לפרק את הכעס

אילוסטרציה. מספיק טוב

יש רגעים בהורות שהם רגעים מכוננים, כאילו בדיוק נשלחה איזו קרן אור מתוך ענן ובזווית העין את ממש יכולה לראות את הלפריקונים בקצה הקשת מרימים אגודל לציון שהכל סבבה, זה קורה לרוב שנייה לפני שהם מעיפים עליך קונפטי ואז, לפחות מטאפורית, את כבר מוצאת את עצמך עם מטאטא ויעה. הרגעים האלה עשויים להיות בכלל לא משמעותיים לילדים, אם כי הם כן בטטוח הארוך כי הם מציבים דוגמת התנהגות, אבל את כהורה יודעת שאם היתה משאית מדליות - זה בדיוק הרגע שהיא היתה עוצרת - כאן ועכשיו.

זה קרה לי היום כשלפתע מהסלון נשמע רעש של המון כדורי מתכת מתגלגלים על הרצפה (קטינא חקר מגנטים), זה לא שהייתי צריכה שניה כדי להבין מה קרה, אבל מיד שמתי לב שזה ממש אבל ממש לא מפריע לי. כשהגעתי אליו, אחרי שהוא כבר אסף די הרבה, הוא אמר שהוא פשוט רצה לדעת כמה גדול האשכול שהוא יכול ליצור עם מגנט אחד, זה היה הרגע שהייתי מוכנה לקנות עוד ערכה גם אם סופה להתגלגל על הרצפה. התגובה המעודדת שלי היא זו שגרמה לו לחזור לשולחן הניסויים ולבדוק אם הוא יכול ייצר צורה יציבה יותר. הוא אולי כרגע חוקר מגנטים, אבל התגובה הזאת עשויה להיות זאת שתדרבן אותו להתנהג כך במצבים אחרים - בלי להתרגש או להתעצבן.

כשהבכור היה קטן, התגובה הנונשאלנטית לדברים שהוא עשה, והוא באמת לא היה שובב גדול במיוחד, היתה יחסית מלאכותית ולרוב היה הבדל די גדול ממה שהראיתי כלפי חוץ ומה שהרגשתי בפנים. אני די בטוחה שלמרות שחשבתי שהצלחתי להסתיר - המאמץ, בין אם רציתי או לא, ניכר. גם היו פעמים שלא הצלחתי וכעסתי במקומות שלא הייתי צריכה לכעוס, אל הרגעים הייתי רוצה לחזור אליהם ולשנות. עם זאת אלה הרגעים שגרמו לי לשנות, אבל לא אהפוך את זה לתהיה פילוסופית, במקרה שדאגתם.

אולי זה השילוב של כל השינויים שילד ראשון מביא איתו, אולי זה כל התקוות שבלי משים אני לפחות עמסתי עליו, עד שהבנתי שהתקוות האלה הן לא שלו, הן שלי וכדאי שאתמודד איתן. לקח לי זמן להפנים סיסמאות כמו שהוא צריך את הסבלנות שלי ובעיקר את המקום לגלות את עצמו. את כל אלה כבר הבאתי להורות שלי כשנולדה המרכזית ובכל זאת עוד הייתי צריכה לתרגל. עם קטינא זה כבר הגיע די בקלות ועדיין זה כל הזמן שם ואני בטח עוד לא הגעתי לסוף הדרך, אם יש לה סוף בכלל.

הרגעים שאני מצטערת עליהם כהורה הם רגעי הכעס, שאמנם לרוב הגיעו אחרי הפגנת סבלנות ארוכת טווח ועמוקת גזרה ועדיין הגיעו. ולא משנה מה היה לפני כן, אלה רגעי הכעס שנשארים. כעס הוא לגמרי לגיטימי, ילדים צריכים להכיר אותו כמו עוד סוגים של התנהגות אנושית. ילד לא יכול ללמוד לשלוט בעצבים שלו, אם ההורה שלו לא עושה זאת בכל פעם שהוא מתעצבן. כל מה שילד לוקח מזה אולי זה פחד, אבל בעיקר דוגמא. התפקיד שלנו כהורה, לפחות בעיני, הוא לא עריכת ההיכרות עם הכעס, זה בא באופן טבעי לכל אחד, אלא מה אנחנו עושים איתו.

