חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות מראה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מראה. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 14 בנובמבר 2015

הטרור כבר ניצח

שבת. בוקר. מתעוררת. בזמן שישנתי פיגועים בפריז. בזמן שישנתי גם כמה מאות מתו מוות לא טבעי בסוריה, בתימן, באפריקה (רשימה מצומצמת). הרשת החברתית גועשת מפריז כי דין פריז לא כדין ביירות. העולם המודרני הוא עולם של אינטרסים והוא מבחין בין דם לדם.

הרשת מלאה בתמונות של מגדל אייפל מוחשך מול תמונות של מונומנטים אחרים בעולם מוארים בשלושת הצבעים. כמה אירוני שהעולם מחפש את הסימליות. מגדל אייפל לא הוחשך אתמול בגלל הפיגוע, הוא כבה אוטומטית בלילה. הפיגוע בפריז מחריד גם בלי לחפש את הסימליות או את הזוית האישית. זה גם לא הזמן לחזור לשגרת ה"בואו נשאל את אירופה אם ישראל זו באמת הבעיה של העולם?"

אני לא יודעת למה כן השעה עכשיו. אבל אין ספק שהדבר האחרון העולם צריך עכשיו זה עוד שנאה. ועם זאת היא באינפלציה. את מעלה סטטוס על פיגועים בביירות ופיגועים בפריז וישר יהיה מי שישאל ומה הפיגוע אתמול ליד עתניאל? כי אם דיברתי על פיגועים המוניים (בביירות 43 חפים מפשע ובפריז 127 בני אדם), אני חייבת להזכיר גם את הרצח הנורא אתמול ליד עתניאל כי אחרת אני לא יהודיה מספיק ולא ציונית מספיק ולא ישראלית מספיק. ותתנצלי מיד כי לא מגנים פיגועים של אחרים אם לא מופיע אזכור של הפיגוע בנו קודם. ואז מה אם כבר כתבת על הרצח אתמול של אב ובנו ואת הזוועה שעברה משפחת ליטמן? להזכיר פעם אחת זה פשוט לא ישראלי מספיק. עזבי שעשית צבא ואת משלמת מיסים - כמה פעמים הזכרת את הרצח ואיך? והאם זה היה מספיק מזעזע? רצח הוא רצח והוא תמיד מזעזע, די לדרישות המכסה. 

הסבירו לי היום שדם יהודי שווה יותר ולכן כישראלית מצופה ממני קודם כל לכתוב על הפיגועים שאנחנו חווים, אין לי  מושג איזה הגיון מעוות יכול להגיע למסקנה שאם אני כותבת על פיגועים של אחרים זה פוגע בישראל. הפסקתי להבין. בישראל היום מי שמגדיר עצמו קודם כל כאדם הוא לא בסדר, משהו אצלו לחלוטין לא תקין. בהיגיון הקלוקל השולט היום זה לא ייתכן שכל דם חפים מפשע הוא נורא באותה המידה. דם של יהודי הוא הכי, אחי. 

אחרי הרצח בדרום הר חברון אתמול, הבטיח ראש הממשלה שישראל תגיע לרוצחים כי ישראל תמשיך להילחם בטרור בכל מקום, אני לגמרי מסכימה עם הצורך לא להיכנע לטרור. מהצד השני אני חושבת שלא מספיק לראות רק איך אתה נלחם בו אלא במידה רבה רצוי להבין מה גורם לו או מה יכול לצמצם אותו. זאת אומרת שגם בהנחה שהימין הכי צודק והפלסטינים לא ירגעו עד שלא תהיה מדינת ישראל, מה צריך לעשות? הרי אנחנו יכולים להמשיך ככה אלא שאז אנחנו גם לא מצליחים להגן על אזרחי המדינה וגם בהפרה תמידית של זכויות אדם של עם אחר (לא שזה באמת פרמטר בישראל 2015) - ברור שזה לא יוכל להמשך כך הרבה זמן. ישראל מתכוונת להוריד את גיל האחריות הפלילית ל- 12, וזה לא נראה אבסורדי. מתי זה ייחשב אבסורד? כשנוריד אותו ל- 6? אבל זה בטח לא זמן לדבר על זה עכשיו, עוכרת שכמוני.

צבא קטן וחזק? מה עם מדינה קטנה וחזקה? זה לא הגיוני, נכון? ישראלי טוב זה ישראלי שמאמין שהכל שלנו והערבים שונאים אותנו ולא ירגעו בחיים ושערכים דמוקרטיים הם אירופאיים ולא מתאימים למציאות במזרח התיכון. הנה, תראו את האירופאים האלה - מתעסקים בסימון מוצרים מהתנחלויות בעוד טרור מוסלמי מתקתק להם מתחת לאף. ואם המחיר הוא שכולנו נצטרף למשפחת השכול, ובכן, מחיר זה מחיר - יותר חשובה הארץ מאשר החיים בה. להתכנס בגבולות המדינה? להגן עליה? להבטיח לילדים שלנו עתיד? למה? איזו סיבה יש שנרצה לגדל ילדים שהם לא חלק מסטטיסטיקה של מוות? אלא שבמשוואה הזאת ברור לי במה אני בוחרת. יותר מדי חיים אובדים על אדמה מקודשת במקום לקדש חיים, יותר מדי כסף נשפך רק על הוצאות ביטחון ולכן לא מאפשר כאן חינוך או שירותי בריאות שראוי היה שיהיו כאן. המצב כרגע אינו פיתרון ולא משנה כמה נכופף את החוק ונאמין בעצמנו - בסופו של דבר זה רק יתפוצץ יותר. זה ברור מימין ומשמאל. 

ישראל מתייצבת היום לצד מדינות אירופה? זה יפה, רק שבהתבוננות מעמיקה ישראל, לצערי, בעיקר מעניקה הוכחה למדינה שנכנעת לטרור ובכלל לא יודעת. הכניעה לטרור מתקיימת כל יום. כל יום בו ישראלים מוכנים לוותר על הגדרה רחבה של דמוקרטיה, מוסר ושיקול דעת בשל שיקול ביטחוני הוא כניעה לטרור. המחיר של הטרור נמדד בכל יום כאשר יותר ויותר אנשים מאמינים בכוח כתשובה, בכיפוף החוק כאלטרנטיבה ובהעדר שיקול דעת כדרך פעולה הגיונית. העובדה שיש היום ישראלים ששונאים ישראלים אחרים שנאת מוות ומוכנים לפגוע בהם פיזית רק בגלל שהם חושבים אחרת היא כניעה לטרור. אלה המוכנים לשנוא יותר כי יש גל טרור הם הנכנעים לטרור. ולא סתם אלא בדרך הכי מעציבה שאפשר להיכנע - בדרך הלא מודעת שמובילה אותם לשנוא בהתאמה ולהיות מוכנים לשלם ביותר דם. 

הטרור כבר ניצח אם יש אנשים בישראל, כולל שרים, שכורכים את המאבק בפלסטינים ובטרור במאבק נגד אנשים בעלי עמדות שמאל. חוסנה של ישראל הוא ביכולתה לעמוד בביקורת מבית בצורה עניינית, ותסלחו לי אם אומר שלקרוא לשכמותי ולי גיס חמישי לא נחשב טיעון הגיוני. לחשוב שיש עתיד מדיני ושמותר להחזיר שטחים ושלגיטימי לא לקנות ביצים של גבעות עולם לא עושה אותי לא ישראלית או לא ציונית. להגיד שמדיניות ישראל מעמידה את חיילי צה"ל במצב בלתי אפשרי זו לא בגידה. לדרוש בדיקה של פעולות הצבא זו לא בגידה. להאמין שישראל צריכה להיות מוסרית וחכמה זו לגמרי דעה לגיטימית שאינה זקוקה להגנה בכל מקום מלבד במדינות שככל הנראה אינן לחלוטין דמוקרטיות. הטרור ניצח, אם זה בסדר בישראל להגיד שחבל שהיטלר לא סיים עם המשפחה שלי. יהודים. בישראל. עם הנצח לא מפחד? עם הנצח לא מצליח להביט במראה. 

יום חמישי, 11 ביוני 2015

שירת העשבים השוטים מאיימת להפוך להמנון

האם אורן חזן סירסר בנשים או לקח סמים קשים? לא בטוחה שזה כל כך מעניין אותי, אם כן הוא צריך לתת את הדין ואם לא זה עדיין לא מוריד מסלידתי ממנו - בדקתי. ולא, אני לא רואה בו קוריוז. מה שבטוח שלא אצלי תקבלו את התשובה, אבל יותר מזה - שזו שאלה שצריכה לקבל תשובה מעבר לעיסוק התקשורתי והחברתי וראוי היה שתעלה דרך חקירה משטרתית, אם כי גם העלאה דרך התקשורת הפכה מקובלת, כל כך מקובלת שהיא נתפסת כאמת אם כי זה בינתיים נסיבתי בלבד. האם ההתעסקות בפרשה חצתה כל גבול? כן, אבל זה במסגרת הישראלית הרגילה של ניפוח הטפל. האם ניפוח השאלה מהווה אינטרס ציבורי? בעיניי זה בעיקר לחם ושעשועים כי אורן חזן לא באמת מעניין, קצת כמו ליצן קרקס - הוא שם ויכול להעביר את הזמן. תופעת ה"אורן חזנים" מעניינת הרבה יותר רק שהיא דורשת הסתכלות במראה הציבורית וזה דורש מאמץ. זו כנראה הסיבה שבמקום זה מעדיפה החברה למרק את צידה ההפוך של המראה במטלית האורן חזן השחוקה אך הצבעונית מאשר להתבונן בבבואה.

