כבר הפך מנהג שבצהרי נסיעת בנהזוג לארה"ב אוכלים חומוס - לא כדי להנעים את האוירה במטוס אלא כדי לקחת כמויות היסטריות של חומוס לחבר שיושב בנכר, מה שמביא אותנו לעוד מסורת - המסורת של בנהזוג להאריך כל נסיעה לארה"ב כדי לבלות קצת זמן עם אחד מחבריו הקרובים [לא מתלוננת, מפרגנת]), אז בדיוק בשעה הזו, מצאנו את עצמנו, הקטנטן ואני, יושבים במסדרון בקונסרבטוריון ומחכים למרכזית שתסיים את שיעור הכינור. כרגיל, מולנו ישבו אם וילדתה. האם בתוך הסמראטפון והילדה בוהה בקיר, ככה זה תמיד. אנחנו, גם כרגיל, ביצענו פרישה - דפים לגזירה, משחק מחשבה וספרים. הקטנטן גזר ואמר את שם הצורה בעברית ובאנגלית וניהל איתי שיחה ערה, אחר כך ביקש לעשות מספר אתגרים במשחק המחשבה וקינח בספרים. בזמן הזה הוסיפו האם וביתה במעשיהן - האם בתקתוק בלתי נפסק על הטלפון והבת בבהיה בקיר לבן. אין ספק זמן איכות. זה ככה תמיד וזה שובר לי את הלב. אל תבינו לא נכון, אני לא מצפה מההורים להיות צוות הווי ובידור ולסחוב את כל הציוד לפרישת תאג"ד בשטח, ברור לי שאני יוצאת הדופן וזה אף פעם לא הפריע לי. אבל נזדמנה לכם חצי שעה לבד עם הילד שלכם - מה לא תנצלו אותה לקצת צחוקים? לשיחה? לרדת לגינה בקומה התחתונה ולשחק? למגע? משהו? אז זהו מסתבר שלא. מה שכואב לי בכל הסיפור זו הילדה - בהתחלה היא עוד מדי פעם דיברה אל אמא שלה וזו ענתה לה בנהמה מתומצתת, לאט לאט פסקו השאלות (ובעקבותיהן גם הנהמות) ומאז, בכל פעם הילדה יושבת שם בלי לזוז, בלי לדבר, בלי לגעת באמא שלה, פשוט בלי. יושבת ובוהה במבט סתום בקיר, בהתחלה עוד ניסיתי לתפוס את מבטה ולהציע לה להצטרף, התייאשתי. איזה נתק מטורף ואיזה פיספוס. ועזבו את זה שכל פעם יוצאת המורה לכינור אל האם ואומרת מה על הילדה לעשות עד הפעם הבאה ובכל פעם שהמורה נכנסת חזרה, האם מסתכלת על הילדה הגדולה ואומרת לה: "את זוכרת את זה? כי אני לא עושה איתך כלום". 

טוב זה בוודאי מקרה מעט קיצוני של חוסר אכפתיות. וגם למדתי לאורך השנים לא לשפוט בני אדם אחרים לפי הסטנדרטים שלי, אבל זו לא הפעם הראשונה שיוצא לי לקלוט את ההבדל. במשחקיות, אם חלילה יצא לי ללכת עם ילדיי תמיד הייתי בפנים, איתם, משחקת ומשתוללת. אני זוכרת פעם שאמא אחת אמרה לסבתא לידה - "את רואה למה צריך לצאת לעבודה ולהשאיר אותם גם בצהרון? כי אז מגיעים אחרי הצהריים ויש כוח לשחק איתם..." לא טרחתי לתקן, בשביל מה?! אבל זה נכון, גם בגן המשחקים, בעוד ההורים יושבים על ספסלים ומקשקשים ביניהם, אותי אפשר למצוא לרוב עם הילדים על המתקנים, אלא אם כן הם משדרים לי שהנוכחות שלי אינה רצויה ואז אני נחה לי על ספסל. ברור לי שגם אני מקרה קיצוני, אבל תהרגו אותי אם אני מבינה איך מזדמן לך זמן איכות עם הילד שלך ואתה מעדיף את הסמארטפון. אחר כך לא מבינים למה כשהם מקבלים את הסמארטפון שלהם, הם שקועים בו לגמרי. כי גם אנחנו כאלה. ככה מתחיל הנתק. זה הסבר פשוט וכדרכם של הסברים פשוטים, הם גם לרוב מאוד נכונים.

זה פשוט נראה לי מאוד מוזר בנוף החברתי שלנו, במקום בו הרצון להיות הורים עדיין שולט ואף נחשב כמו סוג של הגשמה כמעט הכרחית, שאחרי כל המאמץ המושקע בלהיות הורה, ברגע שסימנו וי על המטרה, אנחנו פונים לחפש מטרות אחרות. אל דאגה, זו אינה מנטרה שמטרתה להביא עוד הורים לבחור להיות עם ילדיהם מבוקר עד ערב, זו רק תהיה איך יכול להיות שאנחנו כל כך מתאמצים להביא אותם ועובדים כל כך קשה כדי לקיים אותם ובסוף שוכחים שהדבר שהם הכי צריכים זה בעצם אותנו. יש לי תחושה שאם נדע גם לשים את המושג כיף יומי עם הילדים באג'נדה הצפופה שלנו, נוכל די מהר להבחין בשינוי לטובה בדינמיקה בבית. אני נמצאת כל היום עם הילדים, אבל לאורך כל היום אני מנסה לגזול פה כמה דקות לאחד על אחד, זמן של אמא אחת וילד אחד והמון תשומת לב, אני גם מנסה ליצור תמיד גם זמן של כולנו ביחד. אם יש משהו בבחירה שלנו שמשמח אותי יותר מכל זה כמה כל אחד במשפחה שלנו יודע שהוא נאהב וחשוב. 

אז בקיצור (ואם תרצו ארחיב) מה אני מציעה? אני מציעה אתגר, למרות שלרוב אני נמנעת מעצות - קחו לכם עכשיו 30 יום ובכל תמצאו חצי שעה שהיא נטו אתם והילדים בלי שום דבר אחר. זה אולי נראה לא ישים, אבל אין באמת דבר כזה - הכל שאלה של החלטה ותרגול, מרגע שזה הופך לשגרה זה פשוט כבר שם. לדעתי גם אם אתם משפחה מאוחדת שכזו, חצי שעה כל יום תעשה הבדל ענק. לא הזמן של להכין שיעורים, לא הזמן של לעשות סידורים, אלא זמן של ביחד וכיף ושיתוף ועניין. בעיני עדיף שילכו לישון מאוחר יותר, אם אתם עובדים בשעות מטורפות, אבל שתהיה להם את החצי שעה של מבט מרוכז של הורה בלי סמארטפון, בלי לשפוט, בלי לחקור, זמן שמוגדר כזמן הנאה. ספר, משחקי צלליות בחושך, הכנת ארוחת ערב משותפת, רגע קצר של משחק קופסא, סיפור על מה שקרה לנו היום, כל מה שתרצו. אם אני מנחשת נכון, ואם לא תשברו ולא תוותרו אף יום, אין לי ספק שהשינוי כבר יורגש הרבה לפני תום 30 היום ולדעתי הוא יעשה לכולם רק טוב. 

*ואם החלטתם שכן, מה אכפת לכם לכתוב לי (בפרטי) אם אתם מרגישים את השינוי?


ניתוק הוא בעצם חיבור שהופרד

ניתוק. ייתכן שזו התשובה שלי. יכול להיות שהכל עניין של ניתוק. נתק הוא חוסר קשר/מגע,  סופו של חיבור. חיבור שהופרד, אם תרצו.

בניסיון להבין איך הממשלה שלנו יכולה להכיל כל כך הרבה אנשים שכביכול "הצליחו" בחיים אך כשהם מאוגדים יחד מרבית העשייה שלהם ממוקדת בהרס שיטתי של החברה בישראל, המערכת השלטונית, הכלכלה והאפשרות לשלום, עולים הסברים אלטרנטיביים שונים וגם מחשבות על איכותה המבריקה של הבינוניות. אבל אולי יותר מכל יש לנו ממשלה מנותקת והנה לכם מבחר מגוון מהימים האחרונים:

ראש הממשלה כבר 390 ימים (לפי מניין הפלוג של טל שניידר)  לא התראיין לתקשורת הישראלית, שלא נאמר חלילה פנה אל העם בנאום ממלכתי. את ענייניו התקשורתיים הוא מעביר במסרים או דרך תקשורת זרה (למשל לסיור שלשום של ראש הממשלה בבית חולים צבאי בגולן הוזמנה רק התקשורת הזרה ודרך אגב כמובן שלא אמרו להם שהוא הופעל רק לכבוד הביקור - כך צייץ אתמול כתב רשת ב' בצפון עידן אבני). בעצם גם דרך פניה מעורכי דינו לעובדי ביתו מפעם לפעם, אבל רק כשנדרש ורק כשהם (העובדים) מגלים סימני סחטנות. מה שיפה הוא שנתניהו טוען במכתביו שהוא שומר על כספי הציבור ולכן לא ישלם כספים שלא כדין - תנו לי להוסיף ביאור קטנטן הכוונה לאב הבית בלבד, הגבירה פטורה - ממש כמו באנגליה במאה הקודמת יש אדונים ויש משרתים וכדאי שנבין את זה טוב. 

יו"ר דירקטוריון מזרחי-טפחות לשעבר, שר המדע בהווה, יעקב פרי, עומד להעמיק את כיסיו בעזרת מענק חד פעמי של 615,000 ש"ח (לפני ניכוי מס). לא שאני מצפה מכם לזכור אך זהו אותו האדם שאך לפני שנה וחצי נשמע אומר בתוכנית "פגוש את העיתונות" כי הוא קרוב למעמד הביניים יותר ממה שנראה לנו (הציבור המטומטם - זאת אומרת). הוא כנראה גם עדיין תחת הרושם שכולנו ריקי כהן מחדרה וגם אז הקירבה אליה היא יחסית, פשוט כי גם משם המרחק ממעמד הביניים הוא גדול ואת מי שמאחורי קו העוני (אפילו זה שנוח יותר לממשלה) בכלל לא רואים.

