מדינת ישראל מודיעה על מות השמאל-מרכז

המצב הנוכחי מייצר המון מלל, אבל לא מלל שמייצר משהו חדש, מלל שמקבע ומכתיב את גבולות הדיון. מה שבולט בתוך המלל הזה הוא שאי הודאות בהווה מייצרת התייחסות לכאן ועכשיו בלי שום יד מנווטת ובלי חזון עתידי. במידה רבה, ישראל הפכה לארץ של "אכול ושתה כי מחר נמות". רוצה לומר שהתנהלותם של ראשי המדינה, חסרת הכיוון והמגיבה ולא יוזמת, מחלחלת לציבור. כשהעתיד מתחיל להתערפל עוד יותר מהצפוי, היאוש מתחיל להתחזק. אחד הדברים שיוצרים את זה הוא איחוד המסר של הקואליציה ואיתה גם אלה שאמורים היו לייצר קול אחר - האופוזיציה.

במצב הפוליטי היום, יש קושי באופוזיציה, כאשר בתוכה יש גורמים המתאימים יותר לקואליציה כמו ליברמן ולפיד, הבעיה מחריפה כשגם המפלגה הגדולה השניה הגודלה, זו שהיתה אמורה לייצר קול אחר מצטרפת. אין מנוס מלומר את זה, מסרי הימין העולים מהמחנ"צ משאירים את ישראל ללא שמאל מרכז. לכן השמאל האמיתי מסומן כרדיקאלי - אין שום אזור חיץ מרכז שמאל שיש לו קול בעל גוון שמאלי מובהק. 

למעשה, אתם יכולים לקרוא לזה שמאל, אבל אם זה מדבר כמו הימין ונראה כמו הימין ונשמע כמו הימין, תרשו לי רק להטיל ספק שעדיין ניתן לקרוא לזה שמאל. כלומר, כאמור יש שמאל - מרצ לפעמים ובעיקר חד"ש אך אלה מפלגות קטנות שהיו אמורות ללוויין מפלגת שמאל אמיתית. זו מפלגת שמאל-מרכז שאין. אנחנו ממשיכים לקרוא לו שמאל בהעדר שם אחר, בדיוק כמו שאנחנו ממשיכים לקרוא לכוכב שמת מזמן ועדיין אנחנו רואים בשמיים כוכב, אבל ערכו הוא נומינלי בלבד והוא חסר משמעות. שש וחצי שנים באופוזיציה ומה ההישג שלהם? להפוך את עצמם לחסרי רלוונטיות, גם ברמת המשחק הפוליטי וגם ברמת השיח הציבורי. 

השאלה העומדת על הפרק היום בציבוריות הישראלית היא מה עושים עם גל הטרור הנוכחי. ההסתכלות היתה ונשארה הסתכלות ממוקדת בתמונה הצרה ולא בתמונה הרחבה.  אלה לא הסכינים המונפות, אלא מה מוביל אנשים לסכינים מונפות. לסכל פיגועים ישראל יכולה לעשות בצורה יעילה יותר או פחות בהתאם לתקופה, אך זהו רק צד אחד של המשוואה – הצד של הלחימה בטרור, הצד השני של המשוואה הוא הניסיונות המדיניים שצריכים לחתור לפיתרון ואין זה משנה איזה. בלי לעשות את שני הדברים האלה יחד, אין אפשרות להתקדם, והדריכה במקום, כפי שניתן לראות בשש וחצי השנים האחרונות ושיאן הנוכחי, היא בעצם דרדור מתמשך ואנרציוני. מה הקול הנגדי המושמע מהמחנ"צ? כשתגלו אותו ספרו לי. חבל כי קול אחר הוא חיוני ולו רק לשם רישומו בפרוטוקול.

מי שמעז להעלות את הטיעון שהמצב הנוכחי הוא תולדה של כיבוש, קיפאון מדיני ופגיעה בזכויות האדם הפלסטיניות, מיד מושתק. התגובה הפבלובית – "זה לא הזמן לדבר על הכיבוש כשברחובות נדקרים אנשים" היא הטיעון, אבל כשאנשים לא נדקרים ברחובות זה לא זמן לדבר על זה כי "אין כיבוש" וכך נוצר מצב שלדבר על פיתרון מדיני זה בלתי אפשרי כבר שש וחצי שנים, לזה אחראי גם המחנ"צ ולפעמים, לצערי, גם מרצ.

כך כורת "השמאל" את הענף עליו הוא יושב. אין פלא שלהיות ימני היום זה הציוני החדש - השמאל מעולם לא ממש נלחם בהגדרה הזו, הוא אחראי לה בה במידה. אפילו מרצ נתנה גיבוי למבצעי נתניהו בימים הראשונים בריטואל קבוע ומעורר קבס. לא רק שלא היה כאן מאבק של מחנה השמאל, אם יש דבר כזה, על דעת הקהל הישראלית, אלא להפך השמאל נתן כתף. השמאל שתפקידו לשמור על גחלת הפתרון המדיני מצטרף לקריאות האוהדים "אבן מאזן מסית ומשקר" ובעצם בקו הימני הזה שהוא נוקט הוא משמיד את כל רציונל השמאל לנושא המשא ומתן ופתרון עתידי.

כשלאור המצב אין למעשה שום כוח פוליטי משמעתי שמאפשר שיח זה בעייתי מאוד ברמה הדמוקרטית. הקרב בזירה הפוליטית הוכרע בניצחון טכני של נתניהו כי המחנ"צ לא עלה לזירה, אבל בציבור הישראלי יש עדיין אנשים שמאמינים שניתן אחרת, לו רק היתה קיימת מפלגת שמאל-מרכז שיכולה להכניס את הקול השפוי שלהם לתוך המערכת הפוליטית. זה הזמן להפסיק לשמור על הפגר הזה המכונה המחנ"צ ולייצר גוש שמאל אמיתי. דווקא עכשיו צריך כאן קול אחר, לא כזה שאומר "נתניהו לא טוב, אבל אני לא טוב יותר", דווקא עכשיו צריך להראות שאפשר אחרת. דווקא עכשיו צריך להפסיק את מעגל "עכשיו זה לא הזמן". 

אבל זה לא יקרה, כי נורא מפחיד פה ויש סכינים, אז אנחנו פשוט נשב כאן ונצעק "זה אבו מאזן", זה בטח לא יכול להזיק ונתניהו אומר שזה טוב להסברה. חבל שאי אפשר לחיות מהסברה, זה זורם פה טוב כמעט כמו דם. בינתיים, מתחת לאף, מסע הלוויה של השמאל-מרכז כבר יצא, בדרכו האחרונה מהכנסת ככל הנראה בכיוון הים. 