כרגיל העיסוק הוא נקודתי כי ככה זה הרבה יותר עסיסי, ובמקרה הזה אורן חזן הוא לגמרי הליהוק המושלם. בנו של ח"כ  לשעבר (לא שזה השאיר מסורת פוליטית ראויה לשמה), דתל"ש שהפך למיני-סלב בשעשועוני טלוויזיה, איש ימין לא מתוחכם שניסה "לעקוץ" את ארגון "שוברים שתיקה", שוריין במקום 30 ברשימת הליכוד לכנסת כנציג הצעירים ואחד שעל כל דבר יש לו מה לומר ולרוב מה שיש לו לומר מגיע כניסיון לפאנצ'. תכל'ס - אורן חזן ח"כ בעיקר בגלל שנת הלידה שלו. אבל זהו שזה לא נגמר בזה. כי אורן חזן הוא שולי מבחינתי ב"פרשת אורן חזן", השאלה האמיתית והחשובה באמת זה איך מישהו כמו אורן חזן, לא רק שנכנס לכנסת אלא אף ללא שום ניסיון הופך להיות חבר בחמש ועדות כנסת וסגן יו"ר הכנסת. מה קרה לנו כחברה שהפוליטיקה הארצית שלנו נראית ונשמעת כמו תוכנית ריאלטי מהסוג הנחות וכולה מלאה משחקי כוח נוסח עבד כי ימלוך? 

נתחיל מזה שאם הייתי ליכודניקית, בהנחה שהיה יקום מקביל בו יכולתי להיות כזו, ניהול המשא והמתן הקואליציוני ואח"כ השיבוץ הפרסונלי של אנשי הליכוד היה מטריד אותי ובעיקר מעיד על ניהול לקוי של ראש הממשלה. אבל זה אקדמי כי אין לזה באמת משמעות ולא רק כי אני לא ביקום מקביל אבל גם משום שדעתי על ראש הממשלה ומעשיו לא חיובית באופן עקרוני ואלה רק עוד שתי סיבות.אורן חזן הוא כתם נוסף של הליכוד ועושה רושם שזה לא ממש מטריד את ציבור הבוחרים. כאשר אורן חזן הופך להיות סגן יו"ר הכנסת ובגין חוזר להיות ח"כ מהשורה, הליכוד צריך לעשות חשבון נפש לגבי דמותו הציבורית. אני לא מצביעת ליכוד, זה לא התפקיד שלי.

כישראלית זה לא אורן חזן וחבריו לסיעה שמטרידים, בעיקר משום שנושא חברי הכנסת הוא חוצה גבולות. משהו מהותית רקוב ולא נכון בעובדה ששורת הקלון של חברי כנסת שהתנהגותם לא ראויה הולכת וגדלה. בין אם נמצאו אשמים, בין אם "רק" התנהלה נגדם חקירה ובין אם התלחששויות מסדרון או שמועות, העובדה היא כי הרבה יותר מדי חברי כנסת מקבלים את פירסומם מפרשיות שעולה מהן ריח לא נעים. 

פוליטיקה מטיבה מייצרת בעיה של ריכוז כוח ומאז ומתמיד היא קרצה מחד לאנשים מוסריים שבאו לשנות מצד אחד של הסקאלה ומצדה השני אופורטוניסטים, תאבי שלטון וכוח,וכמובן, גם את כל מגוון האנשים שביניהם. ויותר מזה הפוליטיקה היא כל כך דינאמית וכנראה כמוה גם המהות האנושית שאדם יכול להיכנס על תווית מסויימת ולבסוף למצוא עצמו בדיוק בצד ההפוך (כמובן שהדוגמא המושלמת היא אהוד אולמרט שהחל דרכו כלוחם שחיתות ידוע וסיים בהרשעה). הידיעה שפוליטיקה מושכת לא רק את הטובים ביותר (אם היא בכלל מושכת את הטובים ביותר) היא עובדה נתונה והיא חלק ממשחק ידוע, אבל בעיניי אין ספק שהיא גם מחוון די טוב לגבי מידת המוסריות החברתית. ככל שרבים חברי הכנסת שריח שחיתות או ההתנהגות לא נאותה עולה מהם, עולה החשש שבעצם פני הנבחרים כפני האזרחים ואולי הם אפילו מקדימים אותם בצעד. 

החולי אינו בשיטה הדמוקרטית, החולי אינו בשיטת הפריימריז, אלה תסמינים של בעיה מוסרית חברתית. משהו מהותית לא מתפקד כאן, זה בא לידי ביטוי ביותר מדי פרשיות, זה בא לידי ביטוי בהתנהגות. זה היה כך כשמפלגת העבודה החליטה לתמוך בפואד לנשיאות וגם עכשיו כשהרצוג, מנהיג אופוזיציית הצללים, הסכים לקיזוז עם חזן, ויש עוד מקרים רבים. יש משהו לא מוסרי וחסר כבוד באופן עקרוני והא נובע במידה מסויימת מחוסר הבנה בסיסי לעניין הדמוקרטיה. זוהי חרב הפיפיות של הדמוקרטיה, בידיים הלא נכונות היא בסך הכל כלי כמעט משולל מהות. אבל זה בסדר בואו נכניס לתוכנית של משרד החינוך עוד שעות מורשת ומסורת במקום תכנים אוניברסליים, זה עובד ממש טוב עד עכשיו, זה כנראה עוד ימשיך. 

הבעיה שכחברה אנחנו מקבלים את זה וקצת מצקצקים או שופטים וממשיכים הלאה. רק שזה לא נקודתי, במקום בו צומח אורן חזן אחד צומחים עוד אורן חזנים, לא כולם יהיו חברי כנסת אבל כולם יקחו חלק בחברה. אורן חזן הוא לא קוריוז, בעיניי הוא תסמין של מחלה. הפיתרון אינו ביצירת תנאי סף לחברי כנסת, זה מלאכותי ולא ייתן יותר מדי. זה חיוני שחוק יסוד: הכנסת קובע תנאים לחלוטין מינימליים לתפקיד כל כך חשוב, עוד יותר יפה בעיניי שזה מיקסום של התנאים הדמוקרטיים. העניין הוא שזה מייצג את האזרחים. וכשהאזרחים בבעיה גם בית הנבחרים שלהם בבעיה ולשנות את תנאי הסף בסך הכל יטפל בתסמין ולא בחוכמה יתרה. היופי בדמוקרטיה היא גם נקודת החולשה שלה, הרעיון הבסיסי הוא שאם תגדל אנשים מוסריים דמוקרטיה תעבוד, הפרצות בדמוקרטיה הן רבות וזה המוסר שאמור להניא אותך מלעשות דברים.

משהו יסודי באמות המוסר ובהגינות של החברה הישראלית שחוק, כל הזמן מחפשים עוד מנגנון כדי לייצר סייגים וגבולות, אך כל אלה הם מלאכותיים, בגדר אגד מדבק על חורים בצינור מים. לשנות את מנגנון הפריימריז או לשנות תנאי סף אלה רעיונות שנשמעים טוב כי הם מביאים לשינוי מיידי, אך הם אינם מטפלים בבעיה עצמה. זה עוד מחיר שכרגע חברה הישראלית משלמת ואני לא ממש יודעת איך אפשר לגרום לזה להשתנות. איכשהו בכל פעם שנעשה רע יותר, אנחנו פשוט מתרגלים וממשיכים לדבר הבא. אורן חזן אולי לא ישאר חבר כנסת, אבל התופעה לא תיעלם, בטח לא מעצמה. 

יום שבת, 21 בפברואר 2015

אהבה עצמית היא לא נטולת ביקורת

המשמעות האמיתית של לאהוב את עצמך בעיניי היא להיות מסוגל להסתכל על עצמך במראה, לבחון את עצמך מכף רגל ועד לראש ואז שוב לרדת ולהישיר לעצמך מבט במראה. עין מול עין. לראות את הכל את הטוב והרע, פיזי ונפשי בלי טיפה של שקר, או פוטושופ או הנחות. הפשטה של כל הקישוטים עד שאתה עומד מול עצמך עירום ופורט את עצמך במבט.

