חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות משמרת. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות משמרת. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 8 ביולי 2015

(לא) נח הרפורמי בשבע שגיאות

תלונה גנרית שאני לא כותבת מספיק? רשמתם בפרוטוקול? כי לי אישית זה מפריע. מודה. לא התכוונתי לכתוב על דוד אזולאי, השר לשירותי דת, ופליטת הפה שלו - "הרפורמים אינם יהודים", והתיקון לפליטת הפה נוסח מעודכן ליום זה - "הרפורמים כן יהודים אבל הם חוטאים". רציתי לכתוב על הסללה מגדרית. אבל ההסללה הדתית הזו - ובכן מישהו צריך לדבר עליה בטח לנוכח הסיוגים האומללים של דוד אזולאי שמה שהוא אמר "בטעות" בראיון הוצא מהקשרו ושומש על ידי גורמים בעלי אינטרסים. משעשע הספין הזה שעשה אזולאי אפילו בלי לדעת שזה ספין. כי הרי אזולאי מייצג מבלי דעת אינטרסים אחרים, אלא שהוא לא רואה אותם ככאלה.  

מה אמר אזולאי? ובכן אזולאי הסביר שברגע שיהודי לא הולך על פי דת ישראל, כמו יהודי רפורמי לטענת אזולאי ויותר מראוי להתווכח על זה, הוא (אזולאי) לא יכול לקרוא לו יהודי. זה משפט נוסח נח בשבע שגיאות, רוצה לומר שהמשפט בעיקר מעיד עד כמה השר הממונה על שירותי הדת בישראל לא ממש יודע על מה הוא מדבר בכל כך הרבה תחומים. היהדות הרפורמית היא פרשנות דתית ממש כשם שכל זרם אחר אמור להיות מקובל. האפשרות לייצר רפורמות בחשיבה דתית ולהתאים אותה לתקופות מודרניות מעידה על חוש הסתגלות וחוש שייכות שחוברים זה לזה לייצר את המציאות המתאימה לרעיון. זו פרשנות לגיטימית כמו כל פרשנות אחרת לאורך שנות ההיסטוריה היהודית. הניכוס בישראל, דווקא המקום שנועד להיות בית ליהודי העולם, של פרשנות אחת הוא נוראי ומעיד על דואליות חריפה. איך אפשר להילחם על זכויותיהם של יהודים בעולם בעוד חופש דתי ליהודים לא ממש מתאפשר באותו "בית יהודי". 

הייתי רוצה להאמין שבמדינה מתוקנת יש הפרדה בין דת ומדינה, הייתי רוצה להאמין שמי שממונה על שירותי הדת במדינה יהיה אדם משכיל ורחב אופקים שמכיר בצרכים הדתיים של כל בן דת כלשהי ושל מחוסרי האמונה, הייתי רוצה להאמין שמעבר להבנה של מהו חופש דת ידע השר לשירותי דת שלבד מישראל, הזרם הרפורמי הוא זרם מרכזי בדת היהודית בעולם כולו, גם אם השקפת עולמם אינה מקובלת על כבוד השר. הייתי רוצה להאמין שהמדינה יכולה להציג תפיסה נאורה. ולא הגינוי של נתניהו אינו מספיק, כיון שדה פקטו תחת מדיניות נתניהו מעולם לא הוכרו הרפורמים (התנועה ליהדות מתקדמת) ולמעשה גם לא הקונסרבטיבים, בישראל כזרם דתי לגיטימי של היהדות. ובעיקר הייתי רוצה ששר בישראל לא יתוודה שמשאת נפשו הא שכל היהודים באשר הם יחזרו בתשובה, כי זו משאלה פרטית שהיתה צריכה להישאר כזו גם אם היוא ידועה לכולם. 

בסך הכל מה אני רוצה מאזולאי? מה שהוא אומר לצערי לא מפתיע ומעיד במידה רבה של כנות על זוית הראייה שלו. הבעיה שלי בעצם היא לא עם אזולאי אלא עם מי ששם אותו בתפקיד. הנה עוד הוכחה לליהוק הבלתי אפשרי הנוסף בין בעל התפקיד לתפקיד שמתקיים בתוך הממשלה המאולתרת הזו. קיומה במידה רבה הוא אחד הפרדוקסים המשעשעים ביותר שנתקלתי בהם בשידור חי ולמרות הקושי שהיא מסמלת בצמצום האפשרי של חירותיי האזרחיות אינני יכולה שלא להיות משועשעת בעוד ההיסטוריה כותבת את עצמה. תחלואיה של הממשלה הזו הם גדולים יותר ממה שהעין הבלתי מזויינת רואה והם ימשיכו לצוץ אני מניחה לאורך כל תקופת היותה.  