שר האוצר "לא מוותר" על שוויון בנטל כי הוא יודע שזה מה שמרבית הציבור שבחר בו רוצה, מילים מופרכות כמו "סנקציות פליליות" מופרחות לאוויר אך בעצם בסוף אין כלום - סנקציות של נייר. יש זמן המתנה שקבע ראש הממשלה ובסוף כל מקרה ייבחן לגופו של עניין וכרגיל סתם בוזבזו עוד משאבים על כלום. והשאלה היא אם בכלל צריך את זה ואם הדיון לא מוסט שוב אל התפל. אפשר לצייר את זה בהפשטה יתרה - הפרדת דת ומדינה תוריד את הנטל הכלכלי המכונה אברכים ושאר מוסדות ומשכורות והטבות ומענקים מקופת המדינה ומגב מעמד הביניים (ולא, אני לא מתכוונת לפרי למרות שהניכוי ממס ודאי כואב). את חובת הגיוס אפשר לפטור בהתנדבות לצבא כאשר מי שמתגייס יקבל חבילת הטבות לאחר השחרור ומי שלא - לא. ככה הצבא לא יהנה מאבטלה סמויה, לחיילים משרתים ניתן יהיה לתת משכורות גבוהות ומי שמחליט לא להתגייס מחליט למעשה לעמוד ברשות עצמו. גם המדינה וגם צה"ל יצאו נשכרים ממהלך כזה והוא אכן יכול להיטיב עם כולנו. פשוט לא? אבל עדיף לא להרעיד ספי עולם. עדיף רק להפריח קריאות של פוליטיקה חדשה ולשחק את אותם המשחקים רק בבגדי מעצבים ועל כוס קוניאק על נוחות הספות מהעור ביום "שני ללא בשר". 

העולם כולו דורש את הפסקת הזרמת הכספים להתנחלויות ומה אנחנו עושים? מזרימים עוד כספים ל- 35 התנחלויות מבודדות, אבל רק בגלל הקירבה לגבול. נשאלת השאלה איזה גבול כי הזילזול באמת עבר כל גבול. אבל אולי בנט ישלוף עוד מטבע בן 2000 שנה כי זה תמיד פותר כל משבר.

כי איך עוד אפשר להסביר את סגן השר מיקי איתן שצועק על דב חנין (שמעולם לא ישב בשום קואליציה) שבממשלה בה הוא כיהן ייבשה את הדיור הציבורי? ואיך אפשר להסביר את המדינה שבמקום להתמודד עם העוני, מוצאת תרגילים חדשים כדי להפכו לשולי בעוד הוא רק הולך ופושה בציבור? איך אפשר להסביר את כל המשכורות המנופחות מדי של הבכירים במשק? את התספורות? איך יתכן שבשל פינוי אולפנה מפוצה מועצה אזורית בשטחים בארבעה מבני ציבור המוערכים ב- 20 מיליון ש"ח בעוד ספריות ומתנ"סים בפריפריה נסגרים?

ברור שהממשלה מנותקת - תסתכלו על נתניהו, לפיד ובנט - מעולם לא היתה לנו ממשלה של עשירים כמו שיש לנו עכשיו. כל אחד מהם עשה את הונו והם מצפים שנבין שזה שהם לקחו תפקיד ציבורי מחייב שהמדינה תממן את גחמות האלפיון העליון שלהם. איך הם יכולים להבין את הקושי בהחזר המשכנתא החודשי (אם בכלל הצלחת לרכוש דירה) כאשר בשתיים שלוש גיחות לחו"ל משולבות בהרצאות על ארוחת ערב דשנה הם יכולים לסדר לעצמם עוד דירה קטנה בתל אביב להשקעה שאפשר יהיה להעביר לילדים אחר כך? הרי סירחון הנרות הריחניים עולה לשמיים, הדברים שקבילים בעיניהם לדרוש כהחזר הוצאות מוכיחים עד כמה אין הם מבינים בתוך איזה עם הם יושבים. אז נכון, הזכוכיות המחוסמות אינן מעבירות את גלי הקול של קרקורי הבטן הכואבת מרעב של ילדים בישראל, וכאשר עולים נתונים ברורים לשולחן הממשלה על ממדי העוני, תמיד ניתן לעוות אותם כדי שייראו טוב יותר ולא יהוו אבן נגף לשיירת ה- 4*4 של האח"מים שבוודאי עושה את דרכה לשדה התעופה אל המטוס החדש והיוקרתי שכל מדינה מתוקנת צריכה. 

היושבים בנוחות מקסימלית בממשלה, בה כל חוסר נוחות נפתר בדיסוננס וכל המילים יוצאות מכובסות אבל מעט דהויות וללא הברקה לשונית, איבדו את החיבור אלינו. הם דופקים אותנו במרץ מרגע החתימה על קוי היסוד של הקואליציה ונזכרים בנו רק לפני בחירות. לא נשמע מהם דבר על ניתוק, רק על חיבורי מיתוסים מלפני 2000 שנה הקשורים קשר קלוש למציאות. כי במצב של ניתוק, שני הצדדים צריכים להבין את המצב לאשורו. הם צריכים לפחד מהניתוק מאיתנו ולא אנחנו מהם, אבל במציאות שלנו הכל הפוך. אנחנו מחוברים למי שמזמן כבר התנתק מאיתנו, אנחנו שהיינו צריכים כבר מזמן לשלוף את טפסי הניתוק. צרכנות הוגנת היא לא רק במובן הכלכלי (וזה אולי הזמן לזרוק מילה טובה לשר התקשורת על המהלך הזה שלו ) מול חברות מסחריות. אנחנו העם, אנחנו הריבון, אנחנו לא צריכים להיות אוקראינה, אנחנו עדיין יכולים לצאת לקלפי ולשנות, כי לרחובות בטח לא נצא בסך הכל כל ערב משודרת איזו תוכנית ריאליטי שגורמת לנו רק לקצת להתנתק מהמציאות.

יום רביעי, 19 בפברואר 2014

פוסט קצר לנושא חינוך בעל כותרת יבשושית במיוחד

אמרנו משרד החינוך או לא אמרנו? לדעתי סיכמנו שכן. אני יודעת שכמחנכת בחינוך ביתי אני מראש נתפסית כאנטי מערכת. וכבר אמרתי בעבר שבתחילה באמת בחרנו בחינוך ביתי כי המערכת לא מצאה חן בעיננו והרגשנו שילדינו יצאו נשכרים אם כף רגלם לא תדרוך שם. תמיד יהיו ילדים שיעברו את המערכת הזו בסדר גמור ויצאו ממנה ללא נזקים חמורים, מעטים אולי אף יצאו נשכרים, אבל ביננו, אם אנחנו משתדלים לתת לילדים שלנו את הטוב ביותר, איך יתכן את המקום בו הם מבלים את מרבית שעות העירות שלהם אנחנו רואים כרע במיעוטו? זה שכמעט כולם עושים את זה זה לא מספיק טוב, זה שצריך סידור לילדים אני יכולה להבין, גם השיקולים הכלכליים נהירים לי ובכל זאת לילדים שלנו מגיע יותר. 

אנחנו רוצים שהילדים יגדלו ויעסקו במשהו שהם אוהבים, אנחנו מאחלים לילדים שלנו שהם יהיו הם עצמם וחוזרים ואומרים להם עד כמה אנחנו אוהבים אותם כמו שהם ובכל זאת שולחים אותם למוסד תעשייתי, בו הם נדרשים להיות כמו כולם - זה לא קצת מוזר? איך ילד יכול לקבל את תשומת הלב הראויה בכיתה עם עוד 41 תלמידים ואיש צוות אחד? במצב כזה רוב הסיכויים שיש להם זה להיבלע. אם הילד תלמיד טוב - הכל בסדר, אם הוא מפריע - נטפל בו, אם הוא לא קשוב - נסממם אותו, אם הוא לא מתאים לבית הספר - נוציא אותו, ואם הוא ממוצע ולא מתבלט - פשוט נתעלם ממנו. לא יודעת מה אתכם, לי זה לא נראה נכון.

אנחנו רוצים שהם יגדלו להיות אזרחים בוגרים ותבוניים ובעלי ידע (לפחות בסיסי) - בית הספר מצמצם את הידע בעידן בו כל הידע האפשרי בערך אצור תחת אצבעות ידיהם, בית הספר לא מלמד דבר על החיים האמיתיים (אולי לבד מכוחו המשכר של העדר), אין שיעורי כלכלה, אין שיעורי פילוסופיה, אין לימודי קבלת החלטות, הם לא יודעים לעמוד ברשות עצמם, לא מבינים כלכלה מדינית, לא מבינים בחשבונות בנק, ריביות, משכנתאות, איזון חשבונות, צרכנות נבונה, חלוקת משאבים, פעילויות של משרדי ממשלה ורשויות מקומיות ועוד ועוד. הם יוצאים עם ידע כזה או אחר על דברים מאוד מצומצמים וגם אותו עקב צורת הלימוד חסרת המשמעות הם נוטים לשכוח מיד עם תום הבחינה הרלוונטית. אכן מוסד להקניית ידע - אין ספק.

אנחנו רוצים שהם יבינו את המושג דמוקרטיה אך מכניסים אותם למוסד בו השפה היא שפה עריצה ושרירותית. אין להם יכולת השפעה על תוכן הדברים, אין להם השפעה על מה ילמדו, יכולת הבחירה שלהם שואפת לאפס. הם לומדים על דמוקרטיה בצורה מצמצמת ועל כל נושאי היום משתדלים המורים לא להתעכב כי הם נפיצים ואת גבולות השיח מצמצמים. מהי דמוקרטיה? בעיני יוצאי המערכת דמוקרטיה היא שלטון הרוב, הבעיה היא שהם לא מבינים שדמוקרטיה היא שמירה על זכויות המיעוט. אבל מי חושב על המיעוט כשהוא חונך במתכונת של עדר?

אנחנו רוצים שהם ילמדו ערכים, איזו יופי של סיסמא. איזה ערכים? כמדינה דמוקרטית ויהודית אנחנו אכן מצליחים להנחיל ערכים של מסורת ודת, בעיקר כזו שלא מכבדת זרמים אחרים וברור שלא דתות אחרות. מערכת החינוך מצליחה לגדל ילדים על ברכי הדת היהודית, גם בפירוש חילוני, אך כושלת בהנחלת הדמוקרטיה (הבעיה היא שזה בא לידי ביטוי חברתי והמחיר הוא גבוה ואקספוננציאלי). שוויון מגדרי? לא בטוחה שמצליח לנו כי איכשהו הם יוצאים בתחושה שבנות מהממות ובנים הם גבר -גבר או סתם הומו (סתכלו שניה על הפרסומת כאן, נכון שהיא לא של משרד החינוך אבל זו בדיוק האוירה - אין ספק מודרנה ורק תעיזו לקנות ורוד לילד שלכם). ביטוי מיני? כן המון סבלנות יש בבתי הספר בהנחה שכולם סטרייטים. קבלת האחר? עוד סיסמא נבובה שבעיקר גורמת לילדים שהם אחר להרגיש עוד יותר אחר.