בחינה מעמיקה ללא הטייה מגדרית
יש בזה קושי גדול, אנחנו נוטים שלא לעשות את זה מכל הסיבות הברורות. אנחנו רוצים לראות שלמות ומשאנחנו לא רואים אותה אנחנו מעדיפים להדחיק את המודעות. אבל המראה לעולם לא תראה שלמות, היא תראה את השלם. כדי להיות שלם עם הבבואה הזו אתה צריך להכיר בפגמים, במגבלות, בכאבים, בחסרונות, בסדקים, בשברים. אבל יותר מההכרות וההכרה בהם, אתה צריך לעבוד עליהם או לקבל אותם. אדם באמת אוהב את עצמו לא כשהוא מאדיר את עצמו, אלא להפך כשהוא רואה בענווה עדיין את מה שצריך לתקן ואוהב את עצמו ככה כמו שהוא. ויכול להסתכל על עצמו בסיפוק כשהוא רואה את עקבות התיקונים ואת השינויים שנחרצים ומתעצבים בו.

לא אומרת שזה לא טוב,
אבל מדברת בדיוק על ההפך מזה
יש קשר הדוק בין אהבת עצמך לביטחון עצמי. לרוב יש קורלציה בין שניהם, היינו ביטחון עצמי כמדד לאהבה עצמית. אבל זה ספקטרום רחב, כמו כל דבר הקשור להתנהגות אנושית והשילוב נע בין קורולציה מלאה ועד קשר הפוך, היינו חוסר אהבה עצמית שמוביל לפסודו ביטחון עצמי שרק נועד לכסות על העדרו. אבל גם ביטחון עצמי הוא לא משהו חד-חד ערכי. אני אמנם רק בת 40, אך אני יכולה לראות את גילגולו של הביטחון העצמי לאורך חיי. ולמרות שביטחון עצמי ליווה אותי כל חיי כחבר נאמן, הוא היה אחר בכל שלב בחיים שלי. הביטחון העצמי שלי כיום נובע לא מפימפום חוזר ונשנה של כמה אני אלופה, אלא מתוך ידיעה שאני אדם שעובד על עצמו מדי יום, אבל יותר מזה - ההכרה ביכולת העצמית להתמודד עם מה שיבוא. 

אכן אינסוף גוונים לביטחון עצמי, אבל אני חושבת שהבנתי אותו באמת לראשונה כאמא כשישבתי מול הבכור שלי ודווקא בסיטואציה בה כביכול ברור מי בעל הכוח, ויתרתי במודע על הכוח. הסתכלתי בעיניו ואמרתי לו שיש לי את הכוח להפעיל אותו כמו שאני רוצה אבל דווקא בגלל זה אני מרגישה חסרת אונים, כי הפעלת הכוח תשיג את מה שאני רוצה אך לא תלמד אותו דבר. הויתור על הכוח, ההודאה בחוסר האונים, הגיעו ממקום של כוח ולכן בסופו של דבר יצרו פתרון הרבה יותר בריא בסיטואציה שיכולה היתה להיות מסרסת עבור הילד שלי ובמידה מסויימת גם לי.

לאהוב את עצמך באמת יכול להגיע רק ממקום של עבודה תמידית על עצמך, לא בקטע של הלקאה עצמית, אלא מתוך האמונה בשיפור, האמונה בעצמך ובדרך שלך להיות מי שאתה רוצה להיות. היא גם לא תמיד באה מהמקום שבו אתה מגיע לשיא, אלא דווקא מהמקום שנוח לך להיות בו, לא מתוך שיקולים של אחרים, אלא מתוך המקום הזה שבו אתה נאמן לעצמך. למצוא את הדרך הנכונה שיש בה גם הישג וגם יכול להיות בה ויתור. זה יכול להיות בכל דבר מסתמי ועד גורלי - לעשות כושר כדי לא להפסיק לאכול מתוק, או בהשלמה שלעולם לא תהיה רזה וטוב לך כמו שאתה, או לקחת תקופה בה אתה פחות מתקדם בעבודה אבל נמצא שם בשביל הילדים, או בהחלטה להיפרד מבן/בת זוג, או לקחת חופשה למרות שזה לא הדבר הנכון כלכלית, או לעזוב את התחום שהשקעת בו כל חייך ולהתחיל דרך חדשה, או לקנות קפה למרות שאין לך כסף לחזור הביתה. 

העניין בלאהוב את עצמך באמת הוא לראות את הכל בחמלה אבל בלי לייפות ותחושת הביטחון מגיעה מתחושת התיקון. אין דבר משביע רצון, אבל לא פחות גם מתסכל, מלעבוד על עצמך. קצת כמו משחק של סולמות ונחשים, אתה עולה ויורד, לעיתים נוחת באלימות, אבל נמצא במגמה כללית של עליה. הידיעה שאתה עושה למען עצמך ומתקדם מביאה איתה סיפוק. הסיפוק הזה הוא היכולת לראות את הכל בלי פילטרים ולאהוב את מה שאתה רואה, בלי שום צורך בעזרים נוספים. 

יש אנשים שעוברים את כל החיים שלהם בלשקר לעצמם ולא לראות, אני לא יודעת אם הם מצטערים על זה. אני כן יודעת שאדם נבנה מתחושה של סיפוק ומה זה סיפוק אם לא להרגיש שאתה עושה משהו נכון עם החיים שלך? אנחנו עסוקים פעמים רבות בדברים הלא נכונים וכמו במרבית המקרים הדברים החשובים ביותר הם מתחת לאף. יש לי תחושה שאם נלמד לקבל את עצמנו כמו שאנחנו נהיה שלמים יותר גם עם אנשים אחרים ואם נשאף לתקן את עצמנו נלמד לאהוב את עצמנו בדרך גם אם לא הגענו בדיוק לאן שאנחנו רוצים.

חבר סיפר לי השבוע סיפור על רב שאמר: בגיל 18 חשבתי שאשנה את העולם, בגיל 30 גיליתי שזה קשה מדי, אז אם לא את העולם את הארץ שלי, בגיל 40 הבנתי שגם זה לא, אז לפחות חשבתי שאשנה את העיר, ואם לא את העיר את המשפחה, בסוף הסתפקתי בלשנות את עצמי. היום אני בן 90 והבנתי שאם הייתי משנה את עצמי בגיל 18, ומשם עובר למשפחה, לעיר, לארץ, אולי הייתי משנה את העולם.

ולחשוב שדווקא פוסט כזה מגיע ממחשבות על פוליטיקה, מהמקום שבו ניסיתי להסביר באמצע ויכוח עם איש ימין שזה שיש לי ביקורת על מדינת ישראל זה לא בגלל שאני לא אוהבת אותה זה בגלל שאני כן ובגלל שאני אוהבת אותה אני רוצה לשנות, ואני מעבירה ביקורת, כי אם לא הייתי אוהבת ולא הייתי רוצה לשנות, זה לא ממש היה לי אכפת, הייתי מוכנה לחיות בה ככה ולא לבקש לי תקווה וגם לא עתיד יותר טוב.

יום שני, 6 באוקטובר 2014

זוגיות - מסתבר שזה רק פרולוג (הפוסט הזה לא זוגיות)

זוגיות במשפחת החתוליים
ללא שהיות, טוב, קצת שהיות, אני עוברת לזוגיות. לא יודעת למה, אבל לאחרונה היה לי ברור שהנושא אי שם בתוך התת מודע מתרקם והולך לו. מחשבות אישיות, שאלות של הילדים, מערכות יחסים מסביב, התפרקויות של מערכות מסביב, שיחות עם חברות וגם עובדת הילדים שגדלו, בישלו את הנושא הזה מספיק כדי שהוא יתחיל להתגבש ולצאת בכתיבה. זה כבר כמה חודשים שתכל'ס אני חושבת על זה באיזה ערוץ מקביל, מנסה לייצר תובנות.

אולי זה בגלל שאחרי שנים של זוגיות בסימן הורות, הולכות וצצות להן יותר ויותר דקות של זוגיות ללא ילדים ומחדשות את הזוגיות הזו שכל כך התגעגענו לה. זו שנשארה על hold תקופה ארוכה ולאט לאט כוסתה בהמון בלאגן. בהתחלה עוד קצת ראו אותה בין כל צעצועי ההתפתחות של הבכור, אבל אז עשינו עוד ילדים והמקום שלה הלך והצטמצם. זאת אומרת היא כל הזמן היתה שם והיא הבסיס לכל המשפחה הזאת שהקמנו, אבל היא היתה אי שם ברקע, נחבאת אל הכלים. ידענו שזו תקופה כזו, תקופה של "קודם כל הורה", ידענו שזה לא קל וגם ידענו שהיא עוברת. אולי יותר מהכל היה לנו ברור שלמרות שההורות תפסה פיקוד, הזוגיות שלנו תמיד שם, רק לובשת פורמטים אחרים ומתאימה את עצמה לסיטואציה. באותה מידה של ביטחון, ידענו שזה גם לא ייעלם, למרות הקושי.



