אני בירושלים וליבי בישרש - יום כזה

אני אוהבת כשהשעון הביולוגי שלי מקדים את השעון המעורר ואני מוצאת את עצמי מכבה את האפליקציה בטלפון כשהיא נכנסת לישורת אחרונה של הכנה מנטלית לפני צלצול. הבעיה העיקרית היא שהסלולארי נמצא במטבח וזה אומר שעלי לשחזר את צעדיי לחדר השינה כדי לקחת כדור, הבוקר הוספתי לו אופטלגין כי אני עדיין לא מרגישה טוב. שש בבוקר אצלנו בבית ישנים, ככה זה בחינוך הביתי שלנו, רק שהיום יש בר מצווה בכותל לאחיין הכי צעיר. לא ממש מתאים לי כל הסיפור הזה, לא הבוקר המוקדם ולא הכותל, אבל אם האחיין החליט על הכותל כדי שגם הדודה המעצבנת שלא נוסעת לשטחים תגיע, הדודה המעצבנת תבלע את הדיסוננס הדתי שלה ותעשה כל מאמץ. 

התאוששתי מול המחשב, אבל רק נכנסתי לרשתות החברתיות להתעדכן ופסחתי על "הארץ", לא היה לי כוח ומזל שכך. מתאוששת. מעירה את הבכור ואת המרכזית, אבל רק הבכור קיבל את הגנים של היקיצה ממני, המרכזית צריכה יותר זמן ואת קטינא אני פשוט אשלוף מהמיטה. מתקלחת והבכור לוקח על עצמו את הסנוז של המרכזית וכרגיל הוא עושה את זה ביסודיות גרמנית מעוררת קנאה, אך מלאת רגישות ואהבה. על אוכל מזין אין מה לדבר, אורזת שטויות, לא שוכחת קרם הגנה (אורגני וידידותי לסביבה), כובעים ושתיה (כולנו חכמים בשמש). עומסת על עצמי תיק, עוד תיק, ילד, סלולארי ובובה אהובה (לא בשבילי, זה החבר הכי טוב של קטינא ואין אירוע משפחתי שהוא מפספס) והיידה יוצאים, אף ילד לא בא לעזרתי ואני משננת לעצמי כמו הקטר הקטן שיכול שגם אני יכולה, בינתיים סופרת צעדים לאחור. יצאנו בזמן, עוד אין פקקים. רדיו נדלק ואנחנו מוכנים. מוסיקה סבבה, ילדים מאוששים, קצת שיחה קצת שרים. החדשות של שמונה מתחילות, אני קולטת את תחילתו של הסיפור בישרש ומיד סוגרת את הרדיו. הילדים עוד לא הספיקו לשמוע. מנסה לשמור על פאסון ומשהו בתוכי נשבר.  

נוסעים לירושלים. הבכור, משום מקום, תוהה מה יעשה בצבא, שואל על אבא והחבר'ה שלו ואני מספרת על בה"ד 10. הילדים מבקשים את סיפור הפגישה שלנו, כחלק מהווי הצבא. וייז לוקח אותנו דרך ואדי ג'וז, אני מתרגלת סיפורי ירושלים, שבתות, מוסכים וכאלה. הילדים כרגיל מתלהבים מהעיר. אני על אוטומט, מנסה להדחיק את מה ששמעתי בחצי אוזן. זה הרוע בהתגלמותו. לא משנה מה קורה בין הורים, אין הורה שפוי בדעתו שינקום בבת/בן זוג דרך הילדים. לא רוצה שהילדים יהיו בלעדיו ולכן מוכן שלא יהיו יותר זה אישוויון שלעולם לא אוכל להבין. מתנחמת בזה שלא אוכל להבין כי זה משאיר אותי בצד השפוי, אבל יודעת שאני סתם מנחמת את עצמי. אתה מביא ילדים לעולם כדי לשמור עליהם, זו התכלית, אין שום דבר אחר ולא משנה כמה העולם מטורף, ילדים נועדו לחיים. ממששת אותם, מוכרחה לגעת גם תוך כדי נסיעה. הילדים שלי. לא מוכנה להכניס רוע של אדם אחד לתוך החיים, אבל הרעל הזה יושב לי על הלב ומטפטף את עצמו לדעת. ילדים נועדו לאהבה, אני חוזרת ומשננת לי כדי לעצור את הלב שמתכווץ והמחשבות הגרפיות בעידן של תקשורת פורנוגרפית. אבל זה מפחיד אותי. הורים אמורים לשמור על הילדים שלהם, לא לקחת בזדון את חייהם. הפחד הזה מהרוע האולטימטיבי, מחזיר אותי לגעת בהם שוב שידעו שהם בטוחים למרות שהם לא יודעים שום דבר. אמא כאן ואבא שבעבודה ישמרו עליכם לנצח, ישמרו וידאגו ויאהבו וישמרו עוד קצת. הנסיעה נגמרת ואני פורקת אותם מהרכב ומעניקה חיבוק אמיץ מכרגיל.