כישורים חברתיים? כן, ברור. מי שמקובל הוא סבבה, מי שלא לומד על בשרו להיות לבד בתוך כל הביחד שמסביב. אלימות פיזית, נפשית ומילולית. זמן הפסקה יכול להביא ילד לתחושה של טרף ניצוד בעידן המוזוזיאקון בו טי-רקסים נמצאים בכל מקום והם רעבים. 

המערכת היא מאוד נוחה למצטיינים וללא מתבלטים. השתתפתי השבוע בדיון ב- facebook על אימרות אומללות של מורים. מודה, הייתי תלמידה מצטיינת לא היו לי בעיות בתוך המערכת, למדתי מצוין את כל הטריקים כדי לעבור אותה בשלום ולא לצאת נשכרת במיוחד. לקחתי איתי בעיקר השפעה של שניים-שלושה מורים שהיו קודם כל בני אדם ואני זוכרת לא רק את החומר שהם לימדו אלא בעיקר את הערכים שהיו חלק בלתי נפרד מהאישיות שלהם. אבל אני גם זוכרת את המורה שהסבירה לי שזה שאני יודעת חומר לא אומר שאני צריכה לתקן אותה גם אם היא טועה (!) והסבירה שאני קוראת יותר מדי - למזלי היא לא עשתה עלי רושם, רק הוכיחה לי שאני צריכה להמשיך בדרכי. אבל קראתי כל כך הרבה הערות של מורים שהיו מבזות, משפילות ומכאיבות בצורה יוצאת דופן. 

מערכת החינוך היא מערכת אלימה - האלימות מתקיימת בה באופן סמוי וגלוי והיא נחלת כל מרכיביה - התלמידים, צוות ההוראה, ההורים והחברה כולה. יש שתי שפות שלומד התלמיד במערכת על בורין - שפת היהדות ושפת הרוב ושתיהן לא ממש רלוונטיות בעולם האמיתי. וכן, העברית לא נוספה למניין השפות שהם דוברים בצורה תקינה במודע.

לא יודעת מה איתכם, אבל כשאיתי מתחילים בדיון על חינוך ביתי מול מערכת, אני קודם כל רואה כמה מקום יש לילדי לגדול, לפתח את מה שמעניין אותם, להבין את העולם, ללמוד סבלנות, לקיים נתינה, לקחת אחריות, לספוג רשמים, לקחת את הזמן, ללמוד משמעת עצמית, לקיים כבר בגילם הצעיר חיים משמעותיים ומלאים ואז אני מסתכלת על דלות המערכת וכל הדיון הזה כבר נראה לי עקר.

פני מערכת החינוך היום מחוקים ודלים. ככה הם בהווה ובהיותם כאלה הם לא יכולים לסמן תקווה לעתיד טוב יותר במתכונת שלהם היום וזו רק סיבה לא לוותר ולנסות לשנות את המערכת. לצערי סך ההחלטות האומללות של שר החינוך היום החל ממדריכים רוחניים, המשך ב"ועדה לגבולות השיח" (שאפשר לקרוא לילד בשמו "צמצום השיח"), הדרת מורים ערביים, הדרת השפה הערבית, הכנסת בנות שירות לאומי כסייעות לגנים (אוף, אל תתנו לי להתחיל לדבר על זה, אפרופו בית הספר כסוכן של הדת היהודית) וכלה בהתייחסותו למורים כפי שהיא עולה מפרשת אדם ורטה (וכן, הרשימה חלקית) מוכיחה לי באופן אישי ששי פירון לא מסמן שיש עתיד, יש רק פוליטיקה כאילו חדשה שלא תביא איתה שום רוח של שינוי בכיוון הנכון. בינתיים אלה הילדים שלנו שמשלמים את המחיר היום וישראל שתשלם את המחיר כבר מחר

יום שלישי, 18 בפברואר 2014

שיח ישראלי חדש וראש ממשלה שהוא בעצם דג (שותק ושוחה עם הזרם)

ישנם כל מיני דברים שאני לא אוהבת בעולם, ולא אל תקפצו ותגידו בנט (זה נכון, אבל לא לזה כיוונתי), אני למשל שונאת להיות חייבת (אל דאגה, אין בכוונתי להמשיך את הרשימה היום. לנשום) וזה גורם לי גם ברגעים לחוצים בזמן להתעכב רק כדי להחזיר, גם אם זה 10 אגורות במכולת. וכל זה כי אני חייבת לכם מאתמול כמה דברים וכל היום הזה היה כל כך מלא וגדוש ובקושי הספקתי.

1. חבר פייסבוק פירסם אתמול הודעה בנוסח "ברכות לסגן ראש השב"כ בדימוס ע. על מינויו למפמ"ר אזרחות", לפני שאתם רצים, כמו שאני עשיתי אמש, לחפש את מי באמת מינו למפמ"ר אזרחות (משרה שכבר שנה וחצי לא מאויישת) דעו לכם שהמשרה אוישה היום והמינוי אפילו נראה מקצועי ונכון. אבל נכון שהפוסט הזה נשמע לכם לגמרי הגיוני? לי לפחות ברגעים הראשונים לא היה ספק שזה יכול להיות. דרך אגב כמוני היו עוד. ואם רגע פותחים את הנושא, זה די מפחיד שזה נשמע הגיוני, וזה רק אומר שכנראה כבר שום דבר לא יפתיע אותנו חוץ מאשר מינוי מקצועי - לפעמים הנמכת ציפיות עושה רק טוב. השאלה היא איך תתמודד עם התפקיד כאשר קודמהּ בתפקיד פוטר בשל לחצים פוליטיים, ספר האזרחות המשוכתב מעורר אנטגוניזם וסיומו כבר מתעכב הרבה מעבר לכל היגיון, וכמובן המערכת נראית אחרת לגמרי אחרי התפוצצותה של פרשת אדם ורטה. המערכת משוועת למפמ"רית שלא תהלך על ביצים אלא תדע להשמיע את הקול הנדרש שיחזיר למורים לאזרחות את האמונה בשליחות שלהם לגדל דור של בוגרים בעלי תודעה דמוקרטית ולא חיילים מתוכנתים. קשיים רבים צופן לה המחר ואני מניחה שצריך אומץ רב ועמידות גבוהה בלחצים כדי לקחת את התפקיד מבלי לרוקן אותו מתוכן.

2. היועץ המשפטי ויינשטיין, לעומת זאת, התיר לממשלה לא להתייחס לפורעי "תג מחיר" כטרוריסטים והממשלה מצידה פדתה את השובר המוצע ומעתה אמור התאחדות בלתי מותרת, משל היו שחקני כדורגל עם תודעה פוליטית-אירגונית. מעניין אם עכשיו יהיו גם טורנירים בליגת ההתאחדות הבלתי מותרת לפגיעה גזענית בפלסטינים. אני גם מציעה שאולי שווה לבחון תלבושת אחידה, אני מדמיינת צבע חום אבל אולי אני טועה. הרי על ארגון טרור הענישה ברורה, אך כמה יפה הוא העולם האמורפי של ההתאחדות שבמקסימום מאפשרת עיקול של רכוש. אבל מעבר לזה שזה מקל על האכיפה והענישה (פשוט כי אין, בעיקר בגלל שאין צורך, הרי זה לא טרור זה בילוי שעות פנאי) ומעקר של סוג של הרתעה, המסר שהחלטת הממשלה מעבירה הוא פשוט - אפשר להמשיך עם תג המחיר והמדינה תעשה ככל שניתן כדי לצמצם את הנזק לפורעים. הו, כמה נפלא הוא תהליך הלגיטימציה. 

3. חזרה למשרד החינוך - אז כנראה שכבר הסכנו עם העובדה שמורים ערביים מופלים לרעה, אבל עדיין יש את נושא השפה הערבית, שהיא עדיין רשמית השפה הרשמית השנייה של מדינת ישראל. בא שר החינוך ומודיע שמתוך כבוד למקצוע הערבית ורצון לרומם את מעמדו, תבוטל החובה ללמד ערבית בכיתה י'. טוב, בגלל שהילדים שלנו לומדים ערבית בכל תשע השנים שקדמו לכיתה י' וכולם דוברים ערבית ברמה סבירה המאפשרת שימוש בשפה, באמת שאין שום צורך להשאיר את הערבית במערך לימודי החובה בתיכונים. ההחלטה של פירון נדמית שקולה כאשר היא נאמרת במנותק מהמצב בשטח, אך האם היא שקולה כאשר אנו מסתכלים על המערכת כולה או שמא היא יוצרת הדרה ברורה של מערכת החינוך מהמחוייבות שיש לשפה הרשמית השניה של ישראל? לאור הידע המביך ביותר של רוב התלמידים היהודיים בשפה הערבית הייתי רוצה להאמין שהויתור על הערבית בכיתות התיכון והפיכתו למקצוע בחירה יבוא בד בבד עם העמקת לימודי הערבית בכיתות הנמוכות יותר, אך מכיון שזה איננו חלק מהרפורמה הרי שבעיני אין אלא להסיק שמשרד החינוך לא רואה בשפה הערבית שפה חשובה כלל ועיקר לעתיד החיים בישראל והוא פועל לייתר אותה. ועוד לא דיברנו בכלל הועדה לבחינת גבולות השיח אשר תפקידה לייצר נהלים ברורים למסגרת עבודתם של המורים בעיקר במקצועות האזרחות וההיסטוריה. אני חושבת שיש לייחד לנושא הזה פוסט שיוקדש כל כולו לחינוך, אבל אין לי ספק שהמורים לא צריכים נהלים ואם הם צריכים הרי שכנראה יש בעיה בתהליך ההכשרה שלהם. מה שהמורים צריכים זה גיבוי של המערכת נוסח קארד בלאנש ולא מילה רפה בדיעבד, אפרופו לקחים פרשת אדם ורטה. כל האמור מצטמצם לכדי תמונה מאוד עצובה של משרד החינוך ועתיד החינוך בישראל מעולם לא נראה אומלל יותר.

