במקום בו שורפים ספרים, יישרפו בני אדם. אופס. כבר מותר להשוות?

מוצאי שבת. הילדים חזרו ממסיבת יומולדת בבריכה, מאושרים. אם לשפוט על פי מצב הבועה הכל טוב. הנה אני מכינה מנת גלידה לכל ילד, בנהזוג עובד, אני שוב קצת כותבת, תכף נכין דברים למסיבה שתהיה אצלנו בשבת הבאה. בחוץ יוקד אובייקטיבית וללא שום כוונה סמויה, מהפארק עולה רעש של מסיבת יומולדת. עיר פרברים ישראלית מצויה. אבל כמו בכל סרט אימה טוב אלה הם פני הדברים במיקרו וזה שהמיקרו הוא טוב, לא אומר שהמקרו לא מאיים לפרוץ פנימה.

נכנסת לרשת ותחושה קשה של ייאוש מפעמת, זה כבר לא משנה מי התחיל בשריפה כל עוד היא לא באמת מטופלת.

רקטות נוחתות בדרום הארץ, צה"ל תוקף ברצועה. תהיה רגיעה? לא תהיה? ניכנס בחמאס? נהיה מאופקים?

מהומות בירושלים, במשולש ואפילו בנצרת. שר החוץ, נאמן לסלוגן הנאמנות שלו טוען שמקומם של הפורעים לא בישראל ומסמן שוב את המגזר הערבי כולו. תמונות של ילדים עם פרצופים נפוחים ממכות מעשי ידי חיילים/שוטרים. תמונות של שוטרים חבולים. במרכז ביג בפרדס חנה מנסים קומץ של אנשים להגן על עובדים ערבים מפני מתפרעים יהודים, אבנים נזרקות, אלימות ברחובות, אלימות גם ברשת.

ועוד לא התחלתי לדבר על צווי איסור פירסום - וזה די ברור למה כי רוצים שלא נדע - ציבור שלם תחת מסך של בערות ומנהיגות שאי אפשר לסמוך עליה - זה מתכון רע מאוד. ומה שהכי גרוע זה שכולם יודעים שכל צו פירסום דינו להתפוצץ ושבסוף כולם ידעו, צו פירסום הפך למכסה טפח ומגלה טפחיים. אלון חסן מאיים בפייסבוק? פחחח, עוד לא התחלתי לדבר על כל המאפיות שמבצבצות להן, שכולם יודעים עליהן ולכולם זה ברור ואף אחד לא ממש ישלם את המחיר, לפחות לא מי שבאמת אמור. ישלמו שלמונים, זה מה שישלמו ויעשו כאילו מנקים את האורוות. הדבר היחיד המשותף זה צחנת החרא שעולה מין האורוות בין אם מנקים אותן ובין אם לאו.

נכנסת לאוטומט, יציאה לגינה, משחקים, ארוחת ערב, נוהל מקלחות, ספרים. מטביעה את עצמי בתוך המוכר, השגרתי, היפה. אבל אני לא יכולה. התחושה שהציבור מוכן שילעיט אותו בדמגוגיה קפצה עוד שלב. מרדימה את הילדים, מלטפת מרגיעה ובלב חושבת למה להישאר כאן כשברור שאפסה התקווה. איזה עתיד נשאר להם כאן? מדהים שכל הרציונאלי אומר לברוח ורק הרגש מבקש להישאר ולהילחם על מה שעוד יכול להיות פה.

המחשבות מתרוצצות לי במוח כמו עכבר מורעל ורע לי נורא. מפסיקה לכתוב, יש משחק של הולנד.

יום ראשון בבוקר. המוח שלי מנסה להתעלם ולהתרכז בכאן ובעכשיו, באושר מבפנים, אבל הרעה החולה הזו שהתסמינים שלה הופיעו כבר מזמן לא מתכוונת להיעלם. 