להשחיל איזו עז. זה השם של הפוסט

התחלתי עבודה חדשה היום.

התחלתי עבודה חדשה אבל זה לא שהפסקתי לעבוד, לפני כ-9 שנים חדלתי מלהתפרנס אבל זה לא שאין לי עבודה. יש לי כל כך הרבה עבודה שהיא באמת לא נגמרת, אין רגע אחד בלי העבודה שלי ואני מאוד מרוצה אגב, אל תקראו את השורות האחרונות בקול של מתלוננת. אז אולי בעצם רק הוספתי עבודה היום. הפעם עבודה שמפרנסת.

היום הזה כולו בסימן מאוד מוזר.
מעט שעות שינה היו לו ללילה האחרון, אם אפשר לקרוא לו לילה.
בבוקר קמתי עם הבנזוג ובלילה עכשיו אני יושבת לבד
יום של עבודה במקביל כשארבעה ערוצי קשב שונים פתוחים כל הזמן (עבודה, ילדים, בנזוג, בית, פורים, לימודים, חוגים, כתיבה, קריאה, עריכה, בישולים, כביסות ואין סוף דברים על הדרך). 
יום שאמור היה להתיש אך בסך הכל השאיר אותי בהרגשה שכל האופרציה הזו ממש יכולה לעבוד.

זה לא שאין צרימות, למשל לכם בערך בשעה ארבע ועשרים, אצלכם אולי הכל היה סטנדרטי (ואני באמת מקווה בשבילכם שהיה למעלה מזה), אבל אני בדיוק נכנסתי למסמך שהייתי צריכה לסיים ובבית התרגשה סערה על חומוס שהגיע עם (לא עלינו) גרגירים (!) ולכי תעדכני מסמך אקסל כשהילד שלך שכל כך רצה חומוס קיבל חומוס בתוספת גרגרים ואת בכלל תוך רבע שעה צריכה שוב לאסוף ילדה מהקונסרבטוריון. 

אבל בדיוק כמו שלמדתי לתקתק את הכל אפילו טוב יותר כשהבנזוג לא נמצא בארץ, ככה תיפקדתי היום. אפשר היה לחשוב שרק הייתי צריכה להשחיל לסדר היום שלי עוד איזו עז כדי להרגיש כמה הרבה עוד אפשר להספיק. ימים כאלה גורמים לי לחשוש שיותר מהכל אני פשוט יעילה וזה בהחלט לא מה שאני רוצה להיות בעיקר. לפעמים עוברת בי המחשבה שזה סוג של התמכרות (שלום, אני קרן ואני מכורה ליעילות), שאני מאתגרת את עצמי רק כדי לראות עד כמה עוד אפשר ואיך אפשר לעשות את זה יותר טוב. וזה מפליא כי דווקא ברגעים כאלה אני הרבה פחות לחוצה ותכל'ס המשפט הזה צריך להדאיג אותי במקום לחייך. 

יעילות ואתגרים. שתי מילות המפתח בהגדרה הקיומית שלי. לא יכולה לדמיין את עצמי בלעדיהן ולא מבינה איך זה מתחבר עם הקרן שאני עכשיו שהיא סבלנית (אני חושבת), זה הרבה יותר מסתדר עם הקרן שהייתי פעם, לפני שהפכתי הורה. ואני לא באמת יכולה לנהל דיון אם זה טוב או לא, אני יכולה לפרט את הפלוסים והמינוסים, אבל אני לא באמת יכולה להימלט מהשריטה הזאת. היא ממש שם, אני רק יכולה להיות קשובה ולנסות להבין לפני שאני עוברת את הגבול שלי. כי היכן עובר הגבול זה הדבר שהכי חשוב לדעת, העצירה לפני שמגיעים לקצה היא בסופו של דבר מה שמוביל אותנו רחוק יותר. 

אז היה מן יום של אתגר רודף אתגר - הבנזוג טס? לילדים יש אינסוף פעילויות? צריך לעשות זמני לימוד? צריך לבשל? צריך להכין משלוחי מנות? אז יאללה בואו נוסיף גם כמה שעות עבודה בשכר ונראה אם אפשר גם לשטוף את בית (אפשר), אז לנקות את הכלוב של התוכית (אפשר), אז להכין שלושה סוגי ארוחת ערב (אפשר), אז לכתוב אחרי חצות קצת בבלוג... טוב זה כבר צריך, זה עוזר לסדר מחשבות. 

קצת חששתי לקראת היום הזה, אבל פרק הזמן הקצר הזה שבין להחליט להוסיף עבודה בשכר ועד התחלת העבודה היה כל כך מהיר שלא ממש הותיר לי זמן לחשוב. השבת הזו שהיתה כל כך עמוסה (ומצויינת) שלא היה לי זמן לפתח באמת פחדים לנוכח גודל הצעד הזה שעשיתי. גם לא היה לי ממש זמן באמצע היום הזה לעצור ולחשוב. ואז נגמר היום, והבנזוג יצא לטיסה והילדים (סופסוף) הלכו לישון והתיישבתי לחשוב.

לא ידעתי איך יהיה היום הזה, ידעתי שזו נקודת ציון חשובה, אבל הוא היה כל כך מלא וגדוש שלא היה לי זמן לעצור ולחשוב. זה לא שחשבתי שאני לא מסוגלת, החשש היה מתוצר של החיבור של כל זה ביחד. אבל עברתי את היום הזה, ודי טוב אפילו, והדברים לקחו לי יותר זמן בעבודה בשכר, אבל כבר התחלתי לחשוב על איך אני מייעלת אותם. יש לי עוד מה ללמוד, ועוד יהיו ימים קשים יותר של ניסיון לג'נגל בין דברים שמעט מתנגשים, אבל היום הראשון הזה, שהוא כל כך חשוב עבר ממש טוב ויש לי ממה להיות מרוצה ויש עוד דברים שבהם אשתפר. ועכשיו הכי הייתי רוצה להציע לבנזוג ללכת לישון, אבל הוא עובר בערך מעליי כרגע ואין לי אלא להניח שאם הוא היה כאן הוא כבר היה סוחב אותי למקום שראוי שאהיה בו - המיטה. 

אז אין ברירה אלא לעשות את הדבר הבוגר וללכת לישון. סליחה שהצפתי אתכם, זה היה יום די מציף הייתי אומרת ותכל'ס אני לא רואה איך מחר יהיה אחרת

יהודי, ישראלי, ציוני- תחום החיתוך המסוכן

הסיפא של הפוסט משלשום נשאר מעט פתוח. לו הייתי מקפידה על כללי כתיבה נכונה, וודאי לא הייתי צריכה להוסיף בסיום עוד נקודה ולא לתת לה את המקום הראוי. מן הסתם, לו הייתי עובדת במקום מסודר זה לא היה קורה, למרות שעם איכות הכתיבה והעריכה היום אי אפשר לדעת את זה בוודאות. מאידך איזה מקום עבודה מסודר היה מציע לי עבודה? לכן, לא נותר לי אלא לשמוח ולעלוז שזה בלוג עצמאי ולכן אני יכולה לעשות כרצוני.