כהורים, כשאנחנו כועסים בין אם התגובה שלנו היא צעקות, שתיקה רועמת, עלבונות או רקיעה ברגליים, זו גם הדוגמא שהילדים רואים להתמודדות. אי אפשר לכעוס עליהם באמת אם כאשר אחיהם הקטן יעשה משהו שלא מוצא חן בעיניהם הם יצעקו/יעליבו/ירקעו ברגליים. בהערת אגב, יללות זה לא קטע של חיקוי הורי, זה רק אמצעי להגברת העצבים שכדאי לנטרל במהירות. ההתנהגות שלנו היא מקור לחיקוי והיא נותנת לגיטימציה לתגובה שלהם, גם אם זה לא מוצא חן בעינינו. יותר מדי פעמים נתתי דוגמא לא טובה, כל פעם כזו שלחה אותי לחפש דרכים חדשות. הרבה פעמים חשבתי שמצאתי, לרוב גיליתי שלא, אבל כל ניסוי כזה נתן לי עוד כלי להבין מה אני יכולה לעשות ומה אני לא. 

לכעוס זה בלתי נמנע, השאלה היא מה עושים עם זה וזו שאלה חשובה. כי בעוד שליד אנשים זרים אנחנו לרוב משתדלים יותר, לא תמיד אנחנו משתדלים מספיק ליד הילדים שלנו, או שאולי אני החוטאת היחידה. מההתבוננות שלי על עצמי למדתי כמה דברים, בעיקר הבנתי מה אני לא רוצה, לא לעצמי ולא לילדיי. באופן עקרוני אני לא בנאדם כועס במיוחד וההורות הפכה אותי סבלנית למדי, אבל אין הורות נטולת כעסים. במצבים כאלה היום, אני עוצרת לרגע, אבל לא כדי לנשום או לספור או מעין אלה, אלא כדי רגע לחשוב ולשאול את עצמי מה הבעיה הכי גדולה פה. את השאלה הזו אני גם אפנה אל הילד ומפה אפשר לרוב ליצור דיאלוג, לפעמים צריך רק שקט. 

כן, כעס הוא בהחלט משהו נורמלי, אלא שהוא יכול להיות הרסני וגם יכול להיות קונסטרוקטיבי אם יודעים לפרק אותו נכון. זה לגמרי לא פשוט, אבל תגובה בריאה לכעס היא משהו שצריך ללמוד באופן עקרוני והיא בהחלט מכישורי החיים שכדאי שילדינו ירכשו. אלא שאני לא רואה איך ניתן לרכוש אותם בלי לקבל את הדוגמא הנכונה. הנה עוד אחד מהדברים שמוטלים מבחינתי עלינו ההורים. את המאבק הזה להשתפר אני חולקת עם הילדים, הם שותפים לניסיון הזה שלי לללמד את עצמי שימוש נכון בכלים להתמודדות בריאה. הם לא תמיד מצליחים ליישם את זה בעצמם, אבל הם מודעים והם משנים ואני מוצאת את זה נהדר.

אם יש דבר שאני שמחה עליו זה שזה מגיע כשהבכור נכנס לגיל העשרה ואני רואה איך הוא לומד לאט לתעל את הכעס לאפיקים נכונים יותר. אני רואה שבמקום הסתגרות וכעסים באות מילים ואחריהם גם מעשים. לא, זה לא תמיד עובד, החיים מלמדים אותנו שהשינוי הוא כל הזמן הכרחי ושבתוך ההתקדמות גם יש צעדים אחורה. אבל הידיעה שלתהליך הזה יש ממשות מובילה אותי להתקדם והניסיון ההורי הזה עושה אותי בנאדם טוב יותר, לא אבסולוטית - אל דאגה, רק בהתחשב בנתונים הקיימים. אז גם הארכתי וגם יש כאן ילדים רעבים - אם כי זה יכול להיות מבחן לא רע להתמודדות שלהם עם כעס. סתם. צחקתי. עכשיו - מטבח.