נתניהו מנסה את שיטת ה"להיות בלי ולהרגיש עם", כלומר הוא מכיר ומבין את הכוח של התנועה הרפורמית בעולם ויודע בעיקר עד כמה היא חשובה ההיהודית האמריקאית ומצד שני בפועל אינו עושה כלום כי הוא כביכול מסונדל. כמה קל - הוא רוצה אבל לא יכול. אלא שהוא יכול - זה עניין של סדר עדיפויות. נתניהו בסך הכל ממשיך שורה ארוכה של ראשי ממשלה שהעדיפו שלא לגעת בנושא הדתי ולגלגל את תפוחי האדמה הלוהטים האלה לזמן לא ידוע אבל למשמרת של מישהו אחר. אלא שתפוחי האדמה האלה אינם מתקררים, להפך, ובעצם יוצרים אפקט של כדור שלג, רק ממש רותח - כדור לבה אם תרצו. גישת נתניהו של "ידיי קשורות" בנושא זה היא מגוחכת, בערך כמו ההסבר למשפט "הערבים נוהרים לקלפיות" בעובדה שקהל הבוחרים של הליכוד הוא גזעני והוא היה מוכרח לדבר בגובה העיניים. נתניהו לא באמת מעוניין להיות ראש הממשלה שיפתור אחת ולתמיד את נושא הדת וחבל כי כנראה שבסופו של דבר מורשת נתניהו שהוא כל כך רוצה לקדם לא תניב כלום, בראיה היסטורית כמובן. 

מצחיק, או שלא, שבעוד ראש הממשלה מנסה למצב את עצמו לא רק כמנהיג ישראלי אלא ביתר שאת כמנהיג היהודי העולמי, למעשה הוא נותן יד מבית לזרם דתי מצומצם ביותר ולפרשנות דתיית מונוליטית והגמונית ביותר אשר, למרות שגם היא מורכבת מזרמים רבים, יש לה אלמנטים משותפים רבים, שאגב מאיימים ביותר על כל אורח חיים יהודי או אתאיסטי אחר במדינת ישראל. בעוד שבישראל למדנו להתרגל לרעה החולה הזו (כמובן עד לרגע שהיא תנשך בעכוזינו), ברוב מדינות העולם המצב אינו כזה והיופי של הזרמים השונים ביהדות נעוץ דווקא בפרשנויות השונות אשר מחדשות את הזיקה ליהדות ודווקא לאלה המדינה היהודית לא יכולה להיות באמת בית יהודי. זה לא משנה איך אזולאי יקרא לרפורמים, העובדות בשטח מדברות בעד עצמן - במדינת ישראל הלכה למעשה הזרם הרפורמי לא נחשב בכלל יהדות. אם השושלת הגניאולוגית מצד האם היא יהודית אין לשום יהודי בעיה טכני בישראל, הם לא ישאלו לגבי דרכי אמונתם. אך הלכה למעשה פה בישראל לא יזכו למידת הלגיטימציה הראויה  ולמעשה נגזר עליהם להיות אנוסים במידה כזו או אחרת במדינתם.

המשפט של אזולאי, עלוב ככל שיהיה, הוא לא חדש ולא מחדש, במדינת ישראל יש בעיה לא פשוטה של דת, היא חוברת לבעיה של לאומיות ולבעיה הדמוקרטית. גם פה במידה רבה יש צמצום של ראייה ציבורית באופן מכוון, השיח הדתי יש לו זרם אחד ועל כל מי שלא משתייך אליו לקבל אותו בסבלנות, אלא שסובלנות זו אינה הדדית. התוואי היהודי לחלוטין ודמוקרטי במידה לא יוכל להחזיק מעמד עוד הרבה. הפגיעה האמיתית שיש בכפיפת דיני האישות לרבנות היא פגיעה אזרחי שאסור לנו להשלים איתה. אבל בישראל, כמו בישראל, פלורליזם זה עניין של הגדרה והוא מוגבל עד מאוד. אזולאי לא עשה שום דבר רע הוא משרת מבלי משים אינטרסים גדולים משלו, אלא שהאינטרסים האלה כרגיל באים על חשבון הדמוקרטיה. צור ישראל וגואלו - אתה יודע בדיוק כמוני שהחבית הזו דינה אחד - להתפוצץ. 