מראה. שוב עם משפחת החתוליים
ואז, כמו בקסם (טוב, האמת שכמעט כתבתי כבמעשה קסמים אבל הרגשתי כאילו בשביס זינגר צוחק עליי) קטינא גדל ופתאום גיליתי שיש יותר מרווח בין נשימות. התחלתי להתרגל לקצב החדש וכשהרגשתי מוכנה - לקחתי את הזמן כדי לעבור לאט לאט וביסודיות על כל השינויים שחלו בי. אולי זה כמו להסתכל במראה אחרי המון שנים בלי, אם כי אני יכולה רק לשער משום שאין לי זיכרון מתקופה כלשהי נטולת מראה בחיי. מה זה אומר עלינו אם למרות היותנו מוקפים מראות לא תמיד אנחנו בוחנים את בבואותינו לעומק ובעיון? לפעמים, גם אם נשתהה מולה ארוכות, עדיין רק נראה את מה שאנחנו רוצים לראות. לקראת גיל 38 אחרי תקופת הזנחה אישית וזוגית מצידי, של תחזוקה מנימלית, מצאתי את הזמן להסתכל על הדברים בקפידה. אחרי שסיימתי את הבחינה המדוקדקת והכה נחוצה שלי את עצמי, עברתי להתייחס לזוגיות שלי ובאופן טבעי ובלי לדבר על זה, חזרנו ביחד, מתוך הבנה שבשתיקה, אל הביחד המוכר הזה. לא עוד דקות גנובות כשיוצא, אלא מציאת הזמן נטול הילדים ושאר מיני עיסוקים.



תמונה ייצוגית לברכות לחגים #זוגיות
לאנשים יש הגדרות מאוד ברורות לחיים ולמושגים השונים והצורך בהגדרות הוא ברור מאליו. עם זאת במקרים רבים, אני תוהה אם באמת תמיד צריך להגיע לרזולוציות הגבוהות ביותר, כלומר להגדיר עד לרמת הפרטים הכי קטנים. אני מניחה שזה כבר עניין מאוד אישי, אבל אני מעדיפה שלא. ולא רק בגלל שאני שונאת שבלונות באופן עקרוני, אלא בעיקר כי אני מאמינה שככל שנקפיד יותר על הגדרות מדוקדקות ככה יהיה לנו קשה יותר להכניס את החיים שלנו לתוך המסגרת, מה שוודאי ייצור תחושת תסכול בין ההגדרה ליישומה ובינינו למה להערים קשיים במקומות שיש לרפד? זוגיות באופן כללי היא שני אנשים שחיים יחד, לרוב תחת אותה קורת גג ולרוב הם מקימים משפחה יחד, הם מקיימים מערכת יחסים מורכבת ומסועפת שרצוי שתכלול אהבה, סקס, אינטימיות ותקשורת טובה,  גם כדאי שיהיו בה מרכיבים כמו אמון, תשוקה, חמלה ורצונות משותפים, יש בה תמיד לחץ והיא אף פעם לא רק שני אנשים, היא גם הסביבה וגם כל ההגדרות שמסביב. 



שלם שמשתנה ממשפחת החתוליים
למרות החינוך היקי שלי, אהבתי היוקדת למילים והצורך שלי לעגן את החיים שלי ושל משפחתי הגרעינית, בחיים האמיתיים אני שונאת הגדרות, את השאיפה להסתנכרן עם מה שקורה מסביב ואת הנטייה לקבל כמקשה אחת אידיאולוגיות וסט של אמונות וערכים. אני מאמינה בסט ערכים ברור, הומניסטי ומכבד, את כל השאר אני מעדיפה לארוג לתוך החיים שלי בעצמי. אני בעיקר מאמינה שבחיים יש מתכון בסיסי והוא אתה וכל השאר נובע מהצורה שבה אתה חי את החיים שלך כאדם - כיחיד וכחלק ממערכות שונות. ברגע שאתה חי בשלום עם עצמך (שלום עם השלם ולא עם הרצון לשלמות) ועם השינויים שעוברים עליך (כי אף פעם אין "אני" אבסולוטי) הרי שחייך יהיו נכונים יותר ובמידה רבה אמיתיים יותר וזה ישתקף גם במערכות היחסים השונות בחיים שלך. 

כל הקלישאות על השניים שהם אחד, על שני חלקים של פאזל, יוצרים תמונה מעוותת מאוד של זוגיות. בזוגיות, כמו בעוד הרבה פרמטרים מאוד אישיים, אנחנו בוחנים את עצמנו פעמים רבות דווקא מתוך התניות, נורמות והטיות חברתיות מבלי לחשוב אם הן בכלל טובות לנו. לאחרונה כשזוגות רבים כל כך מסביבי נפרדים/מתגרשים, אני שמה לב כמה הרבה דברים אנחנו עושים על אוטומט בלי לבחון אם זה באמת מה שאנחנו רוצים ואיך שאנחנו רוצים. מגורים משותפים, חתונה, ילדים ואז פתאום מגיע הרגע שיש אנשים שעוצרים ואומרים זה תכל'ס לא מה שרציתי. זו תמונה מאוד עגומה ולמדנו גם למצוא לה דרכי התמודדות, אבל לא השכלנו למצוא לה פיתרון.

אני לא חושבת שהפתרון מצוי בחיפוש אחר עוד "שביל זהב" שכולם נוהים אחריו, הפתרון לא מצוי בעוד בגד אידיאולוגי שצריך לעטות. הפתרון דווקא מצוי בהפשטה. במציאת הקווים המנחים העירומים, לא אלה שנותנים לך את המתכון המדוייק של איך לחיות את חייך, אלה שמניחים לך לקשט אותם לפי הטעם שלך. זה קל לקבל תשובות שנאספו על ידי אחרים, קשה הרבה יותר לשאול את השאלות, לדייק אותן ולנסות למצוא תשובות. אבל דווקא בדרך הזו של עין הבוחנת את העירום הכי פשוט והאנטימי שלך היא הדרך גם למצוא את התשובה בחיים שאתה מגשש לעצמך עם האחר, בטח עם האחר שהחלטתי לחיות איתו את העירום כמו גם את הלבוש.


אני שמה לב ששוב מצאתי נושא שאני לא ממצה בפוסט, זאת אומרת אני יכולה להמשיך לכתוב אבל אז אתם תלוננו ובצדק שאני שוב מאריכה במילים. אז אני אנסה לסיים פה ולהמשיך בפוסט חדש שבוודאי כבר אתחיל היום. 









יום ראשון, 27 ביולי 2014

מסרבת להיות אויבת או בוגדת - קיראו לי אדם

שבת של שקט. הצטנפתי לי בשישי בלילה בסלון מול סרט פעולה אידיוטי, על כתפו הרחבה של בנהזוג, דעתי נחושה שלא להתעדכן יותר באתרי החדשות, אחרי הודעת הקבינט שלא לקבל את הפסקת האש. הסרט היה כל כך מוצלח ואני כל כך עייפה שקולות הירי ערסלו אותי לנמנום ברוך וחסר הכרה. הקצתי רק כדי לצחצח שיניים ולפול למיטה. בבוקר גיליתי שבסוף הוחלט על הפסקת האש. חברים מדווחים על אלפי משפחות בישראל המנצלות את הפסקת האש ליציאות קיץ וישיבות בבתי קפה. אף אחד בעזה לא יושב בבתי קפה, גם לא אלה שאנחנו קוראים להם בלתי מעורבים, אין כרגע בתי קפה בעזה, אבל בתי קפה זו הדאגה האחרונה שלהם עכשיו. אני יודעת שאמרתם שאסור להשוות, בעיני חייבים להשוות. ומתי להשוות? להשוות כשיש סכנה אמיתית, להשוות כדי להרים מראה ולהישיר אליה מבט. להשוות לא כדי להרוס, אלא כדי לעצור ולהתחיל מחדש לבנות, לבנות את התקווה שיש כאן עוד אפשרות לחיים, לנו ובעיקר לילדים שלנו.

בטח אם הייתי פטריוטית אמיתית הייתי צריכה לחבר איזה שיר הלל לחיילי ישראל שנמצאים בעזה עכשיו ויש להם רגע מנוחה, כמו שעשה איל גולן, במבצע חזרתו לקונצנזוס בחסות רני רהב. אבל מחשבותיי נושאות אותי לעזה ולדיווחים משם. למשפחות שמגיחות מהמקלטים וחוזרות לחפש מה עוד אפשר להציל מעיי החורבות שפעם היו ביתם, לריח הכבד ברחובות, לזוועה שמתגלה תחת השמיים הכחולים האלה שכבר ראו את הכל.כן, זה אולי לא פופולרי, אבל בעיני זה אנושי ומתבקש. זה צריך להחמיץ את הלב גם לכל אלה הבטוחים בצדקת המלחמה, פשוט כי זה עצוב. עזה נראית כמו גיהנום. אבל לדבר על חמלה הופך אותי לבוגדת. אם איננו יודעים לחמול גם על האויבים שלנו, למה זה הופך אותנו? אטימות לב וחוסר היכולת לראות את הצד השני יהפכו אותנו לקהים. זה מחיר שאני לא מוכנה לשלם, גם אם הייתי בטוחה בצדקת הדרך.