מערכות יחסים זו אי סימטריה מובהקת שלא מחשבים

בניסיון להבין דינמיקה של שינוי במערכת יחסים שלי עם אדם אחר, מצאתי את עצמי מנסה להבין איך בעבר, מצב מסויים היה מתפתח בכיוון מסויים והיום אותו מצב מתפתח אחרת וכמובן מביא לתוצאות שונות. אפשר לייחס את השינוי להמון משתנים, חלקם תלויים וחלקם בלתי תלויים, והמאמץ העיקרי שלי היה לנסות ולבודד את הסיבה העיקרית לשינוי שהוא באמת דרמטי. כלומר ברור שמערכת יחסים בכל נקודת זמן היא לא אותה מערכת יחסים בנקודת זמן אחרת ובכל זאת כאשר זו מערכת יחסים קבועה ומתמשכת ולא אחת שבאה בגלים או בתקופות שונות, מאפייניה נשארים די קבועים. זה בעיקר נכון לגבי אנשים שהם בעלי תפקיד בחייך, נניח בני משפחה. אני אומר לכם מראש את התוצאה (ספולייר) - זה עניין של פרספקטיבה.

דפוסים של מערכות יחסים משתנים בעיקר משום שהם תלויי זמן, גיל ואופי וכמובן הדינמיקה הפנימית. יש נטיה אנושית לראות במערכת יחסים משהו סימטרי, עגול במהותו, אולם במידת מה כמו בעולם הפיזיקה, מסלול הגופים אינו מעגלי, אלא אליפטי, העיגול הוא מקרה פרטי שלה אבל זהו. יש נקודות של סימטריה אבל לרוב אין סימטריה והנטיה לחפש אותה, בעיניי, היא מוטה ומטעה. למעשה, כשחושבים על זה גם במערכת יחסים יש את תקופת הפריהליון - תקופת הקרבה לשמש שאני מניחה שניתן להשוותה לתקופות טובות יותר ותקופות האפהיליון - הרחוקות מהשמש - מן הסתם אשווה אותן לתקופות קרירות ונעימות פחות. ויש גם את מה שביניהן - טוב זה כבר בנאלי. 

השער של הניו יורק טיימס -
ההמונים החליטו על אישוש תורת היחסות

למעשה ככל שאני חושבת על זה יותר מערכת יחסים בהומאז' למערכת השמש זה לא רע בכלל, כולל  עקמומיות המרחב והטנזור של איינשטיין - היינו הסטייה הקלה הזו. וזה שאת תורת היחסות איינשטיין לכאורה אישש ב- 1919 אחרי ליקוי החמה, ברור שזה לגמרי סימן קוסמי שההשוואה מחוייבת המציאות. עזבו את זה שתכל'ס זה לא ממש היה אישוש אמיתי מבחינת תוקף ומהימנות - אל תהיו קטנוניים - זה נתן את הגושפנקא. 

אנחנו חיים במידה רבה בתוך מודלים לא לחלוטין מפותחים של מערכות יחסים על בסיס תפקידים ואני לא בטוחה שזה טוב. קחו לדוגמא את מוסד הנישואים, שהחברה עדיין מגדלת לאורו. האם בהכרח כמודל הוא נכון? האם הוא מותאם לאופיו הבסיסי של האדם. האם בין הסיבות לאי עמידותו במציאות של היום לא תהיה העובדה שאנחנו חיים על תחום הדיסוננס של איך החברה רוצה שנראה את המוסד הזה ואיך הוא באמת? 

עוד נקודה? תחשבו על זה שאנחנו מגדלים ילדים בין היתר גם לתוך תהליך שאנחנו עושים באוטומט - בישראל זה: בית ספר, צבא, אולי טיול, לימודים, חתונה, ילדים. זה מודל כל כך טבעי לנו, או לפחות כך אנחנו חושבים, שכולם רואים אותו כך וכדוגמא הוא מוזכר בהמון ספרי ילדים. במידה רבה כמו שהמסלול הוא כמעט מותנה גם ההתייחסות לכל שלב שבו היא מותנית. תהליך של אינדוקטרינציה חברתית שנעשה באוטומט. 

אלא שהחיים הם לא כאלה. למשל לא כל הורה באמת נושא בתפקיד שלו כמו שראוי היה שישא, ברמה המינימלית של דרישות התפקיד, אם ניתן היה להגדיר את זה כך. במידה רבה יש לחץ חברתי גדול לשמר את הקשר גם כאשר הוא לא בהכרח נכון או כאשר הוא דורש יותר מרחב או ריחוק, באופן פרדוקסלי כדי ליצר קשר. אני זוכרת בתקופות מוקדמות יותר שהיה לי קושי גדול מאוד ביצירת הקשר הזה ואת רגע הבוננות שלי כנערה ביום שהבנתי שזה רק תפקיד ואדם יכול לבצע אותו או לא לבצע אותו. ואם הוא בוחר לא לבצע אותו, לא ניתן להכריח או לייצר קשר, להפך זה זמן להרפות. בסופו של דבר החוויה האישית הזו יצרה את מי שאני ואת הדרך שלי להסתכל על מערכות יחסים. 