קחו לדוגמא את הדרך בה מוצג רצח מוחמד אבו חאדר, אין לו שם, זה הנער משועפט, דמיינו לכם, חלילה, את שלי דדון ז"ל מאבדת את שמה לטובת "הבחורה מעפולה". השבוע הזה שהיה שבוע של ויכוחים פוליטיים אינסופיים, נטען נגדי שאת הרוצחים היהודים המועטים שהיו בהיסטוריה (ע"ע ברוך גולדשטיין או יגאל עמיר) כולנו זוכרים כי היו מעטים ואילו שמות של רוצחים פלסטיניים אנחנו לא זוכרים כי היו כה רבים. הנה לכם השפעתה של התעמולה שאנחנו כל העת נתונים לה - בשלושת השבועות האחרונים נהרגו 8 פלסטינים שלא היו קשורים לחטיפה, 7 מהם על ידי כוחות הביטחון, את שמם לא נכיר אף פעם כי הרי זה במסגרת פעילות צה"ל ואם זה במסגרת פעילות צה"ל הרי שמותם הוא רק נזק היקפי. זה לא משנה שהם נפגעו בראשם או בחזה כתוצאה מצליפה מדוייקת כי זה חלק מפעולה והפעולה הלא לגיטימית ולכן אין צורך לחקור. גם את "שני הנערים מביתוניא" רצחו בדם קר וללא שום סיבה, אבל גם זה תחת חקירה וגם פה לא נשמע את שם הרוצח וגם לא נקרא לו רוצח, ככה זה בהיסטוריה הישראלית, מצדיקים את עצמנו ורואים רק את אשמת האחר.

הורים מצטלמים עם פעוטות והכיתוב "עם ישראל דורש נקמה"? ילדות מחייכות עם הכיתוב "לשנוא ערבים זו לא גזענות זה ערכים"? אה, אלו מעטים, תראו את הפלסטינים - מחנכים את ילדיהם לשנוא. ילדי התנחלויות הולכים לקיטנה צבאית? מצטלמים עם שכפ"צ ונשק? מיעוט זניח - "הי תראו את הפלסטינים שמלבישים ילדים כמו שאהידים". ככה זה כשאנחנו לא רואים את עצמנו, כי הרי הצדק עימנו ואנחנו העם הנבחר. אבל אלה כבר לא עשבים שוטים, זה מיעוט שהולך ומתחזק, זה מיעוט שמיוצג בקואליציה זה מיעוט שצורח שאנחנו לא נפחד ומרגיש את הרוח הגבית של בנט וליברמן ויודע שאין לו מה לחשוש. כי כשערבים מתפרעים יש מעצרים, כשיהודים מתפרעים? ובכן יש פיזור וחיפוש אחר חשודים.

וזכויות אדם?  מסתכלת על הבלוג שלי ורואה שבשנה הזו (טוב 11 חודשים האלה, בכל זאת דייקנות יקית), כמו נביא זעם, אני עומדת ליד שער מבודד מאוד וצועקת על כל העוברים ושבים שפוטרים אותי במבט מרחם משל הייתי מטורפת אומללה וצועקת על זכויות אדם ושיח דמוקרטי. מרבית האנשים שמדברים איתי, למעט אקטיביסטים כמוני (המכונים רדיקאלים בחברה המתוקנת שלנו) מסבירים לי שישראל היא דמוקרטיה. דמוקרטיה, קוראים יקרים, היא לא עניין של פרוצדורה, היא קודם כל עניין מהותי, אבל המהותי כבר נזנח כאן מזמן, והפרוצידוראלי? ובכן, כצפוי הוא הולך ומצטמצם. ודווקא פה אפתיע אתכם עם דוגמא אחרת - נעצרו היום חשודים ברצח הנורא של מוחמד אבו-חאדר, הילד שנחטף, חטף מכות, אולץ לשתות בנזין ונשרף חיים (קשה לכם לקרוא את זה? גם לי) ומה המשטרה עושה? לא מאפשרת להם לראות עורך דין. הא לכם, זו פגיעה בזכויות דמוקרטיות והליך תקין, המשטרה שלנו יודעת שהיא יכולה לעשות את זה, לכוחות הביטחון יש שנים של ניסיון. אמרנו שמה שמתחיל באחר ממשיך בנו. הנה זה כאן. זכויות אדם בישראל זה חארטה בארטה וגם כבוד האדם וגם קדושת החיים. זה מתחיל להתפוץ לנו בפנים וזה רק ההתחלה של החרא שפוגעת במאוורר.