אז מה אני מנסה להגיד בתוך כל זה? אני עדיין מנסה לעשות לעצמי סדר. אבל מה שברור הוא שנתניהו אולי אינו נשמע בתקופה האחרונה אך פעולותיו נשמעות מעל המילים - נתניהו בשתיקתו למעשה מעורר שיח ישראלי חדש  - בו היהודית גוברת על הדמוקרטית וההתקרבנות מול הפלסטינים גוברת על הצורך בהתנהלות אחראית החותרת לשלום. אלא אם כן הוא איבד את זה לגמרי, נראה שכל מה שהוא מכוון אליו הוא שהתהליך כולו יקרוס. הוא בועט באמריקאים ובועט באירופאים, מוותר לבנט, מדיר את הפלסטינים, מממן ביתר שאת התנחלויות, מוותר לפורעים מימין, מאפשר דה-לגיטימציה של השמאל, מייצר שיח מרכז-ימין ויוצר אוירה ציבורית שמכרסמת בנכונות לויתורים תמורת שלום. ייתכן שהשתיקה של נתניהו היא מכוונת, הוא מנצח על השיח ולא אומר כלום כדי שלא ידבק אליו שום רבב, אבל נתניהו שוכח להביא בחשבון את האחריות הציבורית שיש לו מתוקף תפקידו, ולכן הכל נקשר לשמו. גם ראש ממשלה נרפה ושותק הוא עדיין ראש הממשלה.  

אבל העיקר שנעביר עוד מימון מיוחד ל- 35 התנחלויות מבודדות - ראש ממשלה מנותק. ממשלה מנותקת. אזרחים עשוקים.

יום ראשון, 16 בפברואר 2014

אריה בעור של כבש - הבנאליות של הבֶּנֶטִיזְם

אני שוקלת להחליף את השם של הבלוג שלי (טוב, לא באמת אבל לכו איתי רגע) - חשבתי ללכת בכיוון של "האוהל החילוני" -אתם יודעים גם קונטרה לבית היהודי וגם אליגוריה למצב שלנו, אלה שמממנים את מתנחלי הארץ ולא מצליחים לשלם את המשכנתא וכל מה שנשאר להם זה אוהל ולא אוהלה של תורה. אם כי זה בהחלט יכול להיות מפלט כלכלי לא רע בעיקר לאלה שאין להם כסף לשים בחשבון בג'רזי. אח"כ חשבתי ללכת בעקבות "נתן זהבי עצבני" על כיון של "קרן הבר מעוצבנט" אבל אני לא בטוחה שזה נכון לי מבחינת קריירה (די תצחקו, תשחררו קצת). אני יכולה להמשיך, אבל נראה לי שאז אאבד אתכם וגם אמשוך את המומנטום מעבר להכרחי. פשוט ה"אחים היהודיים" לא מפסיקים לספק לי חומר לכתיבה, שאין ספק שזה מתחשב וכדאי שאודה לבנט שהביאני עד הלום, אבל למען האמת זה כבר פשוט פגיעה באינטלגנציה. לפעמים נדמה לי ש"האחים היהודים" רק רוצים לפנק ולכן הם נותנים כל כך הרבה חומר לכתוב עליו, אבל אני אני עושה בדיקת מציאות קלה ומגלה שלא - ככה הם והאג'נדה ההזויה שהם מקדמים היא אשכרה האידיאולוגיה שלהם.

בשקט בשקט ועל הגב שלנו, ה"אחים היהודיים" הולכים ועושים לאידיאולוגיה שלהם בערך בקצב בו ברק עושה לביתו (ספרנו 5 דירות, לא?). הבעיה היא שהאידיאולוגיה שלהם היא רעה חולה שעוד תחזיר אותנו שנים אחורה ותאלץ אותנו להתמודד עם עוד שנים של בסיס צבא חזק ואמונה וכבר ראינו כמה טוב זה עושה. החזון של בנט הוא ארץ ישראל (כן לא מדינת ישראל) השלמה, יהודית וחזקה. ופה יש לי כמה בעיות הראשונה היא שלרוב האזרחים בישראל ברור שאין מצב לחזון הארץ השלמה גם אם זה היה ממש נחמד, שמה לעשות אבל חיים כאן גם לא יהודים, ובעצם גם אי אילו חילונים, ושבנט הוא אריה בעור של כבש, מיקם את עצמו כדתי לייט אבל בעצם הוא מחזק עוד יותר את העיגונים הדתיים בתוך חיינו הציבוריים. לתחושתי הרצון שלו ליהד את הארץ צריך להפריע לכל חילוני ישראלי באשר הוא. החבירה ללפיד בהתחלה כנגד החרדים נתפסה בציבור כמו תפיסה כמעט ליברלית, אך למעשה בכוונתו של בנט לייהד יותר את הארץ וחשוב לא לשכוח את זה, בנט רוצה להפוך את כולנו לדתיים לייט כי אין מקום אמיתי לחילוניים ללא זיקה למסורת בארץ האבות. העירוב הבלתי נסבל של הדת בחיינו עולה, לפחות לי, על כל העצבים וכמוהו כל מה שמדיף מכפיה דתית, קחו לדוגמא את  בנט, אביהם הרוחני של מנהלת הדת ושוטרי הכשרות שמתחדשים עלינו לרעה. אתם רואים, הוא שוב צץ, נדחף עם עוית הרסיסים שלו לכל מקום.

אז מה על השולחן עכשיו? זאת אומרת מלבד הררי הכלים שעוד נותרו לי לשטוף (סתם, השתגעתם? אני יקית). אז בואו נתחיל מזה שלא אמרתי כלום כבר חמישה ימים על ההתבטאות האומללה של חבר כנסת נוסף של הבית היהודי, סגן שר החינוך בישראל, שעד לפני חמישה ימים אפילו לא הייתי מודעת לקיומו - אבי וורצמן. בכנס לשלום הילד אמר האיש הזה חד וחלק שלא הקמנו את ישראל כדי להיות שבדיה אלא כדי להקים מדינה יהודית (אם לא אכפת לכם, קחו עוד שניה ותקראו את זה שוב). איך זה קשור לשלום הילד? ובכן טוב ששאלתם זה קשור כי אליבא ד'וורצמן ביהדות משפחה זה אבא, אמא וילד (נפלאות המודרנה - כמה בקלות אפשר להחזיר אותנו אחורה לימים חשוכים, כמה קל לעשות דה-לגיטימציה לציבורים שלמים שלא מתיישבים עם התפיסה שלך - הם פשוט לא קיימים או לא צריכים להתקיים). זו האג'נדה של הבית היהודי, ואיך זה מתכתב עם הערך החשוב שהשנה מעלה משרד החינוך על נס (כן זה שוורצמן מכהן בו כסגן שר)? או, זה לא, זה בדיוק מוכיח עד כמה הסיסמא הזו ('האחר הוא אני' אם לא ידעתם) בטלה מבחינה מדינית גם אם מורים ומנהלים מכל הארץ ממש ברגעים אלה עושים ככל יכולתם כדי להטמיע אותה בקרב התלמידים (ואני לא בטוחה שזה נכון, אבל זה לא העניין). למעשה זו הוכחה ברורה למדיניות הלא כתובה של ראשי המדינה הזו ועוד יותר לגבולות שמציבה הדת על הדמוקרטיה. 

הבנטיזם מסתמן כסוגה חדשה וירודה של אידיאולוגיה, היא משחקת על רגשות קמאיים של הרמת ראש יהודית, על הנטייה לראות את עצמנו כקורבן תמידי ועל הסתה מהסוג הנלוז ביותר. מבחינת בנט הדברים נורא פשוטים - אין עם פלסטיני זו פיקציה והדרך היחידה לשרוד פה היא על ידי חיזוק האמונה, חיזוק ההתיישבות וחיזוק הצבא. כל דקה שבנט ואחיו יושבים בממשלה היא הרסנית ומחזקת את נותני הטונים האלה. חבל שנתניהו לא למד דבר ממנהיגיה הקודמים של המדינה הזו. הכנסת מח"ל בזמנו לממשלת אחדות לאומית, הגם שנעשתה משיקולים של מלחמה, היא זו שסללה את דרכו של בגין למהפך, בדומה לזה הכנסת הבית היהודי תסמל נקודת מפנה ברורה בתולדותיה הקצרים יחסית של מדינת ישראל - שבירת הכמו-סטאטוס קוו בין מדינה דמוקרטית למדינה יהודית לטובתה של ההגדרה היהודית. בנט נכנס לממשלה על תקן ימין, אבל בנט מנהיג מפלגה דתית ששמה לה בראש ובראשונה את הציווי הדתי, הרבה לפני הציווי הדמוקרטי. הישארות ה"בית היהודי" בקואלציה היא המחיר הדמוקרטי שאנחנו משלמים. המשחק הדואלי של הישארות בקואליציה תוך פגיעה מהותית באפשרות לצעוד לעבר הסכם שלום והעברת משאבים להתנחלויות ולמוסדות דת פועלת לטובתו ברמה האלקטוראלית אך היא פוגעת בעתיד שלנו כאן. הבנטיזם סולל את דרכן של אידיאולוגיות הזויות שאין להן עיגון במציאות הבינלאומית שאנו חיים בה והמחיר שאנו משלמים כציבור הוא גדול מדי. אין אפשרות לפתרון ימני של הסכסוך ללא מלחמה גורפת שאם תתרחש תהיה ללא תמיכה בינלאומית בישראל. ישראל הולכת ונתפסת כתוקפנית, זה זמן מה והצגות התכלית הבנטיאניות מסייעות לכך בצורה ניכרת בעיקר על רקע אוזלת ידו של נתניהו.

נתניהו יכול היה לסמן פרגמטיזם ימני ולנצל את המומנטום שעוד יש לישראל, ההיכנעות לתכתיביו של בנט היא בעוכרינו ולא יתכן שנתניהו מוכן לקבל את זה אם הוא רוצה להירשם בדפי ההיסטוריה, ועל פניו נראה שהוא רוצה. כרגע לנתניהו יש יתרון, עדיין יש רוב בציבור לסיום הסכסוך, כל דקת תעמולה שהוא נותן ל"אחים היהודיים" משמעותה פגיעה ביכולת שלו לתפקד, דימום של כספים לטובת ההתנחלויות, פגיעה בדמוקרטיה וחיזוק אלמנטיים דתיים וקיצוניים. לא שאי פעם היתה בי סימפטיה לנתניהו, אבל פעם הוא היה אקטיבי ויוזם והיום הוא אפילו לא מגיב, הוא פשוט שותק. נתניהו מתמודד בזירת אגרוף מול מתאגרף חובב מחד ומול חובבן שבודק את הגבולות שנמצאים מתחת לחגורה, אבל רק אצל מתאגרפים נימולים. בינתיים הוא בעיקר סופג מהלומות, השאלה היא אם כבר החלה הספירה לאחור ואם עוד יש סיכוי שהוא יתעשט פתאום, יפתיע ויכה בחזרה.  