בעוד שהחברה מלמדת אותנו על סימטריה או אי-סימטריה במערכות יחסים, היא יוצרת מדד מסויים של ציפיות וחלקן בעיניי ממש לא עינייניות. לדוגמא התנצלות עם פרחים, תכל'ס אני ממש לא רוצה שהגבר שלי יחזור הביתה עם פרחים בגלל משהו מסויים. הוא יכול להביא פרחים אם מתחשק לו, אבל לא כדרך להגיד סליחה. אגב שגם לא יבוא עם שוקולד, עוד התניה טיפשית. מה גם שאם ההתניה החברתית אומרת שעצוב לה בגללך ולכן היא אכלה פיינטים של גלידה, להביא לה שוקולד זה רק עוד מלאי קלורי למחסני העצב הבא. מעולם לא אכלתי גלידה כי עצוב לי - הנה אמרתי את זה - אלפי סרטים הוליוודיים לא הצליחו לעשות לי את זה. 

לקח לי שנים להתנתק מהתניות החברתיות של איך לנהל זוגיות, איך לחיות את החיים, איך לגדל ילדים, איך להיות הילדה הטובה. מערכות היחסים שלי עם חברים מלמדות אותי בעיקר על מה אני רוצה ומה אני צריכה לעשות. אני מסתובבת בתוך אליפסה ולא מחפשת את מה שהחברה מגדירה לי כנכון. בכל מערכ יחסים שאני נמצאת בה, אני נמצאת בה מרצון ולא מתנה את הימצאותי בסימטריה של מה כל אחד מביא אלא במהות שמביא האחר למערכת היחסים הזו. השינוי הזה בפרספקטיבה - המעבר מהמחשבה על הדדיות או סימטריה למעבר לבחינה עצמאית של כל מערכת יחסים בנפרד, אפילו עם כל אחד מהילדים שלי.

לקיחת האחריות המלאה לצד שלי כי רק על זה אני יכולה להיו אחראית, היא במידה רבה דרך לגשר על הסטייה הזו של כל אחד מהמסלול שלו, כי החיים הם בעיקר כל סטיות התקן האלה ממה שמקובל. מצחיק איך בתוך הניסיון הזה להיות אינדיבודואל, במקום שנבין שאין מתכון לנהל מערכת יחסים לפי קטגוריות, אנחנו קוראים לאינדיבידואליות ותחומים אותה בתוך הגדרות חברתיות בלתי מעורערות. תפקיד של הורה, תפקיד של בנזוג, תפקיד של ילד - זה יכול לתת רק מסגרת אבל לא תבנית מחשבתית, העובדה שהפכנו את זה לתבנית לא מוכיחה הצלחה. הניסיון להבין שהמקובל הוא לא בהכרח המצוי ובתוך זה צריך לעבוד, מאפשר פרספקטיבה. אני מוצאת בזה משהו מנחם, אבל אני אף פעם לא דוגמא.

אישה שלא הולכת עם הקהל - בין יום האישה ליום ההולדת של אינשטיין

יום האישה שלי התחיל הבוקר בשש וחצי, עת בנדיט מספר שלוש (המכונה קטינא) התהפך ובמיומנות שאין שני לה, הכניס לי בירכיה בציצי והשלים בחינניות את המהלך בכף רגל בסנטר. קראו לזה התעוררות אלימה אם תרצו, אבל הצד החיובי היה שהייתי כל כך עייפה שלא זכור לי שום חלום שנקטע באכזריות, אז הכל טוב. תכל'ס לקום מוקדם זה רק דרך אחת, מיני רבות, להיות יעילה. אבל אתם יודעים את דעתי על יום האישה וכל יום הוא כזה וגם ממש לא כזה מבחינתי, בעיקר בגלל שממש לא מתחשק לי להיות מוגדרת עפ"י הנשיות שלי, אלא משום היותי אדם (עזבו עכשיו שיפוט ערכי של איזה אדם). כל ההתייפיפות הזו ליום שכוללת פרחים ומניקור, מבצעים בסופר פארם ואיחולי חג עושים לי חררה. כדי להשלים את האויירה הלכתי לרוקן את הפח ושכן קרא לעברי: "חג שמח". לא נותר לי אלא להסיק בעצב שהניסיון להעלות למודעות את שוויון האישה משול לירייה ברגל ואז באיבר חיוני כדי לוודא פגיעה. אוף

אבל זה מה שכתבתי ביום ראשון, מאז עברו שישה ימים ויום האישה שוב לא אקטואלי ומה בכלל אני רוצה מכם? זו שאלה טובה. next. בעצם לא, לא next.