יום שישי, 20 בפברואר 2015

מסיבת פיג'אמות

שישי בבוקר, כבר די מאוחר, כולם פה ישנים מלבד הבכור ואני. הוא בעינייניו, אני בכתיבתי ורק החתול מנסה להחליט ליד מי יהיה לו נוח יותר ולא מוצא מנוחה. באופן עקרוני מוטב היה שאעיר אותם, אבל אני לא מסוגלת. לא אוהבת להעיר משינה כשלא צריך. יש משהו מבורך בלהכיל את השינה ללא צרות עין, הלוואי שהייתי מסוגלת להצטרף. אני לא יכולה, אני מאלה שמתעוררים וזהו, אין לחזור לישון. לצערי גם אין להישאר במיטה ולהתפנק, אבל על שריטת היעילות שלי כבר דיברנו בעבר. מצחיק הגנטיקה בנושא עברה אל הצאצאים: הבכור כמוני, מתעורר מהר ומיד מוכן לפעולה, המרכזית, כמו אבא שלה ממש, מתעוררת לאט וצריכה להתאושש וקטינא מתעורר לאט ומתאושש מהר. איש איש והבוקר שלו. הלאה.

כמה דברים מוזרים קרו הלילה:
הבנזוג ואנוכי ישנו באותו בית אך לא באותה המיטה כל הלילה וזה לא קרה מעולם
זכרי הבית, לבד מהחתול אבל הוא מסורס אז לא נספור אותו, ישנו יחד בחדר השינה שלנו
נקבות הבית, לבד החתול אבל הוא מסורס אז לא נספור אותו, ישנו בחדר השינה של המרכזית והבכור
עד אחרי שלוש בבוקר עוד מצאתי את עצמי מצחקקת כמו ילדה עם המרכזית

איך זה קרה? ובכן הכל התחיל כשהמרכזית קיבלה הזמנה למסיבת פיג'אמות יום הולדת וכמובן מיד אישרה את הגעתה. התארגנו בהתאם, הכנו את כל הדברים לפני שיעור הבלט שלה, אספנו אותה שם עם פיג'אמה ביד ושק שינה בבגאז', לפני שהגענו ליום ההולדת אמרנו זו לזו את ברכת הלילה טוב המסורתית והזכרתי שלא משנה מה ולא משנה למה, שתזכור שברגע שמתחשק לה לחזור הביתה שרק תתקשר. החברות שלה היו שם והפרידה היתה מהירה. 

עזבו את זה שהיה נורא מוזר להעביר ערב בלי המרכזית בבית, אבל השעות עברו ושום טלפון. בחמישה לשתיים גיליתי דווקא חיפשו אותי, מאחת בלילה, אבל הטלפון היה על silent. מיד השארתי הודעה לאמא של החברה וביקשתי שיתקשרו בכל שעה. התחושה הנוראית הזו במשך החצי שעה עד שהאמא חזרה אלי היו עצובות. המחשבה שהילדה שלי התקשרה כל כך הרבה פעמים ואני לא שמעתי והמחשבה על הלב הקטן שלה מתאכזב בכל פעם ביאסו אותי למעלה מכל דימיון. כן, אני לוקחת הכל בפרופורציות, אני לא חושבת שפגעתי במערכת היחסים שלנו או באמון שלה בי, אבל המחשבה על העצב שלה בשעה וחצי הזו שהיא רצתה לחזור הביתה ואני לא עניתי מעציבה. אני לא מתכוונת להתנצל על זה. 

אני יודעת שלישון אצל אחרים זה לגמרי מקובל, עזבו אני גם יודעת שהמון ילדים בעולם נורא אוהבים את זה, אין לי שום בעיה עם זה להפך. אני לגמרי מקנאה בהורים שהילדים שלהם הולכים לישון אצל אחרים, עזבו אחרים - סבא וסבתא, ולא רק שהם רוצים הם אפילו מבקשים לעשות את זה. זה נהדר בעיני. אני לא הייתי כזאת. מסתבר שגם הילדים שלי לא ממש כאלה. 

נתחיל מזה שאין לי שום בעיה שתגידו לי משפט בנוסח "ילד שאוהב לישון אצל אחרים זו תולדה של החינוך שההורים נותנים לו". אולי זה באמת עניין של חינוך, אין לי בעיה עם זה. אני בטוחה שזה שכולם ישנו במיטה שצמודה למיטה הזוגית שלנו בלינה משותפת וזה שאנחנו מעדיפים להיות יחד בבית זו תולדה של איך שאני (אנחנו) רואים את המשפחתיות והביחד. את הדעות שלי בנושא גיבשתי עוד כשהבכור היה פצפון (קצת כתבתי על זה כאן). אחת התובנות שלי היו שלהיות הורה פירושו להיות הורה גם בלילה. בסופו של דבר ילד לא נשאר לישון במיטת ההורים לנצח, אבל את הזמן הזה שהוא כן הוא יזכור בהמון אהבה והתרפקות. בעיניי זה עוד בסיס לקשר, אבל זו בחירה שלי והיא נכונה לי ואני לא מרגישה שאני באמת צריכה להסביר או לשכנע, כל אחד עושה את מה שנכון לו. 

