חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות טלפון. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות טלפון. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 9 בינואר 2016

שאלות שנותרו ללא תשובה

שורה תחתונה? כל הכבוד לזרועות הביטחון שהצליחו אחרי שבוע תמוה להגיע אל נשאת מלחם, המחבל מהפיגוע בפאב 'הסימטה', בו נרצחו אלון בקל ושמעון רואימי, שרצח גם את נהג המונית אמין שעבאן ביום שישי שעבר. אלא שלפני השורה התחתונה מגיעות מספר תהיות והן אינן קשורות לפרשיית הכלב שהסעירה את הרשתות החברתיות עד שנודע שלכלב שלום.

התנהלות המשטרה וזרועות הביטחון בכל הפרשה הזו היתה תמוהה. אולם עוד לפני כן מתעוררות שאלות על האירוע כולו. הבחירה בפאב עצמו מוזרה - למה דווקא שם? בתל אביב בשישי אחה"צ יש מקומות מלאים יותר. גם מבחינה אסטרטגית, ואין בבעלותי מוח פלילי במיוחד, כל המיקום מוזר ולא מאפשר בריחה נוחה מלכתחילה. לפי דיווחי התקשורת, לפחות בהתחלה, הרי שדומה שהמקום לא רק נבחר בקפידה אלא אף תוכנן נתיב מילוט ומספר חלופות, מה שמרמז גם על הקפדה ותכנון. 

אבל אחרי ההגעה למקום הפיגוע הוא גם בוחר במקום הריק יותר, שזה לא ממש דפוס טרוריסטי מובהק. תוסיפו לזה את קור הרוח בדרכו לשם, ואז את הכניסה לחנות וההשתהות שם. איזו סיבה יש להיכנס לחנות. האם הוא רצה שיזהו אותו? האם היה בזה מסר כלשהו? הוא הרי לא נכנס לשם כי הוא רצה פיצוחים או היה רעב, אולי רצה לבחון את האזור לפני או שחיכה למשהו שיקרה או מישהו שיגיע?  ואם הוא חיכה למשהו או מישהו הרי שכנראה המטרות לא היו סתמיות. מה שחובר לשאילתא של ח"ב גבארין מהרישמה המשותפת לגבי קשר קודם בין נשאת מלחם לאחד הנרצחים, שאילתא עליה היה השר ארדן מנוע מלהגיב בשל צו איסור פירסום.

כשהוא יוצא מהחנות, הוא בוחר לירות רק בכיוון אחד ודווקא זה הרחוק יותר ממנו. זו לא בחירה מיידית של מי שרוצה לעשות פיגוע טרור, הרי טרור מאופיין בחוסר הבחנה בין הקורבנות. הוא לא ממשיך לירות עד שפוגעים בו, בגדר תמות נפשי עם פלישתים בגרסת "אללה אכבר", אגב אני לא חושבת שיש עדות לקריאה כזו בכלל. הוא לא מנסה ליצר נזק היקפי גדול, הרי סליחה שאני אומרת את זה, הוא היה יכול להרוג הרבה יותר אנשים, עד כמה שאני מבינה, ואולי אני טועה, אבל זה הרעיון של טרור. הוא גם לא פוגע באנשים בנתיב הבריחה שלו, כלומר עד שהוא עולה למונית. איזה מן טרוריסט דה-לה-שמאטע זה? אם הוא מפחד שיתפסו אותו הוא לא אמור להרוג עד שהוא מת? לא שאני מתלוננת, אני רק מציינת שזה מוזר.

דווקא רצח נהג המונית נראה לי לא מתוכנן, אבל אינני יודעת. מצד שני, אולי הוא היה חלק מנתיב המילוט? אולי הוא כן קשור? ואיך זה ייתכן שנפוצו שמועות על זה שבידי המשטרה דווקא יש את הוידיאו ממצלמת המונית ואילו אח"כ שמועות שהמצלמה נותקה על ידי מלחם עצמו? 

אולי ראיתי יותר מדי סרטי פעולה אמריקאים, אבל כל אלה לא מסתדרים. זה לא מתחבר לתמונה של מחבל, גם אם כזה שפיגוע התאבדות זה לא הקטע שלו. וזה מבלי לדבר על כל התנהלות המשטרה המוזרה. או למה לאבא שלו היה נשק חצי-אוטומטי? 

או למה בעצם הרגו אותו? כלומר הבנתי שהוא ירה על כוחותינו, אבל ההוראה היתה לתפוס אותו חי - לא לקחו בחשבון מראש שהוא יירה? שכחו שיש לו נשק? וגם לא ניסו לנטרל אותו - הוא נורה בחזה ובראש. 

גם ההתכתבות של עורך הדין עם עובד השב"כ ופירסומה, ומה פשר ההודעה "קיבלת את האישור?" שמגיעה שעתיים אחרי. זה קשור לפעולה בערערה שהיתה בהתהוות באותו זמן? 

בחיפושיי, בניסיון להבין, נתקלתי בשני דברים מעניינים: הראשון - שמועה, שאני בוודאי לא יכולה לאמת, שפאב 'הסמטה' הוא מקום מועדף על אנשי זרועות הביטחון והשני - התייחסות למקרה קייס עובייד שהיה כנראה מגוייס של השב"כ בתקופה כלשהי של חייו, אבל חצה ככל הנראה את הקווים בין סיוע לישראל ופעילות נגדה. האם זה המקרה גם כאן ובשל כך כל הפרטים האלה שלא מתחברים? אני לא יודעת, אני רק אומרת שזה שנסגר המעגל והמחבל שילם בחייו על הרצח זה טוב ויפה אבל לא מוריד את השאלות מסדר היום.