טוב, אני לא יכולה באמת להרפות, אז רק עוד כמה מילים ואתכם הסליחה. כי תכלס רציתי לכתוב על הנושא המגדרי. אחד הדברים ששואלים אותי לפעמים זה האם הישארותי בבית לא יוצרת אצל הילדים את ההטייה החברתית הזו שמקום האישה בבית. מודה שזה הטריד אותי, ילדים במידה רבה מסיקים מסקנות ממה שהם רואים סביבם ואם אמא בבית והיא מנקה, מכבסת, מבשלת מה הם ילמדו מזה? כמאמינה בשוויון (לא לוחמת - למה כל הזמן צריך להילחם במשהו? זה לא ברור לי אף פעם), כבר מהרגע שהבכור היה בגיל להבין הסברתי שמה שאני עושה זו בחירה ובחירה היא המשמעות של שוויון. כדי לוודא הבנה המשכתי והסברתי שכבר הייתי בדרך לדוקטורט, שותפה במשרד ומרצה ושהבחירה להיות איתם בבית היא לא מה שאישה אמורה לעשות.

די חששתי שמילים לחוד ודוגמאות מהחיים לחוד, היום אני כבר ממש בטוחה שהניסוי הזה הצליח. לא שאני מתכוונת להפסיק לפמפם להם את זה, אבל יודעת שזה עובד. הילדים שלי אמנם גדלים עם אמא בבית, אבל אמא שבחרה להיות איתם ועושה כל מה שהיא יודעת ומודה במה שלא ולומדת יחד איתם. הם נמצאים בבית עם אמא היא בסך הכל בן אדם, סך כל הבחירות שלה, מלאה בפגמים ועובדת עליהם כל יום. הם לא רואים את העולם מתוך קלישאות, הם רואים את העולם כמו שהוא, בני אדם כבני אדם ושויון כתנאי בסיסי שיש להאמין בו ולחיות לפיו. במידה רבה, הם הרבה פחות מוטים מגדרית מילדי בית הספר והניסוי הלא מודע הזה מרגש אותי. הוא גם האישרור הרשמי, לפחות מבחינתי, שכנראה אנחנו עושים משהו נכון.

מבחינתי היום שבו יבוטל הנוהג הנפסד של יום האישה הבינלאומי כמו שהוא נהוג היום, אלא אם כן הוא יחזור להיות יום זיכרון לנשים אמיצות, יהיה היום שבו האנושות תנצח. מנעד הנשיות הוא עצום, אני מכירה נשות קריירה מצליחות שהן התגלמות כל הסטיגמות הנשיות הבזויות ביותר ונשים בבית שהן התגלמות התכונות האנושיות היפות ביותר. היום שבו זה ישנה הוא היום שבו נפסיק לבחון נשים כנשים וגברים כגברים. אנחנו בני אדם, שבויים במגבלות של עצמנו ושבויים בדרך החשיבה שהחברה מתירה לנו, זה לא יום האישה, או שמא זה בדיוק יום האישה, אני כבר די מבולבלת.

בינתיים אני מאמצת לי את המשפט של איינשטיין (שאין שני לו והיום הוא יום הולדתו - ללמדכם כמה זמן עבר מאז שנכתבה המילה הראשונה בפוסט הזה ועד היום)- 

אישה שהולכת עם הקהל, לרוב לא תלך מעבר לנקודה בה נעצר ההמון. אישה ההולכת לבדה, עשויה למצוא עצמה במקומות בהם אף אחד לא היה.