אז אתם יכולים להגיד "טוב, הילדים שלך רוצים להיות בבית כי זה המסר שאת מעבירה להם", אולי אתם צודקים. אני יודעת שבכל פעם שאני נשאלת על לינה מחוץ לבית אני מציינת שזה כיף, בלי אבל, כיף. אבל זה לא רק עניין של חינוך, זה גם עניין של אופי. אני לא גדלתי בבית שדומה לבית שהילדים שלי גדלים בו, ועדיין, כילדה, לא רק ששנאתי לישון אצל אחרים, הייתי מבועתת מזה. את הפעם הראשונה שישנתי אצל חברה לעולם לא אשכח (ספר הילדים שכתבתי ואולי אפרסם הוא המצאה שלי מאותו לילה) ואחר כך סירבתי לעשות את זה למשך כמה שנים טובות וגם כשחזרתי לזה הייתי קפואה ומפוחדת ולקח לי שעות להירדם. כל לינה אצל חברה היתה שעות של עינויים מתמשכים וניסיון להיות אמיצה שעלה לי בדם. 

אני חושבת שיש משהו בלישון בבית שלך, מוקף במשפחה שלך ולא להתחיל לישון במקומות אחרים לפני שזה ממש בא ממך. אני גם יודעת שכהורה, למרות שלא אומר זאת לילדים, נוח לי הרבה יותר כשהם ישנים בבית. זו האחריות שלי, זו המשמרת שלי, זה גם משהו בביטחון שלהם. אז ברור שאני מפרגנת לכל ההורים שהילדים שלהם ששים לישון בחוץ, אני גם מקנאה בהם על זמן האיכות הזוגי שיוצא להם מזה, אבל תכל'ס אם המחיר הוא לישון כל לילה איתם ולחכות עוד קצת עד שיגדלו לעוד זמן זוגי, זה לגמרי מחיר שאני מוכנה לשלם. ילדים מאושרים זה מתכון חשוב לא רק למשפחה, גם לזוגיות והורים אושרים יכולים לנצל המון זמן זוגי כשהילדים שלהם ישנים לא רק בחוץ, אלא גם בבית. בעיקר כשהילדים ישנים ממש, אבל ממש טוב


יום שלישי, 3 בפברואר 2015

הזדעזעות פנימית

היום אני יודעת הרבה יותר על זעזוע מוח, שאלו אותי למה. ובכן, מה לא ברור? כי יש חשש כזה שאולי זה מה שיש לי. תשאלו איך הגעתי לזה? ברור שאני ארצה לספר לכם, אני רק מחפשת תירוץ כידוע לדבר על עצמי. אז זה לא סוד שלא הרגשתי טוב כמה ימים, רק שביום שישי בערב הלכתי להתקלח (אני מבטיחה לכם שזה לא מקרה מבודד), ירידה מהירה בלחץ הדם (פאוזה של פולניה - וגם ככה יש לי לחץ דם נמוך) הבהירה לי שכדאי שאצא. מה שאומר שבכל זאת היה כאן שיקול דעת (די לקטרג). התיישבתי וקראתי לבכור שיקרא לאבא וכשהוא שאל למה הספקתי עוד לחשב שזה לא הזמן להסביר או להדאיג וגייסתי את הטון הכי רגוע וברור שלי כדי להוציא משפט לא אופייני כמו: "כי ביקשתי". זה עשה את שלו והבכור יצא לשליחות בלי להתפלסף יותר. עד שהבנזוג הגיע הצלחתי לצאת מהמקלחת, להתעטף במגבת ובמקום להתיישב לנסות להגיע למיטה בכל זאת (טוב, כאן כבר לא ממש הפגנתי שיקול דעת, מודה). כשהוא מצא אותי כבר הייתי מעולפת על הרצפה ומזל שהיתה מגבת מסביב לראש כי כנראה שזה ריכך את המכה.