אני רואה שהארכתי, אבל יש לי מה להגיד בקשר להתפתחויות החדשות בהתפלשות הבוצית המכונה ספיר סבח, וגם מחשבות על הפח שבו נפלתי היום בעקבות הגיג של חבר בפייסבוק - יצאו משם כמה תובנות ובכולן ניתן למצוא קשר גם לועדה המוקמת ברגעים אלה ל"בחינת גבולות השיח" - אין ספק דמוקרטיה. בינתיים אני נדרשת לפעולה בעולם האמיתי - סופר אמא ממשיכה הלאה...

יום שבת, 15 בפברואר 2014

חג האהבה - פוסט על כלום לשבת בבוקר ואולי בעצם על מה שכולנו ממש צריכים...

כשהייתי קטנה, מתישהו בחודש פברואר, בכל זאת ה- 14 זה בדיוק באמצע והדואר היה איטי בטרוף ובלתי צפוי בעליל, הייתי מקבלת מעטפות מהודרות מארצות הברית והיו בהם כרטיסים יפים, כאלה שלא היו רואים בישראל. והכרטיסים האלה היו נותנים לי להרגיש הכי מיוחדת שיש. החברות שלי היו באות ונוגעות בחרדת קודש בכרטיסים האלה שצפנו בחובם את ארצות הברית הרחוקה, בה הכל שופע ואפשר לקנות כאלה בכל מקום. כמה חלומות רומנטיים היינו רוקמות. בהצגות בהן היינו משחקות, אהבתי להיות נערה שנאלצת לשמור בסתר את כרטיסי האהבה מאמה הקפדנית או בת אצילים המאוהבת בסתר בבן אצילים יפה תואר ומחליפה איתו מילות אהבה תמימות ונשגבות בעוד הוריה מתכננים לתיתה לאציל מרושע וזקן. העובדה שעל הכרטיס היתה חתומה סבתי או חברה טובה הייתה לחלוטין שולית. ולנטיין נשמע לנו כמו שם מוצלח של מלאך נוסח קופידון המגן על אהבות תמימות. למיטב ידיעתי ד'אז אף אחד בישראל לא חגג את החג הזה, מבחינתי זה היה חג משובב של העולם בחוץ ואף פעם לא ממש תהיתי למה לא אימצנו את החג הזה, מה גם שתמיד הוא היה כל כך קרוב ליום האם שלמי היה זמן בכלל להתעסק בחגים של אחרים?

כנערה כבר שמתי לב שבכל זאת יש חגיגות ולחבר הראשון הרציני שלי הייתי מכינה כרטיס ברכה בכל וולנטיין כי בכל זאת כשאתה צעיר ומאוהב החג הזה נשמע הכי רומנטי בעולם. ואז נוספו גם הארוחות לאור נרות במסעדות עם ורדים אדומים כדם וקיטש זרוע כמו קונפטי מעוך אחרי מסיבת כיתה. איזה כיף של חג, בלי לחכות שארוחות משפחתיות יסתיימו להן כדי שאפשר יהיה כבר לצאת, עם המון פירגון לבעלי בני הזוג שיכולים לחגוג להם בערב שמוקדש כל כולו לאהבה. אוח, הרומנטיקה המתקתקה. ואבוי לחודשי הפברואר נטולי בני הזוג, ואיזה מסכנים הבודדים שאין להם עם מי לחגוג.

גם עם בנהזוג, כשהיינו צעירים ונטולי ילדים, היינו חוגגים. מסיבות כבר היו מחוץ לתחום, יש דברים שהבנזוג בכל זאת לא עמד בהם גם אז. אבל אחרי שמצינו את הקטע הזה של חורף רטוב וקר וחיפוש חניה ותפריטים מתקתקים, גילינו שהכיף הכי גדול, הוא לחזור הביתה, להתחמם, לפתוח בקבוק יין ולפצוח בריקוד מתוזמן ומשולב היטב של בישול יחדיו במטבח הצר והמתוק שלנו. מי צריך לצאת למסיבה ולרקוד כשבמטבח מתרחש לו נס מתוזמר ומתואם להפליא של קיצוץ ובחישה? ואיזה כיף שאפשר ממש דקה לפני האוכל לעצור את הכל, לפתח תיאבון (אנשים, הילד שלי קורא את הבלוג...) ולחזור בדיוק בזמן כדי לאכול על הספה ולראות איזה סרט אימה/אקשן ולהציץ מדי פעם אחד בשני או בגשם שמציף את הגינה. רומנטיקה. אחרת. נכונה. לי. לנו. 

ליל השנה החדשה וולנטיין הם שני חגים נוצרים אבל בינלאומיים במהותם שאימצנו לנו בישראל ואולי אתם מצפים שאהיה מלאת ביקורת על זה, אך למרבה הפלא אני לגמרי לא. מפרגנת. לגמרי. אבל למרות שליל השנה החדשה וולנטיין קיבלו אשרת עולה לישראל עם סל קליטה מפואר, אני דווקא פחות ופחות חוגגת אותם עם השנים. השנה שמתי לב שהתחלפה השנה עשר דקות אחרי שהתחילה ואת וולנטיין בכלל לא חגגנו. אין לי סיפור על יום מלא פינוקים לשניים, אין ורד אדום לצלם, אין שוקולד בצורת לב ותותים בשמנת ואין לי בעיה עם זה. כן, אני אוהבת כל השנה, לא מצהירה משפטים קיטשיים קבל עם ופייסבוק כדי שידעו, אבל נהנית לראות את מי שכן ומרפרפת על כל ההצהרות בדבר אהבת אדם של כאלה שמרבית השנה רק שונאים, וחושבת פשוט כמה נוח וטוב גם בשניים וגם בחמישה עם תוכי וחתול. פעם כל ההצהרות האלה נראו לי נורא חשובות, היום אני יודעת שכל יום הוא הצהרה מחודשת גם בלי כרטיסי ברכה מנצנצים וורדים אדומים כדם על רקע גיבסנית לבנה. 

מקווה שנהנתם מחג האהבה ושתדעו לחגוג אותה תמיד, אפילו בימים קשים. אולי אפילו דווקא. בתכל'ס אפילו הביטלס שהמציאו את ההימנון המושלם לחג הזה היו קצת קיטשים, אבל עדיין נשארים אהובים... ואתם חשבתם ששוב אני אחפור לכם על הצגת השקר ואיuולות האהבה. תודו שאפשר לפעמים גם סתם לכתוב, לחייך, לפזם ולהמשיך. אפילו אני.


יום חמישי, 13 בפברואר 2014

Der Ton macht die Musik - אני מעיזה לנזוף בבנט, ועוד בגרמנית



על קירותיה הוירטואליים של ילדותי היו רקומים משפטי מפתח בגרמנית שהיו במידה רבה תבנית עיצוב אישיותי. לא ידעתי עד כמה הם נצרבו בתודעתי, עד שכהורה לילדים דוברי עברית, שנים אחרי מותם של אופה ואומה שלי (סבא וסבתא בגרמנית ולא אינני יכולה לקרוא להם אחרת, למרות שפייגלין רואה בגרמנית שפת רוצחים), מצאתי את עצמי משננת להם משפטים בגרמנית. עבורי זה היה מתבקש ביותר, התברר שגם כשבכורי נולד, 66 שנה ו- 307 ימים אחרי שכפות רגליהם של אופה ואומה שלי ניצבו לבטח על אדמת פלשתינה, עדיין חלקים נבחרים מהתרבות הגרמנית הענפה והיפה שהם הביאו עימם לא פסה. מעולם לא חשתי צורך להתנצל על מבטאה הכל כך מובחן של אומה שלי, מעולם לא היה לי קושי לציין בגאווה את מוצאי הגרמני ולהתגאות בו ואחר כך גם לצחוק בהומור עצמי משועשע על העולם היקי שכנראה לעולם, אפילו בהיותי צברית מלידה, יהיה חלק מהאדם שאני. למרות הקונוטאציות הישראליות שמתמצות בעיקר במילים גסות וקריאות נאצה נגד יהודים, בעיני השפה הגרמנית היא אחת היפות ועושר התרבות הגרמנית מופלא בעיני ואני מסוגלת להכיר בזה במנותק מהשואה. 

גרמנית ותרבות גרמנית זו רעה חולה בישראל, המשחק הדואלי והאומלל שאנחנו משחקים עם גרמניה הוא פשוט מגוחך. אם איננו רוצים שינאמו אצלנו בגרמנית בכנסת ובטח שלא יביעו ביקורת, אבל אין לנו בעיה  עם הכסף והסיוע הצבאי הגרמני, גם לא אם עכשיו הוא כבר נספר ביורו במקום במארקים. אם ישראל רוצה יחסים נורמליים עם גרמניה העכשווית ישראל צריכה להפסיק להתקרבן. אכן היתה שואה, אסור לשכוח אבל לא בגלל שאנחנו מתחשבנים על מה שעשו לנו ובדרך שוכחים עוד מיליונים שאיבדו את חייהם (כי אסור להשוות), אלא בגלל שהמסר האוניברסאלי שצריך היה לצאת מהשואה היהודית ומלחמת העולם השניה היה צריך להיות בראש ובראשונה נר לרגלינו. אבל אנחנו מעדיפים את המשחק הציני של שימוש בשואה להפקת רווחים. לא רוצים גרמנים? אז זה לא לגרמניה בכל צורה ולא רק לא לואגנר ולביקורת עלינו, ועוד בגרמנית.