אני הולכת בדרכי, בטוחה בצעדיי, לא בטוחה לאן אגיע, אבל אני יודעת שמוסכמות הן לא בשבילי. חושבת עצמאית, מפקפקת, לא מפחדת מכישלון, או מהודאה בטעות, ממשיכה לראות את העולם, את האדם ולדעת כי אני לא חלקיק קטן בתוך עולם שמתרחב, אם אאמין באפסיותי בתוך כל האינסוף הזה, עוד בסוף אאלץ לחגוג את יום האישה. לא רוצה לשנות אף אחד, שינוי זה לחלשים, החוכמה היא כל פעם לברוא מחדש. והבריאה כידוע, היא נחלתה של אישה וזאת מבלי לגרוע בתפקידו של הגבר (ט.ל.ח).

האתגר - התסכול והמאבק

יו נואו - באותו עמוד

סליחה שלא כתבתי, אני מניחה שזה לא הטריד אתכם (ובצדק), אבל אותי זה כן. למרות שאני מתחילה להבין שהאתגר הזה לכתוב כל יום הוא לא בהכרח הגיוני ויותר מזה, הוא בעיקר ציפיה שלי מעצמי. אלא שלא רק שזו דרישה כמעט בלתי אפשרית עם אורח החיים שלי, זה גם לא תמיד נכון. כלומר, זה נכון לנסות לפנות זמן בכל יום לכתיבה, אגב זו פרקטיקה ממכרת, אך לא מחוייב המציאות שכל כתיבה תהיה לשם פירסום בבלוג. אז ראו בזאת תיאום ציפיות, ואם אין בזה משום תיאום ציפיות אתכם, הרי שלפחות עם עצמי וזה כבר טוב. לפעמים להעלות את הדברים על הכתב זה כל מה שנחוץ.

ימי שלישי בבית

שיחת העידוד הקצרצרה הזו, שביננו היתה יותר מונולוג, מובילה אותי לנושא שרציתי לכתוב עליו היום והוא מלווה אותי תמיד מאז שאני אמא. כרגיל, אני אכתוב קצת לפני שאגיע ממש לנושא, כזאת אני - מסתובבת סחור-סחור בניסיון ליצור אווירה. יום שלישי, באופן עקרוני, הוא היום היחיד בשבוע שפנוי לנו. פעילויות הבוקר שלנו בשלישי אינן קבועות, לעיתים יש לנו סיורים ולרוב לא ואת אחר הצהריים נלחמתי (כן, ממש כך - הדרמה) להשאיר נטול פעילויות מחייבות מכל סוג שהוא. הואיל וכל אחר הצהריים אחר לכל ילד יש מינימום חוג אחד והבקרים שלנו עמוסים תמיד, יום החופש הזה באמצע השבוע הוא חיוני. יום שלישי הוא יום בית, היום היחיד שבו החינוך הביתי הוא באמת מה שהוא נשמע - יום בבית של כיף, עשיה, לימודים והנאה. 

מדהים כמה תמונות של ילדים מול ספרי לימוד
אפשר למצוא תחת הערך "תסכול"

אז אתמול, יום שלישי, הראשון אחרי החזרה לשגרה, היו לי הרבה ציפיות. התחלנו עם בוקר רגוע, התיישבנו ליד השולחן עם העוגיות שזה עתה יצאו מהתנור ורשמנו את המטלות שכל אחד מאיתנו רצה להספיק במשך היום. הכל עבד נפלא עד שהבכור ניגש למשימה הראשונה שהוא לקח על עצמו (שיעורי בית של קבוצת הלימוד שלו) והתחיל להילחץ. המוטו שלי במקרים כאלה הוא להתייצב לצידו לפרק את המשימה למספר משימות קטנות יותר. זה בדרך כלל מסייע לתחושת הביטחון באשר ליכולת להתמודד עם הסוגיה. הפעם זה לא כל כך עזר, אני חושבת שאין הורה שלא מכיר את הפעם הזו שזה לא עוזר. הרגעים האלה שכל נורת אזהרה הורית נדלקת באדום משתק ומהבהבת כאילו סוף העולם מתקרב. ראיתי את התסכול ולא היתה שום דרך להתמודד איתו רציונלית ולא שלא ניסיתי. אחרי יותר משעה שלא התקדמה לכלום חוץ מהתגברות (ברמת הטור ההנדסי) התחושה הסובייקטיבית של הילד שהוא את המשימה הזו לא יצלח, הוחלט שהכי טוב יהיה לנוח.