הנקודה הזו, שלא הרחבתי בה, היא דווקא זו שאותה אני מנסה לנסח כבר הרבה זמן ועוד יותר ביומיים האחרונים. אני תוהה איך הכל יוכל להיכנס לפוסט אחד ולא מייגע, בכל זאת לא זאת הבמה לדוקטורט. אבל אני לא יכולה להשאיר אותה פתוחה. אולי בגלל התגובות השונות לפוסט מאנשים שאני מעריכה ששאלו אותי מה הבעיה עם כל הנושא הזה של היהדות, הוא מה שהכי מפריע לי. כי זה עוד הוכחה שהערבוב הזה של יהדות וישראליות הוא כבר כאן להישאר. אז מכאן אני אתחיל להסביר ואשתדל לקצר ואף להגיע למסקנות.

הציונות, שאגב ואני לא מחדשת כלום, לא היתה תנועה הומוגנית, אבל באופן גנרי הרי שזו תנועה לאומית שמטרתה הקמה של מדינה דמוקרטית ויהודית בשטחי ישראל. עקרונית מרגע שהושגו מטרותיה, אין עוד סיבה לקיומה,אבל לא זה המקרה עם הציונות. המטרה הראשונית והעיקרית של הציונות - הקמת המדינה - אכן הושגה, אך היא לא פינתה את מקומה ועדיין מצויה עמוק בציבוריות הישראלית, בשיוך ובמרחב האישי. 

אולי הציונות כמו חוקי ניוטון, שנשארו רלוונטייים למרות שנתגלו כלא מדוייקים אפילו אחרי קבלת תורת היחסות הפרטית (אח"כ גם הכללית) של איינשטיין שהוכיחה את התלות במערכת הייחוס. כנראה שגם בחיים, מערכות לא תמיד פועלות לפי חוקים סגורים, אלא מתקיימות באמצעות מערכות ייחוס. והציונות היא כנראה הגדרה שחברתית עוד לא ניתן לוותר עליה והיא יוצרת מרחב ייחוס כמו גם ניכוס. הציונות עדיין מהווה נדבך חשוב בהיסטוריה היהודית מאז המאה ה- 19 ועד היום. לכן,למרות הגשמת המטרות הראשוניות שלה (אם כי ניתן להתפלסף בנוגע לביסוס הדמוקרטיה), הרי שתחום הייחוס של הציונות התרחב ולכן המושג שמיש ואף הפך לכלי שרת בפוליטיקה כמו גם בתעמולה.

בישראל יש ערבוב וגם ניסיון לניכוס של שלוש הגדרות - ישראלי, ציוני, יהודי. שלוש הגדרות נפרדות ועדיין תחום החיתוך ביניהן הוא גבוה יחסית. במרבית הארצות אדם יגדיר עצמו מבחינה אזרחית בהתאם ללאום - אוסטרלי יגיד שהוא אוסטרלי, ואותו כנ"ל אמריקאי או צרפתי, לעיתים יתווסף גם שיוך דתי, ישראל היא כמובן יוצאת דופן. יש לזה כמובן המון הסברים והתשובה תלויה בנשאל כמובן. מה שכן עובדת היות הלאום יהודי היא לגמרי לענייני פנים ולכן ראוי להתייחס אליה. אין ישראלי שנשאל ללאומיותו בשפה אחרת, אולי לבד מעברית, והוא יגיד יהודי, התשובה היא תמיד ישראלי, אולם בתעודת הזהות אם הוא יהודי כך גם לאומיותו. זה נשמע פרט שולי, אבל מבחינתי זה סוג של מחולל תודעה, עוד סיבה לעירבוב המיותר. אם תרצו, הפלונטר לדעתי שאנחנו מצויים בו כעת. כי הערבוב הזה הוא לא סמנטי והוא לגמרי מסבך לנו את החיים.

כמובן שהציונות מעולם לא היתה מקשה אחת וכבר למן ביסוסה כתנועה היו בה פלגים וזרמים, גם היום יש ניסיון לנכס את הציונות לפלגים שונים - המחנה הלאומ(נ)י-ציוני, ומחנה השמאל הציוני, אבל הזרם המרכזי בתנועה הציונית היה זרם חילוני, כזה שלא התכחש כמובן ליהדותו ושאב את מקורותיו בהיסטוריה של העם היהודי. אני נאלצת לקצר, אולם ההתעוררות הציונית החלה עם עידן הנאורות באירופה, שהביא לאימוץ של ערכים מודרניים, אוניברסליים וחילוניים (תנועת ההשכלה). החזון הציוני כלל הקמה של מדינה דמוקרטית חילונית שתאפשר חירות מדינית ודתית לעם היהודי. 

העליה לישראל לא היתה ל"טרה נולה", לא היתה זו אדמה נטולת מתיישבים, נכון שהעם היהודי כל שנותיו שמר על זיקה חזקה לארץ ישראל, אך ארץ ישראל לא נותרה שוממה בתקופת הגלות. "גאולת הקרקע" אמנם נעשתה בדרכי שלום בתחילה, אבל נוצר צורך להצדיק את המהלך הזה שהלך והתרחב. האמירה שמיוחסת לישראל זנגביל תואמת את רוח הדברים "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ". אלא שהיו כאן תושבים, רק שלאלה עוד לא נתגבשה זהות לאומית כי לא היה בה צורך עד לעלייתם של יהודים לישראל. אי אפשר לספר את סיפור התחזקותה של התנועה הציונית בדרך למדינה ללא הבנה כי לבד מהנרטיב הציוני, יש גם נרטיב של עם אחר, שגיבוש זהותו הלאומית הגיע באיחור לעומת התנועה הציונית וראה איך האדמה שהוא ראה בה שלו הולכת ונגזלת מתחת לאפו, בלי קשר לקיומה של לגיטימציה לפעולה או להעדרה. אבל מה שכן נוצר מזה הוא צורך לחזק יותר האתוס והחיבור ההיסטורי והדתי ליהדות שהיה כנראה בלתי נמנע, אך הוסיף עוד נדבך נוסף לפלונטר הזה של היום. 