אחד המשפטים היפים שאני מוצאת את עצמי אומרת שוב ושוב הוא Der Ton macht die Musik גם אם אינכם דוברי גרמנית הרי לכם משפט שכל אחד יכול להבין - הטון עושה את המוסיקה. היינו לא משנה עד כמה הטיעון שלך הוא מובנה ונכון, הטון בו אתה בוחר להעביר אותו יש לו משקל לא פחות מהטענה אותה אתה טוען. הטענה שלך נבנית לא רק במילים שאתה בוחר אלא גם בטון שאתה משמיע אותה. כמה חבל שמנהיגנו ובהם גם "האחים היהודיים" לא מצליחים להפנים את זה. במחשבה שניה, אולי זה דווקא לא רע - כי בדיוק כך הם נראים כמו חבורת פונדמנטליסטים. קשה מאוד להקשיב למילים שלהם כשהן נאמרות כך וכל תשומת הלב מופנית לאיך ולא למה, במקרה הזה ה"למה" הוא כל כך הזוי שבאמת אולי טוב שכך. גם אם הייתי מסכימה לדעותיהם (אה-הא, בטח) הדרך המתלהמת והלא מכובדת בה בחרו להגיב לשאלה לגיטימית בתוך נאום כל כך מפוייס ואוהד ומודע לעצמו היא בושה, ובעיקר תעודת עניות לחוסר התרבות הכללי שלנו שכנראה אינו חשוב בגלל צדקת הדרך, הציווי האלוהי והאמונה. לכל בן תרבות ברור לעין כי איבדנו את זה - מחפיר.

נפתלי בנט על בימת הכנסת, אתמול - צילום:אמיל סלמן
התמונה משמאל מבהירה את זה - אין כאן נואם כריזמטי ורהוט יש כאן מטורף שמאבד עשתונות. אין כאן נאום עם פאתוס או סוג של רטוריקה, נשארנו רק עם כוחנות ובלי טיעונים חוץ מ-"כולם שקרנים". שאלו אתכם שאלה, יכולתם להראות נתונים ולהגיב בכבוד ובמקום זה הראיתם את פרצופכם האמיתי - אין לכם אג'נדה חוץ מלכבוש את הארץ השלמה ולהפוך אותה ליהודית עוד יותר. אם יש דבר אחד ברור מההצגה חסרת התכלית אתמול הוא ש"אין פרטנר" זה אנחנו. אם הממשלה הזו רוצה שלום, כמו שמצוין בקוי היסוד שלה, אין מקום לאמירותיו האומללות של נתניהו ואין מקום לבית היהודי בקואליציה. שעון העצר שאנחנו צריכים להפעיל על נתניהו עבר כבר מזמן את שעת האפס ולנו אין ברירה אלא לצאת לרחובות ולהראות שלמנהיגים חסרי האחריות שלנו יש עם חפץ חיים. אם דעותיו של בנט כל כך ברורות ומוגדרות אין צורך לצרוח אותן ואם הוא מרגיש שצרחות מחזקות לו את הטיעון כנראה שאין ממש בטיעון שלו. ואם בנט לא רוצה שנטיף לו ועוד בגרמנית, הרי שבא לעזרתי קהלת, כדי להסביר לבנט בשפה שהוא אמור להבין: "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת - נִשְׁמָעִים // מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים" (קהלת ט' 17)

שולץ ה"שקרן" - אגדת עם ישראלית על מנהיגים דוברי גרמנית שבאים לכלותינו

עזיבתם של חברי הכנסת מהבית היהודי את המליאה היום, הפוסט האומלל והמתלהם (כרגיל) של בנט וגינוי הנאום על ידי נתניהו מוכיחות רק דבר אחד שולץ נגע בדיוק בנקודה הכואבת של מי שחי על שקריו. אדם שמאמין לשקרים שלו יכול להתמודד עם המון דברים, אך בנקודה אחת הוא תמיד יתפרץ - כאשר הוא נאלץ להתמודד עם האמת החושפת את התשתית הרעועה של שקריו. ואז איך הוא יגיב לעובדות? בהתלהמות, אדמומיות יתר של עור הפנים והקצפת רוק בזוויות הפה וכמובן בצרחות ש"הכל שקרים", אבל הוא לא יתן תימוכין לטענותיו - פשוט כי אין. הרי לא בנט, ולא נתניהו ולא אורית סטרוק ולא אף אחד אחר מעדת "האחים היהודיים" שבינתיים רק צועקים, אף אחד מהם לא הביא עדויות (אם אפשר במספרים) להוכיח אחרת. הרי אם היו להם מספרים כדי לתמוך בצרורות השטויות הטוקבקיסטיות האלה, הם כבר היו מביאים אותם מזמן.

לא כל כך ברורה לי ההתלהמות הזו שאפילו יולי אדלשטיין מגנה (ואני די מתחלחלת מהמחשבה שאני מביאה דווקא אותו לעזרי), כי בסך הכל יו"ר הפרלמנט האירופי התחיל את הנאום בכנסת בזחילה ובעדנה כמי שיודע שהוא חייב להיזהר בכבודם המופלג של מארחיו, הידועים בחוסר סובלנותם. כל הפתיחה המרוככת שלו והמאוד ברורה, שהעלתה את כל הנושאים שהמנהיגים הנוכחיים שלנו רוצים לשמוע: שואה - לקיחת האחריות הציבורית והאישית (בהיעדר מילה שניתן להשתמש בה בעברית ל- accountability והיא בהחלט חסרה בנוף הפוליטי [אפרופו נתניהו, בנט, לפיד, פרופ' מור יוסף וכיו"ב]) ולמידת הלקחים והרכנת ראש בפני הנרצחים (מזל שעוד אפשר לומר נאצי במדינה המתוקנת שלנו), המשיך לנושא איראן (מחוסרת גרעין), התנגדות לחרם, הבטחה שהאיחוד האירופי יעמוד לצד ישראל (טוב הוא לא אמר לימין ישראל אבל רק בגלל שזה לא ביטוי שגור בגרמנית). מה שעוד היה חסר זה שהוא ידבר על מוסריותו העליונה של צה"ל ובכלל הוא כבר היה מקבל את פרס ספיר סבח (אה, עוד אין?).  קראתי את הציטוט המלא של שולץ ואני חיייבת לומר שאפילו בגין לא היה קם ויוצא מהמליאה, למרות הסתייגויותיו הידועות מגרמניה, כי שולץ אמר את כל הדברים הנכונים כדי לשאת חן בפני האפנדי.

הנה הציטוט המלא של מה שאמר שולץ ועיצבן את האחים היהודיים: "לפני יומיים דיברתי עם צעירים ברמאללה, היתה לי הזדמנות לדבר אתם וזה היה מעניין ביותר. כמו כל האנשים הצעירים בעולם, הרי יש להם רק רצון אחד: הם רוצים השכלה, הם רוצים ללמוד, הם רוצים לנסוע, הם רוצים למצוא עבודה, הם רוצים למסד משפחה. אבל יש להם חלום, שלגבי רוב האנשים בעולם זה דומה: הם רוצים לחיות בארצם עם חופש תנועה ובלי מגבלות. העם הפלסטיני, כמו העם הישראלי, רשאי להגיע לכלל מדינה בת קיימא ולהגשים את חלומו. גם לפלסטינים יש זכות להגדרה עצמית ולצדק. היתה שם שאלה שריגשה אותי, מבלי שאני יכול לוודא אם הנתונים נכונים. אני רוצה לשאול אתכם, האם זה נכון מה שהם אמרו? צעיר אחד שאל אותי, איך זה ייתכן שלישראלי מותר להשתמש ב-70 ליטר מים ולפלסטיני רק 17?" בעיני לא היה פגם בשאלה שלו גם אם הנתונים היו לחלוטין מפוברקים או תמונת ראי למצב בשטח (היינו מכסת מים נמוכה הרבה יותר ליהודים מאשר לפלסטינים [כאילו זה היה קורה]). הדבר היחיד שהראנו לו היה ש"על ראש הגנב בוער הכובע". לא דימוי טוב? אז "שהמלך עירום" גם לא טוב? אז הראנו לו שכל מה שהוא חשב עלינו נכון, שאנחנו יותר גזענים ממה שהוא חשב וכנראה שאפילו יותר גרוע כי גם תרבות אין לנו.

מה כן יש לנו? יש לנו מנהיגים כל כך מנותקים מהעם, שכבר סיימו התמחות בנושא ועברו לשלב הבא הניתוק מהמציאות. כבר עדיף היה שמנהיגינו ההזויים היו עושים כמעשה פייגלין ופוסחים על ההגעה למליאה בתואנה האומללה שאין לנאום בגרמנית בכנסת ואין לדבר עם רוצחים  ויורשיהם כי אסור למחול על השואה (אבל כן לקבל שילומים וצוללות - רק בשקט). ככה לפחות היו חוסכים לנו את ההתבזות הנוספת קבל עם, עדה ומדינה. כי בזמן שהם צורחים שכל מה שאמר שולץ ("האיום"?!) הוא שקרים ואין מכסות מים ואין סגר על עזה, יוצאת לשכת נתניהו בהכרזה שהסרת הסגר על עזה לא באה בחשבון, אף לא כתנאי לפיוס עם תורכיה. איך הסרת הסגר על עזה לא באה בחשבון אם אין סגר על עזה? אני לא יודעת אבל שולץ יצא מה זה שקרן. 




יום רביעי, 12 בפברואר 2014

פרופורציות

זה שאני מצליחה לכתוב בכל יום (כן, גם כשלעיתים אני לא מפרסמת כל יום) זה נס. אני יודעת שזה נס, אבל אני מתעכבת ורואה את זה רק לעיתים רחוקות. ביומיום העמוס זה נכנס כל כך לשגרה עד שאני מצליחה לפספס את טיבו של הנס הקטן והטוב הזה. כן ברור שזה לא באמת נס, אלא כמו כל דבר זה עניין של החלטה, אך כמו בכל החלטה נכנסים המון שיקולים שלא מאפשרים להתמיד בכל מצב אך הנחישות בהחלט מסייעת לזה. נורא קל בחינוך ביתי, כשלרוב יש כל הזמן המון דברים לעשות ותמיד (כמעט) יש רצון לנוכחותי, לא לעמוד על שלך, או לוותר על הזמן העצמי כי את אמא כל הזמן צריכים. ובדרך כלל אני מוצאת את עצמי כותבת עם המון הפסקות כי לגנוב זמנים רצופים ונקיים לכתיבה זה דורש הרגלים אחרים, הרגלים שככל הנראה עוד לא רכשתי (כמעט נפלתי בלשוני וכתבתי רכשנו). אני תמיד לוקחת ללב כשאני לא מצליחה להתפנות לכתיבה כמו שהייתי רוצה, ויודעת להתבאס על הקטן. אבל יש לי בלוג ואני כותבת וזה די מדהים ואת זה אני נוטה לשכוח. פרופורציות.