בור
צילום אילוסטרציה ואפילו לא שלי

אני זוכרת את עצמי כילדה במצב הזה, אני יודעת שמרבית הילדים שאני מכירה עוברים/עברו את זה בשלב כזה או אחר ועם זאת, כהורה, אין הרבה דברים יותר מתסכלים מזה. ההתייחסת שלך למצבים כאלה היא אף פעם לא נטו אובייקטיבית, כי הקושי של הילד גם באיזשהו אופן פסיכולוגי מקרין עליך. הרי אתה יודע שהילד יכול, אתה תמיד נמצא שם כדי לתמוך, שניכם יודעים שזה יגמר בזה שהוא יצליח וירגיש טוב עם עצמו ולמרות כל נתוני הפתיחה המוצלחים עדיין נופלים לבור המיותר הזה של חוסר ביטחון ולחץ. הדבר שמדהים אותי יותר מכל זה שגם אם אני מצליחה שלא ליפול לשום בור לא להילחץ, לעזור ולהיות שם, הוא בכל זאת יפול לבור הזה עם הראש למטה. הדבר היחיד שאפשר לקוות זה שמפעם לפעם זה יהיה קצר יותר עד שבסוף זה ייגמר. 

לחץ צריך לדעת לשחרר

אין לי מתכון פלא לסיפור הזה, אבל ברור לי שבין הרכיבים צריכים להיות סבלנות וחמלה, אלה מרכיבים די טובים למרבית הסיטואציות האנושיות, אז אני לא באמת מחדשת שום דבר. אני כן יודעת שבאופן טבעי השלב הזה יעבור והם יפתחו ביטחון גם בזה ושההתעקשות להאמין בו ולתמוך מזרזת את התהליך. בעיני, אלה בדיוק הרגעים בהם יש צורך דווקא לעזוב הכל ולהתפנות לילד. לשוחח שיחת עידוד קטנה ואז להיות ענייני - לפרק את הנושא לחלקים יחד עם הילד, לתת לו איזו דחיפה ראשונית, ולהעביר אליו את המושכות תוך כדי עידוד (הספקטרום רחב לבחירתכם). המעורבות שלנו היא קריטית. אם נעזור להם ונלמד אותם איך להתמודד עם זה, איך מפרקים את זה, איך מתמודדים עם כל חלק, ואיך מחלקים נכון את הזמן ולא מגיעים לזה בלחץ של הדקה ה- 90, כל התהליך יכול לקבל תפנית חיובית יותר.

יכולה להוות מכשול אבל גם להפוך למקפצה

ברור לי שאני מגיעה ממקום של פריבילגיה בנושא הזה, בעיקר משום שאני נמצאת עם הילדים כל הזמן ואני מעורבת בחיי הילדים יותר מהורה רגיל מתוקף הבחירה שלנו בחינוך ביתי. ברור לי שכאשר המטלה היא חלק מחומר הלימודים שאני מלמדת יש לי יותר יכולת להשפיע, להתאים ולעזור, אבל גם אצלנו יש לימודים שנעשים על ידי מורים מבחוץ וגם באלה אני מעורבת. ככל שאני נמצאת יותר עם הילדים, ככל שאני רואה יותר ילדים אחרים, אני מבינה שיש דברים שכל ילד יעבור בכל מסגרת שהיא ולא ניתן למנוע אותם, אבל ניתן לרכך אותם. אורח החיים המודרני שלנו שיש בו אילוצי זמן מרובים לא ממש מאפשר את הריכוך, להפך הוא לרוב מחדד סיטואציות ולכן אין ברירה אלא להיות יותר מודע לזה, לשים פחות דגש על כל המסביב, להתרכז בילדים בזמן המשותף יחד. לוותר על המסכים השונים, קצת לעגל פינות במטלות כמו ניקיון ואוכל ולהקדיש יותר זמן נטו להם. הדרך ללוות לילדים במסע שלהם לעבר הבגרות חייבת להיות על ידי היכרות טובה יותר ובילוי של כמה שיותר זמן איכות יחד. היכולת האמיתית לעזור לילד שלך היא דרך הקשבה והכוונה ואת זה קשה מאוד לעשות תחת מסך הלחצים והאילוצים היומיומי. 