בכותל כבר הכל זורם אחרת, עומדת בכניסה ומוצאת את עצמי כל הזמן מתרחקת כי כולם נדחפים לפני, אני לא טובה בזה  בארץ, איכשהו גם כשאני ראשונה, אני מוצאת את עצמי בסוף והילדים מבטים בי במבט מלא אימה של "תצילי אותנו", אבל אני באמת לא יודעת איך. בסופו של דבר אנחנו נדחפים איכשהו קדימה ואז המאבטח אומר לי "אבל למה לא נכנסת מהכניסה של העגלות?" אני מרגישה דמעות חונקות והדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו זה "אוי יופי, עכשיו בטח תגיד לי ללכת לשם" מחייכת חיוך אבוד והמאבטח מכניס אותנו בכל זאת. בעלי השמחה (אחותי ומשפחתה) בכלל לא נמצאים, שעה וחצי בחום המחפיר של הכותל והנה גם אנחנו מתחילים. הילדים איבדו את הכוח, את הסבלנות ואת כושר העמידה. ואז מגיע השוס, לא משנה שהכנתי אותם, גברים לחוד ונשים לחוד. הבכור מסתכל סביב ואומר בקול "אני נשאר עם אמא", בלחש הוא מוסיף "אם אחליט שאני רוצה בר מצווה, את תהיי לצידי בלי מחיצות". אני מחבקת חיבוק אמיץ, כן שוב יותר מהרגיל, שירגיש וידע איפשהו בלב שאני תמיד שלו. 

מצחיק לעמוד בצד בכותל, זה כמו סיור אנתרופולוגי שלא נגמר. אז מכיון שלא רציתי לעמוד על כיסאות ולראות בקושי ואחר כך להצליף בסוכריות, לא נותר לי אלא להסתכל, על אלה שמתפללות באדיקות, ואלה שמרכלות, ואלה שבסמארטפון בעוד הילדים שלה רבים ועולים על כולם והיא מדי פעם מרימה ראש כדי לצרוח "די" ולהמשיך עם הסלולארי, ועל אלה שמתרחקות בלי להפנות את התחת (אמרתי תחת? התכוונתי גב) ואלה שמתבוננות בסקרנות ומבטינו מצטלבים לחיוך קצר של הבנה, ואלה שבוכות ואלה שמהדקות לבוש ואלה שרוקדות ואלה ששרות והופס, הזמן עבר. ואני לא יכולה שלא לתהות על מה שקרה בישרש ואיך אפשר להאמין באלוהים, כי אם יש אלוהים והוא ברא אותנו בצלמו, איך קם אב על ילדיו? אני חושבת על אלוהים ואברהם ויצחק ותוהה על טבע האדם. המסקנות עושות לי רע, אבל זמני עבר ובכל מקרה אתם כבר יודעים שאני ואלוהים ובכן - אין ביננו מערכת יחסים. סיור בירושלים כבר לא יהיה, למרות שתוכנן, השמש קופחת והעמידות של כולם בסכנה, אם נרהיב עוז ונצא לטייל השלווה המשפחתית הזו עוד עשויה לקרוס עם אגלי הזיעה ששוטפים את כולם. 

אז נוסעים לאכול פיצה ולקרוא קצת ברכות ולמען האמת ילד הבר מצווה, הוא מקסים ביותר כך שקל לברך אותו לכל הדעות. ואני רואה את האהבה שכולם מרעיפים על ילדיהם ולא יכולה שלא לנדוד במחשבותיי שוב לילדים בישרש. כל פעם שדבר כזה מתרחש, האמון שלי בעולם מתערער. צריכה למשש את שלי שוב כדי לדעת שהכל בסדר ושהם בטוחים. והם כל כך מאושרים, יושבים להם באוטו, צוחקים, מדברים ואוהבים וליבי נחמץ על כל הילדים הלא מוגנים. ואף פעם הכתובת לא ממש על הקיר, כי מי רוצה לראות כתובת כזו על הקיר, זה משהו שלמדנו להדחיק כי הוא לא נראה אפשרי. חושבת על שני האחים שלא ראיתי מעולם ומתבוננת בשלושת ילדיי ונקרעת בין פחד קיומי מהרוע הזה מול האהבה הקמאית ליופי הזה, לשלם, לאושר של כאן ועכשיו. זה מפחיד אותי. זה נוגע במקום הכי מפחיד שיש, כזה שלא תיארת מעולם, אבל הוא שם ואתה יודע שאיכשהו תמיד יהיה זה שיגיע לשם ואתה לא תבין איך ושוב תפחד. זה נוגד כל הגיון כי אין בזה היגיון וכשאין היגיון גם אין מה לעשות נגד זה לפני וגם לא בדיעבד.