ב- 10 במאי קם עמוס עוז ובמדינה בה אסור להשוות, השווה גם השווה, מיד אחרי קמו קבוצות שהציעו לשרוף את ספריו. כבר ב- 1820 אמר היינריך היינה "זה היה רק משחק מקדים, במקום בו שורפים ספרים, ישרפו גם בני אדם". כן, כבר סגרנו את פינת האסור להשוות. אבל הנה קחו הנער שיש לו שם, קחו את האדם הצעיר מוחמד אבו חאדר ותזכירו לי שוב שאסור להשוות. תגידו שזה קומץ, תגידו שזו הסלמה רגעית. אני כבר לא קונה את זה. 11 חודשים מסבירים לי שאני כותבת נבואות זעם ושום דבר פה לא כזה נורא והכל נורא שולי ובתכל'ס כל העם הזה אחר. זה אולי עדיין ככה עכשיו, תנו לזה עוד כמה שנים, הפרופרציות ישתנו ודי מהר.

חנוך לוין אמר שבישראל יש שלוש עונות "חורף, קיץ ומלחמה" אבל זה לא נכון, יש רק שתי עונות והמלחמה היא מצב נתון. אנחנו מקבלים את זה כי "אין ברירה", אבל יש ברירה, כולנו יודעים שיש, היא רק דורשת מאיתנו לדרוש מהממשלה שלנו לבחור בה. בעצם, צריך לדרוש להחליף ממשלה. בישראל הממשלה מבינה רק בכסף, אם 160,000 זה הסכום לסגור תיק, כמה עולה כאן לסגור ממשלה?

אריה בעור של כבש - הבנאליות של הבֶּנֶטִיזְם

אני שוקלת להחליף את השם של הבלוג שלי (טוב, לא באמת אבל לכו איתי רגע) - חשבתי ללכת בכיוון של "האוהל החילוני" -אתם יודעים גם קונטרה לבית היהודי וגם אליגוריה למצב שלנו, אלה שמממנים את מתנחלי הארץ ולא מצליחים לשלם את המשכנתא וכל מה שנשאר להם זה אוהל ולא אוהלה של תורה. אם כי זה בהחלט יכול להיות מפלט כלכלי לא רע בעיקר לאלה שאין להם כסף לשים בחשבון בג'רזי. אח"כ חשבתי ללכת בעקבות "נתן זהבי עצבני" על כיון של "קרן הבר מעוצבנט" אבל אני לא בטוחה שזה נכון לי מבחינת קריירה (די תצחקו, תשחררו קצת). אני יכולה להמשיך, אבל נראה לי שאז אאבד אתכם וגם אמשוך את המומנטום מעבר להכרחי. פשוט ה"אחים היהודיים" לא מפסיקים לספק לי חומר לכתיבה, שאין ספק שזה מתחשב וכדאי שאודה לבנט שהביאני עד הלום, אבל למען האמת זה כבר פשוט פגיעה באינטלגנציה. לפעמים נדמה לי ש"האחים היהודים" רק רוצים לפנק ולכן הם נותנים כל כך הרבה חומר לכתוב עליו, אבל אני אני עושה בדיקת מציאות קלה ומגלה שלא - ככה הם והאג'נדה ההזויה שהם מקדמים היא אשכרה האידיאולוגיה שלהם.