המאבק הלאומי הזה הצריך הבניה של אתוס שנחיצותו אך גברה עם קום המדינה, הצורך בצידוק ובהוכחה היסטורית, יחד עם תנאים פוליטיים, יצר שעטנז מעניין וכמעט בלתי אפשרי בין דת, תנועה לאומית ומולדת רוחנית והיסטורית. בניגוד לתנועות לאומיות אחרות, בהן הדרישה להכרה בלאומיות היתה על בסיס טריטוריאלי, במדינת ישראל ההצדקה היתה קודם כל דתית והיסטורית.הציונות מעולם לא יכלה להתקיים במנותק מהיהדות, היא נוצרה מתוך העם היהודי דרך רעיונות חילוניים, אך תמיכה בה אינה מחייבת להיות יהודי ועם זאת כבר למן ההתחלה היה עירוב חד משמעי בין היהדות לציונות כתנועה לאומית.

העירוב הזה בין המושגים עובר כחוט השני לאורך כל השנים מהרגע בו התגבש הרעיון הציוני, דרך הקמת המדינה ועד ימינו. התחקות אחר כל השנים יחסי הגומלין בין המושגים: יהודי, ציוני וישראלי מצריכה ספר ולא פוסט יחיד. עובדת קיומו של העירוב בין המושגים מורגשת בחיים של כולנו, בעיניי היא מבשרת רעות. חוסר היכולת של מדינת ישראל לבדל בין המושגים, כמו גם אי הפרדת דת ומדינה, יוצרות בעיות חברתיות ואף מדיניות. בעיני ההפרדה ברורה - יהודי זה שיוך דתי בלבד, ציוני הוא כל אדם האוהב את ישראל ללא קשר לשיוכו הפוליטי, ישראלי - אדם בעל אזרחות ישראלית.ניתן להיות יהודי לא ציוני ואזרח ישראלי כמו שניתן להיות מוסלמי, ישראלי וציוני. אבל אם אתה יהודי זה לא אומר שאתה ישראלי וזה לא אומר שאתה ציוני, יש בידול בין שלוש ההגדרות האלה. הבידול הזה הוא קריטי להמשך ההתפתחות הדמוקרטית של ישראל, כי אחרת אנו דנים את עצמנו להקצנה וללאומניות-דתית מסוכנת שמשפיעה על הלוך הרוחות ובהתאמה גם כמובן גם על מדיניותה של ישראל, על סוגיית ריבונותה ושטחי ריבונותה של ישראל ולכן מקרין לא פחות על עתידה.  

במידה רבה זה אחד מחולאיה המרכזיים של המדינה היום, זאת אחת הסיבות למשבר הערכים שקיים בחברה ולאי הבנה מהותית את המושג דמוקרטיה וזכויות אדם. למעשה השילוב הזה מחזיר אותנו במידת מה לזמן של משבר אמיתי ביחס לזהותה של המדינה ולשאלה האם ישראל תוסיף ללכת כאשר הדמוקרטיה חוסה פיסחת תחת כנפי היהדות. אם רק היו אבות המדינה משכילים לייצר ישראליות כלאום ולא יהודיות כי אז היו נחסכות מאיתנו הרבה צרות. זה לא שחלון ההזדמנויות נסגר, אבל הוא הולך ומצטמצם.

67 שנות עצמאות ישראלית הן הוכחה מצויינת לקיומה של ישראל, מגילת העצמאות וחוק השבות נותנים את העדיפות המשתמעת בישראל ליהודים מעצם היותה ביתו הלאומי של העם היהודי. מששני הנדבכים האלה הם עובדה מקובלת בעולם כולו, זה הזמן של ישראל לעבור לשלב הבא - ביסוס הדמוקרטיה, הייתי אומרת גם הפרדת דת ומדינה, אבל זו התחלה טובה.

זוגיות - מסתבר שזה רק פרולוג (הפוסט הזה לא זוגיות)

זוגיות במשפחת החתוליים

ללא שהיות, טוב, קצת שהיות, אני עוברת לזוגיות. לא יודעת למה, אבל לאחרונה היה לי ברור שהנושא אי שם בתוך התת מודע מתרקם והולך לו. מחשבות אישיות, שאלות של הילדים, מערכות יחסים מסביב, התפרקויות של מערכות מסביב, שיחות עם חברות וגם עובדת הילדים שגדלו, בישלו את הנושא הזה מספיק כדי שהוא יתחיל להתגבש ולצאת בכתיבה. זה כבר כמה חודשים שתכל'ס אני חושבת על זה באיזה ערוץ מקביל, מנסה לייצר תובנות.

אולי זה בגלל שאחרי שנים של זוגיות בסימן הורות, הולכות וצצות להן יותר ויותר דקות של זוגיות ללא ילדים ומחדשות את הזוגיות הזו שכל כך התגעגענו לה. זו שנשארה על hold תקופה ארוכה ולאט לאט כוסתה בהמון בלאגן. בהתחלה עוד קצת ראו אותה בין כל צעצועי ההתפתחות של הבכור, אבל אז עשינו עוד ילדים והמקום שלה הלך והצטמצם. זאת אומרת היא כל הזמן היתה שם והיא הבסיס לכל המשפחה הזאת שהקמנו, אבל היא היתה אי שם ברקע, נחבאת אל הכלים. ידענו שזו תקופה כזו, תקופה של "קודם כל הורה", ידענו שזה לא קל וגם ידענו שהיא עוברת. אולי יותר מהכל היה לנו ברור שלמרות שההורות תפסה פיקוד, הזוגיות שלנו תמיד שם, רק לובשת פורמטים אחרים ומתאימה את עצמה לסיטואציה. באותה מידה של ביטחון, ידענו שזה גם לא ייעלם, למרות הקושי.

מראה. שוב עם משפחת החתוליים

ואז, כמו בקסם (טוב, האמת שכמעט כתבתי כבמעשה קסמים אבל הרגשתי כאילו בשביס זינגר צוחק עליי) קטינא גדל ופתאום גיליתי שיש יותר מרווח בין נשימות. התחלתי להתרגל לקצב החדש וכשהרגשתי מוכנה - לקחתי את הזמן כדי לעבור לאט לאט וביסודיות על כל השינויים שחלו בי. אולי זה כמו להסתכל במראה אחרי המון שנים בלי, אם כי אני יכולה רק לשער משום שאין לי זיכרון מתקופה כלשהי נטולת מראה בחיי. מה זה אומר עלינו אם למרות היותנו מוקפים מראות לא תמיד אנחנו בוחנים את בבואותינו לעומק ובעיון? לפעמים, גם אם נשתהה מולה ארוכות, עדיין רק נראה את מה שאנחנו רוצים לראות. לקראת גיל 38 אחרי תקופת הזנחה אישית וזוגית מצידי, של תחזוקה מנימלית, מצאתי את הזמן להסתכל על הדברים בקפידה. אחרי שסיימתי את הבחינה המדוקדקת והכה נחוצה שלי את עצמי, עברתי להתייחס לזוגיות שלי ובאופן טבעי ובלי לדבר על זה, חזרנו ביחד, מתוך הבנה שבשתיקה, אל הביחד המוכר הזה. לא עוד דקות גנובות כשיוצא, אלא מציאת הזמן נטול הילדים ושאר מיני עיסוקים.