המשכנו לפיצה ואחר כך המשכנו הביתה, לבכור היה שיעור טרומבון, אחר כך למרכזית בלט, אחר כך לבכור תזמורת ובכל הזדמנות אני נוגעת עוד יותר מכרגיל והם בסדר עם זה, מתמסרים. אחרי התזמורת, אני אוספת בכור קצת מאוכזב, החזרה לא עלתה יפה כמו שהוא רצה, הוא עייף ויש יצירה חדשה וקשה. אני מלטפת במילים, בחיבוק ועוטפת באהבה והוא מרים מבט ואומר "אני ילד של אמא" ואני רוצה לבכות, אבל לא רוצה להפחיד אותו. כן, ילד קטן, כן אוצר, אני כאן בשבילך ואני אמא ואני אשמור עליך תמיד, כי מסתבר שיש מפלצות בעולם. כי שוב בישרש התנפץ הלב לרסיסים כי יש בני אדם ששכחו את קדושת החיים. ואני פורשת כנפיים ומותחת סביבם עוד קצת את הבועה, העולם שבחוץ לפעמים פשוט רע בלי תקנה. 

לא שיח של תרבות אונס, שיח של גבולות ושל שוויון שלא מסתיים בקריצה ונפיחה באולפן טלוויזיה

מוצאי שבת, זמן לימבו שכזה שבו כבר אומרים שבוע טוב אבל בתכל'ס יש עוד ערב ולילה שלמים לפני שהשבוע מתחיל. אולי זה מה שעושה אותו זמן טוב לסיכומים, קצת כמו נשימה אחת טובה לפני שמתחיל הבלאגן. יפה המשחק במוצאי שבת בין הנינוחות של סוף השבוע והדריכות של השבוע שמתחיל, בין סיכומים להחלטות, בין מנוחה והתכוננות, או אולי רק כוננות.

השבוע המרכזית חוגגת 8, צילמתי אותה לפני כמה שעות בפארק, היא כבר לא ילדה. כלומר היא כן, אבל היא מתחילה להשיל מעליה את הילדה. בלילות הקרובים, אשב ואכין לה כרטיס ברכה. אני יודעת מה אצייר, אבל אני מבולבלת מעומס הדברים שאני רוצה לכתוב לה מול ההכרה שהיא רק בת 8 ובעיקר צריכה ברכה מאושרת ולא מניפסטים. אבל בשבוע כמו השבוע האחרון והוא אינו הראשון, כאשר השיח החברתי מוכיח שלא הגענו רחוק, אני מוצאת את עצמי מדוכדכת מהמחשבה שלתוך האוירה הזו אני מגדלת עוד אישה (אבל זה בסדר כי במקביל אני גם לא מאושרת מלגדל כאן שני גברים לעתיד, אז רמת הדכדוך מאוזנת מגדרית, שנאמר שוויון בנטל).

פתאום הבנתי שהחשש שידעתי שיגיע כבר כאן. החשש האמיתי להסיר ממנה את המבט ולו לרגע, כי יש בעולם כל כך הרבה רוע ואינך יכולה לדעת מאיפה הוא צץ. רוצה לגונן עליה מדברים שהיא עלולה לשמוע, מצמרמורות של פחד, מרגעים של השפלה, מתחושת חוסר אונים, מהניסיון לבדוק את עצמה בגלל חרא של אנשים אחרים. והיא כל כך מדהימה ובוטחת, מדלגת מאתגר לאתגר ולא בא לי בכלל מתישהו (אל דאגה, בטח לא עכשיו) לדבר איתה על אתגרים שצופן לה עצם המגדר. היא גדלה בידיעה של שוויון ואין שום סיבה שמתישהו מישהו בכלל יגרום לה להטיל בזה ספק. 