בשקט בשקט ועל הגב שלנו, ה"אחים היהודיים" הולכים ועושים לאידיאולוגיה שלהם בערך בקצב בו ברק עושה לביתו (ספרנו 5 דירות, לא?). הבעיה היא שהאידיאולוגיה שלהם היא רעה חולה שעוד תחזיר אותנו שנים אחורה ותאלץ אותנו להתמודד עם עוד שנים של בסיס צבא חזק ואמונה וכבר ראינו כמה טוב זה עושה. החזון של בנט הוא ארץ ישראל (כן לא מדינת ישראל) השלמה, יהודית וחזקה. ופה יש לי כמה בעיות הראשונה היא שלרוב האזרחים בישראל ברור שאין מצב לחזון הארץ השלמה גם אם זה היה ממש נחמד, שמה לעשות אבל חיים כאן גם לא יהודים, ובעצם גם אי אילו חילונים, ושבנט הוא אריה בעור של כבש, מיקם את עצמו כדתי לייט אבל בעצם הוא מחזק עוד יותר את העיגונים הדתיים בתוך חיינו הציבוריים. לתחושתי הרצון שלו ליהד את הארץ צריך להפריע לכל חילוני ישראלי באשר הוא. החבירה ללפיד בהתחלה כנגד החרדים נתפסה בציבור כמו תפיסה כמעט ליברלית, אך למעשה בכוונתו של בנט לייהד יותר את הארץ וחשוב לא לשכוח את זה, בנט רוצה להפוך את כולנו לדתיים לייט כי אין מקום אמיתי לחילוניים ללא זיקה למסורת בארץ האבות. העירוב הבלתי נסבל של הדת בחיינו עולה, לפחות לי, על כל העצבים וכמוהו כל מה שמדיף מכפיה דתית, קחו לדוגמא את  בנט, אביהם הרוחני של מנהלת הדת ושוטרי הכשרות שמתחדשים עלינו לרעה. אתם רואים, הוא שוב צץ, נדחף עם עוית הרסיסים שלו לכל מקום.

אז מה על השולחן עכשיו? זאת אומרת מלבד הררי הכלים שעוד נותרו לי לשטוף (סתם, השתגעתם? אני יקית). אז בואו נתחיל מזה שלא אמרתי כלום כבר חמישה ימים על ההתבטאות האומללה של חבר כנסת נוסף של הבית היהודי, סגן שר החינוך בישראל, שעד לפני חמישה ימים אפילו לא הייתי מודעת לקיומו - אבי וורצמן. בכנס לשלום הילד אמר האיש הזה חד וחלק שלא הקמנו את ישראל כדי להיות שבדיה אלא כדי להקים מדינה יהודית (אם לא אכפת לכם, קחו עוד שניה ותקראו את זה שוב). איך זה קשור לשלום הילד? ובכן טוב ששאלתם זה קשור כי אליבא ד'וורצמן ביהדות משפחה זה אבא, אמא וילד (נפלאות המודרנה - כמה בקלות אפשר להחזיר אותנו אחורה לימים חשוכים, כמה קל לעשות דה-לגיטימציה לציבורים שלמים שלא מתיישבים עם התפיסה שלך - הם פשוט לא קיימים או לא צריכים להתקיים). זו האג'נדה של הבית היהודי, ואיך זה מתכתב עם הערך החשוב שהשנה מעלה משרד החינוך על נס (כן זה שוורצמן מכהן בו כסגן שר)? או, זה לא, זה בדיוק מוכיח עד כמה הסיסמא הזו ('האחר הוא אני' אם לא ידעתם) בטלה מבחינה מדינית גם אם מורים ומנהלים מכל הארץ ממש ברגעים אלה עושים ככל יכולתם כדי להטמיע אותה בקרב התלמידים (ואני לא בטוחה שזה נכון, אבל זה לא העניין). למעשה זו הוכחה ברורה למדיניות הלא כתובה של ראשי המדינה הזו ועוד יותר לגבולות שמציבה הדת על הדמוקרטיה. 