תמונה ייצוגית לברכות לחגים #זוגיות

לאנשים יש הגדרות מאוד ברורות לחיים ולמושגים השונים והצורך בהגדרות הוא ברור מאליו. עם זאת במקרים רבים, אני תוהה אם באמת תמיד צריך להגיע לרזולוציות הגבוהות ביותר, כלומר להגדיר עד לרמת הפרטים הכי קטנים. אני מניחה שזה כבר עניין מאוד אישי, אבל אני מעדיפה שלא. ולא רק בגלל שאני שונאת שבלונות באופן עקרוני, אלא בעיקר כי אני מאמינה שככל שנקפיד יותר על הגדרות מדוקדקות ככה יהיה לנו קשה יותר להכניס את החיים שלנו לתוך המסגרת, מה שוודאי ייצור תחושת תסכול בין ההגדרה ליישומה ובינינו למה להערים קשיים במקומות שיש לרפד? זוגיות באופן כללי היא שני אנשים שחיים יחד, לרוב תחת אותה קורת גג ולרוב הם מקימים משפחה יחד, הם מקיימים מערכת יחסים מורכבת ומסועפת שרצוי שתכלול אהבה, סקס, אינטימיות ותקשורת טובה,  גם כדאי שיהיו בה מרכיבים כמו אמון, תשוקה, חמלה ורצונות משותפים, יש בה תמיד לחץ והיא אף פעם לא רק שני אנשים, היא גם הסביבה וגם כל ההגדרות שמסביב. 

שלם שמשתנה ממשפחת החתוליים

למרות החינוך היקי שלי, אהבתי היוקדת למילים והצורך שלי לעגן את החיים שלי ושל משפחתי הגרעינית, בחיים האמיתיים אני שונאת הגדרות, את השאיפה להסתנכרן עם מה שקורה מסביב ואת הנטייה לקבל כמקשה אחת אידיאולוגיות וסט של אמונות וערכים. אני מאמינה בסט ערכים ברור, הומניסטי ומכבד, את כל השאר אני מעדיפה לארוג לתוך החיים שלי בעצמי. אני בעיקר מאמינה שבחיים יש מתכון בסיסי והוא אתה וכל השאר נובע מהצורה שבה אתה חי את החיים שלך כאדם - כיחיד וכחלק ממערכות שונות. ברגע שאתה חי בשלום עם עצמך (שלום עם השלם ולא עם הרצון לשלמות) ועם השינויים שעוברים עליך (כי אף פעם אין "אני" אבסולוטי) הרי שחייך יהיו נכונים יותר ובמידה רבה אמיתיים יותר וזה ישתקף גם במערכות היחסים השונות בחיים שלך. 

כל הקלישאות על השניים שהם אחד, על שני חלקים של פאזל, יוצרים תמונה מעוותת מאוד של זוגיות. בזוגיות, כמו בעוד הרבה פרמטרים מאוד אישיים, אנחנו בוחנים את עצמנו פעמים רבות דווקא מתוך התניות, נורמות והטיות חברתיות מבלי לחשוב אם הן בכלל טובות לנו. לאחרונה כשזוגות רבים כל כך מסביבי נפרדים/מתגרשים, אני שמה לב כמה הרבה דברים אנחנו עושים על אוטומט בלי לבחון אם זה באמת מה שאנחנו רוצים ואיך שאנחנו רוצים. מגורים משותפים, חתונה, ילדים ואז פתאום מגיע הרגע שיש אנשים שעוצרים ואומרים זה תכל'ס לא מה שרציתי. זו תמונה מאוד עגומה ולמדנו גם למצוא לה דרכי התמודדות, אבל לא השכלנו למצוא לה פיתרון.

אני לא חושבת שהפתרון מצוי בחיפוש אחר עוד "שביל זהב" שכולם נוהים אחריו, הפתרון לא מצוי בעוד בגד אידיאולוגי שצריך לעטות. הפתרון דווקא מצוי בהפשטה. במציאת הקווים המנחים העירומים, לא אלה שנותנים לך את המתכון המדוייק של איך לחיות את חייך, אלה שמניחים לך לקשט אותם לפי הטעם שלך. זה קל לקבל תשובות שנאספו על ידי אחרים, קשה הרבה יותר לשאול את השאלות, לדייק אותן ולנסות למצוא תשובות. אבל דווקא בדרך הזו של עין הבוחנת את העירום הכי פשוט והאנטימי שלך היא הדרך גם למצוא את התשובה בחיים שאתה מגשש לעצמך עם האחר, בטח עם האחר שהחלטתי לחיות איתו את העירום כמו גם את הלבוש.


אני שמה לב ששוב מצאתי נושא שאני לא ממצה בפוסט, זאת אומרת אני יכולה להמשיך לכתוב אבל אז אתם תלוננו ובצדק שאני שוב מאריכה במילים. אז אני אנסה לסיים פה ולהמשיך בפוסט חדש שבוודאי כבר אתחיל היום. 

חינוך ופוליטיקה

חינוך ופוליטיקה זה נושא טעון שמעסיק אותי רבות. בחיים הקודמים שלי, בעצם מאז שאני זוכרת את עצמי בערך הייתי פוליטית. כילדה רציתי להיות עורכת דין ורבנית רפורמית ולהתעסק בזכויות אדם, הצטרפתי למשמרות הנשים בשחור בירושלים, יצאתי להפגנות, נהנתי מויכוחים, התנדבתי בבחירות המוניציפאליות וכבר בגיל 17 חברתי לפמליה של רבין. לפני ההורות והבחירה בחינוך ביתי הייתי יועצת פוליטית, באוניברסיטה למדתי גם בחוג למדע המדינה והייתי מתרגלת ועוזרת מחקר וכמובן גם נציגה במועצת הסטודנטים. פוליטיקה מבחינתי היתה חלק מההגדרה של מי שאני. ואז נולד הבכור. זה היה שלב של ניתוק מהסביבה והתחברות לדבר הכי קמאי שאי פעם חויתי. יצרתי לעצמי בועה שבתוכה לא היה מקום לפוליטיקה, בעצם לא היה הרבה מקום לחיים שבחוץ. התנתקתי מקריאת כל העיתונים בבוקר, מצפייה אובססיבית בחדשות ובתוכניות האקטואליה למינהן והתמסרתי רובי ככולי לגידול הילד ולאחר מכן הילדים. 