קרקע לא יציבה בעליל
לפעמים זה בלתי צפוי ולפעמים
כרוניקה ידועה מראש

אני יכולה לדבר רק על עצמי, ההורות שלי משתנה בכל יום ואני יודעת שהיא מאוד טוטאלית. אני משתדלת בכל כוחי ללמוד כל יום מהטעויות שאני עושה, ואני עושה. עוברת כל לילה, לפני השינה (בקצרה - לא חופרת), על היום שעבר ומנסה לראות איפה פעלתי נכון, איפה עשיתי טעויות ואיך אפשר היה למנוע אותן. אני גם מדברת על הטעויות שלי עם הילדים והם רואים את השינוי (שלשום הבכור אפילו ציין בפניי את זה בדיוק). אני לפעמים נופלת למקומות שלא מוצאים חן בעיניי ואז עושה כל מאמץ לא ליפול אליהם יותר. גיליתי שהדרך הכי נכונה לדבר עם הילדים היא להראות להם דרך אחרת. כשהם שוגים, אני מחפשת את החלק הכי בוגר וסבלני שלי, את זה שמנסה לדבר בתמציתיות ואני מחפשת את המילים שיתנו להם את הסולם לעלות מאיפה שהם נמצאים. כשאני לא עומדת על קרקע יציבה, אני לפעמים מוצאת את עצמי נופלת לבור שלהם. זה לא קל, זה אפילו הכי קשה. ואז אני מתאוששת ונזכרת שזה בדיוק המקום להראות להם גם איך מטפסים מכאן למעלה בשיתוף פעולה. אולי מה שאני רוצה להגיד זה שדווקא ברגעים האלה אני נזכרת שזה אולי ניו אייג'י ומעצבן, אבל הרבה יותר יעיל לאהוב.

אני עדיין נופלת, נוזפת, לעיתים אפילו קצת מזלזלת, לפעמים (אבל באמת לעיתים רחוקות) צועקת ואני מתייחסת אל עצמי בסלחנות, אבל לא מוותרת ונלחמת בזה. לא רוצה לזכות בתואר האמא הכי טובה בעולם, אבל אני יודעת שהילדים שלי צריכים שאעשה את המקסימום במסגרת התפקיד שלי ושהוא בא עם אחריות והאחריות הזו היא לא רק כלכלית או מוסרית, היא אנושית. כשאני רואה את זה ככה, איכשהו זה מצליח להוציא ממני צדדים טובים, כאילו שאם בתוך הסיטואציה הזו שאני נמצאת בה אם אתנהג נכון זה יהיה איזשהו סימן טוב, כאילו הקהל הבלתי נראה יהנהן בראשו בשביעות רצון. במידה רבה הכלים שהם צוברים בדיוק מסיטואציות כאלה, הם חלק מהכלים שאני הרגשתי שהיו חסרים לי ונאלצתי ללמוד כבוגרת (ולא שלא ישתמע מזה שהם לא יצטרכו פסיכולוג - אני מניחה שאין דבר כזה). ברגעים שהכי קשה לי, אני יודעת מה אני רוצה שהם לא ילמדו ממני ומחשבת את ההתנהגות שלי מחדש. גם די עוזר לי לזכור שתכל'ס הסיטואציה הזו היא לא באמת אתגר, כשאני נזכרת בזה, גם הילד שלי מתחיל להיזכר. 

תמיד צריך להרגיש קצת כמו כוכב

הרחקתי מאוד מהסיטואציה שתיארתי ולכן לפני סיום אחזור אליה - בפעם השניה שהבכור ניסה אתמול להתמודד עם המטלה, הוא בא בתחושה אחרת והצליח להתגבר עליה - בדק, חקר, סיכם וכתב. מיד כשהוא סיים הוא נסע לחבר. כשחזר הוא סיפר לי בגאווה שהאמא של החבר מאוד התרשמה מכל מה שהוא הספיק לעשות עד לשיעור של יום שישי. איכשהו היתה לי תחושה שזה היה בדיוק האקסטרה אגו בוסט שהוא היה צריך. אני לא יודעת איך תיראה הפעם הבאה, אבל אני כן יודעת שהיא תהיה יותר טובה מזו של השבוע. חוצמזה אני תמיד מעודדת את עצמי שלגיל הזה של ההורמונים עוד לא ממש הגענו, זה תמיד מכניס אותי לפרופורציות. אולי באמת את הפוסט הבא אקדיש למחשבות האלה שיש לי לגבי גיל ההתבגרות הזה שאנחנו ממש לפיתחו. זהו, סיימתי - הייתם מאמינים?