הבנטיזם מסתמן כסוגה חדשה וירודה של אידיאולוגיה, היא משחקת על רגשות קמאיים של הרמת ראש יהודית, על הנטייה לראות את עצמנו כקורבן תמידי ועל הסתה מהסוג הנלוז ביותר. מבחינת בנט הדברים נורא פשוטים - אין עם פלסטיני זו פיקציה והדרך היחידה לשרוד פה היא על ידי חיזוק האמונה, חיזוק ההתיישבות וחיזוק הצבא. כל דקה שבנט ואחיו יושבים בממשלה היא הרסנית ומחזקת את נותני הטונים האלה. חבל שנתניהו לא למד דבר ממנהיגיה הקודמים של המדינה הזו. הכנסת מח"ל בזמנו לממשלת אחדות לאומית, הגם שנעשתה משיקולים של מלחמה, היא זו שסללה את דרכו של בגין למהפך, בדומה לזה הכנסת הבית היהודי תסמל נקודת מפנה ברורה בתולדותיה הקצרים יחסית של מדינת ישראל - שבירת הכמו-סטאטוס קוו בין מדינה דמוקרטית למדינה יהודית לטובתה של ההגדרה היהודית. בנט נכנס לממשלה על תקן ימין, אבל בנט מנהיג מפלגה דתית ששמה לה בראש ובראשונה את הציווי הדתי, הרבה לפני הציווי הדמוקרטי. הישארות ה"בית היהודי" בקואלציה היא המחיר הדמוקרטי שאנחנו משלמים. המשחק הדואלי של הישארות בקואליציה תוך פגיעה מהותית באפשרות לצעוד לעבר הסכם שלום והעברת משאבים להתנחלויות ולמוסדות דת פועלת לטובתו ברמה האלקטוראלית אך היא פוגעת בעתיד שלנו כאן. הבנטיזם סולל את דרכן של אידיאולוגיות הזויות שאין להן עיגון במציאות הבינלאומית שאנו חיים בה והמחיר שאנו משלמים כציבור הוא גדול מדי. אין אפשרות לפתרון ימני של הסכסוך ללא מלחמה גורפת שאם תתרחש תהיה ללא תמיכה בינלאומית בישראל. ישראל הולכת ונתפסת כתוקפנית, זה זמן מה והצגות התכלית הבנטיאניות מסייעות לכך בצורה ניכרת בעיקר על רקע אוזלת ידו של נתניהו.

נתניהו יכול היה לסמן פרגמטיזם ימני ולנצל את המומנטום שעוד יש לישראל, ההיכנעות לתכתיביו של בנט היא בעוכרינו ולא יתכן שנתניהו מוכן לקבל את זה אם הוא רוצה להירשם בדפי ההיסטוריה, ועל פניו נראה שהוא רוצה. כרגע לנתניהו יש יתרון, עדיין יש רוב בציבור לסיום הסכסוך, כל דקת תעמולה שהוא נותן ל"אחים היהודיים" משמעותה פגיעה ביכולת שלו לתפקד, דימום של כספים לטובת ההתנחלויות, פגיעה בדמוקרטיה וחיזוק אלמנטיים דתיים וקיצוניים. לא שאי פעם היתה בי סימפטיה לנתניהו, אבל פעם הוא היה אקטיבי ויוזם והיום הוא אפילו לא מגיב, הוא פשוט שותק. נתניהו מתמודד בזירת אגרוף מול מתאגרף חובב מחד ומול חובבן שבודק את הגבולות שנמצאים מתחת לחגורה, אבל רק אצל מתאגרפים נימולים. בינתיים הוא בעיקר סופג מהלומות, השאלה היא אם כבר החלה הספירה לאחור ואם עוד יש סיכוי שהוא יתעשט פתאום, יפתיע ויכה בחזרה.  

אני רואה שהארכתי, אבל יש לי מה להגיד בקשר להתפתחויות החדשות בהתפלשות הבוצית המכונה ספיר סבח, וגם מחשבות על הפח שבו נפלתי היום בעקבות הגיג של חבר בפייסבוק - יצאו משם כמה תובנות ובכולן ניתן למצוא קשר גם לועדה המוקמת ברגעים אלה ל"בחינת גבולות השיח" - אין ספק דמוקרטיה. בינתיים אני נדרשת לפעולה בעולם האמיתי - סופר אמא ממשיכה הלאה...