אחד הדברים שהינחו אותי בהתחלה היה לנתק את הילדים מאקטואליה ובכלל מחשיפה מיותרת לכל דבר מטריד כמו מלחמות ושואה ואלימות בכלל. אחד היתרונות בחינוך ביתי מבחינתי זו היכולת לאפשר להם ילדות משוחררת ועליזה. באופן פרדוקסלי השינוי לא הצריך הסתגלות, מהר מאוד הפסקתי לנהל שיחות אקטואליה ופוליטיקה ליד הילדים או לצפות בחדשות כשהם ערים. לא לדבר על יום השואה או יום הזיכרון ולהסתפק במשפטים סתומים ומאוד כלליים כדי להכין אותם לצפירות, היה דווקא טבעי באורח מתמיה. כי אצלי יום השואה ויום הזיכרון הם ימים חשובים והנושאים אלה היו חלק אינטגרלי ממה שעיצב אותי כאדם. אבל היתה לי מטרה - להניח להם לגדול בשקט. 

בשנתיים האחרונות בהן אני חווה את לידתי מחדש מתוך הבועה שלי והממברנה שעטפה את ילדיי החלה בתהליך דיפוזיה מואץ אך מבוקר. החשיפה של כל ילד עדיין מותאמת לגילם, אך הבכור גדל וכידוע מרגע שמתחילה החשיפה של הבכור, גם אצל הקטנים יותר נוצרת חשיפה. בעוד שעם הבכור, הקלפים היו כמעט בלעדית בידינו - ההורים, כאשר הבכור נחשף לדברים, הוא שש בדרכו לחלוק אותם עם אחיו ולכן תהליך הבקרה ההורי מסובך יותר.  מסובך אך אפשרי. מה שחשוב לי קודם כל הוא לבנות אצל ילדיי בסיס איתן של מושגים: צדק, שוויון, חמלה, זכויות אדם, דמוקרטיה, ביקורתיות וחשיבה. זה נשמע גדול, אך כמו כל דבר, בטח בחינוך ילדים, זה נעשה בצעדים קטנים ובדוגמא יומיומית וזה נבנה בצורה ספיראלית נדבך על נדבך. אני לא מודדת הישגים או הבנה, אני נותנת לדברים לאט לשקוע ולמצוא את מקומם בנפשם. זה מתחיל בתוך המשפחה, במערכת היחסים שלנו איתם ובינם ובין עצמם וזה ממשיך עם המשפחה המורחבת ועם החברים. אחר כך נכנסים כבר אלמנטים אחרים, על חלקם עוד יש לנו שליטה או יכולת להשפיע ועל חלקם יש להודות שאין, בטח ככל שהילד גדל.

ולמה בעצם התחלתי עם זה? כי אתמול הבכור שלי הלך איתי להפגנה נגד הכיבוש. מי שקרוב אלי יודע שאני מאוד מנסה לא להשפיע הלכה למעשה על גיבוש הזהות הפוליטית של הילדים שלי, עד כמה שניתן הדבר כי ביננו כולנו יודעים עד כמה ילדים מושפעים מהוריהם ובטח ובטח אצלנו כי מטבע הדברים אני דומיננטית מאוד בחייהם. בשתי שיחות טלפון טרום ההפגנה, הרגשתי שמורמות גבות כשציינתי שהוא מתלווה אלי להפגנה. קל להבחין בהרמת גבות בשיחת טלפון, למרות אי ההגיון הבולט. לא מצאתי צורך להצטדק, הילד בחר לבוא איתי וזה בסדר גמור בעיני, את אחיו הקטנים לא הייתי לוקחת גם לו היו רוצים, אבל הבכור כבר מוכן לזה. לאירוע של "שוברים שתיקה" לא לקחתי אותו, אני לא מאמינה בלחשוף אותו לזוועות שעושים חיילים בשם הכיבוש, לזה יש זמן. הוא גם לא שמע ממני את הרשמים כי אין סיבה, הוא צעיר. אבל הוא רואה את אי הצדק בכיבוש, זה ילד שסיים לקרוא את הביוגרפיה של נלסון מנדלה והחל לקפץ על הספות בסלון ולקרוא לסיום הכיבוש. הוא קרא על אפרטהייד וניסה להבין אם בעצם זה מה שמתרחש כאן, הוא חוקר ובודק ושומע בלי הרף ממני את המנטרה של "אל תלך בדרכי, מצא את דרכך בעצמך" והוא ימצא אותה לאיטו. ממני הוא ילמד על כבוד האדם ושוויון, על מושגים בסיסיים - איך הוא יפרש אותם? אין לי מושג, נראה כשיגדל. אבל אני חייבת לעצמי ללמד אותם לחשוב, להרגיש ולהאמין בצדק. מתוך הבסיס שאקנה להם, הם יתפתחו לבוגרים עצמאיים בעלי דעות משל עצמם. אני רוצה להאמין שהם ידעו לא לשתוק וירצו לשנות ויפעלו. לכן אני צריכה להראות להם שאני פועלת גם בעצמי.

המושגים האלה של צדק, חמלה, שוויון, זכויות אדם, דמוקרטיה, ביקורתיות וחשיבה הם לא אמורפיים, גם לא בגיל צעיר פשוט כי ניתן לתווך אותם לילדים. לא צריך להתחיל בגדול, אלו דווקא הדברים הקטנים שמדברים אליהם. זה לדעת לא לפגוע ביצורים חיים או בטבע, זה לדעת לוותר, להציע עזרה ולא להתעלם, לפתור משברים בכוחות עצמם ומתוך הכוונה. אנחנו כהורים יכולים לעשות את כל זה אם נשים לב. ברור שזה מתחיל בדוגמא אישית, אבל זה לא רק זה. כשהבכור עונה לי לפעמים בצורה קצרת רוח, למדתי לנשום ולהגיד לו: "כשאתה מדבר אלי ככה, גם אני רוצה לכעוס, גם אני רוצה להגיד לך תעשה את זה ככה כי אמרתי ואני אמא שלך. אבל אני עוצרת את עצמי, אני מוותרת על לכעוס כי אני מתוסכלת ונשבר לי ונזכרת להגיד לך את זה יפה כדי שנוכל להמשיך לדבר". כשהם כועסים אחד על השני, אני משתדלת לעצור את עצמי מלהתערב ולהחליט בשבילם ובמקום זה מושיבה אותם אחד מול השני שידברו על זה ועל איך הם מרגישים במקום לצרוח. כן, זה לא תמיד קל, כן לפעמים אני נופלת, אבל גם אז אני עוצרת להסביר איך נפלתי ולמה טעיתי ואני רואה לאט לאט את ההבדל בהתנהגות של כולנו. ללמד אותם על דמוקרטיה אפשר כשהם אומרים "הרוב קובע" ולשאול אותם אם הרוב הזה בעצם לא רומס את המיעוט ואם אי אפשר למצוא דרך אחרת שתשלב. אנחנו יכולים לפתוח אותם לכיוונים חדשים ולהתסכלות אחרת וזה הופך את החיים שלנו ליותר נעימים. אבל יותר מלהפוך את החיים לנעימים יותר זה בדיוק מה שמקנה להם את ההבנה למושגים האלה גם אם לא נקרא להם בשמם.