אני לא אדם של קונספירציות ואני בטוחה שיש לכל זה הסבר הגיוני. אולם, ממה שידוע לציבור עד כה לא עולה כאן תמונה ברורה, להפך עולות שאלות. בדמוקרטיה, כידוע, יש לציבור זכות לדעת, אבל כדי לממש את הזכות הזו צריך לזכור לשאול.




יום ראשון, 15 בספטמבר 2013

פוסט על ריצה ועל תיכנונים

מוצאי יום כיפור, כל המשפחה שלי צמה ואני יודעת שלאף אחד מהם אין כוח לשיחת טלפון שבודקת מה קורה איתם והם עדיין מתכנסים בתוך עצמם לשבירת הצום. הילדים והבנזוג יושבים לאכול בלי קשר לסוף הצום כמובן ואני יוצאת לריצה. במוצאי שבת יש לי תמיד בת זוג, אבל הפעם היא בחו"ל ואני יוצאת לבד. מצחיק  - אני אוהבת לרוץ לבד, יצא לי לרוץ יחד לפני אבל תמיד העדפתי לבד ואז התחלתי לרוץ איתה ופתאום גיליתי כמה כיף למצוא את האדם הנכון לרוץ איתו. מבחינה טכנית, הכי כיף לרוץ לבד, אבל לרוץ עם מי שכיף לדבר איתו ולהקשיב לו זה כבר משהו אחר לגמרי.

לפני שנתיים כשעברנו לרחובות, עברנו לדירה בתוך שכונת מפלצות אבן ענקיות. זה אמור היה להיות זמני עד שנמצא בית קרקע (רבים כתבו לפני על קביעות הארעיות אז אין לי מה להוסיף), אבל אחד הדברים שתיכננתי לעצמי זה לרוץ בפארק של השכונה. דיברתי ודיברתי על זה עד שבסוף הצלחתי לקדם את היוזמה. התחלתי לרוץ לפני שנה ושלושה חודשים (כן, לקחו ל 9 חודשים לבצע)  ואחרי כל כך הרבה שנים של הפסקה זו באמת התחלה מחודשת, כי אי אפשר לדבר על חזרה לריצה אחרי יותר מ- 15 שנה, חלה על זה התיישנות, אולי אפילו התנוונות. לבשתי טייץ רגיל וחולצת T, יצאתי לאיזו חצי שעה ואני בספק אם היו שם שני קילומטרים. חזרתי ממוטטת אבל עם הרבה מוטיבציה. שבועיים רצתי כל יום. עד שחברה הסבירה לי שאני לא עושה לעצמי טוב ועברתי ליום כן יום לא. החלטתי לקבוע אתגר - ריצת הלילה של תל אביב, היו לי בערך 4 חודשים אבל המטרה סומנה. כשאני מסמנת מטרה זה לא משאיר לי יותר מדי ברירות. תוך חודש כבר רצתי שישה ותוך חודשיים שמונה. השרירים התחילו להתעצב, הגוף לא רק שהגיב אלא רק רצה עוד. כנראה שיש דברים שמחכים לזמן שלהם. עם הזמן עברתי לרוץ על הכביש העוקף וגם הציוד הלך והשתכלל - בגדי ריצה, מודד דופק, נרתיק לסלולארי, באף לשיער, אוזניות ספורט. 

ההתרגשות לקראת מרוץ הלילה, שלי ושל הילדים, הייתה גדולה. הריצה שלי הייתה נושא שיחה קבוע וההתלהבות של הילדים רק הגבירה את המוטיבציה. רצתי את המרוץ אבל גיליתי שנחיל רצים מיוזעים ומרעישים זה לא הקטע שלי. לא כיף לי לרוץ בדבוקה - זה אכן דביק וזה מגביל ותחושת הניצחון בסיום לא הייתה שונה מתחושת הסיפוק אחרי הריצה לבד. גם המדליה בסיום התפלקה לי, אפילו לא ראיתי שמקבלים אחת ונאלצתי לחזור לקו הסיום כדי להביא מדליה לילדים. הגעתי למסקנה שאחרי שהמטרה סומנה ואף הושגה אין לי יותר צורך בזה. המשכתי לרוץ לבד ולהתעלם באלגנטיות מכל המיילים השבועיים שמבשרים על עוד מרוץ. ריצה בשבילי היא לעצמי. לא הפסקתי, להפך, האימונים נמשכו אבל לא כדי לסמן עוד מטרה אלא כדי לעשות לעצמי טוב. ואז הגיעה לפני כחודשיים השותפה החדשה שלי ואנו רצות יחד פעמיים בשבוע ושתינו מחוייבות לריצה המשותפת. אני משתדלת לרוץ לפחות עוד פעם אחת בשבוע לבד. עם העבודה החדשה של בנזוגי, עוד לא הצלחתי לפתח פרקטיקת ריצה אבל אני מתכווננת לריצות בוקר ויש לקוות שמרוב כיוונונים זה גם יצליח. מסתבר שבכל זאת זה כיף כשיש מישהו לרוץ איתו.

התכוונתי בכלל לכתוב היום על השיחה של אמא שלי ושלי אתמול אחרי הריצה ועל השיר שכתבתי ב- 1995 ונתתי לה עם הקדמה מרגשת עם מחשבות על ספר שירים שאוציא עוד לאור. מסתבר שגם אצלי לפעמים תיכנונים לחוד ומעשים לחוד... לפחות את הריצה הצלחתי להגשים, אז כנראה שהכל עוד אפשרי.