החיים שלנו הם מאוד יחסיים ולא רק בגלל שהם בסופו של דבר נגמרים ואיננו יודעים מתי, אלא בגלל שאנחנו נוטים המון פעמים לראות דברים בצורה המנותקת מגדולתם של החיים ונכנסים ראש בראש בדברים שאם נסתכל עליהם מפרספקטיבה הם לא ייראו לנו כל כך גדולים. השבוע, באחת מקבוצות החינוך הביתי שאני חברה בהן, עלו לדיון הקשיים שיש לנו כהורים בחינוך ביתי. מרבית האימהות שענו התלוננו, ובצדק, על היעדר הזמן שלהן עם עצמן, על הטואטליות הזו שדורשת כהורה להיות סובלני וקשוב ודרוך מחד ובלי הפסקות מאידך. בניגוד לכל מקום עבודה אחר, בו יש בכל זאת הפוגות קטנות - ארוחות, הפסקות קפה, נסיעות, חזרה הביתה וכאלה. בחינוך ביתי העבודה היא 24/7, בטח אם תוסיפו הנקה מאוחרת ולינה במיטה משותפת ואם אין עוד מישהו שבא ועוזר וקצת לוקח את הילדים אין ממש רגעים של פנאי, בטח לא בשנים בהם יש עוד תינוק/פעוט בבית. פעמים רבות זה יוצר קושי עצום. תחושה מעיקה שלמרות שהבחירה הזו באה מרצון, היא מתיישבת במקום של ביטול העצמי ואין נקודה כואבת מזו. קשה לנו פעמים לראות בקשיים שלנו משהו זמני, תחושת המחנק שמלווה אותנו בהתמודדות יכולה לערפל את הראייה הכוללת וליצור בלבול אמיתי עד לתחושת ורטיגו קלה. אבל אז עלתה אמא נוספת ומה שהיה לה לומר הפך את הקושי הזה לבטל בשישים. כל מה שהיא אמרה זה שהקושי האמיתי של אמא הוא להסתכל על התינוק שלה ולא לדעת אם הוא אי פעם ילך או ידבר. כמה נכון. פרופורציות.

כמה נפלאות דרכי הפרופורציות. אני מוצאת את עצמי לפעמים נזכרת בזה מאוחר מדי. אבל למעשה אף פעם לא מאוחר מדי כי כל עוד לא ויתרנו על הלמידה עוד יש מקום לשיפורים. והנה עוד דוגמא מעכשיו - יושבת וכותבת לפתע אזעקה. אני יודעת ששוב נפרסה באזורי "כיפת הברזל". נכנסת ללחץ קל וגם פנימה הביתה, מציעה לילדים להיכנס למרחב המוגן ומציינת ברעד שזה בטח רק תרגיל. הטלפון מצפצף - "תרגיל פיקוד העורף באזורך - אנא השתתף בסקר". מקללת. עבר.כל מה שנשאר זה אולי עוד כמה שערות לבנות, אבל בתוך כל הלבן שכבר יש זה באמת לא מובחן, אז הכל בסדר, אפשר לצאת מהמחבוא. פרופורציות.

אז כנראה כמו אמר פעם איינשטיין - הכל יחסי. זה מתקשר לי גם להורות שלנו - פעמים רבות אנחנו כועסים על הילדים שלנו בגלל דברים מוצדקים (לפחות בעינינו), אבל הכעס שלנו רק מרחיק אותם יותר ולמעשה גם מרחיק אותנו מהנקודה אותה רצינו להעביר. אם נשכיל להבין שמה שהם עושים לא מיועד נגדנו והתגובה שלנו היא מקור הלמידה שלהם, אז אולי במידה מסויימת גם נוכל להכניס קצת פרופורציות לחיים שלנו, דווקא במקום שבו הכי קשה לנו. כי זה הכל עניין של פרספקטיבה. כן, זה לוקח יותר זמן ובוודאי לוקח יותר תרגול, אבל מביא לתוצאות הרבה יותר טובות ואולי גם ימנע שעות של תרגול מיותר כשהילדים שלנו יהיו הורים (בתכל'ס - הרי מי שישמור על הילדים האלה זה אנחנו - אז ההשקעה כדאית וההנאה מובטחת).  

אבל יותר מכל אני רוצה להגיד שהכתיבה הזו מכניסה אותי לפרופורציות (ולא לא בגלל שהפריצה שלי לתודעה העולמית מתעכבת מעבר למשוער, זאת אומרת לפני 192 פוסטים...). היא מאפשרת לי לקחת רגע לחשיבה ולראות איפה אני נמצאת ביחס לדברים. כי כנראה שבאמת הכל מתמצה בפרופורציות. יום טוב ויחסי לכם. לפעמים גם לא רע פשוט יום סביר...

יום ראשון, 9 בפברואר 2014

בעל זבוב זה אוטוטו כאן - מחשבות על נוער אלים

במהלך השנה, למעט חופשים בהם זה בערך כל השבוע, בימי שישי בערב מתכנסים בני נוער בפארק מתחת לבית שלנו. אבל זו לא תופעה חדשה, בארבע השנים האחרונות בהן גרתי מול גינת שעשועים/פארק בגבעתיים כמו גם ברחובות, חגיגת השישי בערב הזו הפכה לחלק בלתי נפרד ממנהגי "עונג השבת" הקבועים. הם מגיעים בקבוצות, לרוב לא גדולות, עושים רעש של עדר ג'מוסים, מעשנים ג'וינטים, יורדים על באנגים, מערבבים וודקה זולה עם איזה משקה אנרגיה ומוחקים לעצמם את המוח. לפעמים הם רק צועקים ומקללים בסבבה (כי זה ההווי) וכולם צוחקים, לפעמים הם צורחים בכוונה כדי להעיר את השכונה, לפעמים הם שוברים בקבוקי זכוכית ומותירים אותם כאות למורשת לילדים שיבואו בבוקר, לפעמים הם הולכים מכות, לפעמים הם משחיתים רכוש ציבורי, לפעמים הם מחרבנים בתוך מגלשות של ילדים, לפעמים הם חוזרים לשחק משחקי ילדות אבל הם כל כך מסטולים שהם לא מצליחים לעקוב בעצמם אחרי מהלכם. הם מחוקים לחלוטין וזה שהם מצליחים לחזור הבייתה בלי לפגוע או להיפגע זה נס בפני עצמו. אם מגיעה ניידת של שיטור עירוני, הם בורחים וצורחים ולרוב מיד אחרי כן חוזרים ואין אחד שמעז להעיר להם. אף אחד לא מעז להעיר להם כי כולם יודעים שזו פעולה חצי התאבדותית שעלולה להוריד משמעותית את תוחלת החיים. בחיפה נדקר על רקע זה גבר בגבו ואשה הותקפה במגרפה. 

בחיפוש מהיר, גם  ללא מתודולוגיה מחקרית, אפשר למצוא קישורים רבים בנושא אלימות בני נוער בינם לבין עצמם וכלפי אחרים (הנה עוד אחד מדגמי, אם לא זועזעתם דיו מהלינק הראשון ואם אתם ממש רוצים הנה עוד אחד - אתם בהחלט מוזמנים לקרוא רק אותו ואם תקדישו לחפוש עוד רגע, לצערי תוכלו לדלות עוד פנינים לתפארה שכאלה). 

אני לא רוצה לערב שמחה בשמחה ולכן אתרכז בנושא האלימות. אך בבואנו לדון ב"סוגיית הנוער - לאן?" אולי היה ראוי להרחיב ולראות את כל המכלול הבעייתי הכולל גם מין ומוסר, אני כותבת ללא הרף על הבחנתי בעניין הידרדרות מוסרית כוללת בחברה שלנו, וכבר כתבתי בעבר גם לנושא הנוער והילדים שלנו בכלל. אבל אין ספק שהידרדרות מוסרית, חוסר יכולת להבחין בין רע וטוב ומין בגיל צעיר מאוד חוברים לתמונה עצובה. ויש קשר בין האלימות, לזנות של קטינים, לבעיות של סמים ואלכוהול, וגם לפרשות אחרות כמו פרשת איל גולן ולא אני לא מסובבת את הנקודה, איל גולן הוא דרעק לא קטן והוא נושא פה באחריות, אבל ביננו הפרשה הזו מעידה רבות גם על הנערות עצמן, אמות המוסר שלהן וגם קצת על החינוך או תשומת הלב שהן מקבלות בבית.

ואין מה לעשות יש קשר הדוק גם לבית - אני לא יכולה להבין איך הורה רואה את הילדה שלו יוצאת בלי סוף, חוזרת בשעות מוטרפות וגם מביאה הביתה כל מיני מתנות שהסיכוי שהיא קנתה אותו מכספה הוא קטן, שלא לדבר על כך שהיא מריחה מסקס והיא רק בת 15; אני לא יכולה להבין את ההורים שזה בסדר מבחינתם שהילד/ה שלהם ישוטטו ברחובות בערב שישי ושהם לא רואים שהילד מסטול - מה ההליכה המתנדנדת, העיניים המסוממות, ריח האלכוהול - לא נראה להם קצת חשוד? אין מצב שהורה לא יודע, אלא אם כן הוא לא רואה את הילד בכלל, אין מצב - יש מצב שהוא מפחד לפעול, שהוא פותר את זה ב"הורמוני הנעורים" או שפשוט אין לו את הכוח להתמודד עם טיעונים מטופשים כמו "כולם חוזרים בחמש בבוקר - אני לא יכול להיות היחיד שצריך לחזור עד שתיים". תירוצים אפשר למצוא מפה ועד להודעה חדשה. החינוך של הילדים שלנו מופקד בידיים שלנו ומצב הנוער כפני ההורים ופני האומה ולמען האמת זה לא נראה טוב.