חינוך ופוליטיקה זה לא בהכרח לדבר איתם על מפלגות ועל מבנה המדינה, זה גם. בנושא הזה, אציין בדרך אגב, שלדבר איתם על המירוץ העכשווי לנשיאות הפך להיות די מביך ביננו. לא פשוט להם לקלוט את המבנה של מדינה ומה בין ראשות העיר וראשות הממשלה ואיך הכל מתחבר אבל בעצם גם לא. אבל עושים את זה לאט. סיורים והצגות פליימוביל, סדנאות וספרים, מחקרים באינטרנט, כל אלה ובהתאם לגיל מלמדים אותם על המערכת עצמה. אבל המערכת עצמה זה רק פרוצדורה, היא חשובה אך בעיני המהות חשובה יותר. אין מה לשבת איתם ולהרצות להם על מושגים אמורפיים,  זה בידיים שלנו להפוך אותם לאיטם לבוגרים שבאמת אכפת להם ואת זה אי אפשר להעביר הלאה זה בדיוק מה שמוטל עלינו, לא על המערכת שמיסודה היא אינה דמוקרטית, לא על אחרים, אלא עלינו ברגעים האלה שאנחנו איתם בבית או בחוץ. ההתייחסות שלנו למושגים האלה מתוך העולם שלהם היא שעושה את כל ההבדל. זה קל ליפול לבורות של "אמרתי לא", "ככה אני רוצה", "תחזיר לאחיך את הצעצוע", "תכין שיעורים", אבל זה בטח לא מה שיתן את מה שאנחנו באמת רוצים בשבילם גם לעתיד.

כן, זה מתיש לפעמים להציג את הצד השני או לשבת לדבר כשקל כל כך להשתמש במרות ההורות שניתנה לנו מתוקף תפקידנו. זה קל לא לעצור את הדינמיקה שאנחנו מתורגלים לה "כי אנחנו קבענו", זה הרבה יותר קל להגיד להם תראו כמה מלוכלך כשבעצם אם רגע נתכופף ונרים בעצמנו את הליכלוך הם ילמדו גם לא ללכלך וגם להרים בעצמם. אבל במקום זה אנחנו מלמדים אותם לא להיות פראיירים כשבעצם אנחנו מלמדים אותם שלא אכפת. ואיך הגעתי לזה? אה מפוליטיקה, נו טוב, אצלי הכל פוליטי, אפילו שקית במבה שילד זורק ברחוב... 

אז כן, יצאתי לי מהבועה ונזכרתי שלא מספיק רק לתת להם הבנה של מושגים, צריך לעבור לשלב הבא. צריך לאט לחשוף אותם ולהראות להם שצריך להיות מעורבים וצריך לדעת להגיב ולעשות וכי כל אחד מאיתנו בדרכו הוא יכול להשפיע ולשנות. אני לא חושבת שההפגנה אתמול היא מה שישנה את עתיד ישראל, אני כן יודעת שזה שיצאנו אתמול מהנוחות המופלאה של הבית ונסענו לתל אביב ועמדנו בפקקים והצטרפנו להפגנה זו דרך נפלאה ללמוד המון על דמוקרטיה. וכשעמדנו מול הקריה וצעקנו בגרון ניחר "די לכיבוש" ו"יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים", הילד שלי גם אם הוא לא יודע עשה היסטוריה, היסטוריה שמתחילה בזה שאיכפת. זו המשמעות של להיות אדם ואם יש משהו שאני מאחלת לו ולאחיו זה שלפני כל ההגדרות שיבחרו לעצמם הם קודם כל יהיו בני אדם. זה חינוך פוליטי והוא לא פסול, הוא חובה מוסרית שלנו.

פוסט על חינוך ביתי לשבת בבוקר

מכיון שלכל מקום בו אדם מזדמן, הולך גם צילו ועימם גם הגדרותיו ובחירותיו של האדם, מצאתי את עצמי בשנים האחרות מתרגלת להגדרה נוספת שהצטרפה לפמליית המלווים - חינוך ביתי. התרגלתי גם לתגובות האנשים כאשר הנושא עולה. בשנים הראשונות התגובה המיידית היתה תדהמה מהולה בצקצוק, אך בשנים האחרונות היא בעיקר אהדה אמיתית ואפילו, הערכה וכבוד. כבר דיברתי על זה פעם, כי תהיתי באשר לשינוי הזה - ייתכן שמקורו בשינוי שעברתי עד שהבנתי לאשורה את בחירתי, יתכן שמקורו בהבדלים הניכרים בהתנהגות של ילדיי מול מרבית ילדי המערכת. כך או אחרת, זה בהחלט נושא שיחה מצוין. תחשבו על זה, ברגעים בהם מזג האויר מוצה עד תום ומחרוזת הוריאציות השונות ל"מה נשמע?" (כמו אז מה קורה? מה אתה מספר? מה חדש? מה העיניינים? איך אתה? איך הילדים? אז הכל טוב?) כלתה, וברור שלשיחה כבר אין מוצא, אני יכולה לשלוף את קלף ה"חינוך הביתי", הוא לא מחייב, אין עליו יותר מדי מידע והוא מקור תמידי להומור עצמי.

ניתן לדבר על חינוך ביתי מכל מיני כיוונים, אך יש נושאים פופלאריים שלרוב יעלו בכל השיחות - הקריירה שלי, כשלונה של מערכת החינוך, סדר יום ועד כמה צריך אופי מיוחד כדי לעשות את מה שאני עושה (ונכון שאני מכורה לליטופי אגו, אבל ביננו זו דמגוגיה, כל אחד יכול לחנך בבית, להפך זה דווקא אמור להיות אינסטינקטיבי). לרוב אני חולפת בקלילות של פרפר ביום אביב נעים בשדה פרחים פורח בין השיחות האלה ועושה אותן "על אוטומט", ומהרגע שנסתיימו, בטח שאיני נושאת אותן עימי לאורך היום. אבל ככל שהילדים גדלים אני מתחילה לשמוע בקרב משפחות רבות במערכת החינוך הרגילה (פחות בחינוך האלטרנטיבי ועוד יותר פחות בחינוך ביתי) על ריחוק בין אחים, על אחים שהיכולת שלהם לשחק יחד או לעשות פעילויות משותפות הולכת וקטנה.