כן ישראל מותקפת, כן החמאס לא עוצר, אבל אי אפשר להסתכל נקודתית על הרגע, יש כאן פרספקטיבה היסטורית שלמה שאינה מנותקת מכאן ועכשיו. החמאס מסתיר אמל"ח בבית אזרחים, גני ילדים ובתי חולים? גם כשאנחנו נאבקנו על מדינה עשינו את זה. לא משווה בין חמאס למחתרות שפעלו כאן, אבל גם אי אפשר להשוות בין מדינה לבין אנשים תחת כיבוש או סגר. כן, זה קורע לב שהילדים שלנו התרגלו לרוץ לממ"ד, תמונות של הורים מחזיקים תינוקות שאך נולדו ורצים לממ"ד, אין תמונות כאלה מעזה פשוט כי אין שם ממ"דים וגם לא 90 שניות לרוץ בהן ולתפוס מחסה. מה עושה אמא פלסטינית עם תינוק בן יומו שמקבלת כרוז או הודעת טקסט שמודיעה לה שיש לה חמש דקות להתפנות? היא קמה על רגליה ובורחת ומשאירה את כל המעט שיש לה עלי אדמות, היא יודעת שתחזור לכלום. זה משהו שאני לא יכולה לדמיין גם אם אתאמץ. 

מסבירים לי שניסינו כבר לעשות שלום, אבל האמת היא שלא ניסינו. ההחלטה ב- 2005 להתנתק מעזה מחד ולסגור אותה מאידך היא לא ניסיון אמיתי לייצר פה שלום, היא ניסיון להתנער מאחריות ולהוכיח שאין עם מי לדבר. ככל שיש יותר ירי ומתגלות יותר מנהרות אנחנו אמורים לתת רוח גבית למבצע הזה. אני נגד המבצע הזה כי הוא משרת את מדיניות ההתעלמות של הממשלה שלנו - ממשלה שידעה על המנהרות ולא עשתה איתן כלום, לעומת המצרים שפתרו את בעיית המנהרות בצד שלהם בלי להיכנס לעזה. ממשלה שידעה על ההתחמשות המתמדת של החמאס והעדיפה מבצעים נקודתיים שרק פתרו לרגע סימפטום ולא יצרו אלטרנטיבה. ממשלה שביודעין חיזקה את החמאס, ממשלה שיכלה ללכת למשא ומתן והעדיפה שלא. ממשלה שמוכנה למחיר הדמים שחיילי צה"ל משלמים. מדינאים שנכונים להישיר מבט למשפחות השכולות בשעה שהם יודעים שדם החללים הוא קודם כל על ידיהם ופעולתם קצרת הרואי. אך המדינאים האלה, שידעו להישיר מבט למשפחות החטופים ונתנו להם תקוות שווא, מביטים עכשיו בעיני המשפחות השכולות והופכים את כאבן לעוד מנדטים על ידי משפטים חלולים והרבה מאוד פאתוס ורטוריקה בגרוש. 46 חללי צה"ל מונחים לפנינו, מעל 1,000 הרוגים פלסטינים (70% מהם בלתי מעורבים, 27 מהם תינוקות עד גיל שנתיים) והנורא מכל הוא הידיעה שכנראה זה רק עוד הדרן של מחול המתים שלא ייגמר גם הפעם.

כבר יותר מ- 24 שעות ללא אזעקה, אבל לא ניתן לבטל את תחושת הדריכות. אבל אני דרוכה יותר היום, יותר מבדרך כלל בגלל ההפגנה הערב. אין לי ספקות לגביה, אני יודעת שצריך ללכת, אבל בנהזוג והילדים - דעתם לא נוחה מזה והם חרדים. העובדה שהזכות לחופש הביטוי אינה מובנית מאליה היא אכן מפחידה בעיקר משום שהיא מעידה עד כמה הדמוקרטיה שלנו רעועה. דברו איתי עוד קצת על גבולות הדמוקרטיה ונמקו את זה בסולידריות מחוייבת המציאות. אבל סולידריות היא אינה הזדהות מתוקף השתייכות, סולידריות נובעת לא רק מאינטרסים משותפים, סולידריות גם נובעת מרעיונות של מוסר. אינני יכולה להביע סולידריות עם מהלך שנוגד מבחינתי עקרונות של מוסר אוניברסליים. אינני יכולה לתמוך בעוד מהלך שכבר נוסה כל כך הרבה פעמים ולא צלח בעוד שלא נוסו אפשרויות אחרות. את זה הדמוקרטיה אמורה לאפשר לי. 

הזמן לקראת ההפגנה הולך ומתקצר, המשטרה מודיעה שהיא אינה מאפשרת לקיים את ההפגנה, אוטובוסים עם מפגינים שעושים את דרכם להפגנה חוזרים חזרה, אנשים מבולבלים מחפשים תשובות. איזו הפרה בוטה של הזכות לחופש ביטוי בחסות הממשלה וזרועותיה השלטוניות. תרגיל מלוכלך של המשטרה שנועד לצמצם את ההפגנה. ידיעות מרובות על אנשי ימין שמתארגנים לפגוע במפגינים. מתארגנת על ליווי וסומכת על עצמי שאדע להתרחק במידת הצורך. זה לא מרתיע אותי, להגיע להפגנה הזו מבחינתי זה לחזק את המחנה הנכון, זה לתת תקווה בימים עגומים, זה הדבר המתבקש לעשות. זו לא הפגנה נגד ישראל, זו לא הפגנה נגד חיילי צה"ל זו הפגנה שמטרתה אחת - להראות שיש בישראל אנשים שבטוחים שישנה דרך אחרת, נטולת אלימות ומוות. אל תספרו לי שצריך לחכות איתה לימי שלום, האופציה השפויה הזו חייבת להישמע דווקא בימי מלחמה. זה לא הזוי, זו בטח לא בגידה, זו דיעה אחרת, אולי דעת מיעוט, אבל היא לגיטימית. אין בה קיצוניות יש בה אופטימיות בתקופה נטולת אופטימיות. 

מנסים לצייר אותנו כמיעוט סהרורי מנותק, כשוליים הזויים. זו ההצלחה של מדיניות הממשלה, היא הצליחה להרחיק את הרצון לשלום על ידי אמונה בהכרחיות המבצע. מבצע מתגלגל עם מטרות מתגלגלות כביכול, אך המטרה העיקרית של המבצע הזה היא להרחיק את האופציה השפויה היחידה - אופציית המשא ומתן, אפשרות השלום. מנסים לייצר הקבלה בין מי שבא להפגנה נגד המבצע ובין מי שבא להפגין נגדה. אין הקבלה. מי שצריך לזעזע אתכם ולהפחיד אתכם זה לא מחנה השלום, זה מחנה האימה והפורענות מהצד השני. למחות נגד מלחמה בזמן מלחמה זו דמוקרטיה, לפגוע באנשים כי הם מביעים עמדה אחרת זו לא דמוקרטיה. לזה יש פוטנציאל נפיצות ופגיעה אמיתית בכל מה מה שנבנה כאן ובכל מה שיכול להיות.

נפרדת לשלום מהמשפחה ויוצאת להפגנה. חוברת למגן האנושי שלי, זה שיעזור לי במקרה של ניסיונות של ימנים מופרעים לעשות לי מבצע פרטני של "הקש בראש", בדרך אני פוגשת בחור ערבי, אני מציעה לו שלא ילך לבד וגם לא יעבור דרך הצד הצפוני של הכיכר כי יש שם אנשי ימין שלא יהססו לפגוע בו. הולכים יחד, שותפות של שניים שמסרבים להיות אויבים. בכיכר כבר נאספו אלפי אנשים. בצד הודלקו 1043 נרות נשמה עם הכיתוב סליחה בעברית ובערבית. מקשיבה לנאומים, מוחאת כפיים, מצטרפת לקריאות "מסרבים להיות אויבים", פוגשת חברים. יש תחושה מחזקת של שפיות בתוך הכאוס שבחוץ. אלפי המפגינים מעמעמים את קריאות הנאצה של מפגיני הימין. 

כאמצעי ביטחון, אני יוצאת קצת לפני שההפגנה לגמרי מסתיימת, אנשי הימין יוצרים שורה מאיימת בחוץ, שוטרי יס"מ ואחרים חוצצים ביננו, הם צורחים קללות ופיהם קוצף, פניהם אדומות משנאה משוללת רסן, מנסים לתקוף ומרוסנים לרוב על ידי השוטרים. אלה לא אריות זו גרסא אנושית לכלבם של בני בסקרוויל. אלה לא כלבי השמירה של הדמוקרטיה, אלה כלבי תקיפה וכשהם מגיחים מחוריהם מצבה של הדמוקרטיה הוא עגום כפניהם שטופות האלימות. לאלה אתם מבקשים שאחבור במסגרת הסולידריות של המלחמה? או שמא לאלה ששולחים אותי להיאנס בעזה על יד קבוצת חמאסניקים ולא יוצאים מהבית אלא מטפטפים ארס מאחורי מקלדת? אני מעדיפה לחבור לאנשים היפים שראיתי אתמול בהפגנה, כאלה שמול אימת המלחמה יודעים לשמור על צלם אנוש. ההפגנה של אתמול נתנה לי את הכוח לדעת שכשבעתיד אשאל מה עשיתי בתקופה כל כך חשוכה, אוכל לומר שהייתי בצד הנכון, בצד שבחר בהומניות כי אין אלטרנטיבה, בצד שידע לא לשתוק, לא להיכנע לאיומים וידע להציע דרך אחרת. אני לא יכולה להתנבא מה יהיה בעתיד, אבל ההיסטוריה מציעה לי פרספקטיבה שמעידה מה הבחירה הנכונה. אני עמדתי אתמול בכיכר, נכדה לפליט מגרמניה של עוד תקופה חשוכה, והוכחתי שלקח ההיסטוריה לא נעלם מעיני. מה אני בוחרת? להיות אדם.