הדיווח על האונס של הילדה בת ה- 13 על ידי מספר לא מבוטל של ילדים בני גילה פחות או יותר, העלה בעיה חברתית חמורה שנמצאת מאחורי כל אונס שכזה. הראיה המקלה שלנו את הגברים האנסים, את הנטיה החברתית הלא ממש סמויה אך מקובלת שלנו למצוא את התשתית שיצרה הקרבן לתקיפתה. יש לנו בעיה אינהרנטית בתוך כל השיח הזה של אלימות מינית (ודי כבר לקרוא לזה תרבות האונס, זה הופך לנבואה שמגשימה את עצמה, אונס הוא לא חלק מהתרבות. נקודה) כי בתוך חברה מצואיסטית כמו שלנו, לא השכלנו למתוח את הקו האדום לפני שנעשה קצת מאוחר מדי. לא צריך להיות ויטגנשטיין כדי להבין את משמעות השפה והשיח וחילחולם להתנהגות החברתית וקביעת נורמות. שימו לב לראיונות עם הורי התוקפים ואחרים מטעמם שבעודם קוראים לתוקפים ילדים, קראו לקרבן נערה וזו לא סמנטיקה. נערה מתוחכמת הרבה יותר מילדים תמימים. איזה איפון שפתי מחריד - הרי אם היא נערה, קל וחומר שתוקפיה נערים, אך אם הם ילדים קל וחומר שהיא ילדה. כשהשיח הציבורי משנה את ההקבלה הזו, נוצר סוויטצ' ולו גם קטן בתוך הסיפור הזה והסוויטצ' הזה אסור לו שיקרה. 

בעידן של גבולות כל כך רופפים, לשיח הציבורי יש משמעות נורמטיבית וערכית חשובה, לא רק מבחינת תכנים אלא גם ברמה המילולית. המילים שאנו בוחרים להכניס או להדיר מהדיון הן במידה רבה מושפעות מנורמה. אין שפה מקלה לתוקף בעבירות מין ושפה אחרת לקורבן. לא ייתכן שהתוקף הצעיר יזכה לשיח של תיקון עוד בטרם נענש, בעוד שאת נפשה של הילדה המותקפת מי יודע אם אפשר יהיה לתקן והמילים שאחרי לא נחסכות ממנה ואף מזיקות עוד יותר? השיח היום הוא עדיין במידה רבה גברי וסחבקי. מעשים מגונים והטרדות מיניות הם קו אדום, אבל הם משהו שגברים יכולים קצת לצחוק עליו ואיכשהו כאן נוצר איזושהו טווח אפור די רחב ולגמרי לא נכון. 

כשהשבוע ישב לו ירון לונדון ונפח את דעתו לחלל האויר בנושא פרשת התלונה על ההטרדה המינית נגד סילבן שלום, הבנתי כמה לא התקדמנו. אני מודה שהעיתוי לא נראה טוב והוא בטח משחק לידיהם של המלעיזים, אבל זו ממש לא הנקודה. אנחנו שופטים בלי שנבין מה אנו שופטים. אבל התנהגות כמו זו של לונדון צריכה לגרום לנשים להבין שלא משנה כמה זמן עבר, כל מקרה של הטרדה מינית צריך להיות מדווח. הכוח שלנו נמצא במקום שבו זה יוצא החוצה וכבר אי אפשר להחביא את זה. הכוח שלנו לא נמדד ביכולת שלנו להתמודד עם זה לבד ולהתקדם הלאה, למרות ההישג האישי שבזה כי יש לנו חובה חברתית. כי אם לא נתלונן ולא נעלה את זה לסדר היום, אנחנו משאירות את החברה מאחור, במקום שבו נשים לא מתלוננות על זה וגברים לא מתלוננים שנשים מתלוננות עליהם כי פשוט שותקים ונותנים לזה להמשיך הלאה. ואפילו צוחקים על זה. בטלוויזיה. השתיקה הנשית נגד העוולה הזאת לא יכולה להימשך, בייחוד לא מול ניסיונות הגחכה שכאלה. השתיקה והנכונות לקבל את השיח הכל כך גברי הזה (וסליחה על הכללה) רק מכין את הקרקע לקורבן הבא. תגובות כמו של לונדון מוטב להן שלא יהיו בשיח הציבורי גם אם התלונה הספציפית הזו תתגלה כשקרית. 

אכן לא כל הטרדה היא הטרדה וכבר הבנו שיש שופטים שבטוחים שיש נשים שזה הקטע שלהן, וכבר הבנו שאנחנו צריכות לשים לב ללבוש שלנו ולשמור על הכוס שלנו ולא ללכת לבד וכל הזמן לקחת אחריות כי אי אפשר כנראה לסמוך על גברים שיעשו את זה. אבל אנחנו כן יכולות לשנות את השיח. לשיח מעצים ומחנך שמותיר לבנות שלנו אדמה בטוחה יותר לדרוך עליה ולבנים שלנו את לקיחת האחריות. בהקשר הזה דחקות שכוללות מילים כמו מציצות וקולות של פלוצים יוצרות בועה של תרבות אונס, זה שיח שלא צריך להיות לו מקום שכן הוא מתיר את הפגיעה באישה הבאה. ירון לונדון התגלה כאירופאי מעודן בערך כמו שרה נתניהו. אבל ירון לונדון פה הוא רק המשל, קצת מפליץ אולי אבל מה זה חשוב?