לא רוצה לחשוב מה עבר לו בראש כשהוא ראה אותי ככה ערומה, רטובה ומחוסרת הכרה על הרצפה, אבל הבנזוג הוא מאלה שלא מאבדים עשתונות. הוא העיר אותי, שאל שאלות לבחינת הקוגניציה והעביר אותי למיטה, הראש היה כבד וכואב, אבל כאילו שזה לא מספיק רפלקס הגאג נכנס לפעולה. הספקתי לבקש שיביא דלי, הבנזוג היה ממש מהיר אבל לא מהיר מספיק. למרות שניסיתי להתאפק (זה לא הזמן לדבר על העכבות שלי, אבל במקרה הזה אני חושבת שכל בר דעת היה מנסה להתאפק) הצלחתי לגרום לנזק היקפי משמעותי בכל חדר השינה, אני בהחלט לא חושבת שהצלחתי לפספס משהו וחדר השינה שלנו גדול למדי.

הייתם מאמינים לי אם הייתי אומרת שהלכתי להתקלח אבל אודה ולא אבוש שלא העלתי את זה בכלל על דעתי ולכן מגבונים לחים היו המקסימום שיכלתי לגייס וגם זה עם עזרה. התנגבתי לאט על המיטה והתלבשתי, הבנזוג התחיל בניקיונות ולכרכר סביבי ואני קיבלתי את מנת הדרמה להרבה מאוד זמן, מזמן שלא הייתי כל כך במרכז העניינים. הילדים היו עסוקים ואנחנו לא היינו דרמטיים, אז את הסיפור הם קיבלו רק אחרי שכבר נחתי במיטה, אחרי שהצלחתי לקום, לצחצח שיניים, לשטוף פנים ולחזור למיטה. היה להם הרבה יותר קל לראות אותי, כי כבר הייתי לבושה ועם מעט צבע בפנים, אבל גם הרבה יותר בלתי נתפס לנסות ולהבין מה קרה.  

מוזר פתאום להיעצר בלי שום הכנה מראש, זה מאוד מפתיע ולא מתוכנן וביננו מה שהכי מטריד אותי זה שזה בכלל לא קביל להיות אמא ולהתעלף. מה זאת אומרת לאבד הכרה כשאת צריכה להיות כל הזמן שם? אל תענו, זה נאמר בציניות ובכל זאת זה גם יושב שם - להתעלף? לא במשמרת שלי. אז ברור שאני מנתחת את זה על הצד החד פעמי, מתוך כוונה מוחלטת שזה לא יקרה שוב, אבל המחשבה שזה יכול להישנות ושאז אולי אהיה לבד עם הילדים היא הרבה יותר ממדאיגה והיא בינתיים מאוד נוכחת במחשבות ולמרות שהוכרה כ"מחשבה נון-גראטה" היא עדיין שם. 

סביר להניח שכל אדם לוקח את הבריאות שלו כמובן מאליו, ותמיד אנחנו לומדים להעריך את מה שיש אחרי איזשהו משבר ותמיד מתישהו יש משבר. אני בטח לא יוצאת מן הכלל ולדבר בקלישאות כל אחד יכול. אבל השבר הגופני הזה, עירער קצת משהו בתוכי. נקודת המוצא שלי היא שאני חזקה ויכולה הכל, תחושת התסכול וחוסר האונים של שישי בערב היו חדשים לי ועימתו אותי עם מחשבות שלא טוב לי איתן. אז ברור שהמחשבה השלטת היא להפיק לקחים, לנוח, להתחזק ולעקוב אחרי איתותי הגוף, אבל המחשבות האחרות הן שמנקרות בתודעה משל היו עורב על הכביש. מנסות לערער את הביטחון ומעוררות חרדה עמומה שיושבת טוב טוב על תפקידי כאם.

זה לא עניין של רציונאליזציה, את זה אני יודעת לעשות מצוין, זה כנראה חלק מתופעות לוואי אחרי נקודות שבר. אז אולי החשד לזעזוע מוח יצר אצלי זעזוע אחר, איזושהי הזדעזעות פנימית. מן זרקור להגברת תחושת האחריות הזו שמהותה להיות הורה. את ההבנה שכחלק מהדאגה לילדים, אני מוכרחה גם לדאוג לעצמי ולשים לב. מסתבר שכשאתה הורה, אתה חייב לדאוג לעצמך כחלק מהמטלה הזו של לגונן על הילדים. זה לא שלא ידעתי את זה קודם, זה רק מחדד את הנושא. וכמו כל דבר זה יושב על הלב עד שאתה גומר לעבד אותו, במקרה הטוב זה נשאר במסגרת הפקת לקחים ובמקרה הרע זה מתפוגג עד ששוב קורה משהו שמזכיר.