אז נכון, לא כל ההורים כאלה וגם לא כל בני הנוער וברור שיש עוד בני נוער ערכיים ומעוררי הערכה, זה לא שהכל חרא, אבל זו בטח לא התשובה ולא הפתרון כי הבעיה קיימת וכשאתה קם בבוקר ומוצא שכל הרשת החברתית משתפת סטטוס של אדם שלפנות בוקר מצא שתי ילדות, בנות 12, מסוממות הולכות על כביש ומוכנות לעשות כל דבר מתוך סטלה פסיכית והוא לוקח אותן לתחנת המשטרה, אתה לא יכול שלא לחשוב כמה פעמים זה קורה והאיש שעוצר בצד הדרך שומע את ההצעות המגונות שמוצעות לו בחסות הסמים, לא לוקח למשטרה, אלא לצד הדרך ואחר כך ממשיך ונוסע ומותיר אותן שם.  סקס וסמים ואלימות הם חלק מהנוף הוירטואלי שלהם וחלק מהמציאות היומיומית שלהם ושלנו. משהו לא עובד טוב.

גם פרשת ספיר סבח ואדם ורטה מוכיחה תפיסה בעייתית מאוד של הורים ושל החברה מסביב - זה דבר אחד לשבח ילד עיקש שהחליט ללכת עם תחושת העוול שלו ולהילחם על אמונתו - גם אני הייתי במידה רבה ילדה כזו, אבל במקרה דנן זה עבר את כל גבולות ההגיון. יש הבדל עצום בין להגיד "לדעתי המורה זה מגמתי" לבין הודעות של "תודה רבה" של אותה נערה לתגובות של אנשים שמציעים לפגוע פיזית במורה ולחיצה על like על כל הודעת נאצה. אין כאן קו דק יש כאן גבול מאוד ברור וברגע שהגבול הזה נחצה ואפילו חברי כנסת ושרים מעלים את הילדה הזו לדרגת גיבורה תרבותית של צד פוליטי, הם במידה רבה נותנים לגיטמציה לכל הפרשה כולל ה- like על כל אחד מהאיומים המחרידים שנכתבו על דף הפייסבוק שלה או של הח"כ לשעבר. בעיה.

כאשר בני נוער "פציפיסטיים" מדברים על לרצוח מחבלים וחיילים (עזבו אתכם שפציפיסטים לא פועלים באלימות, גם לא בשם הדגל שהם מניפים [זה כמו הבחור שפעם מזמן התחיל איתי והסביר שהוא פציפיסט שנושא אקדח על כל מקרה - לא עבד לו]) ואחר כך מסבירים שזה רק נועד לזעזע מטעמים אומנותיים. לחלופין כאשר אתר (וואלה) מפרסם תיעוד של מתנחלים המכים פעיל שמאל ואלה התגובות שהכתבה מעוררת, אתה יכול לפטור את זה ולהגיד שזה מקרי שוליים (לא בגלל דעותיי הפוליטיות, אבל על פניו נראה שיש יותר כאלה מצדה הימני של המפה הפוליטית), אבל הבעיה היא שהמוסר שלנו רקוב, אלה כבר לא "פירות באושים" (כמה קל לחפף את זה כך), זה פשוט זילות בערך החיים. לצערי יש לי תחושה שיש יותר זילות בחיי אנשי השמאל מאשר בחיי אנשי ימין והתחושה הזו גם מגובה בדיווחי החדשות. 

העניין הוא שחברתית אנחנו נוטים לפטור את זה בסתמיות של "שוליים", אבל אלה לא שוליים, ואם הם שוליים הם הולכים וגדלים ואם הייתה אי פעם עקומת פעמון נורמלית הרי שהיום מרכז הפעמון הולך ונעשה קטן יותר ואמנם בשירי הילדות תמיד אפשר עוד למצוא מקום גם על כרוב פצפון אבל במציאות החברתית שלנו הגיע הזמן לעצור את זה. הבעיות המוסריות שניתן לראות בחברה, הופכות הרבה יותר משמעותיות בתוך חיי הילדים והנוער שלנו ויכולת הסינון שלהם היא נמוכה הרבה יותר משלנו המבוגרים. החשיפה שלהם אינה מבוקרת והרצון שלהם בעוד נתקל בניסיונות נואשים שלנו המבוגרים לספק להם עוד מן החומר ופחות מהרוח ומתשומת הלב. משהו פה כל כך רקוב חברתי, גם ברמה המוסרית וגם ברמת הקשר בין הורים לילדים. התירוץ שהנוער דובר שפה אחרת הוא לא תירוץ קביל, גם ביוון העתיקה אריסטו היה זה שדיבר על הדור שהולך ופוחת כי כנראה שכל דור מביא עימו חידושים שהדורות המבוגרים יותר רואים בו הידרדרות, אבל זה מה שנוער עושה וזה בסדר שכל דור מביא שינוי. אבל לאורך השנים גם בתוך החדשנות של הנוער היו גבולות, הנוער דחף לפריצת הגבולות, אבל מה קורה לנוער שאין לו הרבה גבולות לפרוץ וכל מה שהוא רוצה בעצם זה תשומת לב מההורים? אני חושבת שהמציאות של היום מלמדת אותנו מה קורה. 

תסלחו לי אם אשמע כמו רואת שחורות, אבל, לרוב, הילדים של היום גדלים לתוך עולם בו הפיקוח ההורי ותשומת הלב ההורית קטנה הרבה יותר, אבל הצרכים הבסיסיים של הילד לא השתנו והוא צריך להתאים את עצמו למצב. במידה רבה. כבר כתבתי על זה, הפיקוח ההורי נעשה במקומות הפחות נכונים כמו הכנת שיעורי בית ופחות בזמן איכות משולל ביקורת המיועד להנאה משותפת. בנוסף, בחיי הילדים שלנו קיים עוד מימד חברתי בדמות הרשת ועל המימד הזה למרבית ההורים בכלל יכולת פיקוח אמיתית, בעוד שבעולם ה"אמיתי" הפיקוח הוא על הדברים הלא נכונים, מה שיוצר מצב שהורים לעיתים לא מכירים את הילד שלהם באמת (לכן, גם נשמע פעמים רבות את הטענה שלא כך מחנכים אותם בבית, שזה אולי נכון, אבל השאלה היא לא רק מה הערכים שניתנים בבית אלא איך הם מיושמים), ולרוב הם מפספסים המון דברים טובים על הדרך. קצת כמו מערכת החינוך, גם ההורים חוטאים בבחירת מדדים ברורים שקל יותר להבחין בהם ולמדוד אותם. הסטנדרטיזציה היא כבר לא רק של המערכת, אלא גם של ההורים שהזמן שלהם עם הילדים הוא מוגבל ועמוס בדברים ש"חייבים" לעשות. אמנם אינני אשת מקצוע אך נראה לי שבתוך הואקום הזה, הצורך של הילדים והנוער בתשומת לב מתרגם בקלות למצב הנוכחי. 

להגיד את זה בצורה ברורה יותר? בהעדר גבולות ברורים, בתוך האזורים הכל כך פרוצים, כאשר הילדים שלנו חשופים לאמירות בעייתיות, לחומרים חושפניים ללא כל מנגנוני סינון, לטלויזיה, פרסומות, תרבות צריכה בתוך המציאות המורכבת הישראלית כאשר הם לרוב צריכים להתמודד לבד ונמדדים פעמים רבות בעבור הישגיהם ופחות בעבור מי שהם - האם זה באמת לא צפוי שהם יהיו אלימים? דווקא נראה לי די הגיוני. הדבר הראשון שעולה לי לראש הוא הספר "בעל זבוב" של ויליאם גולדינג. אני מניחה שאת העלילה ופרשנותה כולם מכירים (אבל הנה קישור לערך בויקיפדיה). בחברה היום בעידן של גבולות בעייתיים מאוד, ולתחושתי אף פרוצים, בתוך חברה שהופכת לפחות מוסרית, מתקיים מצע מצויין לגידול המפלצת הפנימית, הרתמות המשוחררות מאפשרות לה לצאת מגבולותיה ותוצאות פעולותיה משאירות אותנו מחוסרי אונים במקצת. הנוער שלנו משדר אותות מצוקה ברורים ובמקום להתעורר אנחנו מתעכבים עם הפתרון כי הוא מצריך זמן והשקעה ולמי יש זמן? אינני בטוחה שיצר האדם רע מנעוריו, אבל אני בטוחה שבני אדם צעירים זקוקים ליותר הכוונה ויותר התאמה אישית, בטח בחברה כל כך אינידיבידואליסטית כמו החברה המודרנית.

אנחנו מחנכים אותם במוסדות לא דמוקרטיים בעליל ולא משקיעים בחינוך לדמוקרטיה (אבל כן במסורת יהודית), אנחנו מחנכים אותם לתוך שטנצים ברורים אבל מצפים שאישיותם תזרח. אי אפשר לגדל ככה ילדים בתוך מערכת שלמה של מסרים צולבים ובתוך סיטואציה כל כך לא בהירה ולא מפוקחת בכלל. בתוך כל אלה מתחולל בקרבם מאבק מתמיד בין טוב ורע, אך בעולם של מיידיות, ההכנעות לדחפים יצריים היא רבה והיכולת לחמוק מעונש הופכת אותה ליותר אטרקטיבית כיון שהיא מכילה את ניצוץ המרד נגד עולם המבוגרים. בני האדם הצעירים שבקרבנו אינם רעים, הם פשוט משוועים לעזרה וכדי לעורר אותם ליצירה חיובית אין ברירה אלא להשקיע. ולא זה לא יעזור אם להוריהם אין את הפנאי ברמה היומיומית להקדיש להם מעט זמן ולהוריד את הלחץ מכל החייב ולהקשיב קצת למה שהלב שלהם רוצה וזה לא יעזור אם שר החינוך ימשיך למלמל צה"ל, אמונה ושואה. 

האלימות הזו שמרימה ראש בתדירות הולכת וגבוהה לא צריכה להפתיע אף אחד, ביננו זה היה די צפוי ואם נמשיך ככה כנראה שזה ילך ויתגבר. כדי להתגבר על זה צריך שיתוף, זה דורש זמן, זה דורש בעיקר שינוי סדר עדיפויות. אבל כאשר העדיפות הראשונית של מערכת החינוך זה לגדל חיילים צייתנים וההורים מנסים לגדל קריירה וילדים סתגלנים, אז די ברור שכנראה סדר העדיפויות נמצא במקום אחר. אבל מה שבטוח זה שלא צריך קמפיין להעלאת המודעות, הנערים האלה מצליחים לייצר כותרות בכלל בלי עזרה שלנו ואנחנו מעדיפים לצקצק וגם אולי קצת לשקשק (בעיקר בשישי בערב). רק שהפתרון הוא בטח לא בלסגור את החלון ולהתקין עוד בריח...