יום רביעי, 11 ביוני 2014

מסוקרטי לסרקסטי בערך בחמש דקות

אתמול כשלתי. מודה. לא מנוחמת. נתתי לעצמי זמן קצת לכעוס על עצמי, אבל בעיקר בודקת איך להתקדם עם זה הלאה.  זה נורא קל לכעוס על עצמך, להתאבל ולחזור על טעויות. הקושי הכי קשה זה לסלוח לעצמך, לבחון את עצמך ולהתקדם מתוך ידיעה שעוד תיכשל שוב בדרך אבל בסוף תגיע. אני גם מרוצה מעצמי כי ידעתי לעצור, גם אם רק כמעט בזמן, ולשבת רגע ולדבר עם הילדים ואיתי. נו אז מה אני מדברת בקודים?

אתמול החלטנו על יום ביתי, יום שלישי שלנו הוא לרוב כזה כי רק לקטינא יש חוג אחר הצהריים מאוחר ולכן אנחנו נוטים לקחת את היום הזה באיזי. האינטרנט, הטלפון והטלוויזיה היו מנותקים כבר יותר מ- 40 שעות (כן, אנחנו מאלה שלא שמעו על זה שלא שמים את כל הביצים בסל אחד) ולכן בזמן שהילדים התאוששו להם, אני ביליתי עם נציג חברת Hot שהיה חביב דיו כדי להסביר לי כמה הניתוק המוחלט הוא לא נורא ואחר כך גם איחל לי "המשך יום נעים". באופן עקרוני אני לא יכולה לסבול את המשפט המטופש הזה כי מה לעזאזל יודע האדם שמעברו השני של הקו על היום שלי ועל המשכו וחוץ מזה זה משפט שמכיר בזה שאחרי שיחה כזו המצב רק יכול להשתפר ברגע שאנתק את השיחה המעיקה הזו, מה שאומר שכנראה לדעת שני הצדדים זו לא היתה שיחה פרודוקטיבית, כשמדובר בנציג שירות זה לא אופטימי במיוחד, בטח כל עוד הבעיה לא נפתרה. מזל שהילדים התאוששו כי אחרי שנציג הלא שירות סיים איתי, אני כבר הייתי זקוקה לזמן התאוששות - לא קרה.

מכיון שעוד לא למדתי לעצור את הזמן, לא נותרה לי ברירה אלא להמשיך עם היום והוא אכן זרם. אז אחרי קצת זמן משחקים החלטנו שהגיע השלב הזה ביום שכל אחד מסדר משהו, אגב - זו שיטה מצויינת כדי להגיע לבית מסודר ונקי יחד עם הילדים. התחלנו עם הארון במרפסת השירות ונכנסנו לשוונג. כל אחד מצא את עצמו מלבד הבכור. ואז הוא נתקע, התחיל לעשות משהו ולא הצליח. יכולתי לתת את הפתרון, אבל אני מאלה שמאמינים בדיאלוג סוקרטי. הדיאלוג הסוקרטי נועד שהמדריך ישאל שאלות שיביאו את התלמיד לחשוב ולמצוא את הפיתרון. כבר כשהייתי קטנה אמא שלי לימדה אותי שאם אני שואלת שאלות כדאי שאהיה מוכנה לכל תשובה שהיא. יש מצב שאתמול היה מהימים ששאלות לא היו רעיון טוב במיוחד - יכולת ההכלה שלי היתה מאותגרת משהו. התחלתי לשאול, אבל התשובות שלו באמת היו כאלה של "אני לא מבין בכלל מה את רוצה ממני" וכנראה שגם אני ממש לא הבנתי מה אני רוצה. כך או אחרת קלטתי שאני כבר פחות אובייקטיבית ומתחילה להיות נפיצה. נורות הבהבו לי במוח, תמרורי אזהרה ואני בשלי - על עגלת השאלות ובעיות בצירים של הגלגלים והמדרון? חלקלק. לא צעקתי כי להימנע מזה כבר די התרגלתי, אבל במקום זה הייתי חסרת סבלנות ועוקצנית. זה היה ברור שמכאן זה לא ימשיך טוב. המשכתי עוד קצת וזה היה מיותר כי לרדת על הילד שלך, אפילו רק קצת, עושה אותך בעיקר קטנה וטיפשית. אז זה מה שהייתי. לשמחתי בנקודה הזו עצרתי.

אספתי את הילדים לשיחת הבהרה. מה הבהרתי? ובכן, שכנראה כדאי להפסיק כאן ועכשיו. התנצלתי על הדיאלוג המקטין, הסברתי שאנחנו צריכים למצוא פיתרונות לדברים שקשים לנו ואחרי חיבוק אמיץ המשכנו הלאה - לעשות סדנת פלאפל וחומוס כי ביננו אוכל זה תמיד נקודת מוצא מאחדת. אז למרות שנחלצתי מזה בעור שיני, ולמרות שראיתי את החיובי, הדיאלוג הסוקרטי שיצא סרקסטי הפעם ליווה אותי לאורך היום. כן היו לי סיבות להיות מרוצה כי ביננו זה יכול היה להיות יותר גרוע ויצא שכנראה החינוך הביתי שלי מתחיל לשאת פרי. אבל כדי להתקדם צריך לפעמים רגע לעצור. ואז הבנתי כמה דברים, אבל בואו נעבור לפיסקה הבאה כדי להקל עליכם.

הדבר הראשון שהבנתי הוא שכנראה מהבכור אני תמיד מצפה ליותר וזה לגמרי הגיוני אבל בעצם גם לא ממש הוגן. אני חושבת שכבר כתבתי על זה פעם. הבכור שלי כל כך דומה לי ולכן אני משליכה עליו המון מעצמי ומצפה ממנו תמיד ליותר. שלושתם ילדים ברוכי כישרון ומקסימים, אבל הבכור תמיד נמצא על סקאלה אחרת ולכן אני תמיד צריכה לבחון קודם כל את עצמי, הרבה לפני שאני בוחנת אותו. כל דבר שהוא עושה הוא בגדר הצבת מראה מול עיני ולכן ההתמודדות עם מעשיו היא תמיד יותר קשה לי מאשר עם אחרים. הכביכול ידיעה, והיא אכן רק כביכול כי בעצם הוא לגמרי לא אני והוא לא אשם שיש דימיון, שאני מבינה מאיפה ההתנהגות שלו נובעת ולכן מצפה ממנו ליותר היא כל כך אדנותית ומכעיסה והמודעת לה מחדדת את תכונותיה יותר. לכן בעצם הפעולה הראשונה המתחייבת היא לנתק את הבכור מהמשוואה של אתה ואני זהים. אנחנו לא, הוא לא התיקון שלי, הוא אדם בפני עצמו והיחידה שיכולה לעבוד על זה היא אני. הדימיון הזה יוצר בלבול של זהות ובעצם אין כאן בכלל זהות (גם כפית אין כאן, אבל זה לא הסרט שלי). את המשא שלי אני צריכה לסחוב בעצמי ולא להטיל על הילד. העניין הוא שצריך לזכור את זה תוך כדי ולא בדיעבד ועל זה, לפחות אני, צריכה לעבוד.

התובנה השניה היא קלה יותר, והיא שהבכור רגיל שהכל הולך לו בקלות ולכן כשמשהו הולך לו יותר קשה הוא פעמים רבות יעדיף למצוא פתרונות קלים ולא להתאמץ כדי למצוא את הפתרון בעצמו. זה יכול להיות מעניין אולי מאיפה זה בא לו, אבל זה החלק הפחות חשוב, בעיקר מכיון שזה איננו מחקר אקדמי, אלא ניסיון הורי לעזור. וכנראה שמה שבאמת צריך לעשות פה זה להתערב, ולעזור לילד לגלות את החשיבות שבתרגול ובמאמץ. כאן כמובן בא לעזרתי הטרומבון, עד עכשיו רב היצירות שהוא קיבל הוא הצליח בקלות, אבל עכשיו מתחילות יצירות עם תוים גבוהים יותר או מקצבים מהירים מאוד והמאמץ נעשה גדול יותר. כל פעם שהוא טוען שזה גדול עליו, אני יושבת איתו, מחלקת לקטעים, עובדת איתו לאט ואז הוא מגלה שבעצם לא רק שהוא יכול אלא גם אוהב את זה. עכשיו אני צריכה ליישם את זה בכל התחומים. זה לא משהו שלא ידעתי, כבר שמתי לב לזה מזמן, אבל לא התייחסתי לזה ביסודיות הראויה. לפעמים פשוט צריך לקבוע אתגרים קטנים כדי להגיע ליעד, הבעיה מתחילה כשלפעמים אנחנו שוכחים את זה ובעצם כל מה שהילד שלנו רוצה זה להגיע בעצמו ליעד אבל שהדרך תהיה רצופה אתגרים קטנים והצלחות. 