יצא לי לכתוב על כל מיני חוליים שאני רואה בחברה שלנו, זה לא שאני מופתעת פתאום לגלות שהכתיבה שלי פחות אופטימית ממה שהייתי רוצה. כבר כתבתי שבעידן הזה, העבודה הפכה למהות (אין בעיה קראו לזה קריירה - מה שעושה לכם טוב). שאנחנו הולכים ומתנתקים מהאינסטינקטים שלנו והופכים את מלאכת המשפחה לעבודה בקבלנות של מיקור חוץ. באופן מובהק החיים המודרניים מנתקים אותנו במידה רבה מהמהות שלנו. מרבית הדברים הטבעיים נראים לנו כמו התנהגות מטורללת שמחייבת התנצלות - הנקה מאוחרת (מילולית דרך אגב הינקות מוגדרת לעולל עד גיל 3 כך שאפילו השפה מאפשרת, זה אנחנו ששכחנו), לינה משותפת (תראו לי עוד יונק, מלבד פרות בתעשיית החלב (סליחה) המופרדות מעגליהן בעל כורחן, שנפרד מתינוקו לאחר הלידה לטובת ניצול המנוחה בזמן השהייה בבית החולים ואחר כך מרחיקו ממיטתו לצמיתות ורואה ברצון של העולל/הילד לישון לידו הצגה מפונקת), עשיית דברים יחד (כמה פעמים שמעתם הורה שאומר שכיף לו לעשות סידורים עם הילד ואני לא מדברת על קניית בגדים, אלא על ללכת לסופר, למכון הרישוי, למשרד הפנים וגו'.), השארת הילד עם אחד מהוריו לפחות לשנה הראשונה, מציאת זמן איכות אמיתי של משחק והנאה קבועים במהלך השבוע ועוד. אנחנו מאוד ממדרים את הילדים שלנו מחיינו ובדרך מאבדים רבים מהאינסטינקטים שלנו.

חזרה לנושא האחים - שגרת חיינו המודרנית מפרידה בין אחים לאורך מרבית שעות היום ומצמצמת לעיתים למינימום את הזמן שאחים מבלים יחד. באופן טבעי אחים נועדו לגדול יחד, אבל כאשר בבוקר מתוך דימדומי השינה כאשר רוב ההתארגנות נעשית מול מסך מרצד הם נפרדים כל אחד למסגרתו הוא, ממשיכים לצהרוניהם השונים, אחה"צ זה חוגים נפרדים ואז בערב, בתוך כל העייפות הם שוב יחד והתנאים לקירוב לבבות הם לא בדיוק אופטימליים. אז כן, אני מגזימה אולי, אבל יש מגמה שכל אח הישר בעיניו יעשה ולרוב לא ביחד - הנה פרימה גסה במארג המשפחתי שאנחנו ממעטים להבחין בה.

אם לאורך השנים, אנחנו רואים כיצד בד בבד עם תהליך המודרניזציה חלו פירוק ושינוי בתאים החברתיים מבעבר מפירוק השבט לעליית משפחה מורחבת ואחר כך פירוק המשפחה המורחבת ועליית המשפחה הגרעינית, הרי שאין לי אלה להסיק כי אנו עדים היום לפירוק התא הגרעיני הזה שנראה כל כך חלק אינטגראלי מחיינו. זה לא שמשהו מחליף את התא המשפחתי הגרעיני,  אבל משהו נפרם בו. פירוק המשפחה הגרעינית נראה לנו בלתי אפשרי כיון שהוא גוזר עלינו להיות אסופה של אינדיבידואלים שנפגשים למטרות רביה וזה נראה מאוד מנותק מההוויה שלנו. אבל ההתנהגות שלנו בתא המשפחתי מעידה על סדר עדיפויות שמעט דוחק את המשפחה הצידה. אנחנו פחות ופחות מבלים זמן איכות בתא הזה והוא לרוב רווי לחצים חיצוניים שמעכירים את הקשרים. אנחנו עובדים כדי לתת לילדים שלנו חיים טובים יותר, אבל האמת היא שחיי הילדים שלנו יהיו טובים יותר ככל שהם יבלו יותר איתנו. אבל המילכוד הוא ברור - אנחנו רוצים שיהיה להם יותר מאוכל, חוגים וספרים, אנחנו רוצים שיהיה להם מחשב וטאבלט וטלפון (חכם, ברור), בגדים מעוצבים, נסיעות לחו"ל, קלפי סופרגול וכל דבר אחר שכולם רוצים וככה בלי משים גם אליהם מועבר הדגש שלא נכון, של צריכה כמעצבת חיים ופחות של משפחה כסלע איתן שנמצא לצידך. ברור שאנחנו רוצים שהם ידעו שאנחנו תמיד לצידם, אנחנו גם אומרים להם את זה כי אנחנו הורים נאורים, אבל כמה פעמים אנחנו מפספסים רגעים כל כך חשובים איתם?

כבר כתבתי פעם שמילא שאין לנו זמן להריח את הפרחים, גם אין לנו זמן לשאוף מלוא ראותינו את ריחם המבושם של ילדינו החפופים בתום יום מלא וגדוש. אבל סדר היום הזה שלנו יוצר גם אילוצים בתוך המשפחה ולרוב הם באים על חשבון האחים שאין להם הרבה זמן לבלות יחד ולפתח בשנים הפורמטיביות את האחווה שהיא כל כך חשובה לאורך כל החיים. הבחירה שלנו בחינוך ביתי הופכת לאט לאט למרגשת ומספקת הרבה יותר. אני רואה את הילדים שלי יוצרים בעצמם את החברות שלהן לכל החיים. היא לא תמיד על מי מנוחות, היא לא תמיד נטולת כעסים או קנאה, אבל הם הכי חברים בעולם, קצת כמו שלושה מוסקטרים (אתם יודעים - שלושה בשביל אחד ואחד בשביל שלושה) והנה מצאתי לי עוד נקודה של אופטימיות. אני בטוחה שעם קצת מודעות אפשר לתת לזה יותר תשומת לב ומחשבה, גם בלי לבחור בחינוך ביתי. אני רק אומרת שצריך לשים לב לפרטים הקטנים כי הם מרכיבים את התמונה הכוללת. אנחנו חייבים להחזיר את המשפחה לראש סדר העדיפויות החברתי ולדרוש את זכותינו להיות עם הילדים. גם בתוך הקריירה, אפשר לעשות פאוזות בשביל הדברים החשובים ביותר, אבל לא רק לקשר בין הורים לילדים אלא גם לקשר של הילדים בינם לבין עצמם.