אבל התובנה השלישית והחשובה ביותר היא שהצלחתי כמעט לסלק את הצעקות מהבית ומה שאני באמת צריכה זה למצוא תמיד את נקודת האיזון שלי ולא לעבור אותה. העובדה שאני דורשת מעצמי תמיד את המקסימום היא שריטה שלי ואני צריכה להתמודד איתה ולא אף אחד אחר. אבל יותר מזה - הלכאה עצמית יכולה להיות מכשול רציני לא רק בדרך לסליחה שלך אלא בהתקדמות האישית. כי לכעוס על עצמך כשצריך זה אולי כלי חשוב אבל הרסני, שבסופו של דבר עשוי לטשטש לחלוטין את הדרך קדימה ולהשאיר אותך מדשדש במקום בתסכול. היכולת רגע לעצור, להבין את הטעות ולסלוח, היא כמו אורות נכונים בערפל החושי ומאפשרת לראות את הדרך קדימה כדי לא לחזור שוב לאותה נקודה. אז כן, נכשלתי אתמול, הייתי פחות טובה ממה שהייתי רוצה אבל לא שקעתי בתוך זה. ראיתי כמה מהר אשר ליפול ובמקום זה החלטתי שלשם אני לא נופלת. יש מצב שיותר מהכל זה נתן לילדים שלי את הדוגמא הנכונה. עכשיו רק נשאר להמשיך עם דיאלוג סוקרטי, לא להיכנע לסרקזם ולהיות חזקה כמו פילוסוף סטואי. בחיי זנון, זה יכול להיות פי 1000 יותר יאיר לפיד. אבל זה לא. הפסקתי.

יום ראשון, 2 במרץ 2014

השמיים לא נופלים על הראש, אבל האדמה מאיימת לבלוע - או שקט! עכשיו מייהדים

הייתי צריכה להגיב על זה קודם, אני מודה, לתרץ אני יכולה בלי סוף. 6 ימים למניין החוק הגזעני החדש ונראה ששום דבר לא קרה, השמיים לא נפלו לנו על הראש. הם גם לא נופלים עם כל העברת כספים מוטרפת להתנחלויות וגם לא עם כל התפרצות של חברי כנסת ו/או ממשלה על אורחים מזדמנים ואפילו לא עם כל פנינה שיוצאת מפיה של מירי רגב (נו, נו ראו תמונה) וגם לא כאשר מרכז הכובד התקשורתי והחקיקתי עובר לנושא ייהודהּ של המדינה. הפעם מתברר שהם אינם לא נופלים כשמחוקקים בישראל חוק גזעני באמתלה מתקדמת של העדפה מתקנת, אבל שום עלה תאנה לא ממש מכסה ערווה זו. 

השמיים לא ממש נופלים. נקודה. ולמה הם לא נופלים? לא בגלל שזה לא נורא אלא בגלל שהסברים פיזיקליים חוברים כדי להסביר את החלק הזה שמעל האדמה והוא למעשה רק מה שהעין רואה מהאטמוספירה שלנו - השמיים. זה לא קשור אלינו בני האדם, לכן כשרות לקורא אני מכריזה בזאת כי לא משנה מה נעשה, כן, כן אפילו פצצות אטום ומימן, השמיים יישארו, אלה רק אנחנו שכנראה לא נהיה כאן כדי לראות אותם. עזבו את כל הקטע של גשם חומצי וכאלה, השמיים עדיין יהיו. טוב, לא בענייני ד'אפוקליפסה עסקינן. 

זאת אומרת שמי שמחפש בכל זאת איזה סימן קוסמי כזה או אחר, מוטב שבאותה הזדמנות יחפש כבר גם את המראה של אמה החורגת של שלגיה או את קדרת מטבעות הזהב בקצה הקשת בענן. אבל בעינייני מדינה, כך לימדו אותי לחשוב, יש לחפש את הראציונל והוא לגמרי פשוט - יש לנו היום ממשלה שאולי חתומה על קוי יסוד ברורים, אבל יוצאת מתוך הנחה שהיא אינה מחוייבת להם. קוי היסוד שלה נועדו לסבר את האוזן והמדיניות שלה נועדה לקדם את האינטרסים הפוליטיים הימניים-דתיים של היושבים בה, הבטחת קיומה של מדינת ישראל מבחינתם היא לא בהשגת שלום אלא בייהוד הארץ. לא קרי הוא המשיחי, כמאמר יעלון, מי שמשיחי הם המנהיגים שלנו ודרך הפריזמה הזו הם רואים את העולם,  אל דאגה הסבר מגיע.

במתח התדיר המצוי בהגדרת המדינה כיהודית ודמוקרטית, ילדי גנון נתניהו מחוייבים אך ורק לחזון היהודי והם מתנגחים בדמוקרטיה, הם לא צריכים לשנות כלום רק להשתמש בכלים שמעניקה הדמוקרטיה להרס עצמי. במערכת האיזונים והבלמים המורכבת של הדמוקרטיה, מצאו להם חברי הכנסת מהקואליציה וחברי הממשלה את הדרך לקדם את הראיה הלא דמוקרטית שלהם, אך הם לא רואים כיצד הם למעשה פוצעים נואשות את המרכיב החלש בתוך המשוואה העגומה הזו. בתום המשחקים שלהם עם שברים עשרוניים נגלה בסופו של דבר שאיבדנו את הדמוקרטית ונשארנו עם יהודית. במסווה של שוויון בנטל והפסקת הרודנות הפוליטית -חרדית, הלכו בנט וחבריו לחפש אתונות ומצאו מלוכה. מעולם, גם כשש"ס היו בקואליציה לא היה ייהוד הארץ כל כך קונקרטי כמו שהוא עכשיו, עם הפוליטיקה החדשה שקיבלנו בפרצוף.

במסגרת שיפור יכולת ההרס של בני האדם, הצלחנו אמנם לייצר נשקים משוכללים ומרתיעים, אך הפצצות המדוייקות שלנו לא גורמות לנו להתקדם לעבר משא ומתן מתוך עמדת כוח, להפך עמדת הכוח הזו משכרת את הממשלה ומעוורת אותה לנוכח הצורך הקיומי הממשי לא להתבסס על יכולת הלחימה, כי אם לשכלל את המשא ומתן ולהגיע להישגים. דווקא הכוח היחסי שלנו, היה אמור לייצר בתוך מדינה מודרנית את הצורך לעגן את החלק החלש יותר שלנו - שמירה על זכויות האדם. ייתכן שזה נשמע בארץ גרמני מדי ולכן אתקן לשפת המקום - במידות שבין אדם לחברו (ובניגוד לפרשנות המצמצמת של קברניטי המדינה היינו חברי חוג הסילון, הכוונה כאן, מצמררת ככל שתהיה לחלקים גזענים בציבור, היא למושג אדם באשר הוא אדם). לא סתם לא מופיע אלוהים מפורשות בתוך המסמך המכונן של מדינת ישראל, הרעיון המקורי היה לייצר מדינת כל אזרחיה. התקומה הלאומית היתה במהותה אזרחית ולא דתית. כאשר השיוך האתני והדתי ליהדות הוא כחוט השני, הוא הסיבה אך לא המסובב. תהליך היהוד והאגרגציה המתבקשת בשוויון האזרחי תשאיר אותנו עם צד אחד של מה שמזמן כבר איננו משוואה אלא אי שוייון מובהק. 

אז בתכל'ס, אם חשבתם שבגלל שאתם לא ערבים (ולא משנה מאיזה סוג, הרי אחרי שהשר גדעון עזרא בחוש הריח האנין שלו שמבחין בין יהודים ללא יהודים [לא, זה לא נשכח], בא יריב לוין ומבחין בין סוגי ערבים בחוק, כי חלקנו כנראה תתרנים) שאפשר לעבור הלאה, אז טעות בידכם. כי אם אתם יהודים חילוניים, אז גם אתם על הכוונת, ואם אתם גם שמאלנים ראו בזה אות אזהרה. אין ספק שאם אתם כן ערבים וחיים בישראל, אז די אכלתם אותה עכשיו, אפילו אם אתם נוצרים. כי חלוקה אזרחית שכזו חותרת תחת המושג הנדוש הזה דמוקרטיה, בה לא אמורה להיות אבחנה בין בני אדם, אבל עכשיו יקום חבר הכנסת שיטען שזה לא חוקתי ויביא את זה לדלתו של בג"ץ שיטען שזה בלתי שפיט ויגלגל שוב את תפוחי האדמה החמים הללו לפתחה של הכנסת, שרק תשתמש בהם לקומזיץ לאור מדורות עצי אשוח בחג המולד, כי מרוב שאנחנו פרוגרסיבים יו"ר הכנסת לא הסכים להעמיד אחד בכנסת, זוכרים?  

אבל כדאי לשים לב שהחוק הזה מצביע על כך שכולנו אכלנו אותה, יש לנו כנסת שיש בה רוב לעמדות האתנוצנטריות, הגזעניות והמיותרות של יריב לוין למשל שנוצרים בישראל בכלל לא ערבים, למה? כי יריב לוין לא רואה בהם כאלה. אני גם מכירה אנשים, חלקם אפילו שופטים לשעבר בבית המשפט העליון, שאומרים שאין כיבוש. זה לא אומר שאין, זה רק אומר שהתרגלנו לכבס הכל כדי שזה יתיישב לנו עם תפיסת העולם שלנו. הפגיעה במושג האזרחי נראית לנו לא מורגשת, אבל יריב לוין משרטט את מפת האזרחות בישראל בקוים מאוד ברורים - מסתננים (כי הם לא פליטים והם דווקא משתוקקים לחזור למדינות בהן חייהם בסכנה, אבל שלא יגדירו לנו מהי סכנה כי אנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים, אנחנו מבינים בסכנה ולכן חומלים עליהם ומוציאים אותם מכאן או לחלופין כולאים אותם), עובדים זרים, פלסטינים, ערביי מזרח ירושלים, ערבים מוסלמים, בדואים, ערבים נוצרים, ערבים מוסלמים, יהודים חילוניים מעמד נמוך-בינוני, יהודים חרדים, מתנחלים, עשירון עליון. לאט לאט מסמנים מטרות, תחליטו באיזה שלב זה ימאס לכם כי ההתקדמות, אם אפשר לקרוא לה כך, מובטחת. ההבחנה הזו בין מה שבלית ברירה נקרא לו בשמו, ערבי טוב וערבי רע, והיא אבחנה פסולה שאסור שתגמר בעוד חוק גזעני שהציבור אדיש לו. האדישות הזו היא מכה אזרחית אנושה הרבה יותר מהחוק הזה והחוק הזה די כבד למרות שעבר לו בקלות, ואולי בגלל. אם כולנו אזרחים אז כולנו אזרחים, ההבחנות בחוק מעידות אחרת.

אבל אם בכל זאת חשבתם שבגלל שאתם יהודים טוב לכם, אז תנו לי רגע להציג בפניכם כמה מוצגים מעניינים ועכשוויים:

אוטוטו, 30 קהילות המוגדרות כחילוניות ברחבי הארץ יקבלו תקן חדש של רכז יהודי - מטרתו של הרכז הזה לחולל תהליך ייהוד בצורה שתהיה "נוחה" לקהילה. איך נבחרו 30 הקהילות הללו? ובכן אלה הן 30 קהילות בהן מצוי כבר גרעין, תורני, עכשיו מגיע רכז הגינון, סליחה היהדות, שמטרתו לגרום לגרעין הזה להנביט ולצמוח. היינו התרגלתם שיש אצלכם בעיר גרעיון תורני? חשבתם שבזה מתבטא ה"סטטוס קוו" ובכן טעות היתה בידיכם כי עכשיו הסטטוס קוו הזה רוצה עוד ומכוון לנגוס בעדנה תחילה בדברים הפחות חשובים, אבל תנו לו אצבע ותראו איך, כמו הצמח הטורף ב"חנות קטנה ומטריפה", הוא רוצה עוד. ולמי חוברת מנהלת הדת? לרשת אור תורה סטון וגם ל... איך ידעתם? למשרד החינוך, זו שבראשה עומד זה שטוען שיש שילוש קדוש של "שואה, אמונה וצבא" ואת אלה צריכה מערכת החינוך להנחיל לילדינו. לזה רק יכול לסייע רכז הדת, משל היינו ילדים סורחים שצריכים הכוונה כדי לראות ברוע דרכינו ולחסות תחת כנפי השכינה. השמיים אולי לא נופלים, אך אם לא נשנה את דרכנו החילוניות ונפתח ליבנו לאור הדתי הבוקע ממשיחיותה של אור תורה סטון, תבלע אותנו האדמה משל היינו קורח ועדתו. 

ויפה לנו הקישור לקורח, כי על מה מלין קורח בפני משה ואהרן? על אגרגציה, על מעמדות בקרב העם. נשמע מוכר? אולי מעט עכשווי? קורח מבקש בעצם שיתייחסו לכולנו כמו אל עדת הקדושים, היא בתרגום לימינו המתנחלים או אם תרצו ליפות הימין-הלאומי. אבל בעיני אלוהים הוא מורד ולכן אלוהים מעניש אותו מבלי להתמודד הלכה למעשה עם הטענות שהוא מעלה (גם אם הם באו כדי לשרת אינטרס מגלומני של קורח עצמו, זו לא הנקודה). הנקודה היא שאין מקום לענות לו, אין מקום לעוד דעות. מכאן כנראה שלמרות שכבר מזמן סיימנו עם שיטוטינו המדבריים, כנראה שאנחנו במדבר דמוקרטי, בו אין מקום לחשיבה ביקורתית, נוסח "נעשה ונשמע". למי שלא יהודי מאמין, אין מקום פה. שקט! עכשיו מייהדים.   

יו"ר הועדה למקצוע האזרחות הפריח הבוקר סנונית, עם הקריאה שלו למשרד החינוך להוציא את תוכניות הלימודים של ארגון אמנסטי מבתי הספר, כי הארגון לדידו של היו"ר מכפיש את צה"ל ודוגל בזכות השיבה. תרשו לי רגע לפרש את דבריו של יו"ר הועדה, שלא מרחיק מהמעגל המשורטט היטב של שר לביטחון פנים הנוכחי "די כבר עם זכויות האדם האלה" - מפגשים של בתי ספר עם פליטים? איזו שטות זו? הרי אפשר במקום זה לארגן עוד סיור לחברון, או מפגש עם חיילי צה"ל או אפילו רק תרגול קטן כדי להפוך את המלחמה הבאה לצרוף שגור. כן, עזבו אתכם מאמנסטי, הגיע הזמן להסיר את המסכות. אין כאן חזון של מדינה דמוקרטית, הדמוקרטית היא ברירת מחדל בדרך ליהודית. מי אתה? יהודי. לאום? יהודי. מחשבות? יהודיות. מי הנבחר? היהודי. ספר מועדף? ספר הספרים. יהודים, תנו צ'אנס למדינה יהודית בלי שטויות ליברליות של זכויות אדם. כך נלמד את הדור הזה כדי שאולי סופסוף נוכל לרשת את הארץ ולא להסתובב סחור סחור סביב האמצעי הבזוי - הדמוקרטיה. אללי, מדבר הדמוקרטיה המקולל שמשאיר אותנו בלימבו כבר 65 שנה ולא מותיר לנו לממש את הקלף החזק שלנו הוא המדינה היהודית. 

כמובן שבמסגרת עדכוני השעה יש גם את חוק מירי רגב, היינו חוק העמותות שעולה היום בממשלה, שמטרתו להוסיף על החוק הקיים שעמותות ששוללות את אופיה היהודי של המדינה לא יוכלו להירשם כעמותות. כמובן שיש כאן פרשנות רחבה וביננו אפשר יהיו למצוא המון קריטריונים שיהוו עילה לפסילה. ארגונים רבים יכולים להימצא פסולים אפילו ארגונים כמו התנועה ליהדות מתקדמת. אבל מי לעזאזל רוצה יהדות מתקדמת, כשאפשר להיות תקועים בחושך? האמירה פה ברורה, כל ארגון שמבקש שישראל תעמוד בתוואי שהכתיבה לעצמה במגילת העצמאות היינו "מדינת כל אזרחיה" חותר, אליבא ד'מירי רגב, תחת אושיותיה של המדינה ולכן דינו אחד - לצאת מחוץ לחוק. 

ואפילו לא ציינתי את הפחתת עונשם של השוטרים שהואשמו בגרימת מותו ברשלנות של אבו ג'אריבן, כי בתכל'ס הוא לא ערבי נוצרי, אז לא באמת צריך להתייחס לזה... אנשים כבר 6 ימים אחרי שהחוק עבר, תתאפסו על עצמכם.

תחושת הנרדפות שלנו שהייתה קיימת מאז ומעולם והשואה רק נתנה לה יותר לגיטימציה מביאה אותנו היום לחשוב בניגוד לכל היגיון. אנחנו רוצים הכרה בנו כמדינה יהודית, אבל עושה רושם שלא הצלחנו אפילו לשכנע את עצמנו. הרי לו היינו מדינה דמוקרטית אמיתית בעלת מודעות אזרחית, לא היה צורך בכל סיסמאות היהוד הללו. חוק השבות היה קובע מי יכול להתאזרח ומי לא, מוסדות יהודיים של המדינה היהודית היו מטפלים בפניות אליהם ומי שרוצה להתנהל בתוך המערכת האזרחית ללא קונוטציה דתית היה יכול לממש את זכותו. הרעיון הציוני המקורי לא היה להיות מדינה המקיימת יהדות דתית אלא המקיימת דמוקרטיה, מדינת כל אזרחיה המהווה גם בית לאומי ליהודים. דומני שהתהפכו היוצרות.